"הכרזת פרס על עם פלסטיני היא פתח לאיבוד זכויותינו"

העליה ההמונית מברית המועצות, עליית יהודי אתיופיה, וביסוס כלכלה חופשית צומחת – מבט לאחור, לציון שלוש שנים לפטירתו של יצחק שמיר.

ראש ממשלת ישראל שש שנים ברציפות;, יצחק שמיר. צילום: משה שי /פלאש 90

על תלאותיה של ממשלת נתניהו הנוכחית אפשר לומר רק: מה עוד חדש. אלו תולדות ממשלות הימין, ומקרה 1992 יושב היום כטראומה בתודעת האינטלקטואלים של הימין, אבל עדיין לא נראה שמישהו הפיק לקחים. היתה זו ממשלתו של יצחק שמיר שהעבירה את השלטון לממשלת רבין-פרס, ורק בפרספקטיבה ארוכת שנים מתברר שזו היתה אחת הממשלות הטובות שהיו בישראל. כמו לוי אשכול, גם שמיר לא נהנה מעודף כריזמה, וזו אולי הסיבה שתרומתו האדירה למדינה פחות מוכרת, ודמותו משתכחת.

לפני שלוש שנים נפטר איש המחתרת, וזה הזמן להוציא אותו משם. שמיר, סמל לעמידה ישראלית עיקשת, התקבע כדמות המנהיג שידע לעמוד על שלו, האיש שידע להתווכח עם ידידים. אין ספק שמדובר ביכולת מאוד חשובה למנהיג, מדינת ישראל שילמה ומשלמת מחירים רבים על מנהיגים שמתקשים להתנגד בעקביות ללחץ.

מנהל לשכתו, יוסי אחימאיר, מספר ששמיר כראש ממשלה עמד על עקרון מנחה של שלילת כפיה בינלאומית על ישראל. באותם ימים עמדה ממשלת שמיר כנגד לחץ אמריקני ובינלאומי כבד. "זו התמודדות קשה", סיפר אחימאיר ל'מידה', זר לא יבין. טלפונים זועמים מהבית הלבן, מזכרים לשגריר בוושינגטון, וגם השגרירות האמריקנית שמתדרכת את המערך הפקידותי. ובמקביל לאתגרים מחוץ, יש גם חתרנות מבית; שמעון פרס, שר החוץ בחצי השני של ממשלת הרוטציה בשנות השמונים, ניהל את המשא-ומתן הידוע עם המלך חוסיין בלונדון, בניגוד לעמדת שמיר, ואף חתם איתו על "הסכם", אחד מאותם הסכמי שלום פוטנציאלים שפרס ידע לחתום אך גרמו רק נזק.

בסוף תקופת כהונתו, ב-92', נוסף גם האיום ש"אם שמיר ייבחר, ישראל לא תקבל ערבויות של דולר אחד", כפי צוטט אומר גורם אמריקני עלום. היתה זו תקופת שיא העליה מרוסיה וחבר המדינות וישראל נזקקה לסיוע בקליטתם. "אל מול החזית הרחבה הזו נעמד שמיר בעוז וסירב לרקוד לצלילי החליל הבינלאומי", מתאר אחימאיר, "אך יחד עם זאת השכיל שמיר להימנע מעימות חזיתי ופומבי מול ארה"ב", ובסופו של דבר הצליח לשמר יחסי עבודה טובים וידידותיים למרות עמידתו העקרונית.

ראש ממשלה בלי שהתכוון

יצחק יזרניצקי שמיר, נולד לפני מאה שנה (22 אוקטובר 1915), באזור התפר בין האימפריה הרוסית לפולין. את לימודיו האקדמיים התחיל עוד לפני עלייתו, אך בהיותו בן עשרים עזב את האוניברסיטה ועלה לישראל. עם הגעתו לארץ עבד שמיר כפועל בניין במקביל ללימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1937 עמדותיו האידאולוגיות באו לידי ביטוי עת הצטרף למחתרת האצ"ל. לאחר ארבע שנות פעילות, כשאצ"ל התפלג על רקע המדיניות כלפי הבריטים, הצטרף שמיר לפלג שהקים את לח"י, הארגון שלא היה מוכן להשבית את הנשק בעת שבריטניה נלחמה נגד גרמניה הנאצית. הוא הפך לאחד ממנהיגי המחתרת אחרי רצח אברהם שטרן (יאיר). בשנותיו בלח"י היה שמיר, מיכאל בשמו המחתרתי, שותף פעיל לרבים ממבצעי הארגון, נכלא ולאחר בריחתו הפך יחד עם ישראל אלדד ונתן ילין מור לחבר שותף בהנהגה העליונה של לח"י.

