דרכו של משה שמיר מעולם השקר אל חירות הרוח

משה שמיר, מחבר 'הוא הלך בשדות', היה הסופר המוערך והפופולרי ביותר בישראל • זאת עד 1967, כאשר נודע כי נטש את השמאל והפך לאיש ארץ-ישראל השלמה • 'זה לא אני שהשתניתי', היה טוען, 'הם אלו שהשתנו' • אך למעשה, תהליך שבירת השורות החל עוד ב-1948, שהמשיך אל הפרידה הבלתי-נסלחת מהמרקסיזם ב-1956  

משה שמיר היה כידוע איש מפ"ם, חניך השומר הצעיר, ובשמאל הזה הוא פרח כיוצר והגיע לדרגת הסופר הנחשב והאהוד ביותר במדינה. בשנות החמישים נערך סקר על-ידי מכון סאלד שבדק ומצא כי שני שליש מהנשאלים העדיפו את משה שמיר על פני כל סופר ישראלי אחד. 'מה קרה למשה שמיר?' שאלו חבריו בשמאל כשהוא הפך למה שמכונה אצלנו איש ימין. איך זה קרה?

שאלתי זאת הרבה פעמים את משה שמיר עצמו. אף פעם לא הגענו לשיחה רצינית בנושא והוא תמיד ענה בקיצור שהוא נשאר בעצם נאמן לערכים שלו, ערכים שהוא קיבל בתנועת השומר הצעיר. 'הם אלו שהשתנו', הוא טען תמיד.

לאחרונה שאלתי את צביה שמיר, אשתו, אם היא זוכרת את הימים האלה בהם משה שמיר שינה כיוון פוליטי. היא אמרה שהיא לא יכולה להצביע על רגע כזה אצל משה שמיר, אבל לעומת זאת היא זוכרת רגע כזה בחברה הסובבת אותה. יום אחד כשהיא נקשה בדלת של חברה טובה שלה, אשתו של איש תיאטרון, פתחה אותה חברה את הדלת, ראתה אותה, הבינה שצביה באה לביקור חברותי, ובפנים מבועתות ותוך הנפת היד בבהלה מול הפנים אמרה: "לא, לא, לא". לכוויה המכוערת הזאת יש סיום קצת יותר טוב. לאחר זמן קצר הופיע בעלה, איש תיאטרון בכיר, ואמר לצביה: "את רצויה. אין קשר בין דיעות לחברות", והמשיך לשמור על קשר. צביה ביקשה ממני לא לציין שמות וכך אני עושה, אבל הסיפור הזה מראה בבירור מה המחיר שמשה שמיר שילם, מחיר שמהווה תמרור אזהרה מאז לכל יוצר.

הקיבוץ דן בסיפורים

משה שמיר נולד בצפת בשנת 1921, אבל כבר בילדות המוקדמת שלו משפחתו עברה לתל אביב. בעיר העברית הראשונה, מול הים, הוא גדל, כילד הצטרף לתנועת 'השומר הצעיר' ומהר מאוד הגיע להנהגה הצעירה, וכמובן למד בשקידה את עקרונות המרקסיזם. הוא הגשים אותם בקיבוץ משמר העמק, פירסם יצירות ספרות, וכמנהג 'השומר הצעיר' היה חשוף לדיונים. בשיחות קיבוץ ארוכות, אחרי כל פירסום כזה, היו מעין משפטי חברים: היאה היצירה לרוח המפלגה, אם לאו. בדרך כלל ספג הסופר ביקורת על כי איננו מספיק "סוציאליסטי" או שהיצירה לא מתארת את הקיבוץ באופן חיובי.

לדעתי, הניתוק הראשון של משה שמיר מהתנועה ומהמפלגה היה כאן, בוויכוח על חירותו של היוצר. משה שמיר כתב אז הרבה בזכות החירות הזו ובזכות הסופר, ואפילו חובתו לבקר את החברה. למעשה את ספרו הגדול הראשון 'הוא הלך בשדות' שנכתב ואף הודפס בהיותו חבר קיבוץ גנזו בצו המפלגה כיוון שהייתה בו לדעתם ביקורת על הקיבוץ ותוארו בו דמויות לא נאותות. שמיר עזב את הקיבוץ, ואת הספר הפך למחזה. ההצגה 'הוא הלך בשדות' היתה הצלחה גדולה, והמחזה שעלה על הבמה בעיצומה של מלחמת העצמאות, הפך לקלאסיקה של התיאטרון העברי. רק אחרי אותה הצלחה הוציאה 'ספריית פועלים' את הספר מן המחסנים. מאז הוא אחד הרומנים הישראליים החשובים ביותר.

