שקט, מטיפים!

התקשורת הישראלית שולטת בשיח הציבורי ביד רמה: בידה לקבוע מי יקודם ומי יסולק; מה ייחקק ומי יישפט, והכל ללא דיון ציבורי ראוי לשמו • פרשית הגז, כמו פרשיות רבות אחרות ממחישות את הצורך בתקשורת מגוונת וחופשית 

אין בארץ שיח ציבורי אמיתי סביב נושאים גורליים. במקום שיח תקשורתי ער וביקורתי אנחנו נתונים להטפה מגמתית עם קידום אגרסיבי של סדר היום של מספר עיתונאים לא גדול, שלא ברורה רמת מומחיותם בנושאים בהם הם עוסקים. התוצאה הסופית בדרך כלל היא התלהמות רבתי.

קחו למשל את הכיסוי התקשורתי של ההצבעה בוועדת השרים על הצעת "חוק הקלון" של יאיר לפיד. במשך שלושה ימים כל כלי התקשורת טחנו הנושא במאמץ לקדם את החוק, האוסר על אדם שהורשע בעבירה שיש בה קלון להיבחר לכנסת או להתמנות למשרה ציבורית. למזלנו, וועדת השרים גילתה אחריות, לא נכנעה להשפעתם ופסלה פה אחד את הצעת החוק המסוכנת.

מדוע הצעת החוק מסוכנת? המחוקקים למעשה ביקשו מרצונם החופשי לוותר על חלק מסמכויותיהם לטובת רשות אחרת – הרשות השופטת. כלומר, המחוקק לפיד החליט לגזול מהעם (שהוא הריבון) להחליט את מי הם ירצו לראות בכנסת, בממשלה, או בראשות העיר. נציג של הרשות השופטת, יחליט אם יש קלון בעבירה או אין והוא יגזור את גורלו של איש ציבור. לא העם.

הדבר חמור אף יותר מכיוון שבעבירות מסוג זה ישנה השפעה מכרעת להחלטות לפתוח בחקירה ולהעמיד לדין. ומי מחליט לנקוט בהליכים אלה, מי זה שבידו הכוח לדרוש הטלת קלון? שוב, הרשות השופטת. האם ניקינו את מערכת השלטון מפושעים בעזרת "חוק הקלון"? וודאי שלא. והסיפורים ידועים לרוב: השירות הציבורי שלנו מלא בח"כים, שרים ונשיאים שבצעו עבירות לעיני כולם, אך הם "ראויים לכהן" כי לא נפתחה נגדם חקירה, או שהתיקים בעניינם נסגרו בטענה שהאיש שמר על זכות השתיקה, או הסביר בתמימות שקיבל מאות אלפים במתנה כי "עורך דינו אמר לו שזה חוקי".

ההשפעה של התקשורת על גורמי אכיפת החוק הופכת את המצב למסוכן אף יותר. וגם כאן, התופעה ידועה: התקשורת תחליט את מי צריך לשפוט, את מי לפסול, ואת מי לאתרג. כל יום התקשורת מטיפה לנו מוסר ומקדמת את רעיונותיה, ללא משוא פנים וללא בושה. אחת החכ"יות שמדברת גבוהה גבוהה על שחיתות יודעת היטב במה מדובר: לפני 15 שנים פורסמה ידיעה קצרה שבהיותה עובדת מדינה קיבלה במרמה רבבות שקלים מקופת המדינה. היא לא תבעה את עלבונה בבית משפט, התקשורת לא צעקה ולא דרשה חקירה – ומחר יכולה להציג את מועמדותה לתפקיד הרם ביותר.

די להזכיר את פרשית הנשיקה של השר רמון והמהומה התקשורתית שהובילה להתפטרותו כדי להבין עד כמה גדולה כוחה של רשות משפטית המגובה בתקשורת חד-מימדית.