פעיל מרכזי בלח"י; שמיר בשנות ה-40. באדיבות ויקיפדיה
פעיל מרכזי בלח"י; שמיר בשנות ה-40. באדיבות ויקיפדיה

כאשר הוקמה מדינת ישראל היה שמיר בין מקימי מפלגת הלוחמים שהורכבה מיוצאי הלח"י, והפך לפעיל מרכזי באזור תל אביב. בשנת 1955 גויס שמיר למוסד והתקדם משך השנים לתפקידים בכירים. לאחר פרישתו מהמוסד ניהל גם חברות בתחומי הבניה והתעשייה. אחרי מלחמת יום הכיפורים נכנס יצחק שמיר למערכת הפוליטית ונבחר לכהונה כחבר בכנסת השמינית, מטעם רשימת הליכוד.

שמיר התבלט בעמדותיו הניציות ושמר על האידיאולוגיה הישנה של ארץ ישראל השלמה. בפרק חייו הפוליטיים מילא בין היתר את תפקיד יושב ראש הכנסת ולאחר התפטרותו של משה דיין מממשלת בגין הראשונה, מונה שמיר לשר החוץ.

הרצל מקוב היה מנהל לשכת שמיר. "הוא בכלל לא תכנן להיות ראש ממשלה", הוא אומר לנו. שמיר הגיע להיות ראש הממשלה בלי שפעל לכך; מדובר באדם ערכי וללא מחנות פוליטיים, שהגיע לראשות הממשלה אחרי התמוטטות בגין בקיץ 83', כמועמד פשרה מוסכם. אריק שרון נוטרל זה לא כבר בעקבות ועדת כהן, "הסתכלו ימינה ושמאלה, ופשוט לא מצאו אדם מתאים ממנו", כך מקוב. אם כן, לא תככים פוליטיים הובילו את שמיר להנהגה, הוא פשוט היה האדם הנכון.

לאחר שעמד בראש הממשלה כשנה, הוביל שמיר את תנועת הליכוד בבחירות של קיץ 84'. תוצאות הבחירות הציגו תיקו בין גושי הימין והשמאל (המערך גרף יותר קולות), ולשמיר ושמעון פרס כמעט שלא היתה ברירה אלא להקים ממשלת אחדות ברוטציה. פרס ראשון משום שעמד בראש המפלגה הגדולה יותר. בשנת 1988 הוביל שמיר את הליכוד לניצחון אך הקים שוב ממשלת אחדות כשיצחק רבין שר ביטחון ושמעון פרס שר האוצר.

המאבק על יהודי ברית המועצות

לאורך כל חייו הציבוריים היעד והחזון של שמיר היה הצורך לבסס רוב יהודי במדינת ישראל לאורך שנים. הוא פעל ללא לאות להביא לעליית יהודים לארץ, ואת הישגו הגדול ביותר ראה בעליית המיליון של יהודי ברית המועצות שהתפרקה במהלך תקופת כהונתו השניה. בנו, יאיר, מספר כי עוד בשנות השבעים היה שמיר מעורב בהעלאת יהודים מברית המועצות, בחלון הזדמנויות קצר שנפתח באותם שנים. שמיר כיהן כראש ממשלה ברצף משנת 1986 ועד שנת 1992 וקליטת גל העלייה הגדול מרוסיה ומאתיופיה היה ההישג הגדול שלו. ראש לשכתו, יוסי אחימאיר, מגלה כי באותם ימים עמדה על הפרק אפשרות להגדיר את יוצאי ברית המועצות המתפרקת כפליטים, ולהעניק להם תוקף בינלאומי של הגדרה זו.

