לשנות את שיטת הממשל ולהישאר בחיים

כמו דברים רבים בחברת בני אנוש, שינויים בשיטת הממשל מובילים לתוצאות לא צפויות ולא רצויות.

בודד במערכה. לראש ממשלה ישראלי קשה לשלוט. צילום: קובי גדעון /פלאש90

את החסרונות כולנו כבר מכירים היטב: שיטת הממשל בישראל לא מאפשרת ממשלה ולא משילות.

נכון שהיא מאפשרת ביטוי הולם לזרמים השונים המרכיבים את החברה, אבל – כפי שראינו בתקופה האחרונה – היא גם מונעת קבלת הכרעות ברורות בבחירות וכופה בניית קואליציות הטרגוניות, ולעיתים בעלות סדרי יום הפוכים. היא נותנת כוח רב למפלגות קטנות או בינוניות, במיוחד למפלגות המגזריות שדרישותיהן נתפסות, בצדק או שלא, כסחטניות על-ידי רוב הציבור.

בנוסף, השיטה הקיימת גוזרת על מדינת ישראל אי-יציבות מתמדת. כפי שאמר נכון נתניהו בנאום השבעת הממשלה, ב-14 במאי 2015 הושבעה הממשלה ה-34 בהיסטוריה של המדינה – 34 בתוך 67 שנה, כלומר: בממוצע ממשלה כל שנתיים. הבחירות לא התקיימו במועדן מאז נובמבר 1988, ואין שום צפייה שהדבר יתרחש גם בפעם הבאה.

הדרך למשילות רצופה כוונות טובות

עתה כולם שואלים: אז מה אפשר לעשות? מה האלטרנטיבה?

במהלך השנים, השלטון ניסה לתקן את המצב ולהנהיג רפורמות ל״שיפור המשילות״, אבל הן לא הצליחו לחולל את התוצאות המיוחלות – להפך. כך למשל הבחירות הישירות לראשות הממשלה היו אמורות לחזק את מעמדו של השלטון ולמנוע סחטנות של מפלגות קטנות. בפועל הן גרמו להעמקת ההתפוררות של המערכת הפוליטית: בעוד שב- 1981, הליכוד והעבודה ביחד גרפו 95 מושבים מתוך 120 – כמעט 80% – ב-2015 הן השיגו 54 מושבים – 45% בלבד. מ-1999 אין רוב לשתי המפלגות הגדולות ביחד בכנסת, כך שגם המושג ״ממשלת אחדות״ איבד כל משמעות אמיתית.

דרך אחרת להתמודד עם המצב הובילה להעלאת אחוז החסימה, באמונה שהעלייה תחסום את פיזור הקולות ותחזק את המפלגות הגדולות. אך השינוי לא הביא לשום תוצאה חיובית. המפלגות הקטנות רק התאחדו, ובמידה מסוימת אף התחזקו והפכו למפלגות בינוניות על חשבון הגדולות – ע"ע 'הרשימה המשותפת'. הפרחים לליברמן.

המסקנה העיקרית שעולה מהכישלונות הללו היא שיש לנקוט במשנה זהירות בהפעלת כל רפורמה עתידית ולשקול בכובד ראש את כל ההשלכות הצפויות והבלתי צפויות כאחד.

הרפורמה בשיטת הבחירות חייבת לשמור על מאזן עדין בין ייצוגיות העם לבין הצורך בהכרעה דמוקרטית ושלטון הרוב. בישראל הייצוגיות הפכה לחזות הכל, ואין ספק שדרוש תיקון. אין כמעט מדינה דמוקרטית בעולם שבה המפלגות מקבלות בפרלמנט שיעור מושבים הזהה לשיעור התמיכה בקלפי. רובן נוהגות להעניק פרמייה לזוכה. בבחירות האחרונות בבריטניה למשל, המפלגה השמרנית זכתה ב-36% מהקולות אבל 51% מהמושבים. פער זה מייצר הכרעה ברורה ומאפשר לשלטון הנבחר לתפקד כראוי.