למקרה אחר הייתי עד באופן אישי: לפני 17 שנים הגיע עיתונאי ישראלי לעיתון בשפה הרוסית "ווסטי" בו עבדתי בזמנו, כשבידו תחקיר בו נטען כי שר בממשלה לוקח שוחד באופן סדרתי. העיתונאי הציג מסמכים, עדויות וראיות. הכתבה והמסמכים היו בעברית. שאלתי אותו למה הוא פונה ל"ווסטי", לעיתון של המהגרים עם אפס השפעה ציבורית? העיתונאי הסביר שהיה כבר גם "בעיתון של המדינה" וגם במעריב, אך בשני המקומות כלבי שמירת הדמוקרטיה אמרו לו שזה לא מעניין. לא התפלאתי: השר המכובד היה מהמפלגה אשר קרובה לליבם של אותם כלי התקשורת. האיש המשיך לכהן כשר, כח"כ. לפני זמן לא רב סוף-סוף הגיעו אליו – כי הוא בטעות ניסה להפריע לאישיות אשר עוד יותר קרובה לליבם של העיתונאים. לו היה יושב בשקט – עד היום היה מניח על דוכן הכנסת הצעות חוק נגד מושחתים – בלי שום חשש לגורלו שלו.

יש לכך עוד פן חשוב. ההיסטוריה האנושית ידעה מקרים בהם אסירים שישבו בכלא שנים רבות יצאו לחופשי ומיד נבחרו להנהיג מדינה: נלסון מנדלה, לך וולנסה ועוד. ישנם מקרים רבים בהם אסירים מורשעים הלכו ישר מהכלא לבית המחוקקים ותרמו רבות לשינוי פני החברה. במתכונת של "חוק הקלון" לא נתן שרנסקי ולא יולי אדלשטיין היו זכאים לכהן כחברי כנסת ושרים. האם בכוונתם לבדוק את כשרות חוקיה של כל מדינה זרה כל פעם שיידרש?

מי יודע, אולי היום בכלא הישראלי יושב מישהו על לא עוול בכפו, הוא ישתחרר, יקים תנועה כנגד החוק לפיו הוא הורשע, ישכנע את רוב העם בצדקתו, יבחר לכנסת ויבטל את החוק – למה למנוע ממנו את האפשרות החוקית הזאת?

כולם נגד העשירים

עוד סוגיה פופוליסטית היא יוקר הדיור. שר האוצר משה כחלון ותומכיו רואים את היהודים העשירים מעבר לים שקונים דירות בארץ כאויבים. ונשאלת השאלה – מה רע בזה? ראשית זוהי זכותם הקניינית. ארץ ישראל היא ארצם של כל היהודים, לא רק של אלה שהגיעו יומיים לפני אחרים. מצד שני, יש הרבה ייתרונות כלכליים בכך שיהודים מחו"ל יקנו דירות בישראל. כשעשירי העולם קונים דירות בארץ הם יוצרים כאן מקומות עבודה: בבניה, במפעלים לחומרי בנייה, בתחזוקה, בריהוט, הם משלמים ארנונה ומשפרים את המאזן של הרשויות המקומיות. הם למעשה משלמים לכולם, גם למדינה עבור הקרקע והם אינם גוזלים דבר מהשכבות החלשות. פגיעה בתושבי חוץ בזכות לקניין היא פגיעה בפרנסתם של רבבות ישראלים. אבל המסר הזה מתקשה לחצות את מסך העשן של הפופוליזם בישראל.

לו אני שר האוצר הייתי מבין ומברך על התועלת הרבה בה עשירים מקומיים משקיעים מכספם הפרטי ברכישת דירות. היום האווירה הציבורית היא שנאת עשירים באשר הם, וקל וחומר כאלו הרוכשים דירות להשקעה. אך שוב, האמת הפוכה: אזרח מבוסס שרוכש דירות נוספות להשכרה מסייע לכלכלה הישראלית. למעשה, הוא מנהל עסק של דיור להשכרה והסידור הזה עדיף עשרת מונים על פני בניה והחזקה ממשלתית של הדיור הציבורי מסיבות רבות. בעל הנכס דואג למצבה של הדירה כי היא שלו. הוא מנהל מו"מ ומשלם לעורכי דין. האם המדינה רוצה להעמיס על עצמה את כל הטרחה? שורה של פקידים ינהלו את הדיור בישראל, עם משכורות מיותרות ויחס אדיש לנכסים שאינם שלהם, פוטנציאל הולך וגדל של שחיתות ורעות חולות נוספות.