שמיר הבין את הבעייתיות בכך והיה מוטרד מאוד מאפשרות זו, שסיכנה את העברתם לישראל. חשוב להבין – כפסע היה בין התאקלמותם של יהודים יוצאי רוסיה באירופה ובארה"ב במקום בישראל. מסיבה זו הוא פעל במרץ מול מנהיגי העולם המערבי ובראשם ארצות הברית, והצליח לתעל את העליה לישראל. יהודי ברית המועצות לא הוגדרו כפליטים, משום שיש מולדת יהודית בארץ ישראל. אחימאיר קובע: "עליית יהודי ברית המועצות היא ההישג המשמעותי הגדול ביותר של שמיר". יאיר שמיר מוסיף כי בהלווייתו היתה נוכחות מרשימה ביותר גם של בכירי העדה מקרב עולי אתיופיה, אך הם נעדרו היעדרות מוחלטת מימי השבעה. "כשביררתי מאוחר יותר מדוע לא הגיעו מנהיגי העדה לשבעה נודע לי שרבים מהם ישבו שבעה על אבי בביתם", אומר יאיר, "מותו היה סוג של אובדן אב עבורם".

"שמיר היה אדם משתף", אומר לנו מקוב, ואכן כך נהג שמיר בתפקידיו לאורך השנים, "כבר בתקופתו בלח"י יצר הנהגה משותפת יחד עם נתן ילין-מור וישראל אלדד". אולי זו היכולת להנהיג בשותפות שהקלה על הקמת ממשלת הרוטציה עם פרס בשנת 1984, אך מנגד ידע שמיר גם להכריע ולא בהכרח בהתאם לקונצנזוס. באחת מישיבות הממשלה שנערכה בבית משפחת שמיר דנה הממשלה בתגובה מדינית לתביעה אמריקנית. בדיון הצטבר רוב כנגד עמדת שמיר, ודעת השרים נטתה נגדו. בתום הישיבה קם שמיר והכריז שהחלטת הממשלה היא לנהוג כעמדתו, הווי אומר, שיתוף אך גם יכולת הכרעה בעמדות מהותיות.

ידע לעמוד בלחץ; יצחק שמיר עם מרגרט תאצ'ר. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
ידע לעמוד בלחץ; יצחק שמיר עם מרגרט תאצ'ר. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

91 עצים לזכר אמו של בייקר

נראה שרק בממשלתו השניה, ב-1988, הגיע שמיר ממש לשלטון והוא הטביע בארבע השנים האלה את חותמו. הוא הוביל פרויקטים של בנייה, חינוך ותעסוקה ועמד במקביל מול לחצים מדיניים כבירים של ממשל בוש האב.

בנו יאיר מספר על פגישה עם בכירי הממשל האמריקני, בה ענה שמיר בתשובה לבקשה אמריקאית, כי מחויבותו נתונה לעם בישראל, ולכן לא יוכל להיענות לדרישה. "מותר להתווכח עם ידידים", סיכם. בפגישה אחרת בין הנשיא האמריקאי לראש הממשלה, נתבע שמיר לספק הסברים על הקמת הישוב דוגית במהלך ביקורו בוושינגטון. שמיר לא התבלבל וציין שמדובר בהזזת ישוב ולא בהקמת ישוב, וזה מהלך לגיטימי של מדינת ישראל. גם כשהחלטות שהוביל היו פחות פופולריות, וחברי המפלגה הזהירו אותו מאובדן השלטון, נהג שמיר לומר – "לא הגענו לשלטון כדי לקדם אידאולוגיה שאנו לא מאמינים בה".

