פרשת חקת: האם משה בכלל חטא?

פרשת מי המריבה בה נענשו משה ואהרן, מעוררת את השאלה מה היה החטא הכבד שבגינו לא זכו להיכנס לארץ? • מעיון בפסוקים בפרשתנו ובספר שמות עולה שמשה לא חטא כלל • מדוע המסורת המאוחרת נהגה לטפול חטאים נוספים על מנהיגם של בני ישראל?

אחד מן הדפוסים הספרותיים הרווחים בתורה החל מספר שמות הוא דפוס המרי. ישראל ממרה שוב ושוב את פי אלהיו. דפוס זה הוא יצירה מקורית של המקרא, שאין לנו דוגמתו בעולם האלילי וגם את יצירתו צריך לבאר מתוך הרעיון היסודי של האמונה הישראלית. באלילות העולם הוא זירה למלחמה נצחית בין כוחות אלהים. בין האלים בינם לבין עצמם ובעיקר בין כוחות ההוויה – בין התוהו לבין הבוהו, בין המוות לבין החיים, בין הרע ובין הטוב, בין הטומאה ובין הטהרה, בין הזכר ובין הנקבה. תופעות הטבע הן בבואה של המלחמה הזאת – צמיחה וקמילה, קיץ וחורף, יום ולילה, לידה ומוות.

האמונה הישראלית שאלהיה האחד הוא בורא היש כולו המירה את הדרמה האלילית של מלחמות האלים במאבק בין האדם ואלהיו או יותר מדויק במרי האדם באלהיו, כי אין מקום למלחמה אמיתית בין האדם והאל, כי מי יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ (קוהלת ו, 10).

סיפור מי מריבה המצוי בפרשה שלנו (במדבר כ 13-1) שייך מבחינת סוגו לסיפורי המרי. הסיפור יצוק בדפוס השגור: מצוקה: "וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה (2)", תלונה ומרי: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה (5-2)". הופעת ה' וישועה בדרך נס: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם (11).

עד כאן זורם הסיפור באפיק התבניתי אבל סוף הסיפור מפתיע את הקורא, במקום שהסיפור יסתיים בתיאור הישועה או לחילופין בתיאור הישועה המלווה בעונש לעם על מריו, נענשים בסוף הסיפור משה ואהרן: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם (12). העונש מפתיע לא רק מפני שהוא חורג לגמרי מתבניות המרי השגורות אלא גם מפני שהקורא לא הרגיש כלל בבדל חטא של משה ואהרן. על אחת כמה וכמה מתקשה הקורא למצוא בסיפור חטא כבד השקול כנגד חומרת העונש.

במה חטאו משה ואהרן? תשובות הפרשנים הראשונים והאחרונים רבות מאד. מספר הפירושים מלמד על חומרת הבעיה וחולשת הפירושים.

פתרון חלקי לחידת הסיפור מצוי בתולדות הסיפור. לסיפור מי מריבה יש מקבילה בסיפור מסה ומריבה בשמות י"ז, 7-1. לא רק שיסודות הסיפור – מצוקה, מרי, וישועה מקבילים אלא גם הלבוש הספרותי הספציפי שלהם זהה: המצוקה: וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם (י"ז, 1). התלונה והמרי: וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא (3). הופעת ה' והישועה בדרך נס: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (6). גם פרטים נוספים בסיפור מקבילים או דומים מאד. בספר שמות מתרחש הסיפור במדבר סין, בספר במדבר במדבר צין. בשמות נקרא המקום מסה ומריבה, בבמדבר מי מריבה. ברור שלפנינו מסורת ספרותית המופיעה בכפל צורה. זו תופעה שגורה במקרא וגם במסורות חז"ל. אנחנו הצגנו תופעה מעין זאת במסורת מכות מצרים (פרשת וארא), במדרשים על מעשה ידי טובעים בים (פרשת בשלח) ועוד.

נשאלת השאלה היכן נשמרה מסורת מי מריבה בצורתה העתיקה בשמות או בבמדבר. לעתים תכופות אי אפשר לענות על שאלה מסוג זה אבל ההכרעה במקרה שלפנינו פשוטה. ההבדל הגדול בין שני הסיפורים הוא שבשמות חסר לחלוטין הקושי הגדול של הסיפור בבמדבר – עונשם של משה ואהרן. בשמות אין משה נענש ואהרן אינו מופיע כלל בסיפור. הדעת נותנת שהקושי בסיפור נוצר מפני שעונש משה ואהרן צורף למסורת שמלכתחילה לא כללה חטא של שניהם וממילא לא כללה עונש כלשהו. ומכאן אנחנו מסיקים שהסיפור בבמדבר הוא עיבוד של הסיפור בשמות.

מאלף שגם בגלגולי המסורת המאוחרת שלאחר המקרא נמשכת המגמה לטפול חטאים על משה. כך למשל מונה קובץ המדרשים ילקוט שמעוני שבעה חטאים למשה ובכולם המדרש מוציא את הכתוב מדי פשוטו. למשל, "אתה שלא הודית בארצך, בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו" (שמות ב, 19) ואתה שומע ושותק, לפיכך אין אתה נקבר בארצך."

