פרשת במדבר: חידת ייחודו של שבט לוי

במה התייחד לוי משאר אחיו, שצאצאיו נושלו מנחלה והוכתרו כמשרתיו של האל? • ומה מבדיל את הכהנים בני אהרן משאר בני לוי ומקנה להם מעמד מיוחד? • הניסיון לענות על כך באמצעות פסוקי המקרא והנביאים רק מעורר עוד יותר סימני שאלה

כידוע, שבט לוי נבדל משאר השבטים: "נַחֲלָה לֹא-יִהְיֶה-לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ" (דברים י"ח, 2). אבל אין דבר בתיאור של לוי בספר בראשית המבשר את מעמדו יוצא הדופן לעתיד לבוא בין השבטים. בדרך כלל הוא נבלע בין בני יעקב האחרים. בפרק ל"ד בבראשית, בסיפור נקמת האחים את אונס דינה, לוי ממלא תפקיד ראשי לצד אחיו שמעון. ייתכן ודברי יעקב בברכתו לבניו בסיום ספר בראשית מתייחסים למעשה זה, אך ייתכן שהם רומזים למעשה אחר שאיננו ידוע לנו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ח, 7-5).

לעומת התיאור בבראשית, בפרשת השבוע הפותחת את ספר במדבר ומתארת את מחנה ישראל במדבר כבר יש ביטוי למעמדו המיוחד של שבט לוי. במרכז המחנה נמצא אהל מועד. מסביב לאהל מועד חונים הלויים והשבטים חונים מסביבם. חנייתם של הלויים סביב המשכן מתבארת מתוך תפקידם. ככתוב: "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, 51-50). על-פי המקור הכוהני בספר במדבר נחלק שבט לוי עצמו לכוהנים בני אהרן וללויים סתם. רק הכוהנים בני אהרן רשאים להקריב על גבי המזבח ולהיכנס לאהל מועד, בעוד שתפקיד הלווים הוא שמירה, הקמה ופירוק של המשכן. בספרים הבאים, החל מספר דברים נמשכת הזיקה המיוחדת בין שבט לוי ובין הפולחן אבל לא נזכרת החלוקה הנוקשה בין הלויים והכוהנים בני אהרן, והיא מתחדשת רק בספרות שלאחר החורבן (586 לפנה"ס).

כיצד נסביר את ייחודו של שבט לוי? מדוע הפך הוא מכל בני יעקב לחסר נחלה ולמשרת במקדש? מדוע נבחרה דווקא משפחה אחת מתוכו, בני אהרן, לשמש ככוהנים? מדוע נעלמת ההבחנה בין הכוהנים בני אהרן ללויים החל מספר דברים, ואינה חוזרת אלא בספרות שלאחר החורבן? שאלות אלה כרוכות בשאלות הגדולות של תולדות האמונה המקראית וגדולי החוקרים נחלקו בתשובתם עליהן. ברשימתי השבוע אסקור את התשובות שהמקרא עצמו משיב לשאלות אלה. את הסברי החוקרים עלינו לדחות לפרשת קרח ולפרשות של ספר דברים, מטעמים שאסביר שם.

שומרי הסף: מחטא העגל ועד חטא זמרי

מדוע נבחר אהרן לכוהן ומוריש לבניו כהונת עולם? מפליא! אך אין בתורה הסבר לשאלה זו. לעומת זאת, יש הסבר לבחירת פנחס בן אהרן. פנחס זכה בכהונת עולם על קנאתו לה' בחטא הזנות הדתית בשטים (במדבר כ"ה, 8-1). לאחר התיאור של מעשה פנחס ההורג את זמרי נשיא שמעון ואת כזבי המדיינית כתוב: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, 13-12). ותמוה שאין הפסוק מזכיר שכבר זכה אהרן, אבי פנחס, בכהונת עולם.

בשמואל א (ב, 28-27) מצויה מסורת המדברת על בחירת כהני בית עלי כבר במצרים: "וַיָּבֹא אִישׁ-אֱלֹהִים אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל-בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה. וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל-מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת-כָּל-אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אך לא ברור יחס מסורת זאת למסורת כהונת בית אהרן. וכאמור, אין ספר שמואל מכיר את ההבחנה בין הכוהנים בני אהרן ללויים סתם. ואגב הילוכנו נזכיר כי המפורסם מבין בני בניו של עלי הוא ירמיהו, הנביא מענתות, לשם גורש אביתר, נכד עלי, על-ידי שלמה, ואת מקומו ככהן בירושלים תפס צדוק. אין זה מן הנמנע שיחסו של ירמיהו למקדש בירושלים ולכוהניו הושפע במידה מסוימת מכך.

משופטים י"ח 30: "וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְ^נַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי" אנחנו למדים שכוהני דן לא התייחסו לאהרן אלא למשה. ייחוס זה מדגיש הבדל עקרוני בין הכהונה והנבואה. הכהונה עוברת מאב לבן, בעוד שהנבואה היא חסד אלהים ואינה תלויה בזכות אבות. למשה הנביא העומד בראש העם אין יורש ממשפחתו אבל את זכות הכהונה הוא מוריש כבן לשבט לוי לבניו.