שמיר הצליח להוביל להכרה בינלאומית ששלום ייכון רק במסגרת הסכם לאחר משא-ומתן בין ישראל לאומה הערבית כולה. "ועידת מדריד שהסבה לשמיר גינויים רבים מימין, הייתה מוצא מכפיית טריבונל, בין דין בינלאומי כנגד ישראל, ומעבר לנתיב המשא-ומתן", מדגיש יוסי אחימאיר. תפסית שמיר היתה שהנושא הפלסטיני הוא חלק ממשא-ומתן עם הירדנים והפלסטינים יחד. "הכרזת פרס על עם פלסטיני היא פתח לאיבוד זכויותינו", הכריז שמיר בפני סטודנטים באוניברסיטה העברית. במאמר מוסגר, מתווה אוסלו למעשה פירק את המשוואה הזו והכניס מערבה לירדן ממשל פלסטיני בהנהגת אש"ף. שמיר, לעומת זאת, נטה להרחיב את הישובים הקיימים ופחות להקים ישובים חדשים.

גם אחימאיר וגם מקוב מציינים את מלחמת המפרץ כנקודת ציון בולטת בדרכו הפרגמטית מחד אך בלתי מתפשרת מאידך של יצחק שמיר. על אף תדמיתו הנצית הקשוחה, "בימי מלחמת המפרץ, נמנע שמיר מהפעלת כוח צבאי כנגד סדאם חוסיין, מתוך רצון בשיתוף פעולה פרגמטי עם האמריקנים, שביקשו מישראל לא להתערב כדי לא לפגוע בקואליציה האמריקנית-ערבית". גורמים מבית דחקו בו להחליט על תקיפה צבאית בעיראק, אך לאחר בדיקת היכולות הישראליות קבע שמיר עיקרון על פיו "רק אם תהיה פגיעה משמעותית בישראל חיל האוויר יפעל".

התנהלותו של שמיר מול האמריקנים גרמה להם להעריך את האיש. בנו מספר כי מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, היה מגיע לבקר את שמיר בביתו גם לאחר ששני האישים לא היו בתפקיד. הידידות בין השניים הייתה עמוקה וקרובה. במהלך אחד הביקורים הללו נפטרה אמו של בייקר, והוא נאלץ לשוב לארצות הברית. מאוחר יותר שלח לו שמיר הודעה, כי נטע ביער ירושלים תשעים ואחד עצים לזכר האם, כמספר שנותיה. מחווה מיוחדת ומרגשת.

בבחירות 1992 עבר השלטון ליצחק רבין; שמיר עם רבין. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
בבחירות 1992 עבר השלטון ליצחק רבין; שמיר עם רבין. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

העלה את המשק לפסים של צמיחה

במהלך הקדנציה השנייה של שמיר, נפלה ממשלתו בהצבעת אי אמון, פרי חתרנות של שמעון פרס, שר האוצר דאז. זה היה ב-1990, והפרשה זכתה לכינוי "התרגיל המסריח". הקופירייטר היה רבין. פרס כבר היה בטוח שהוא מרכיב ממשלה חלופית. למרבה המבוכה, בשעה שפרס הציג את ממשלתו החדשה לא נמצא לה רוב ושמיר שב לכהן כראש ממשלה. מקוב מספר כי כחלק מהניסיון למנוע את ממשלת פרס התבקש שמיר להיפגש עם הרב עובדיה יוסף. שמיר, כדרכו ענייני וחף מתככנות פוליטית לא נענה לבקשה, ובסופו של דבר היו אלו שני חברי כנסת של יהדות התורה שנעדרו מהצבעה והכשילו את הכתרת פרס, לתשומת ליבם של המתלוננים על המבוכה בהצגת ממשלת נתניהו הנוכחית.