Israel's President Reuven Rivlin (L, seated) sits next to Prime Minister Benjamin Netanyahu (R, seated) as they pose for a group photo together with the ministers of the new Israeli government, in Jerusalem, 19 May 2015. Photo by Yonatan Sindel/Flash90 *** Local Caption *** ??????? ??? ????? ????? ????? ?????? ??? ????? ???? ???? ?????? ?????? ??? ?????? ????? ?????? ???? ??????
קשה לגבש, קשה לנהל. ממשלת ישראל החדשה. צילום: יונתן סינדל /פלאש90

הרוב קובע?

השיטה הכי יעילה להשגת הכרעה היא השיטה הרובית, בה ראשות הממשלה ניתנת למועמד שזכה במספר הקולות הגדול ביותר. בדרך כלל שיטה זו מתבססת גם על מערכת של מחוזות, בה המדינה מחולקת למספר מחוזות הבוחרים את נציגם בפרלמנט. באירופה, יש שני מודלים בסיסיים ליישום השיטה: המודל האנגלי והמודל הצרפתי.

במודל האנגלי, הבחירות נערכות בסיבוב אחד בלבד, והמועמד שהשיג הכי הרבה קולות, לא משנה כמה, נבחר. שיטה זו מעודדת באופן מובהק מערכת דו מפלגתיות. ואכן עד לפני כמה עשורים, שתי המפלגות הגדולות בבריטניה השיגו ביחד 96% מהקולות. תהליך ההתפוררות שמאפיין את הפוליטיקה המערבית לא פסח על בריטניה ובבחירות האחרונות הן זכו ביחד רק בשני שליש מהקולות – עדיין מרשים מאוד במונחים ישראליים. למרות זאת, בזכות השיטה שמצריכה השגת רוב בכל מחוז בנפרד, הצליחו השמרנים להשיג רוב בפרלמנט, והם יכולים למשול ללא תלות בשותפים קואליציוניים.

המודל הצרפתי כולל ווריאציה קטנה אך משמעותית: הבחירות נערכות בשני סיבובים כאשר רק מי שהצליח להגיע לרף מסוים – במקרה הזה 12.5% מבעלי זכות הצבעה – יכול להעפיל לסיבוב השני. שיטה זו מאפשרת ביטוי נרחב של דעות וזרמים בסיבוב הראשון, ומעודד בריתות בין מפלגות לקראת הסיבוב השני. בפועל, שתי המפלגות הגדולות, המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הימנית – שמשנה את שמה כל כמה שנים – מצליחות לזכות תמיד ברוב ברור ומוצק. ב- 1993, הימין אף השיג 80% מהמושבים בפרלמנט עם כ- 40% מהקולות.

האם כדאי לאמץ את שיטה זו בישראל ? לא בטוח. לשיטה הרובית יש כמה חסרונות ברורים, שהבולט שבהם היא העובדה שהייצוגיות מוקרבת לטובת ההכרעה. ציבורים מסוימים נענשים בתת-ייצוג בפרלמנט ואילו ציבורים אחרים זוכים לייצוג יתר. לדוגמה, בעוד שמפלגת UKIP קיבלה בבחירות האחרונות בבריטניה כ- 13% מהקולות, יש לה רק מושב אחד בפרלמנט, מתוך 650 מושבים. פחות מ- 0.2%! כך קרה גם בצרפת, מפלגת החזית הלאומית קיבלה 14% מהקולות בבחירות 2012, אך רק שני מושבים מתוך 577. לעומת זאת, 5% מהקלות הספיקו ללאומנים הסקוטים לזכות בלא פחות מ-9% ממושבי הפרלמנט.

אז מה קורה כאן? בשל החלוקה למחוזות, שיטה זו מיטיבה עם תנועות בעלות כוח מקומי רב, ופוגעת בתנועות לאומיות שלהם נציגות זהה בכל חלקי המדינה.