אתם רוצים יותר דירות להשכרה? תפסיקו להפחיד את בעלי הדירות להשקעה במיסים עתידיים, בהתערבות יתר בעניינים שבינם לבין שוכרי הדירות, תפסיקו לפגוע באינטרסים הכלכליים שלהם – ויותר משקיעים ישלמו לקבלנים שיבנו להם דירות, ויותר דירות יונגשו להשכרה. המהלך הזה לבד יוזיל את שכר הדירה. כתוצאה מכך ירדו גם מחירי הדירות כיוון שפחות אנשים ירצו לקנות דירה בטרם יחליטו איפה יעבדו ואיפה ירצו לגדל את ילדיהם. המדינה צריכה להרחיק את ידיה מהכיסים של אזרחי ישראל.

מי נגד הסלולר, מי תומך בגז?

סוגיה נוספת שזוכה להילה של קונצנזוס תקשורתי היא קשירת הכתרים למהפכת הסלולר. כמו כל העם היושב בציון גם אני חגגתי את הוזלת שירותי הסלולר. לפני שנתיים שילמתי 180 ₪ בחודש, היום אני משלם רק 79 ₪. אלא מה, בסוף חודש מאי השנה שמעתי את הכלכלן הבכיר ירון זליכה מדבר ברשת ב' בתכניתה של קרן נויבך. הוא הסביר שהרפורמה שכחלון העביר גרמה למעשה יותר נזק מתועלת. הבנתי כי הולכתי שולל כמו כולם. אני לקוח של חברה סלולרית גדולה, כל שני וחמישי מתקשרים אלי מחברות מתחרות חדשות ומנסים לפתות אותי לעבור אליהן ולשלם עבור חבילה זולה יותר. חלקם מדברים על הוזלה של 25%. הצעה חלומית, לא? אבל אם קודם התלבטתי – לעבור או לא, אחרי חוות הדעת של ירון זליכה החלטתי לחתוך: לא אפגע בחברה שמספקת שירות טוב. אתמוך בה, לא מתוך הדאגה לאינטרס שלה אלא מתוך הדאגה לאינטרסים שלי. מי יודע מה יקרה כאשר החברה הגדולה, המבוססת והאמינה תקרוס משום שחברות קטנות משתמשות במאבקן נגדה במחירי רצפה?

אך מה שמטריד אותי יותר מכל בסיפור הזה היא העובדה שחוזרת על עצמה בכל דיון כלכלי: כלי התקשורת לא נתנו ביטוי למי שלא תמך ברפורמה דרסטית מבית המדרש של כחלון. יתכן והיה מקום לרפורמה רכה יותר, מאוזנת ששומרת על החברות הגדולות והקטנות ועל שוק יציב ועל מקומות העבודה הרבים של עובדי חברות אלו.

וכמובן אי אפשר להתעלם מהעמדה הנחרצת של כלי התקשורת בסוגיית הגז. כל כלי התקשורת יוצאו מגדרם על מנת להחדיר לכולנו את המסר שהפשרה שהשיגה הממשלה עם חברות הגז היא גרועה. כבר כמה שנים שגדודי עיתונאים מהלכים אימים על הציבור ומטיפים לכולם שצריך להכניע את חברות הגז. נמצאו מומחים שטענו כי בעלי ההון הם שודדים אכזרים. הם הצליחו להרעיד את ליבו של השר אריה דרעי עד כדי כך שהוא ויתר על סמכותו. בודד במערכה אפשר היה לשמוע את קולו של שר האנרגיה יובל שטייניץ – אך הוא לא נחשב כי הוא אינו מומחה אלא איש פוליטי, וגם כאשר הוא מדבר קוטעים אותו לפני שהוא מספיק להשלים משפט אחד. נעדר קולם של מומחים התומכים במתווה שהציגה הממשלה. והנה לכם סימן היכר לפופוליזם תקשורתי ישראלי. ככל שנושא כלכלי הוא יותר חד צדדי, בו נשמעים קולות של "מומחים" מצד אחד וכל כלי התקשורת צורחים במקהלה הרי שנפגשתם עם עוד דיון פופוליסטי במדינת ישראל.

במקום לערוך דיון יסודי התקשורת בישראל משסעת את העם נגד אלה שלא מוצאים חן בעיניה; היא מתמרנת בח"כים ובשרי הממשלה; במובנים רבים היא לקחה לידיה את מושכות השלטון אך ללא נטילת אחריות על הכישלונות.

—————————

יורי מור הוא סופר, מחזאי ופובליציסט, יו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל, ובעל טור שבועי בעיתון הרוסי-ישראלי "נובוסטי נדלי".