פרשת קרח: מה עלה בגורלו של קרח?

האם קרח נבלע באדמה או נשרף? • התורה מונה בפרשתנו שלוש קבוצות מורדים במשה ואהרן • היחס ביניהן אינו ברור בסיפור ויוצר ערפול וקשיים רבים

פרק ט"ז בפרשת השבוע מונה בפתיחתו שלושה מורדים במשה ובאהרן: 1. קרח בן שבט לוי. 2 דתן ואבירם בני שבט ראובן. 3. חמישים ומאתים נשיאי העדה. ככתוב:  1 "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (און הנמנה כשלישי בין בני ראובן נעלם בהמשך הסיפור. הופעתו היא תוצאה של שיבוש הטקסט. מבמדבר כ"ו 8-7 למדנו שדתן ואבירם הם בני אליאב בן פלוא, ומשום כך צריך לגרוס בפסוק 1:"דתן ואבירם בני אליאב בן פלוא בני ראובן").  2 "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם". 3 "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה".

פתיחת הסיפור מעוררת את הרושם ששלוש קבוצות אלה הן בעצם קבוצה אחת או שלפחות תפעלנה במשותף או ברצף סיבתי. ברור שזו כוונת המספר. אבל היחס בין שלוש הקבוצות האלה אינו ברור בסיפור ויוצר ערפול וקשיים רבים. הקורא בפרק יעמוד עליהם בעצמו. כאן נעמוד רק על הבעיה העיקרית הנוצרת מטשטוש התחומים בין הקבוצות.

"קרח מן השרופין ומן הבלועין"

אין אנו יודעים מה סופו של קרח – הנבלע באדמה עם דתן ואבירם, ככתוב: 27. "וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם…". 31. "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם". 32."וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ"; או שמא נשרף עם נשיאי העדה, ככתוב: 35 ."וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". אמנם קרח לא נזכר ביניהם במפורש אבל מתחילת הסיפור למדנו שהוא נמנה בין מקריבי הקטורת (פסוקים 18-16) ובהמשך הסיפור אנו קוראים: "וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא-יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (י"ז, 5-4). ההצבעה המפורשת על קרח בסוף הקטע מלמדת שלדעת הכותב נמנה קרח בין השרופים שנזכרו בפסוק הקודם. וכבר אמרו חכמינו: "קרח מן השרופין ומן הבלועין" (סנהדרין קי ע"א).

מכל האמור ניתן להניח שלפנינו שלושה סיפורי מרידה שונים שהמספר ארג אותם לסיפור אחד. אנחנו נתרכז ברשימה זו בסיפור דתן ואבירם. נוותר על שחזור הפתיחה המקורית של סיפור דתן ואבירם כי קשה להפרידה משתי הקבוצות האחרות אבל ניתן לשחזר בביטחון רב את אמצע הסיפור וסופו:

לאחר פרוץ המרידה קרא משה לדתן ואבירם:

12 וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. 13 הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. 14 אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. 15 וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם. 

כאן אנו מדלגים על פסוקים 24-16 החוזרים אל סיפור קרח ונשיאי העדה. והסיפור נמשך בפסוק 25:

25 וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. 26 וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל-תִּגְּעוּ בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם  פֶּן-תִּסָּפוּ בְּכָל-חַטֹּאתָם. 27 וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן-{קֹרַח} דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. 28 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה  כִּי-לֹא מִלִּבִּי. 29 אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי. 30 וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה. 31 וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. 32 וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם {אֲשֶׁר לְקֹרַח} וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. 33 וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. 34 וְכָל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם  כִּי אָמְרוּ פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. 

לפנינו סיפור רצוף שהקפתי בו בסוגרים רק את {קֹרַח} בפסוק 27 ואת {אֲשֶׁר לְקֹרַח} בפסוק 32 שנוספו לסיפור בתהליך איחוי המסורות. בסיפור זה מופיעים רק דתן ואבירם כמורדים בשלטון משה. משה קורא להם להתייצב לפניו, הם מסרבים, משה הולך אליהם, האדמה נבקעת, דתן ואבירם ובני ביתם יורדים חיים שאולה. העובדה שבצורה פשוטה כזאת ניתן להגיע לסיפור פשוט ורצוף היא ראיה חזקה לנכונות השחזור. עצמאותו הראשונית של סיפור דתן ואבירם מתאשרת גם מן הכתוב בדברים י"א, 6 המספר על דתן ואבירם בלבד ואינו מזכיר את קרח: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל". גם מזמור ק"ו, בתהלים מזכיר במפורש רק את דתן ואבירם כיורדים שאולה: "תִּפְתַּח-אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל-עֲדַת אֲבִירָם" (פסוק 17).