2701222056_722157a14c_b
יש דברים שעובדים. הפרלמנט הבריטי. צילום: הפרלמנט הבריטי CC BY SA 2.0

מה מתאים לישראל

בישראל השבטית, המגזרים השונים נוטים להתגורר ביישובים ובאזורים נפרדים. יש ערים ערביות וחרדיות שבהן אין ספק איזה נציג ייבחר. כך שהשיטה הרובית תחליש אמנם את המפלגות המגזריות, אבל לא תמגר אותן. במסגרת התוצאות הבלתי צפויות, הדבר עשוי אף לחזק את המבנה החמולתי והשושלתי שכבר שולט ברשויות המקומיות, ולגרום לקשיים חדשים.

אבל זו רק ההתחלה. בשיטת המחוזות, אחת השאלות הגדולות היא איך יחולקו המחוזות. העיר בני ברק, למשל, שווה בערך 3 מנדטים בכנסת. אפשר לחלק את העיר לשלושה מחוזות בחירה באופן שכמעט בוודאות מוחלטת יבחרו בה נציגים חרדים. או שאפשר להתעלם מהגבולות המוניציפליים, ולחלק את בני ברק למחוזות המחוברות לערים מסביב, וכך להבטיח ששום נציג חרדי לא ייבחר. בארה״ב קוראים לזה Gerrymandering, תהליך שמאפשר להטות את תוצאות הבחירות באמצעות בניית מחוזות שבהם רוב למפלגה הרצויה. זה מתכון לאסון ולמחאה אלימה.

כמובן, לא חייבים לעבור לשיטה הרובית באופן מוחלט. הוצע לא פעם רק להכניס מנה מוגבלת של שיטה רובית בתוך השיטה היחסית, כך שבין רבע לחצי מחברי הכנסת ייבחרו בשיטה הרובית בעוד כל השאר ייבחרו על פי השיטה הקיימת. היתרון המרכזי של השיטה היא ביצירתם של מחוזות גדולים שינטרלו את כוחן של החמולות המקומיות. מנגד, לא ברור עד כמה המהלך ישפר את המצב ויאפשר השגתו של רוב ברור. לפי תוצאות בחירות 2015, למשל, בהנחה שחצי מהח״כים ייבחרו בשיטה הרובית, על מנת שהליכוד יזכה לרוב מוחלט בכנסת הוא צריך לזכות ב-46 מתוך 60 המושבים. זה אפשרי אבל בספק. בנוסף, ייווצרו שני מעמדים של חברי כנסת בעלי לגיטימיות שונה – הח״כים שנבחרו באופן ישיר ומייצגים ציבור מקומי, והח״כים שנבחרו ברשימה באופן כללי. חבר הכנסת שזכה לאמון הבוחרים באופן אישי ייהנה ממעמד מכובד יותר בעיני הציבור. אין לחזות מה יהיו התוצאות.

קיימות עוד הצעות לחיזוק ה״משילות״ ולכוח ההכרעה של הבחירות בלי לעבור לשיטה הרובית. בנימין נתניהו ניסה לקדם תיקון לחוק הבחירות שבין השאר יטיל את הרכבת הממשלה באופן אוטומטי על המפלגה הגדולה בכנסת. אולם, אין סיבה לחשוב שהדבר יועיל. בבחירות האחרונות זכה הליכוד ב-30 מנדטים, ולמרות זאת הרכבת הממשלה הייתה כואבת במיוחד. כזכור, בבחירות 2009, מפלגת 'קדימה' בראשות ציפי לבני הייתה הגדולה ביותר, אך היא לא זכתה להרכיב ממשלה מכיוון שלא עמדה לרשתה קואליציה ריאלית, והנשיא הטיל את המשימה על נתניהו. גם אם לפי התיקון של נתניהו התוצאות היו זהות: לבני הייתה מקבלת את המשימה, נכשלת בה, והשרביט היה עובר לנתניהו. תוצאה זהה, עם בזבוז מיותר של שישה שבועות חסרי תכלית.

