מדוע התפרק המזרח התיכון?

בעולם נטול תרבות פוליטית, בו השלטון הריכוזי הוא חזות הכל, נסיגת הכוח מציתה תהליך בלתי נמנע של קריסת הסדר הקיים לתוך מערבולת של דם ואש.

לא אמרו את המילה האחרונה; דאע"ש. צילום מסך

אחת לאיזה זמן מוגבל עולה השאלה, "מה השתבש?" או "מה לא הסתדר?" היא תמיד עולה ביחס לאזור אחד בלבד, המזרח-התיכון. בסוף שנת 2001 זה היה ברנרד לואיס הגדול ששאל את השאלה וגם ניסה כמיטב יכולתו העצומה לענות עליה. כבר קשה להיזכר, אבל מה שגרם להוצאת סיפרו 'מה השתבש?' באוקטובר 2001 היה מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר.

אז סיים ברנרד לואיס את סיפרו באמירה נבואית: "אם עמי המזרח התיכון ימשיכו בנתיב הנוכחי שלהם, המחבל המתאבד עלול להפוך למטאפורה של כל האזור. לא יהיה מפלט אז ממצב של סחרור מתגלגל של שנאה ובוז, זעם ורחמים עצמיים, עוני ודיכוי. כל זה יגיע לשיאו בעוד השתלטות של כוח זר; אולי מכיוון אירופה חדשה שתחזור לדרכיה הישנות, אולי מצד רוסיה שכוחה עולה, אולי איזו מעצמה מתפשטת מכיוון מזרח".

מנקודת המבט של היום האזור בסחרור התאבדותי, ויש סימנים לנסיון השתלטות של מעצמה מהמעגל המזרחי של המזרח התיכון – איראן. לואיס היה כנראה שקול ומעמיק יותר בניתוח שלו. היום החלל התקשורתי מוצף בנסיונות מלומדים לענות על שאלתו של לואיס בגירסתה העכשווית – "מה גרם למזרח התיכון להתפרק"? שני הבולטים לאחרונה שמנסים לנתח את ההתמוטטות המזרח תיכונית הם ג'ורג' פרידמן מאתר הניתוחים המודיעיניים והאסטרגיים 'סטראטפור' והאלוף יעקב עמידרור במסמך בן 8000 מלה תחת הכותרת 'כאוס בשל סערה מושלמת' שהכין עבור מכון בסא"א באוני' בר-אילן.

שניהם מטפלים בשאלת התוהו הזאת על המזרח התיכון מההבטים ההיסטוריים והאסטרגיים בלבד; אך דומה שנוכח עוצמת ההתמוטטות על כל הבטיה הדין וחשבון שצריך לתת כאן חייב להכיל גם בעיות ותהיות שחורגות מסוגיות משטר ויחסי כוחות אזוריים. צריך לתת קרדיט לראש הממשלה נתניהו, שאיבחן כבר בראשית המהומות שזכו לכינוי הוורוד "האביב הערבי", כי האזור עובר שינויים מהפכניים שלא נראו מזה 90 שנה, מאז התמוטטות האימפריה העות'מנית. מהאבחנה הזאת ועד הקביעה של עמידרור, כי הסיבות למתחולל היום נעוצות בשינויים שעבר המזרח התיכון עם התפרקות האימפריה העות'מנית, המרחק גדול. גבולות מלאכותיים שנקבעו בכל מיני הסדרים פוסט-מלחמתיים היו גם באירופה ולא זה מה שגרם שם למלחמות ההרסניות מאז 1914 שאז פרצה מלחמת העולם ה-1.

על-פי הניתוח של ג'ורג' פרידמן, קריסת ברית-המועצות והתפרקותה היא שהחלישה את המשטרים הריכוזיים הדיקטטוריים, בעיקר בסוריה ובעיראק, סדאם חוסיין וחאפז אל אסד, האבא של. "במידה מסוימת מרכז המזרח התיכון התרוקן ונוצר ואקום", הוא כותב; "ואל תוך הריק נשאבו כוחות שיצרו מערבולת של כוחות מתחרים. בין הגבול האיראני לגבול הלבנוני נחשפו שני דברים; אחד, הכוחות התת-לאומיים התגלו כמציאות האמיתית של האזור. 2. מחיקת הגבול העיראקי-סורי הביאה את הכוחות התת-לאומיים וביחוד המדינה האיסלאמית  ליצור גרעין של ח'ליפות – ישות טראנס-לאומית, שגוברת על הגבולות".

זה בעצם תיאור מצב. זה לא מסביר איך כל זה קרה. ואולי לאור מה שמתרחש אפילו על קצה הקרחון אצלנו ברמת הגולן, מוטב להכיר בכך שהמסתורין העדתי של המזרח התיכון מוביל לפלונטרים ללא פתרון במצב הקיים; זאת כיוון שרק מסגרת מדינתית ריבונית וחזקה יכולה להנמיך את להבות העימותים הבין-עדתיים והבין-ארגוניים.