יצירת חטאים למשה שלא חטא תמוהה מאד. היא מנוגדת למגמה הדומיננטית בפרשנות העתיקה של הגנה על אבות האומה אפילו במקרים שחטאו. כבר ראינו בהשמטת עונש ראובן במעשה ראובן שמגמה זו תחילתה במקרא. כיצד אפשר אפוא להסביר את התהליך ההפוך אצל משה?

הפתרון לשאלה מצוי בטיב העונש. בגלל החטא גזר ה' שמשה (ואהרן) לא יכנס לארץ ישראל. ההיסטוריוגרפיה המקראית התקשתה בשאלה מדוע אדון הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים לא זכה להכניסם לארץ ישראל. קושיה זו, התוהה על הדרך שבה מנהג ה' את עולמו, יצרה שני סוגי תגובות. ראשית ניסיון לריכוך הקושי. משה אמנם לא זכה להיכנס אבל זכה לראות "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ (דברים ל"ד, 1) ". התגובה השנייה היא הפתרון השגור – החטא גרם. אבל מה נעשה ואדון הנביאים לא חטא? לא נותרה ברירה אלא לסקור את המסורות העתיקות ולבחון, הניתן למצוא באחת מהן חטא? ומדוע נבחר דווקא סיפור מסה ומריבה? על שאלה זו אנחנו יכולים לענות בעזרת הכתוב בתהלים צ"ה, 11-8 . המשורר במזמור זה פונה לקהל שומעיו ואומר:

אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם-רָאוּ פָעֳלִי. אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא-יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי.

מן הכתוב במזמור אנחנו למדים שהייתה קיימת מסורת עתיקה שלפיה בגלל מעשה ישראל במסה ומריבה גזר ה' על ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר בלי להגיע לארץ כנען. מסורת זו לא הובאה או נדחתה בתורה, המתרצת את נדודי ישראל במדבר בסירובם לעלות בפרשת המרגלים. פשוט להניח שהמספרים העתיקים הכירו את המסורת שנותרה לנו במזמור צ"ה, ומשום כך פנו למסורת מסה ומריבה. הן הגיוני לחפש במסורת שהסבירה מדוע נגזר על ישראל שלא יגיעו לארץ ישראל תשובה לשאלה מדוע לא הגיע משה לארץ ישראל.

אפשר לחזק את הגיון התהליך שתיארנו בתהליך מקביל שאנחנו רואים ממש את התרחשותו. כפי שציינו זה עתה, המסורת הדומיננטית בתורה, המסבירה את נדודי ישראל במדבר, היא מסורת המרגלים. והנה בדברים א, 37 לאחר שסיים משה לספר את פרשת המרגלים הוא מוסיף: "גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם-אַתָּה לֹא-תָבֹא שָׁם." בגירסת סיפור המרגלים בבמדבר אין זכר לכעס של ה' על משה. להפך, התנהגות משה בסיפור היא מופת של מנהיגות. ברור שמה שהביא את ספר דברים להסמיך את "גַּם-אַתָּה לֹא-תָבֹא שָׁם" לסיפור המרגלים הוא שבסיפור המרגלים נגזר על ישראל שימותו במדבר ושלא יגיעו לארץ כנען, ומשום סבר שצריך לחפש או לפחות להסמיך לסיפור זה את התשובה מדוע נגזר גם על משה למות במדבר. ניתן לומר, יחס סיפור המרגלים בדברים לסיפור המרגלים בבמדבר הוא כיחס סיפור מי מריבה בבמדבר לסיפור מסה ומריבה בשמות.

על סמך התהליך שתיארתי ניתן לשער ממה נובע הקושי בהבנת החטא של משה בסיפור מי מריבה. מלכתחילה לא סיפרה המסורת על חטא כלשהו של משה. המסורת המאוחרת חיפשה תשובה לשאלה מדוע נגזר על משה שלא ייכנס לארץ ישראל ופנתה למסורת זו מן הטעם שהסברתי. אבל המספר לא העז לשנות את הסיפור עצמו בצורה דרסטית וייתכן גם שנרתע מיצירת חטא מובהק למשה והותיר את הסיפור בצורתו העמומה.

ובכל זאת לאיזה חטא כיוון או רמז המספר? כאמור לשאלה זו הוצעו פתרונות רבים. אביא כאן לסיום שניים מהם. יש הסבורים שהסיפור המקורי כלל חטא של משה אך עיבוד מאוחר השמיט את החטא. פתרון זה אפשרי אבל קשה לקבלו. אם נקבלו, יוצא שיש מסורת מקורית בלי חטא (המופיעה בשמות י"ז), עיבוד ששילב חטא מובהק בסיפור (שאינו נמצא בידינו), עיבוד אחרון שהוציא את החטא (במדבר כ, 1-13).

פתרון שני הוא שמשה נצטווה לדבר אל הסלע אך הוא הכה בו במטה ועוד פעמיים. גם פתרון זה קשה. הן הסיפור מציין במפורש, שה' הורה למשה: קַח אֶת-הַמַּטֶּה. והמספר עוד מוסיף במפורש: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. מה טעם מדגיש זאת המספר אם הוא סבור שחטא משה שהיכה במטה על הסלע?

סוף דבר שאלת חטאו של משה לא נפתרה!

————————

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.