אז מה עושים ? הניסיון מוכיח שיש לנהוג בזהירות רבה כשמשנים את כללי המשחק. התוצאות תמיד יפתיעו והן אף פעם לא עומדות בציפיות. ניתן אולי לשפר את הצעתו של נתניהו ולהוסיף בה את עקרון הפרמייה: המפלגה הגדולה תזכה בתוספת של מושבים בכנסת, 20 למשל. תחילה יחלקו את מאה המושבים הראשונים על פי השיטה הקיימת, ולמפלגה הגדולה יתווספו עוד עשרים. זו תוספת מאוד משמעותית לזוכה, ותחת שיטה כזו הציבור יעדיף להצביע למפלגה שהוא רואה בה מפלגת שלטון, כי ה״גושים״ כבר יהיו חסרי משמעות. שינוי כזה יהווה גם תמריץ לאיחוד כוחות בין מפלגות ויצירתן של שתי מפלגות עיקריות שיוכלו לשלוט באין מפריע. ותשקוט הארץ, לפחות לארבע שנים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

17 תגובות למאמר

  1. לעשות מה שמוסרי ומגדיל את חופש הפרט בדרך כלל גורר הכי פחות תוצאות לא רצויות.
    במקום לחשוב איך מחזקים את קרטל המפלגות ע"י זריקת יותר קולות לפח ,צריך להנמיך את אחוז החסימה ולתת יותר כח לרעיונות חדשים.
    הדבר יחייב את מנהיגי המפלגות להיות יותר קשובים לעם ויחליש את חברי המרכז, המאכרים והמקורבים.
    ההצעה שראש המפלגה הגדולה יהיה אוטומטית ראש הממשלה יוביל בסבירות גבוהה לשיטה דו-מפלגתית.
    שיטה דו מפלגתית מעבירה את הכח מהבוחרים למתפקדים/עסקנים.
    מוזר לי שבאתר הנושא את דגל חופש הפרט מופיעה בפעם השניה כתבה הממליצה לדרוס את המיעוט ולהקטין את התחרות.

    1. איך בדיוק מה שאתה מציע שונה ממה שהיה נהוג בישראל עד עכשיו ? ראינו את התוצאות.
      מטרת הבחירות היא שמישהו יוכל למשול, לא לתת ביטוי לכל זרם או רעיון בחברה. בשביל זה יש תקשורת, דיון ציבורי וכו. כמו כן אני לא מבין למה דו מפלגתיות תעביר את הכוח למתפקדים, מה בכלל הקשר ? כבר היום יש לעסקים ומתפקדים כוח רב בתוך המפלגות הדמוקרטיות

    2. האם לדעתך בארה"ב (שתי מפלגות) יש פחות יצוג למיעוטים מאשר, למשל, באיטליה (169 מפלגות מתמודדות בבחירות)?

    3. הסבר ליונתן:
      פוליטיקאי שואף להבחר. בשיטה דו-מפלגתית הדרך היחידה להבחר היא דרך מנגנון המפלגה. בשיטה רב מפלגתית יש אפשרות לעזוב מפלגה ולהקים חדשה.
      האפשרות של פןליטיקאי פופולרי לעזוב מפלגה מרסן את כוחם של העסקנים.
      מונופול או דו-אופול הם לרעת הצרכן.
      נניח שהייתה מגבלה בחוק של שתי חנויות מכולת בכל עיר. מה היה קורה לרמת השירות ולמחירים?

  2. כבר היה מאמר באותו נושא, השתמש ברטוריקה דומה, לא הזכיר את השיטה הנשיאותית והאשים את ליברמן (שאני לא מתומכיו). זה לא נראה טוב.