עד השבוע שעבר, ב-22 ביוני, איש לא העלה בדעתו, שהעדה הדרוזית בישראל תתלקח פתאום ביצריות אכזרית כזאת כמו שהתגלה בלינץ' ביום שני בליל ה-22  ביוני. אותה פינה גיאוגרפית בצפון רמת הגולן מקפלת בתוכה את עולם היחסים המתפרק ומתדרדר לאלימות. זהו סיפור קטן שעומד בצל הדרמה האכזרית הגדולה של דאע"ש, ג'בהת אל-נוסרה והמעורבות האיראנית. אבל הוא עלול להפוך בתרחיש מסוים לסיפור מלחמתי גדול. לכאורה, צעירים דרוזים חמומי מוח, כפי שהגדירה אותם באוזניי אישיות דרוזית בכירה ממג'ד אל שמס, הגיעו לאובדן שליטה וביטאו זעם כלפי מוסלמים פצועים שנלחמים מעבר לגבול ומהווים איום על הכפרים שבהם חיים אחיהם בגולן הסורי. בייחוד מדובר בכפר חדר.

הסיפור האמיתי, כפי שאמרו לי מקורות מודיעין וביטחון ישראלים שמכירים היטב את השטח משני עברי הגבול, הוא שכפר חדר וכפרים דרוזים סמוכים הפכו למשתפי פעולה עם חיזבאללה. כפר חדר הוא בסיס מבצעים של לוחמי חיזבאללה וממנו הם יוצאים למשימות טרור אכזריות ברחבי סוריה. כך העיד ישראלי ששוהה לעתים בסוריה המתמוטטת. לדרוזים, למעשה, אין ברירה; הם במלכוד. הם שותפים היסטוריים למשטר אסד, שמגונן עליהם. לכן הם נאלצים לחיות בדו-קיום של שיתוף פעולה עם הכוחות שתומכים באסד, חיבאללה והאיראנים. סוכני חיזבאללה מזינים את הדרוזים בגולן, בצד הישראלי, ואת הדרוזים שבתוך הקו הירוק, בדיסאינפורמציה לגבי האיום הקיומי שמציב כביכול דאע"ש כנגד תושבי הר הדרוזים. האיום הזה רחוק מלהתממש, ולעומת זה הדרוזים בכפרי הר הדרוזים ביצעו מעשים תת-אנושיים, כמו שהיה במג'ד אל שמס; כולל הוצאת לוחמים מוסלמים פצועים ממרפאות באזוריהם ומסירתם לחסדי המוחאבאראת של בשאר אסד – כלומר, חקירות מלוות בעינויים קשים שמסתיימות לעתים במוות.

הבכיר הדרוזי במג'ד אל שמס מבין, שהדרוזים, בעיקר בתוך סוריה, שוגים בכך שאינם מקיימים דיאלוג גם עם הארגונים המורדים באסד ואינם מתכוננים לנפילתו וליום שאחריה. הם שמו את כל הז'יטונים על המשבצות של אסד ותומכיו האיראנים וחיזבאללה. חיזבאללה מצדו והאיראנים מנסים להעביר את המלחמה העדתית לתוככי ישראל על-ידי פעילויות שעלולות לפרום את מרקם היחסים בין המדינה לעדה הדרוזית. במידה רבה לישראל היה יותר קל להתמודד עם הפליטים הפלסטינים בדמשק מאשר מול העדה הדרוזית החיה בפיצול מטורף בין הר הדרוזים, ישראל, הגולן משני צדי הגבול ולבנון.

שינויים טקטוניים שלא התרחשו מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית; מהפיכת תחריר, 2011. צילום: Jonathan Rashad CC by SA 2.0 VIA FLICKR
שינויים טקטוניים שלא התרחשו מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית; מהפיכת תחריר, 2011. צילום: Jonathan Rashad CC by SA 2.0 VIA FLICKR

בין הנסיגה מלבנון לנסיגה מעיראק

נראה שקיימת נטייה בגלל הייחודיות של המאורעות במזרח התיכון ובגלל עוצמתם – ובעצם, עוצמת אירועי מלחמות האזרחים היא זו שייחודית עכשיו – להרחיק עדות במבט היסטורי בזמן ובנקודת המבט המרחבית הגיאוגרפית. כך מסתכלים לעבר 1916 ו-1919 ולעבר מוסקבה ווושינגטון, לונדון ופריז. כמה פעמים ניסו בשנים האחרונות להעיר משנת הנצח שלהם את האדונים סייקס ופיקו?

זה לא מקרה שברנרד לואיס בתבונתו התייחס למחבל המתאבד כדמות כל כך משפיעה באזור לפני קרוב ל-15 שנה. לפחות אז זו היתה תופעה חדשה, מהממת ומזוויעה, למרות שחוקרי המזרח-התיכון ודאי מצאו את שורשי המתאבדים אלף שנה לאחור. והמתאבד כתופעה אסטרטגית בשימוש נרחב מצא את מקומו באינתיפאדה השניה שהיתה בעיצומה עת פרסם לואיס את ספרו 'מה השתבש?'