הרקע ההיסטורי של סיפור דתן ואבירם

יש לשער שסיפורי בני יעקב-ישראל בספר בראשית הם השתקפות ספרותית של המציאות החברתית של הזמן שהסיפורים נוצרו בו. עם ישראל ההיסטורי ראה את עצמו כמו כל עם כקבוצה של אנשים הקרובים קרבת דם זה לזה, כבעלי מוצא משותף. תודעה זו ניתרגמה לסיפור על אב אחד יעקב – ישראל שממנו יצאו בני ישראל. ישראל העתיק נחלק לשנים עשר שבטים – מציאות חברתית זו ניתרגמה לסיפור על האב הקדמון שהיו לו שנים עשר בנים. בכור בניו של יעקב על פי ספר בראשית הוא ראובן. כך הוא מתואר גם בדברי יעקב בברכתו: "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ"ט, 3). יש להניח שמשתקף כאן זיכרון היסטורי עתיק יומין של זמן שראובן היה החשוב בשבטים. לפנינו ראיה לעתיקות התורה וספר בראשית בפרט, כי כבר בראשית ההתנחלות בארץ ראובן הוא שבט דל. כלומר, בכורת ראובן משקפת את יחסי הכוחות בין השבטים עוד קודם להתנחלות. גם פרטים נוספים נראים קדומים מאד. למשל, ההתפלגות הגיאוגרפית של השבטים בארץ ישראל אינה מתאימה להתפלגות היחש. נפתלי הוא שכנו הגיאוגרפי של אשר אבל נפתלי הוא בן בלהה, שפחת רחל, ואשר הוא בן זלפה, שפחת לאה. שבטי רחל, אפרים ומנשה, מפרידים בין שבטי לאה, יהודה זבולון ויששכר.

כדרכו של עולם לדחיקתו של ראובן ממעמד הבכורה שלו נלווה מאבק. מן הסתם עוררה הירידה מורת רוח בשבט היורד מגדולתו, שניסה למנוע את הירידה במעמדו. על רקע זה יש לראות את סיפור דתן ואבירם בני ראובן וגם את התנגדות קרח בן שבט לוי, שרקעה הוא מן הסתם התנגדות של משפחות לויים למעמד הבכורה של משפחה אחת, בני אהרן.

לבד מסיפור דתן ואבירם נותרו בספר בראשית, שעל קדמותו עמדתי בפרשת ויחי, עוד כמה סיפורי ראובן המשקפים את הירידה במעמדו. אין הקף הרשימה שלנו מספיק לעיון בכולם, ומשום כך נביא כאן רק אחד מסיפורים אלה – סיפור ראובן ובלהה (בראשית ל"ה, 21): "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר. וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

דרכו של המקרא שהוא מסביר את גורלו של קיבוץ מסוים לטוב או לרע במעשי אב הקיבוץ. כך התבאר גורל בית עלי (שמ"א, ב, 12 ואילך), גורל בית דוד (מלכים א י"א, 11 ואילך)  ועוד. ברור שמעשה ראובן שייך לסוג הזה. בדומה לסיפור דתן ואבירם גם במעשה ראובן חסר חלק מן הסיפור, אך בעוד במעשה דתן ואבירם חסרה הפתיחה במעשה ראובן חסר הסוף. כיצד הגיב יעקב לאחר ששמע מה עשה בנו? סתם הכתוב ולא פירש. או יותר סביר העלים הכתוב. מן הסתם קילל את בנו ואת צאצאיו לעתיד לבא בדומה לנח אחר מעשה חם או אולי נקט צעד חמור קונקרטי. חטאו של ראובן כפול – ראשית ניאוף עם אשת איש ושנית וחמור מן הראשון גילוי עריות, מפני שבלהה היא שפחת אביו.

יש הסבורים, שמעשה ראובן המסופר מיד לאחר מות רחל נועד להמאיס את בלהה שפחת רחל על יעקב ולהשיבו ללאה ומשווים זאת למה שמספר הומרוס באיליאדה (שיר 9 שורות 449-461) על פויניכס, שאמו ביקשה ממנו לבוא אל פילגש אביו כדי להמאיס את האב הזקן בעיני הפילגש. גם חכמינו קשרו את מעשה ראובן במות רחל הסמוך: "עלבון אמו תבע. אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? (שבת נה ע"ב)". אבל סביר יותר לקשור את מעשה ראובן במוטיב הקיים בכל מסורות ראובן בתורה – במאבק על ירושת הבכורה. תפיסת הירושה או השלטון באמצעות ביאה אל אשת השליט היא מוטיב רווח בספרות העמים וגם במקרא. למשל בסיפור אבישג שלמה ואדוניה, בסיפור אבשלום הבא אל פילגשי דוד אביו, והוא רמוז גם במגילת אסתר, כפי שנראה בפורים הבא.

כאמור, לא פורש בסיפור מה היה עונשו של ראובן. מן הסתם נענש ראובן במידת חטאו. כלומר בנטילת מעמד הבכורה. ייתכן והעונש היה חריף ומבזה כראוי לחטא ועובדה זו מסבירה מדוע השמיט המחבר או העורך את הסוף הזה. אחרי "וישמע ישראל" יש על-פי המסורה פיסקה באמצע הפסוק המלמדת ככל הנראה שנקטע ההמשך. אנחנו רואים שהנטייה להגן על כבוד האבות תחילתה כבר במקרא. היא הלכה וגברה בספרות חז"ל. במעשה ראובן לא הסתפקו חז"ל בהשמטת העונש אלא פסקו: ש"מעשה ראובן נקרא ולא נתרגם", כלומר, שבזמן קריאת התורה בבית הכנסת ייקרא הפסוק בעברית בלבד ולא יתורגם לארמית, שלא לבזות את ראובן בפני הקהל הרחב שנזקק לתרגום הארמי כדי להבין את הטקסט העברי.

_______________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.