לעומת חסרון הסבר לכהונת אהרן יש שפע של הסברים לבחירת לוי. ראשית נעמוד על ההסבר הניתן בהמשך הפרשה שלנו (במדבר ג, 12-11): "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל-בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהוָה". על-פי ההסבר באים הלויים תמורת הבכורות מישראל, שניצלו ולא נפגעו, בשעה שהכה ה' את בכורות מצרים. כלומר, ה' חס עליהם ולא פגע בהם, ומשום כך הבכורות שייכים לו. הסבר זה מניח שלבכורות ישראל נשקפה סכנה בשעה שהכה ה' את בכורות מצרים אלא שה' חס עליהם. ההסבר איננו מתאים לעובדה שבערב הפסח נשקפה סכנה לכל ישראל ולא דווקא לבכורות, ושניצלו כולם ולאו דווקא הבכורות, ושהסכנה נשקפה מן המשחית ולא מאלוהים.

כפי שהראיתי ברשימתי על חג הפסח בפרשת בא, היסודות האלה – המשחית התוקף את כל ישראל והצלת כל ישראל –  שייכים לחג הפסח הארכאי ולא למסורת יציאת מצרים המקורית. ברור שההסבר איננו מכיר את הפסח אלא את מכת הבכורות בלבד. כלומר, הוא מניח שבליל יציאת מצרים הכה ה' את בכורות מצרים אבל בבכורות ישראל לא פגע, כשם שלא פגע בישראל בשאר המכות. כל שאר הפרטים הקשורים לחג – הקרבן, ההישארות בבתים והצלת כל ישראל מן המשחית, אינם ידועים לכותב. מתאשר אפוא מה שראינו בפרשת בא, שחג הפסח מלכתחילה אינו שייך כלל ליציאת מצרים.

ועוד יש לומר, שההסבר המובא בפסוקים למעלה אינו שלם. הוא מסביר בזכות מה רשאי אלהים לתבוע לשירותו אנשים מישראל, אך אינו מסביר מה טעם נבחרו דווקא הלויים.

מתנת הכהונה

 נוסף על האמור בפרשה שלנו מצויים במקרא הסברים נוספים, רבי עניין, אך רב בהם הסתום על הגלוי. נעמוד על שנים מהם.

ההסבר הראשון מופיע בסוף סיפור עגל הזהב (שמות ל"ב, 29-26): "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה".

מובן הביטוי "למלא יד" המופיע בסוף הקטע, הוא מינוי לכהונה כפי שמעיד שמות כ"ח 41: "וּמִלֵּאתָ אֶת-יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי"; ובשופטים י"ז 5: "וַיְמַלֵּא אֶת-יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי-לוֹ לְכֹהֵן". יפה פירוש רש"י לביטוי: 'כל מלוי ידים לשון חנוך כשהוא נכנס לדבר להיות מחזק בו מאותו יום והלאה, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית עור (כסיה), שקורין גאנט (gant) בלעז, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר'.

לפי סיפור העגל זכה אפוא שבט לוי בכהונה (בקטע הנ"ל אין כל הבחנה בין כוהנים ללויים) בזכות נאמנות השבט לה' ולמשה בחטא העגל. נאמנות שגברה אפילו על הקרבה המשפחתית. הסבר זה תמוה מאד. הן חטא העגל הוא גם חטאו של אהרן אבי הכוהנים. כיצד נקשרה בחירת לוי לכהונה לסיפור המספר על חטאו של אהרן הלוי? אולי קשור הפרדוקס הזה בצורה כלשהי בתולדות סיפור העגל, שעמדתי עליו ברשימה שהקדשתי לנושא בפרשת כי תשא. שם הבאתי את ההשערה הרווחת שמסורת העגל בישראל הצפונית הייתה מסורת חיובית בניגוד למסורת המצויה במקרא, המשקפת את יהודה הדרומית. מכל מקום אין ידיעותינו מספיקות כדי לפתור את החידה, אחת מני רבות של הספרות המקראית.

מסורת נוספת המסבירה את בחירת שבט לוי מצויה בשירת משה: 8 וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל-מֵי מְרִיבָה. 9 הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. 10 יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ. 11 בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן-יְקוּמוּן (דברים ל"ג 11-8).

גם בפסוקים האלה, בדומה למסורת העגל, מדובר על מתנת הכהונה שזכה לה לוי. מתנה הכוללת אורים ותמים (פסוק 8), הוראת התורה, הקרבת קרבנות והעלאת קטורת (פסוק 10). בדומה למסורת העגל גם כאן זוכה לוי למתנת הכהונה בזכות נאמנותו לה' (פסוק 9) שהעדיף אותה על נאמנותו לקרובי משפחתו. גם כאן אין זכר לחלוקה בין הכהנים בני אהרן לשאר בני לוי, אך בניגוד למה שמסופר על חטא העגל בשמות ל"ב קושרת ככל הנראה המסורת בשירת משה את נאמנות לוי לה' להתנהגותו בשעת ניסיון שניסה אלהים את לוי במסה ומריבה. ניסיון שלפי רוח הפסוקים נכשלו בו ישראל ועמד בו שבט לוי. מהו הניסיון הזה? גם כאן אין אנחנו יכולים לדעת דבר על אשורו, ועדיף להודות בכך מאשר לשחזר מסורת הנסמכת בעיקר על דמיון החוקר. שלא יתקיים בנו משפטו של עגנון: "הואיל ואין למתעסקים בה (בביקורת המקרא) פנטאסיה מספקת כדי לכתוב רומנים היסטוריים, דוחקים עצמם לשער השערות".

_______________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.