האינתיפאדה השניה היא למעשה הקדימון למערבולת הדמים של היום. האינתיפאדה השניה, אותה מתקפת טרור שנמשכה מספטמבר 2000 ועד תחילת 2004, יותר משלוש שנים, היתה מיקרו-קוסמוס של האינתיפאדה הנרחבת שמתפשטת עכשיו מתימן ועד סוריה ועיראק. לא ניתן לנתק בינה לבין פיגוע המטוסים במגדלים התאומים ובוושינגטון שנה לאחר מכן. סמיכות התאריכים כעבור שנה איננה מקרית.

לישראלים יש ראייה מאוד צרה ומקובעת; גם "המומחים" האסטרטגיים המדיניים עוסקים מחשבתית כמעט אך ורק בסוגיות השטחים, התהליך המדיני עם הפלסטינים, ובט"ש על גבולותינו. יחסי ישראל-ארצות הברית זה תחום עיסוק נוסף שכבר נתפס כאסטרטגיה גבוהה; יחסי הגומלין בין כסריליפק'ה לפינסק, ובין פינסק לניו יורק.

בראיה צרה כזאת נתפסה בזמנו הנסיגה החפוזה של ישראל מרצועת הביטחון, לפני 15 שנה. הנסיגה נחגגה השנה, אולי מטעמים פוליטיים הנוגעים לעתידו של אהוד ברק, בהרבה אזכורים ואירועים. ישראל ראתה רק את מספר הנפגעים בהגנה על רצועת הביטחון וסברה – במידה רבה של צדק שנסיגה עד הקו הבינלאומי עם גיבוי של האו"ם תחסל את המוטיבציה שהיתה לחיזבאללה לתקוף. הציבור בעורף, בהנהגת 'ארבע אמהות', יירגע. הבנים לא יישלחו לחזית ולא ייהרגו כ-20 חיילים בשנה.

כבר בזמן אמיתי היו מי שראו קשר ישיר (או עקיף) בין המחזה המפחיד של הנסיגה הכאוטית של חיילי צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000 לבין התפרצותה של מתקפת הטרור הפלשתינית באינתיפאדה השניה. זו פרצה כזכור בראש השנה תשס"א, כארבעה חודשים לאחר הנסיגה ההרואית. נאומו של חסן נסראללה במארג' עיון כבר הפך לקלישאה; אבל היה זה מיד לאחר הנסיגה של צה"ל, שנסראללה הגדיר את ישראל כחברה שעשויה קורי עכביש, והאיץ בפלשתינים לצאת למלחמה. המסקנות מהנסיגה מלבנון אינן מתוחכמות ומסובכות כל-כך; הישראלים למדו למדוד כל מהלך צבאי ומדיני לפי מספרים וכמויות, ומתוך כשל של דמיון ומחשבה לא קלטו כיצד הדברים נתפסים על ידי הצד השני או על ידי העולם. והנסיגה הישראלית נתפסה כנצחון ההתנגדות החמושה. בדיעבד, גם הנסיגה מלבנון וגם מעזה יצרו על סף דלתה של ישראל מפלצות אסטרטגיות, ששתיקתן מפחידה לא פחות מהרעש שהן עושות כשהן מתעוררות.

נשלף מהארכיון; הסכם סייקס פיקו
נשלף מהארכיון; הסכם סייקס פיקו

האינתיפאדה השנייה כמראה

במבט מהיום, אפשר למצוא דמיון רב בין הנסיגה המואצת הטוטלית של ישראל מרצועת הביטחון לבין נסיגת הכוחות האמריקנים עד אחרון החיילים מעיראק. למרות שהאלימות בעיראק וסוריה נראית כבר כמו השתוללות של איתני הטבע, יש עדיין פרשנים שזוכרים את ההחלטה של הנשיא אובמה לסגת טוטלית ולא להשאיר מסגרת צבאית אמריקנית תומכת בהיקף מינימלי אפילו של 10 אלפים חיילים. הם רואים בכך את אחריותו של הנשיא אובמה למלחמת האזרחים ורצח-העם שמתחוללים בלב המזרח התיכון. עוד מקרה קלסי של הוצאת לבנה אחת מהחומה שגורמת למפולת.

מה שמבדיל בין הכאוס הטרוריסטי שהפלשתינים הכניסו לתוכו את האוכלוסיות הישראלית והערבית בארץ ישראל לבין מלחמת הכל בכל שמתחוללת היום בלב המזרח התיכון זה התנהגותה של ישראל ובכלל – "הגורם הישראלי". מהדרך שישראל הגיבה ופעלה אפשר ללמוד לגבי מלחמות עיראק-סוריה-לבנון. באינתיפאדה השניה לישראל היה אינטרס קיומי שלמעשה כפה עליה לנצח את הטרור ולהשליט חוק וסדר מחדש. עלייתו של אריק שרון לשלטון סימלה את רצונו של העם להילחם ולנטוש את מסלול הפייסנות; עד אביב 2002 עוד פעלה המנהיגות בישראל כאילו קיימת אופציה לחסל את מלחמת הטרור באמצעות הסדר והבנות עם מה שנתפס כ"צד השני", "האויב".