לכן, כאשר אני מנסה לבדוק איך התרחק משה שמיר מהשמאל, אני חושב שניתן לחלק זאת לשלושה פרקים. פרק ההתרחקות כיוצר, שביקש להשתחרר מכבלי הדוגמתיות הרעיונית שהוא ראה כשקר; פרק ההתפכחות מהשקר של האידיאל הסובייטי והערצת סטאלין; ופרק המחלוקת בשאלת ארץ ישראל השלימה והשקר שהבעיה היא שטחים מול שלום.

אין לסבול הגבלות על חירות הרוח

על הדיקטטורה הרעיונית של השמאל אמר שמיר עוד בהיותו עמוק בתוך מפ"ם:

ישנו סוג אחד של אנשים משונים, אשר אינו רשאי ואינו רוצה לסבול שום הגבלה, לא על חירות רוחו ולא על ביטויה של חירות רוח זו, וזהו הסוג הקרוי אנשי רוח, ובדיוננו המצומצם: סופרים. הסופר הוא אדם שתפקידו להתבונן בעולם התבוננות עצמאית לגמרי ולגלותו בפני אחיו גילוי חדש. חירות הרוח היא חובתו, היא מקצועו, היא ייעודו, היא תפקידו בעולם ובחיים.

[…] הגבלת חופש הביטוי של הסופר, יגידו לי, אינה חייבת לבוא מבחוץ. היא יכולה לבוא מתוכו, מאחריותו האישית, משיקולי תבונתו הציבורית. הייתי יכול להסכים לפשרה זו אילו לא ידעתי מה מרובות דרכי חדירתו של ה'חוץ' אל ה'פנים', אלמלא זכרתי כי יש עוד בעולם מה שקוראים 'דעת  קהל' ו'דיעות קדומות', וכי סופר זקוק לאהדה, לתמיכה, ולפעמים גם לקצת פרנסה. מוטב אפוא להשאיר את ההגדרה בכל קיצוניותה ובהירותה: אין לסבול שום הגבלה על עצמאותו הרוחנית של הסופר ועל ביטויה, בעל פה ובכתב" ('על חירות הרוח', 'על המשמר', 5.10.56).

הוויכוח על חירותו של היוצר נמשכת עד היום, למרות שיש מי שמנסה להציג זאת כאילו היום היוצרים השתחררו מכבלי האמנות המגויסת בנוסח השמאל, והם נלחמים בהגבלות מימין. צריך לזכור שבאותם ימים עמדה כגון זו של משה שמיר שטען לעצמאות של הסופר הייתה כפירה בעיקר בקרב מנהיגי השמאל בעולם ובארץ. הוא ניצח.

שמיר ניצח גם בעמדתו מול נטישת אשליית סטאלין וברית-המועצות. היום איש לא יתווכח איתו שזה היה שקר. שמיר הרחיק לכת אף יותר: הוא הראה לי פעם, כשטענתי שכל המומחים לא חזו את קריסת הקומוניזם, שהוא דווקא חזה. בספרו 'חיי עם ישמעאל' הוא קובע כבר בשנת 1973 את נפילת ברית-המועצות ואת התפרקות הקומוניזם וזאת שנים ארוכות לפני שמישהו ניחש שזה יקרה.

השומר-הצעיר ומפ"ם היו שבויים עד אמצע המאה שעברה בהערצת סטאלין, ברית-המועצות והמחנה הקומוניסטי הבינלאומי. זה היה שבי רעיוני כל כך חזק עד שכל השנים תהיתי איך הם הצליחו בכל זאת לשמור על הכיוון הציוני שלהם בתוך כל זאת. נתן שחם, כמדומני, אמר לי פעם לתהייתי: "השומר הצעיר זה קודם כל ציונות". על שלונסקי אמר לי שלום רוזנפלד: "שלונסקי הוא קודם כל יהודי". אבל כל זה התקיים בסתירה מוחלטת לאידיאלים שהוצבו בחזית הרעיונית: ההזדהות עם הקומוניזם הבינלאומי.

נגד הצביעות הזאת התקומם משה שמיר והוא אף ביטא את הדברים בכמה מאמרים חשובים. הראשון פורסם מעט אחרי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות בה חשף כרושצ'וב את פשעי סטאלין. אני לא יכול לדעת עד כמה ידע משה שמיר את פרטי הנאום המוקיע של כרושצ'וב אבל משהו כמובן הגיע אליו. כותרת מאמרו היתה 'הזעזוע'.