  3. רצוי לנתק את התלות של הממשלה ברוב בכנסת. הצעד שנעשה בשנים 1996-2001 לבחירה אישית של ראש הממשלה, היה בכיוון הנכון אבל בלתי מספק, וחזרנו לשיטה הלא טובה, שהתאימה אולי לימי מפא"י, בהם היתה מפלגה אחת דומיננטית. יש לאפשר לראש הממשלה, הנבחר במישרין ע"י האזרחים, למנות ולפטר שרים ללא צורך ב"אמון" הכנסת, שכבר ניתן לו בבחירות. בנוסף, יש למנוע כמעט לחלוטין את היכולת "להקדים את הבחירות", דבר שנעשה אצלנו כמעט כשגרה. מעל לכל, יש לקבוע בברור, לאחר דיון ציבורי, את חלוקת הסמכויות בין כל רשויות השלטון

  4. ליצור קהילות בתוך המדינה שינהיגו אחריות בתוך עצמם, כמו הרעיון של משה פייגלין יכול לפתור כחלק מבעיית שיטת הבחירות.

  5. מסכים לחלוטין. הוספה של 20 מנדטים למפלגה הגדולה היא מצויינת. הרבה פחות דורסני מבחירה אזורית, בה המיעוט נמחק לחלוטין, והרבה יותר תורם למשילות מהמצב הזוועתי הנוכחי.

    כמו כן, ברור למדי שבנט וליברמן (וכנראה גם כחלון) יחברו לליכוד. בעוד מר"צ (וכנראה גם לפיד) יחברו למפלגת העבודה. הערבים והחרדים לא יחברו למפלגות אחרות, אבל עם הפרמיה של 20 מנדטים למפלגה המנצחת + האיחודים הצפויים סביר להניח שיחול קיטון משמעותי ביכולת הסחיטה של המפלגות הקטנות.

    השמאל עלול לטרפד את המהלך הזה, אבל דווקא החוק הזה הוא הסיכוי הטוב ביותר שיש למפלגת העבודה לשלוט. הסיכוי שלהם לעקוף את הליכוד במנדט אחד גדול לאין שעור מהסיכוי שלהם להקים קואליציה עם 61 מנדטים.

    ואחרון חביב – יש משהו מאוד אסתטי בתוספת של 20 מנדטים במקרה של הפרלמנט הישראלי. כל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים הזהה לשיעור התמיכה בה באוכלוסיה, חוץ מהמנצחת, שמקבלת עוד 20 מנדטים וכך אנו מגיעים בדיוק ל120 מנדטים שיש בכנסת ישראל.

  6. קודם כל עניין הפרמיה נשמע לי מוזר. אם רוצים מערכת דו-מפלגתית יש דרכים יותר אלגנטיות להביא לזה, כמו דרך העלאה הדרגתית של אחוז החסימה.
    אבל בכלל, מי אמר שעדיפה מערכת דו-מפלגתית? אין הרבה מדינות בעולם עם מערכת דו-מפלגתית. באירופה המדינה היחידה שקרובה לזה היא בריטניה, וגם שם הליברלים מסרבים להעלם סופית למרות כל נבואות הזעם במאה השנים האחרונות. נהפוך הוא, יש שם דווקא מגמה של התחזקות מפלגות קטנות ובינוניות. בארה"ב מדובר בשיטה יחודית ביותר שמצליחה להביא ליצוג של הציבור באינספור רמות, מהמחוז ועד לבית הנבחרים על שני בתיו כלה ברמת העיר והמדינה, שלא לדבר על שיטת הפריימריס השונה לגמרי. רוב הדמוקרטיות בעולם הן פרלמנטריות ויחסיות והן מצליחות לשמור על יציבות יחסית, אז אולי צריך לחפש הגורם לבעיות במקום אחר?

    1. ההנחה שלך שמטרת הפרמיה היא הפיכת המערכת לדו-מפלגתית – שגויה.

      המטרה היא ליצור הכרעה, כך שהמפלגה המנצחת תוכל לשלוט, ותהיה הרבה פחות סחיטה מצד המפלגות הקטנות.