לא קל היה להשתחרר מהקיבעון של "רק פתרון מדיני". קיומו של אויב על בסיס אתני עזר לחברה הישראלית להתארגן ולהציב מחסום לטרור. אפשר רק לשער שאי הצלחתה של ישראל להתאחד ולהילחם בנחישות, היה סוחף בסופו של דבר גם את ערביי ישראל אל המערבולת המדממת. בשורה התחתונה: קיומם של מוסדות משטריים דמוקרטיים שנשארו איתנים גם תחת הלחץ הערבי והשתוללות הטרור, הוא זה שהציב את התשתית להשבת הסדר הבטחוני והחוקי. המוסדות הם הצבא, מערכת המשפט, והממשלה החוקית; במידה רבה שרון נבחר ברוב עצום משום שהמערכת הפוליטית בטחה בו שיציל אותה. המיקרו-קוסמוס הפלסטיני של תחילת שנות האלפיים הציג גם כקדימון את התוצאות הקטסטרופליות של כשלון הלאומיות בחברות הערביות; האינתיפאדה ה- 2 היתה ביטוי להתפוררות הלאומיות הפלסטינית על כל מייצגיה ועלייתו של גורם הזהות האיסלאמיסטי הקדום.

הרב תרבותיות מציתה את האש

העם מאס בפייסנות; אריאל שרון. צילום: פלאש90
העם מאס בפייסנות; אריאל שרון. צילום: פלאש90

בהשוואה לאינתיפאדה המרחבית, התופעה הבולטת היא היעדרו של גורם חברתי-מדיני שיש לו אינטרס קיומי אולטימטיבי לכבוש את האלימות, להגדיר את האויב ולהביס אותו, ולהשליט מחדש חוק וסדר מטעם המדינה. הגב החברתי והמוסדי של המשטרים בסוריה ועיראק מרוסק, והאינטרס הקיומי חל רק על עדה אחת או קבוצת אוכלוסיה מסוימת, ולא על כלל החברה הסורית או העיראקית שאינן קיימות למעשה. מכאן גם אפשר להקיש על החברה הישראלית של היום. לעת עתה היא מחזיקה מעמד. אך הנסיונות הבלתי פוסקים לפצל אותה, לפרק אותה לגורמיה וקבוצותיה בשם הרב-תרבותיות או בשם הצדק שמגיע לכל קבוצה, הם פתח להתדרדרות בשעת משבר קיצוני. כל חברה עלולה לגלות תחת לחץ התקפי כבד שהיא כבר מפורקת ולא קיימת כחברה שמסוגלת להעמיד כוח מגן מאוחד.

המיקרו-קוסמוס השני שמשום מה נשכח על ידי המנתחים של היום זו מלחמת האזרחים של לבנון. המרחב של הלבנון הוא קטן יחסית אבל בתוכו היתה התפרקות כתוצאה מהפרת האיזון העדתי ופרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה כ-15 שנה(!). במקרה של לבנון האיזון הופר כתוצאה מעומס יתר על ידי הגורם הטרוריסטי הפלשתיני ולא על ידי הוצאת לבנה מהחומה. כמו כן, תהליך הערביזציה של לבנון, שתושביה לא ראו בה עד שנות ה60 של המאה הקודמת מדינה ערבית.

הפרספקטיבה של המזרח התיכון בעשורים האחרונים מלמדת, אם כן, שרצח-עם כמצב קבוע במזרח התיכון, כפי שמתהווה הסטטוס-קוו במרחב שמסביב לישראל, הוא תולדה של סידרת כשלים היסטורית שרק קיבלה תאוצה מפתיעה. ההלם התודעתי של המנתחים נובע מכך שמדובר בסוריה ועיראק, שתי המעצמות האזוריות שהיו מזוהות יותר מכל מדינה אחרת עם הלאומיות הערבית, שפתאום התאדו. אבל מלחמות אזרחים המלוות במעשי טבח המוניים מלוות את האזור לאורך כל המאה ה-20. מאז 1948 אפשר למנות כל פעם תבערה חדשה בפינה אחרת. תימן חווה מלחמה מזה שנים רבות, רק עם הפסקות מתודיות של איזו הפיכה חדשה; בירדן היתה מלחמת אזרחים ב-1970 שיוצאה ללבנון, שם החלה המלחמה ב-1975. בעיראק התנהלו מאז אמצע שנות ה-60 מלחמות בין הכורדים לבין משטר הבעת' , כאשר בשתיים מהן – ב-66' וב-74' מובילים את הכורדים במערכה מצביאים ישראלים. ב-88' גם נעשה שימוש בגז על ידי סדאם והוא לא היה הראשון באזור שהכניס נשק כימי לפעולה. קדם לו נאצר בתימן בשנות ה-60.