קובי הפציר בי לקרוא את המאמר

המאמר פותח במלים "הכל מזועזעים". בין היתר הוא נשען על הזעזוע שחל בשמאל הישראלי כאשר מרדכי אורן, מראשי מפ"ם, נאסר בפראג והואשם כמרגל ציוני ובפשעים נגד הסוציאליזם – דבר שלא היה חריג, כיוון שבאותן שנים הואשמו בבגידה רבים מראשי הקומוניזם בלי הרף.

משה שמיר טען שהיינו חייבים להבין כבר אז, כשאסרו את מרדכי אורן, שכל העולם הקומוניסטי הוא שקרים ואכזריות. ככה הוא כותב: "חטאנו הגדול היה שעשינו את הדין שני דינים, ואת האמת שתי אמיתות. חברנו, עצמנו ובשרנו, שידענו צדקתו מתוך ניסיון החושים וידיעת הדברים עצמם, וקירבת הבשר והלב והאימון האישי, הוא צדיק היה בעינינו, ואילו ראשי מפלגה ומוסדות משלהם, שרים ומנהיגים, לפי שלא ידענום ולא מבשרנו היו – הנחנו דינם לאוטומט הצדק הסוציאליסטי, שעל דרך ההיגיון אינו יכול להכזיב כביכול". את המאמר הוא סיים במילים: "כנות המהפך העובר על ברית-המועצות תיבחן במדיניותה כלפי הציונות וכלפי ישראל. אמת חזרתם בתשובה של הקומוניסטים תיבחן ביחסם אל העם היהודי, אל הנידח והמקופח בעמים" (20 באפריל 1956, 'על המשמר').

בערך שנה לאחר מכן כתב משה שרת (שהיה אז אדם פרטי אחרי כהונתו כראש ממשלה וכשר חוץ) את מאורעות יום ששי, ה-6 בספטמבר 1957, ביומן האישי שהוא ניהל בקפדנות רבה: "לפני שבוע התפרסם ב'על המשמר' מאמר של משה שמיר. כשמו – 'לוחות שבורים' – כן הוא. המאמר הוא כפירה גמורה בקומוניזם – התכחשות מפורשת לתורת לנין – שלילת הרודנות והמשטר החד-מפלגתי מיסודם. מאמר זה קראתי רק היום – קובי הפציר בי כל השבוע כי עלי לקוראו".

אגב, קובי שרת, בנו של משה שרת, עבד איתי לימים במעריב יחד עם משה שמיר. די התרשמתי כשגיליתי ביומן איך קובי, בהיותו כה צעיר, כבר היה חד חושים עד כדי להפנות את תשומת הלב של אביו למאמר די ארוך ודי כבד.

המאמר נכתב למעשה שנה אחרי חשיפת פשעיו סטאלין אבל משה שמיר מזועזע בו מהמשך מדיניות הטיהורים בצמרת הקומוניסטית. המאמר הוא אכן, כדברי משה שרת, כפירה בקומוניזם. אביא ציטוטים מייצגים מתוכו, ואביא אותם ברצף כמו שעשיתי גם בציטוטים קודמים. המאמר הוא ארוך, ואת הציטוטים הרשיתי לעצמי לערוך כאן במעין האחדה. הם מייצגים את המאמר נאמנה. אני סמוך ובטוח שמשה שמיר היה מאשר:

"בעיות היסוד של השקפת עולמנו הסוציאליסטית הועמדו על סדר יומנו בכל חריפותן. אין אנו כתמול שלשום, אין ליבנו כתמול שילשום. […] הגיעה השעה שאנו נוציא עצמנו מכלל האווילים מדעת או מחוסר דעת, הסבורים או הטוענים כי סבורים הם שמעשה אחרון זה של טיהור אחרון הוא.

"[…] באותה מידה שצריך להיות תמים או רמאי כדי לטעון כי סוף סוף הגענו אל הטיהור האחרון בצמרת – כך צריך להיות תמים או רמאי כדי להניח שהזוועה הזאת, של התנהגות מרושעת-עם-אווילית, טרגית עם קומית כאחת, מיכנית ונטולת קו אנוש עד כדי פלצות, מיוחדת דווקא לתהליכים המתנהלים בשטח העליון והגלוי של החיים בברית המועצות. מדוע, בשם ההיגיון האנושי האלמנטרי, חייבים אנו להניח כי אנשים אלה שאינם יודעים בושה מהי והמסוגלים לשקר בצורה גלויה כל כך, חסרת רתיעה כל כך, אינם נוקטים באותן השיטות, באותם השקרים, גם בעניינים המכוסים מעיני העולם, באותם מיליוני עניינים המהווים את הכלכלה, את החינוך, את החברה, את הבריאות, את הלאומיות, את התרבות?