גם בתחום יחסי החוץ ובמדיניות הכלכלית נזקפו הישגים לממשלת שמיר. באותם ימים התפתחו יחסי ישראל והמזרח ונפתחו יחסים דיפלומטיים לראשונה עם ענקיות כמו הודו וסין. כלכלת ישראל שהתרסקה בתחילת שנות השמונים, ולאחר תכנית היצוב של פרס ומודעי (1985) הגיעה בתקופת שמיר לצמיחה חיובית עם אחוזים חלומיים במונחים של היום – בסביבות 6 אחוזי צמיחה שנתית. במקביל הוא הוריש לרבין אינפלציה שירדה לראשונה מתחת ל-10 אחוזים. בבחירות 1992, איבד הליכוד את השלטון, והסבר מעניין לכך, הוא דווקא העלייה הרוסית ששמיר עודד. יוצאי ברית המועצות, בעלי מוסר עבודה גבוה ובמקביל מחוסרי עבודה סדירה בשנות הקליטה, התחברו למפלגת העבודה. "רבותא", והמונים מהם בחרו בעבודה. חלקם היו ממורמרים כמהגרים שזה מקרוב באו והאשימו את השלטון – שהיה באותה עת של הליכוד. אך הסיבה העיקרית לתבוסת שמיר היתה שובו של יצחק רבין לראשות מפלגת העבודה – במקום שמעון פרס שהיה מאוס על הבוחרים.

את תפיסת עולמו של שמיר מסכם מקוב כשילוב של פרגמטיות וערכיות. הוא היה אדם שנאבק על עקרונותיו, אך ידע להישאר מעשי. ההבדל בין מהות לכלים היה ברור לו, והוא אכן לא נמנע לפעול בכלים פוליטיים פרגמטיים ובלבד שהם משרתים את המטרה המרכזית של עם ישראל וארץ ישראל. בעימות פוליטי מול פרס ייחל שמיר: "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל ידו"; אחר כך היה מוכן להגיד: "שיאמרו עלי מה שיאמרו, אך לא מסרתי מילימטר אחד מארץ ישראל".

יצחק שמיר נפטר לפני שלוש שנים, בגיל 96. יהי זכרו ברוך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

19 תגובות למאמר

  1. קוצר הראות של שמיר במדריד הביא בהמשך להסכמי אוסלו. כפי שטוען סעיב עריקאת: ""הלכנו למדריד תחת מטרייה של משלחת ירדנית־פלסטינית. מצד אחד לא היינו אש"ף, מצד שני קיבלנו הוראות מערפאת ומאחרים בתוניס. כדי להזכיר שאנחנו קיימים הופעתי בוועידת מדריד עם כאפיה לראשי. בחוסר רצון, באונס, שמיר נתן את הגושפנקה לקווי היסוד (terms of reference) של תהליך השלום (החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338). בלי מדריד לא היינו מגיעים לאוסלו. הוא לא הבין מה שאנחנו הבנו – שהדברים יתפתחו באופן טבעי ושאלה שינסו לעצור את המהלך ייעלמו".
    שמיר היה חייב לפרק את המפגשים כשראב שבראש המשלחת הירדנית עמד חיידר עבד א-שאפי שהיה איש אש"ף ידוע. זאת כאשר לפני הועידה ארה"ב התחייבה לישראל שאין כוונה להביא את ישראל לשיחות ישירות עם אש"ף.
    הממשלה פורקה רק כשהתברר לאחר הועדה ששמיר ממשיך לשאת ולתת עם הפלסטינים בוושינגטון (באמצעות אליקים רובינשטיין).
    הראייה בפלסטינים כגורם עמו יש לשוחח החלה משמיר. כאשר רבין עלה לשלטון הוא המשיך את "מסלול וושינגטון" שכלל שיחות גלויות עם אנשי אש"ף בשמרון, תוך כדי שביילין ופרס מקדמים את "מסלול אוסלו" שכלל שיחות חסויות עם אנשי אש"ף בתוניס. בתחילה רבין ראה בוושינגטון את האפיק ממנו ייצא הסכם שלום. המהפך שגרם לרבין להעדיף בסופו של דבר את "מסלול אוסלו" אינו ברור. מה שברור הוא ש"מסלול וושינגטון" אותו יצר שמיר ובו הוא התעקש להישאר, הקים את היסודות עליהם נשענו פרס וביילין כשפתחו את "מסלול אוסלו".

    1. "קוצר הראות לא היה של שמיר הוא היה של אנשי ה"שמאל
      שחשבו שהם מכירים את המזרח התיכון
      האסון שהביאו לנו קומץ אנשים מטורפים עלה עולה ויעלה בדם רב עד חורבנה של המדינה.