השאלה "מה השתבש?" חוזרת עד היום בקרב ההיסטוריונים שלא נלאים מלנסות למצוא את ההסבר הסופי לפרוץ מלחמת העולם ה-1. דווקא משום שפרצה אחרי תקופת שלום ארוכה של עשרות רבות של שנים. "באיזו קלות ובאיזו הפתעה עברה אירופה משלום למלחמה בחמשת השבועות שלאחר רצח הארכידוכס", כותבת מרגרט מקמילן בסיפרה 'המלחמה ששמה קץ לשלום'. "במשברים קודמים, גרועים לא פחות מזה של 1914, לא עברה אירופה את קצה המצוק, מנהיגיה… בחרו ליישב מחלוקות ולשמר את השלום. במה נבדלת 1914?" למרות שעד היום יש ויכוח על הגורמים והמניעים למלחמה – קשה להתווכח על כך, ש-1914 נבדלה מהעבר בתפיסות החדשות לגבי "המלחמה" עצמה והתפתחות הצבאות הלאומיים. כמעט מאה שנים של שלום יחסי עברו על אירופה. היו מלחמות אך הן היו קצרות יחסית והמעצמות שמרו מרחק ממלחמות מקומיות, כמו בין פרוסיה לצרפת ב-1870-71.  איש לא שיער שעוד משבר מהסוג שכבר היה בעבר, יתלקח ויהפוך למלחמה אין-סופית עם צבאות אדירים שמדשדשים משך ארבע וחצי שנים בביצות הדמים של חזיתות המערב והמזרח.

האמריקנים טועים

וכדי שנבין שהכאוס במזרח התיכון טומן בחובו לקח גם לחברות מערביות, צריך להיזכר קודם בעובדה שמלחמת העולם ה-1 לא ממש הסתיימה. האש לא כבתה בנובמר 1918, אלא כמו בביצות הכבול היא המשיכה לבעור בלהבות כחלחלות קטנות מתחת לפני השטח ולפעמים מעל לפני השטח ברוסיה, פולין וגרמניה. עד ההתפרצות הגדולה של מלחמת העולם ה-2. אם אנחנו נוטים היום לסגור בקלות את המרחק של 90 ומשהו השנים שמפרידות בין התפרקות האימפריה העות'מנית להיום, אז גם המרחק מ-1918, 1945 ובוודאי 1998 (מלחמת קוסובו) הוא לא כזה גדול. התמוטטות סדרים אפשרית. השכבה התרבותית המכסה על אלימות חברתית נוראה היא דקה ושבירה – גם בארצות הברית וגם בישראל.

בסיפרו 'חוקת החירות' מקדיש האייק קטעים נרחבים לשלטון החוק כיסוד מוסד בדמוקרטיה ובכלכלת השוק החופשי. ופרק נרחב הוא מקדיש ל"שקיעתו של החוק" כתהליך לגליסטי שמוביל בסופו של דבר למשטר דיקטטורי בנוסח הנאציונל סוציאליזם. האייק מציין, שב-1930, עוד לפני עליית הנאציזם, כבר התבצעו מחקרים בסוגיות משפטיות "על ההשפעות של המאמץ לכונן את המדינה הסוציאליסטית, שהיא ההיפך ממדינת-החוק. והמלומדים היו מסוגלים להראות ש'ההתפתחויות התורתיות האלה כבר הסירו את כל המכשולים בדרך להיעלמות מדינת-החוק ופתחו את הדלת לרצון הפשיסטי או הבולשביסטי של המדינה… בגרמניה של היטלר ובאיטליה הפשיסטית, כמו גם ברוסיה, השתררה האמונה שתחת שלטון החוק המדינה 'אינה חופשית', היא 'אסירה של החוק', וכדי לפעול למען הצדק היא חייבת להיות משוחררת  מכבלי הכללים המופשטים".

בסוריה, עיראק, ומצרים יבאו את המודל הסוציאליסטי-פשיסטי מאירופה. הסוציאליזם הערבי של נאצר ומפלגת הבעת' כוננו את הדיקטטורות שניסו להאיץ את תהליכי המודרניזציה בעולם הערבי. המודרניזציה הזאת נוסתה בתחומים הצבאי, הכלכלי והפוליטי בשיטות דיקטטוריות. בעוד שבאירופה, התפתח שלטון-חוק אלא שהוא הלך ונשחק עד שהתפורר תחת תפיסות הצדק שבאו במקום שלטון החוק, בארצות ערב הוקמה מדינת משטרה ללא שלד וללא תוכן של מדינת חוק ובוודאי לא שלטון-חוק. מתחת למעטה הכוחני האלים של משטר הדיכוי הכפייתי נשארה החברה המוסלמית בשלביה השבטיים שבהם במקום חוק ומשפט שנאכפים באופן שוויוני על כולם, נשמר שלטון הענישה האכזרית והנקם.