"[…] אווילית היא ההבחנה בין 'סטאליניסטים' לבין 'לא סטאליניסטים' בהנהגת ברית המועצות. שורש הרע אינו בסטאליניזם אלא בעקרון הלניני של מדינה סוציאליסטית חד-מפלגתית. שורש הרע הוא בעיקרון המרקסיסטי על דבר 'הדיקטטורה של הפרולטריון'.

"[…] המסגרת הדיקטטורית מחניקה אוהבים עם אויבים, פרולטרים עם בורגנים, מדכאה את האמת עם השקר, משתיקה את קולו הנאמן של העובד עם קול שונאיו. במסגרת הדיקטטורה נפסקת התחדשות המחשבה. כל ויכוח מוגדר מיד כ'מעצור' ואת המעצורים יש לסלק. […] דומני כבר אמרו לפני: במשטר דיקטטורי רע לנשלטים, טוב לשליטים. במשטר דמוקרטי רע לשליטים, טוב לנשלטים.

"[…] כל טיהור מטיהורי הצמרת במוסקבה הוא חזיון של זוועה. הזוועה אינה בשפיכת הדמים דווקא. היא מודגשת יותר ומטילה אימה יותר כשאין היא כרוכה בשפיכות דמים. הזוועה נעוצה באותה פעולה מכנית, כמעט אוטומטית, ההופכת מנהיגים לבוגדים בן לילה".

ידנו מושטת לחבר בצרה

יש הנוטים לייחס למאמר הזה, 'לוחות שבורים', את ציון הקרע בין משה שמיר לבין התיאוריות של מפ"ם. על-פי דברים שהבאתי קודם, ברור שההבנה מהו הקומוניזם הגיעה אל משה שמיר קודם לפרסום המאמר 'לוחות שבורים'. ובכלל יש בלבול מוזר בנוגע לתאריך פרסום המאמר. בהרבה מקומות כתוב שהמאמר פורסם ב-1956. מתוך יומן משה שרת, וגם על-פי שמות המנהיגים המטוהרים המופיעים במאמר (שפילוב, מולוטוב, כגנוביץ, מלנקוב), ברור שהוא נכתב באוגוסט 1957. עם זאת בהרבה מאוד מקומות מצוין שהמאמר נכתב ב-1956, כאילו נכתב מיד בעקבות אותה ועידה מטלטלת של המפלגה הקומוניסטית. אפילו משה שמיר עצמו טועה, כנראה מתוך בלבול, בציון תאריך המאמר שהוא עצמו כתב.

כיוון שהמאמר מהווה נקודת ציון חשובה, אבל קשה מאוד לאתר אותו במקור, אני מוצא לנכון לציין שמי שאיתר את המאמר המקורי עבורי הוא אילן ברקוביץ' ממרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב, בארכיון משה שמיר. כך כתב לי אילן ברקוביץ': "המאמר 'לוחות שבורים' מופיע אצלנו כגזיר עיתון, שאכן פורסם במדורו 'בקולמוס מהיר' ב-30.8.1957, עמ' 7-6, בעיתון 'על המשמר' וכן כונס אל ספרו 'בקולמוס מהיר' (1960, הוצאת ספרית פועלים) בעמ' 208-202 בשער שנקרא 'עם בני דורי'. בנוסח שכונס נכתב בטעות: מועד הפרסום אוגוסט 1956".

המאמר הזה חולל סערה לא קטנה וזמן קצר אחריו, ב-1 בנובמבר 1957, פרסם משה שמיר מאמר בכותרת המרגיעה 'אין דרך ימינה'. כך הוא כתב:

"כמעט כולם ראו במאמר זה שלגבי קצתם כישלון הוא ולגבי קצתם הישג, מעין גישוש לקראת המרת דת. בעלי הדת הנעזבת כביכול הצטערו, בעלי הדת אשר אליה כנראה יבוא בעל המאמר שמחו. לבד מאיש אחד לא הבין אף אחד מן המפרשים כי הצעתי היא שנחדל להאמין בדתות, שנחדל לחפש דתות".