      לדעתי, גם אם השיטה הזו תעבור, סקטורים מסויימים כמו החרדים והערבים ימשיכו לרוץ במפלגה משלהם (ואפילו – לא נראה לי שהחרדים יתאחדו ביניהם), וגם כל מיני מפלגות קטנות אחרות עם אג'נדה יחודית (עלה ירוק וכד').

    2. בסדר גמור. קיבלתי את הרושם הזה מהמאמר. בכל מקרה גם כדי ליצור הכרעה אפשר לקחת את הרפורמה הזאת בכיוונים אחרים. למעשה, פרמיה של 20 מושבים לא מבטיחה לגמרי יציבות: עדיין יכול להיווצר מצב של קואליצית 61 או אפילו קואליציית מיעוט בתנאים מסוימים. בשיטה פרלמנטרית אין באמת דרך למנוע סחר-מכר פנים וחוץ-מפלגתי.

  7. למה לשנות כל הזמן את השיטה? כולנו חכמים, אבל צריך לתת לציבור מספיק זמן להפנים. שינוי הכללים עכשיו יוביל בעיקר לבלבול.

    בבחירות הבאות תהיה הסקת מסקנות. אלי ישי שלא נכנס לא יחזור על השגיאה, ואם הוא יחזור – בוחריו יחשבו פעמיים. גם ליברמן ומרץ לא ממש נהנו להיות קרובים לאחוז החסימה, ויש להם תמריץ לחבור למפלגה גדולה.

    תנו לזמן לעשות את שלו

  8. הבעיה לא קשורה לאחוז החסימה ולא להרכב הכנסת, אלא לתלות המוחלטת של הממשלה בכנסת.
    ראוי לשקול, שהכנסת תבחר מייד לאחר הבחירות בהצבעה גלויה ראש ממשלה (אם הוא יהיה גם נשיא מה טוב, שתי ציפורים במכה…) שאי אפשר להדיח אותו עד סוף הקדנציה, וגם למנוע בחקיקת יסוד אפשרות לפיזור הכנסת, מה שיאלץ את הכנסת ואת ראש הממשלה להתמודד עם האתגרים, ולא לזרוק את המפתחות כל פעם שנמאס.

  9. הכנסת אמורה מצד לייצג את מגוון הדעות בציבור, ומצד שני אמור להוויצר רוב בכנסת שיעמיד שלטון יציב.
    דומני שהרעיון של הפרמייה הוא טוב בכך שזה יצור שלטון יציב, אבל מצד שני זה יקטין משמעותית את ייצוג הדעות.
    לכן נראה לי שעם רעיון הפרמיה, מצד שני יש להוריד דווקא את אחוז החסימה לאחוז הטבעי.
    כלומר, בדוגמה המוצעת שהפרמייה היא 20 מנדטים, א"כ האחוז הטבעי הוא 1%. מה שאומר שכל מפלגה שתקבל אחוז אחד מהקולות יהיה לה נציג בכנסת.

  10. בדיוק השיטה שהצעתי בתגובה הראשונה למאמר מהשבוע שעבר. פשוט הגיוני ושואב את הרעיון מהשיטה היוונית. אפילו 10 מנדטים ישפרו את המצב דרמטית, אבל עדיף 20 ולקבל את השיטה. היא תאפשר תחרות אמיתית על לב הציבור בין המפלגות ולא יהיה כל כך ברור שהימין עולה לשלטון אוטומטית. כשתהיה תחרות לא נוכל להמשיך להצביע ליכוד ולקבל חיים כץ

  11. אשמח אם תתיחסו להצעה שאחוז החסימה הוא לא קבוע אלא נייד.

    כלומר עוברים 5 מפלגות וכל השאר לא עוברים אלא מחלקים את הקולות שלהם עם הגודל היחסי של המפלגות שעברו
    כמובן שאפשר לחשוב על כמות קטנה יוצר של מפלגות שעוברות אוטומטית
    הדבר הזה יגרום לאיחוד גושים בטוח
    מי שלא יתאחדו כנראה ימות