הצאצא הממזר של שתי אידיאולוגיות -נאציונל סוציאליזם 2.0; הפגנה מול הבית הלבן, 2010. צילום: The Q Speaks CC BY-NC-SA 2.0 VIA FLICKR
הצאצא הממזר של שתי אידיאולוגיות -נאציונל סוציאליזם 2.0; הפגנה מול הבית הלבן, 2010. צילום: The Q Speaks CC BY-NC-SA 2.0 VIA FLICKR

לפי ברנרד לואיס, הסחרור המתגלגל של הכשלונות בעולם הערבי קשור ללא הפרד לא רק לכשלון המודרניזציה בתחום הצבאי והכלכלי – תבוסות, עוני ושחיתות – אלא גם לכשלון האוניברסלי של שתי האידיאולוגיות הגדולות שיובאו מאירופה: הלאומיות והסוציאליזם. בארצות ערב הגדולות באו שתי אלה בחבילה אחת כמו בגרמניה, וכמו בגרמניה הדבק המאחד של שתיהן היה אנטישמיות ארסית ואלימה. "הצאצא הממזר של שתי האידיאולוגיות, נאציונל סוציאליזם, עדיין קיים בכמה מדינות ששימרו את הסיגנון הנאצי-פשיסטי של הדיקטטורה הממשלתית והאינדוקטרינציה שהיא מפעילה", כתב לואיס בסיפרו רק לפני 13 שנה.

במקביל ממשיכות האידיאולוגיות הרדיקליות המערביות והאיסלאמיסטיות למשול בתודעת הגורמים הפוליטיים בעולם הערבי. מאז מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו גורמים אימפריאליסטיים מערביים וגורמים מהפכניים רואים בחברות המוסלמיות של המזרח התיכון פוטנציאל הרס שמתאים לצרכיהם. מי שרצה להרוס את החברה הדמוקרטית המערבית מצא במוסלמים בעלי ברית אמינים יותר מהסטודנטים המאואיסטים של הסורבון ואוני' קולומביה. היו אלה סוכנים גרמנים שפעלו בשנות מלחמת העולם ה-1 להוצאת השד הג'יהאדיסטי מהבקבוק כדי להילחם נגד הבריטים; לאחר מכן הנאצים מצאו בגורמים לאומנים כמו המופתי בעלי ברית; ולאחריהם באו הסובייטים, ושאר מהפכני המערב שעשו פולחן ממהפיכת הטרור הפלשתינית. האם החיבור הזה משפיע במשהו על מלחמת האזרחים הגדולה בעולם הערבי? האידיאולוגיה של השמאל במערב בכל אופן מונעת התערבות של כוח בינלאומי למיגור דאע"ש ולחיסול כוחה הגרעיני המתפתח של איראן. אפשר לומר שמהפכני אירופה צופים בעניין בפס היצור המזרח תיכוני הממשיך לפלוט טרוריסטים שאולי עוד יבוא יומם תחת השמש והם ימוטטו את הסדר על אדמת אירופה.

האשליה הגדולה היא, שהתמוטטות החוק והסדר והמשטרים במזרח התיכון יכולה להישאר תחומה לאזור זה בלבד. די בכך שאלפי המחבלים האירו-מוסלמים חוזרים אחרי שנה או שנתיים מסוריה לארצות מוצאם באירופה, ברוסיה או באמריקה. כיוון שקיים סדר עולמי כלשהו, צריך לראות בכאוס האזורי פירצה שעלולה לפורר את ההגנות גם במקומות אחרים בעולם. הטעות של האמריקנים היא, שלפי החישובים הצרים שלהם אין להם אינטרס בוער ואמיתי להתערב כדי להשמיד את דאע"ש ולהשיב סדר חדש באזור. בסופו של יום גם שמירה על היציבות והחוק באזורים מרוחקים היא אינטרס קיומי של העולם החופשי הדמוקרטי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. הדבק המאחד של הלאומיות בגרמניה היה אנטישמיות?? כמה יהודי סטריאוטיפי אפשר להיות? גרמניה לאורך רוב ההיסטוריה המודרנית לא היתה פחות או יותר אנטישמיות ממדינות אחרות, במיוחד לא אוסטריה וצרפת שבהן צמחה האנטישמיות המדעית המוקדמת. מי שהכניס את האנטישמיות להילוך מהיר בגרמניה היתה תנועתו של קרל מרקס, והדבר היחידי שמנע מזו להתפרץ לגמרי היה העובדה שרבים מאותה תנועה היו עצמם יהודים. ברגע שהגרמנים (בעקבות הרוסים) פיצחו את השיטה והצליחו לבודד את המרכיב הבולשביקי-אנטישמי מהמרכיב היהודי לא היה עוד מה שיעמוד בדרכה של שנאת היהודים הטהורה, וכך קיבלנו את היטלר.

  2. טוב, ישראל מדינה מאורגנת עם מוסדות מתפקדים, שיוויון כלפי החוק והמדינות סביבנו לא ואף פעם לא היו, אבל מה הצית את התבערה ? למה דווקה עכשיו?

    בקשר לפיסקה האחרונה , לא הייתי רץ כל כך מהר לעירעור מדינות המערב וכולי, לנו יש מעל 20% מהאוכלוסיה עם רקע דתי, שיבטי , אלים ולא כל כך דמוקרטי ואנחנו בכל זאת מסתדרים לא רע.