כאמור קודם, הרי בציטוטים שאני מביא, לעיתים קיצרתי והידקתי, גם כדי להתאים לסגנון הקצר יותר של הביטוי בימינו בלי לפגוע בדברים. וכך, אחרי שמשה שמיר מצטט מאמרים רבים נגדו הוא כותב: "הנציג המובהק ביותר שנשלח כלפי מאת ממלכת הדוגמטיזם היה מכתבה של ר.ה. מקיבוץ להבות הבשן: 'עם זאת, ידינו מושטת לחבר הנתון בצרה. מוכנים אנו להיאבק יחד עם כל חבר וחבר ועל נפשו של כל חבר וחבר", ומשה שמיר ממשיך: "ובאותה רחמנות נוצרית היא מוסיפה: 'אם נתמוטט עליו עולמו והוא רוצה בכנות למצוא דרכו איתנו, תמצא המפלגה את המקום והאנשים הנאותים לכך. מישהו אמר לו שאין עוד קדוש ופגול – נעמידו על טעותו".

משה שמיר לא נתן למפלגה ולאנשים טובים ככותבת המכתב להעמיד אותו על טעותו. מאז, כולם יודעים שלא הוא אלא המפלגה טעתה, הן בהערצה למשטר בברית המועצות והן בהכתבה לאמנים מה ליצור ואיך ליצור.

פרידה לאין קץ

אבל נשארה המחלוקת השלישית: היחס לארץ ישראל הגדולה. כתשובה חלקית לכך יש למשה שמיר פרק בספר שהוא כתב על נתן אלתרמן ('המשורר כמנהיג'). שם הפרק: 'הפרידה ממפ"ם'. וכך הוא מספר:

"בשבועות הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים נדמה היה לי כי יש מקום לתקווה שגם מפ"ם ובעיקר הדור הצעיר בקיבוצי 'השומר הצעיר', אנשי הביטחון, אנשי העבודה וההגשמה החלוצית, האמונים שנים רבות על החזון של ארץ ישראל השלימה, היה נדמה לי כי אין זו שטות גמורה לקוות שגם תנועה זו, בית גידולי הרעיוני במובנים רבים, תסיק מסקנות אמיצות מרעידת האדמה ההיסטוריה של חודשי מאי יוני 1967. אמנם שרוי הייתי בתהליך מואץ של ההתרחקות מן היסודות השמאלניים, 'מארקיסטיים- לניניסטיים', ולמעשה זה עשר שנים (מאז פירסמתי את מאמרי 'לוחות שבורים' שהיה בו משום ניתוק סופי מכל האשליות הפרו-סובייטיות) נחלשו מאוד גם הקשרים עם התנועה, מוסדותיה ובטאוניה– ובכל זאת ראיתי עצמי עדיין חבר מפ"ם, פורמלית הייתי אפילו חבר מרכז המפלגה ולא יכולתי להתעלם ממאות חברים אישיים, בעיקר ברחבי התנועה הקיבוצית, ולא מן ההכרה הכוללת בכוחה החלוצי סגולי של התנועה, אבל מפ"ם החליטה נגד. נגד ארץ ישראל השלימה ולמעשה, לדעתי, נגד עצמה.

"ביום ב' 4 בספטמבר 1967 בשעה חמש אחר הצהרים התכנסה בבית סוקולוב בתל אביב מועצת המערכת של ירחון מפ"ם בשפה האנגלית 'ניו אאוטלוק', שהיה זה כמה זמן הביטוי הנחרץ ומרחיק הלכת ביותר של השמאל הישראלי לפריצת דרכים מדיניות לשלום ישראלי-ערבי. הייתי בין מייסדיו של הירחון. השתתפותי בירחון, תרומתי הייתה בעלת אופי ספרותי בלבד, והשתתפתי לפעמים בישיבות מועצת המערכת המורחבת. שמי הופיע בין שמות רבים ונכבדים אחרים בעמודו הראשון של הירחון.

"אינני צריך אלא להביא את עיקרי דברי באותה ישיבה, כשלושה חודשים לאחר המלחמה, אך עדיין תוך כדי התסיסה, עירבוביית הדיעות ואי השקט הנפשי של כל חלקי הציבור, כדי שיתבהר מצבי בין חברי מאתמול, כמו גם הגורם לכך שהיה זה מצב ללא תקנה. הייתי הדובר האחרון באותה ישיבה, שלדידי הייתה גם האחרונה בפגישותי עם פורום כלשהו בממסד המפ"מי".

בהמשך מובא הפרוטוקול בו כל דברי משה שמיר באותה ישיבה בעד ארץ ישראל השלימה ולא פחות מכך – נגד אשליית שטחים תמורת שלום. דבריו חריפים וברורים. הוא מסיים: "הייתי בודד שם כערער בערבה, ומקרב הנוכחים נשבה צינה של התרחקות, שלעולם לא תתלהט עד כדי איבה אישית, אך סופה שתתקשח ותתאבן לשנים רבות".