    1. .לא כולם מבינים הכל כל הזמן
      ברמת העיקרון הערבים הם חרא והעולם חי בסרט לגבי זה
      אין בעד מה

  3. מה באמת התרחש על הגבול ביום הנסיגה מלבנון:
    אני מתגורר במטולה, במרחק כמה מאות מטרים מהגדר הטובה. ביום הנסיגה עמדתי מספר שעות ליד שער הגבול ("שער פטמה") והתבוננתי במתרחש. מאות מאנשי צד"ל ומשפחותיהם, על מטלטליהם, צבאו על גדר הגבול והתחננו להיכנס לישראל. מאחוריהם עמדו משאיות נטושות של צה"ל, אך צה"ל עצמו לא נראה בשטח – הוא נס מנוסת בהלה. כלי רכב ובהם (כך היה נראה) אנשי חיזבאללה נעו על הכביש מאחורי המון האדם אך לא פגעו בו לרעה.
    אולם האירוע המדהים ביותר התרחש בתוך שטח ישראל, בכביש העולה לשכונת הר-צפיה, ממנו ניתן היה לצפות על המתרחש ממרחק בטוח. עשרות אוטובוסים עמוסי תיירים ערבים צוהלים הגיעו בשיירה שאין לה סוף, אחד אחרי השני, עצרו לתצפית קצרה לראות את צה"ל בחדלונו והמשיכו בדרכם. עמדתי והתבוננתי בהם וההבנה שהכתה בי אז כברק הייתה שאני עד להתרחשותו של צונאמי בלב ים. נוסעי האוטובוסים הצוהלים לא היו באותו הרגע אלא רק אדווה קלה – כמעט לא מורגשת. את התוצאה, כך חשבתי, נחוש כולנו בעתיד הקרוב, כאשר גל הצונאמי הפלשתיני יתנפץ עלינו וכך אכן קרה. כל ניסיון, לכן, לנתק בין האינתיפאדה השנייה, על מאות קורבנותיה, ל"מהלך המבריק" של אהוד ברק חייב להיות מבוסס על הונאה מדעת או על חוסר הבנה מוחלט של אירוע הנסיגה. במקרה של ברק עצמו ומגבלותיו הרבות והידועות, האפשרות השנייה היא כנראה זו הנכונה.

  4. מאמר נפלא. התגובות למעלה – של החכמים בדור …תנוחו בחייכם

  5. התפקיד של אובמה בבלגן הוא הרבה יותר משמעותי. זה לא רק היציאה החפוזה מעיראק. זה בעיקר תקיעת הסכין בגב של מובארק.

    האביב הערבי התחיל בטוניס ואז זה עבר למצרים. מובארק היה מדכא את המהומות נגדו בכוח אבל אובמה מנע זאת ממנו. בהתחלה מובארק נכנע ללחץ של אובמה וברגע שמובארק הבין שאין לו ברירה והוא חייב להגיב בכוח זה כבר היה מאוחר מדי. מיד לאחר נפילת מובארק זה עבר לסוריה ולעיראק. נפילת מובארק היא זו שנתנה את התקווה למורדים בסוריה וכך התחיל כל הבלגן.

    עכשיו צריך לשאול את השאלה, למה אובמה עשה את זה.
    התמיכה שלו באחים המוסלמים מלמדת על התשובה.

    1. נראה שאובמה חולל מהפכה "שקטה" שאת תוצאותיה נרגיש ביתר שאת בשנים הבאות

  6. מודה לאיסלם על ביטול סייקס-פיקו
    חובתנו עכשיו היא להמשיך בבנין משה-יהושע ולשכוח מהרצל-ציונות

    1. למי שלא ברור
      לא מקבל גבולות מסייקס-פיקו
      וקושאן על האדמה מהרצל-ציונות
      ממשיך במדיניות משה-יהושע בן נון
      הכל שלנו
      מה לא ברור

  7. כשם שמלחמת העולם השניה פרצה לא בתאריך הידוע (01-ספט'-1939) אלא עם עלייתו של היטלר לשלטון (פלישה למדינה ריבונית, אוסטריה, וסיפוחה, כמו גם סיפוח חבל ארץ ממדינה ריבונית אחרת שלא היה קשור מדינית קודם לכן למדינה המספחת, מהוה אקט מלחמתי), כך מלחמת העולם השלישית פרצה ביום נפילת חומת ברלין (09-נוב'-1989) עקב הוואקום הפוליטי שנוצר, או אם נשווה זאת לבישול – התפרקות המכסה בסיר לחץ. עד אז, הסובייטים והאמריקאים רבו אלו כנגד אלו, במגבלות מסוימות ומפוקחות היטב, אך שמרו על השד הדתי מלפרוץ החוצה. מאז אותו היום לא היה כוח שידכא את הטירוף המוסלמי או ירתום אותו לתועלת מסוימת. בזעיר אנפין רואים זאת ביוגוסלביה, שמאז הסתלקות טיטו ששמר עליה בכח, המדינה החלה להתפרק לרסיסים עד שהגיעה למלחמת הבלקן.
    יריית הפתיחה היתה ב 11-ספט'-2001, והמלחמה עצמה החלה ביום פלישת הקואליציה המערבית לעיראק ב 20-מרץ-2002. שוב קיבלנו מדינה דיקטטורית שהשליט בה עוצר בכח כל אפשרות של פריצת רסן והשתוללות (ע"ל יוגוסלביה), אשר עם הסתלקות הדיקטטור הידרדרה המדינה לכאוס עד למלחמת הכל בכל.
    ואותו הדבר אנו רואים כיום בלוב, כאשר הסתלקות קדאפי איפשרה לכל השדים לצאת מכילאם ולהשתולל.
    דפוס ארועים זה מזכיר לי את הסרט "איש ההרס" עם סילבסטר סטאלון וווסלי סנייפס. בסוף הסרט מתברר שהשליט רצה ויצר כאוס כדי שמתוכו הוא תיוצר חברה חדשה שתהיה נוחה יותר עבורו לשליטה.
    אלא שכמו בסרט, בסופו של דבר הכאוס התגבר על מי שהזמין אותו וניסה לעשות בו שימוש. אותו הדבר אני צופה גם למדינות אירופה וצפון יבשת אמריקה.
    בסוף השבוע היו פיגועים בשלוש יבשות – אסיה, אפריקה ואירופה. נשארו עוד שתי יבשות לפיגועים – אמריקה ואוסטרליה. ביבשת אמריקה סבורני שיחלו פיגועים לאו דוקא בארה"ב אלא בקנדה או באחת המדינות הגדולות והחזקות בדרום היבשת.
    ———
    לגבי המצב החברתי המאפשר המשך שלטון חוק, הרי שמחאת עולי אתיופיה נוצלה היטב הן ע"י חולי כוח מקרב עולי אתיופיה, והן ע"י גופים ששמו להם מטרה להרוס את מדינת ישראל מבפנים. ומי בדיוק מממן את אותם גופים? מדינות החוות פיגועים איסלאמיים. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.
    טעותה של ממשלת ישראל (כך נראה לי ממקום מושבי) היא שבעת פריצת ההפגנות הממשלה היתה צריכה להעמיד אל מול המפגינים עולי אתיופיה את כל עולי אתיופיה שעמלו קשה והצליחו להתקדם בחברה הישראלית, לא עקב מוצאם או צבע עורם (אף שאלו דוקא גרמו לאהדה יתרה מצד הסובבים אותם) אלא משום התעקשותם להתקדם על אף נתוני הפתיחה הקשים. האם מישהו זוכר את התשואות שהיו בקהל בעת שסא"ל ד"ר אבי יצחק הדליק את המשואה ביום העצמאות (כמדומני בשנת תש"ע)? האם מישהו זוכר את הגאוה שאחזה בכל עם ישראל למראה ההצלחה של העולה מאתיופיה?
    לדאבונם של אלו המבקשים העושים ככל שביכולתם (ובכלל זה לנצל אדיוטים שימושיים) להרוס את מדינת ישראל מבפנים, סא"ל ד"ר אבי יצחק ועולים רבים נוספים מאתיופיה, מהוים טריז בגלגליהם. לשמחתנו.

  8. מעניין שאחד בשם משה פייגלין חזה שוב ושוב במאמרים וראיונות תקשורתיים שהמדינות הערביות יתפרקו כתוצאה מהתרבות השבטית והפלגנות הדתית, ואף אחד לא התיחס לזה ברצינות. עכשיו שזה כבר קרה כולם מגרדים את הראש ושואלים איך זה קרה וטופחים לעצמם על השכם על סברות שלאחר מעשה.

  9. המסקנה האופרטיבית שלי היא שיציבות תבוא אחרי שמדינת כורדיסטן
    הענקית וישראל (אחרי שתתפשט צפונה ומזרחה) באמצע יהיו בני חסות.

    הדרוזים והעלאווים הם באופן יחסי מתונים דתית והם יהיו משתפי פעולה מעולים. גם חלק גדול מהשיעים הם חילונים למהדרין.

  10. מצד אחד מעניין מצד שני נמאס. הפובליציסטים ה "ימנים" מלאים בדעות נחרצות בעניינים שקרו לפני 10 שנים או למדינות אחרות ולנו אין שום השפעה אליהם בהווה. לעומת זאת בדברים שקורים עכשיו ושיש לנו השפעה אליהם כמו ספיגת הטפטופים בדרום והעברת כספים לרשות שתובעת אותנו בהאג יש להם הסכמה שבשתיקה עם השמאל. חבל.

  11. נהנתי לקרוא ומהיקף הסקירה
    לדעתי לא נותן הכותב דעתו מספיק על מקומה של ארהב בספור הזה
    אין מדובר על אובמה
    ארהב היא מדינה בעלת קוצר נשימה בין לאומי מחריד
    אני סבור שהגורמים הבאים תרמו לכאוס
    עמדת ארהב בדבר הרס האמפריה הבריטית
    תמיכה והסרת תמיכה ממשטרים ערבים יציבים
    בחירת אירן כיורשת המזהת

    זו מדינה מסוכנת מאוד ויש לנהל את יחסנו עמה בזהירות מופלגת