      לא נשמע בהיסטוריה (למעט הסיפור על הסוס הטרויאני)
      מצב בו מכניסים למדינה בריאה וסבירה – קבוצות מחבלים- טרוריסטים ופושעים שכל משימתם בחיים הם לפרק את המדינה המאכסנת…..בטבע יש תופעה כזו אצל עכברים וחתולים
      טפיל הטוקסופלסמה חודר למוחם של העכברים הם מפסיקים לפחד מהחתול והם הופכים לטרף קל לחתוךים

    2. "מסלול אוסלו" היה מסלול נפרד לגמרי ולחלוטין שהוקם ע"פ ביילין ופרס עוד כשישבו באופוזיציה, ולא היה לו קשר עם השיחות במדריד. אילו שמיר לא היה עושה כפי שעשה, המסלול הזה עדיין היה קיים, רבין עדיין היה בוחר בו ואז היית מתלונן ששמיר לא הלך למסלול שבו הלך, כי אז לרבין היתה אלטרנטיבה…

  2. יצחק רבין ושמעון פרס בלבד אחראים להכנסת ערפאת לארץ ישראל וליצירת האפשרות להקמת מדינה פלשתינאית ללא הסדר קבע עם ישראל. את הבכיה לדורות הזו, שנעשתה במחשכים, ללא אישור הציבור בבחירות 1992, מרבית הציבור לא קיבל מעולם – ולכן כשלונות השמאל שוב ושוב מאז בחירות 1996. בימי יצחק שמיר, עליו השלום, הוקמו יחסים דיפלומטיים עם סין ויוון, חודשו היחסים עם ברה"מ (בהמשך לועידת מדריד), שודרגו היחסים עם תורכיה, ועוד ועוד – וכל זה בתקופת ה"אינתיפדה הראשונה". יום יבוא ויצחק שמיר יוכר כראש ממשלה דגול, שני, אולי, רק לבן גוריון. הפסדו בבחירות 1992 נבע רק מהתערבותו הגלויה והפסולה של ממשל בוש במערכת הבחירות, כנגד שמיר. את מחיר תוצאות בחירות 1992 אנו משלמים בדמים רבים, מי יודע עוד כמה ועד מתי

  3. .איתקיפה של עיראק הייתה טעות אסטראטגית שאנו משלמים עד היום.

  4. שמיר הבין שדיבור עם אש"ף, פירושו דיבור עם הפזורה הפלסטינית,כלומר דיבור על זכות השיבה.אש"ף לא ייצג את התושבים המקומיים, ההפך, הוא היה מנוכר להם,תגידו היום לאבו מאזן קח מילארדים ושקם את מחנות הפליטים בגדה, והוא יסרב, מפני שהם רק כלי למלחמה עם ישראל.הוא מחוייב לחזרת הפליטים. הטעות הגדולה של אוסלו היא לא הסכם אוסלו, אלא עצם הנכונות לדבר עם הפזורה שמחוייבת לזכות השיבה.לו נעשה ההסכם עם התושבים המקומיים, אולי אולי היה לו סיכוי.
    עצם הדיבור עם אש"ף, מונעת כל הסכם, ואת זה לא הבינו פרס וביילין.והאירוניה היא שדווקא גדולי הפשרנים עם הפלסטינים מנעו במו ידיהם את ההסכם שהם כל כך מייחלים לו.

    1. סאיב עריקאת וח'יידר עבד א-שאפי היו אנשי אש"ף, ושמיר דיבר איתם בכל זאת. הציטוט של עריקאת מוכיח שלא רק שהוא היה איש אש"ף אלא שהוא היה נציגו של עראפת לשיחות. הטעות הגדולה של שמיר היה שהוא לקה בעיוורון, לא הבין את הלכי הרוח ברחוב הפלשתיני, ודיבר עם נציגי אש"ף, תוך שהוא לכאורה מבדיל בין אש"ף חוץ לאש"ף פנים. כשלמעשה אש"ף פנים היו כפופים לאש"ף חוץ. עוד שטות של שמיר הוא חוסר ההבנה שדיבורים עם אנשי אש"ף פנים, כמו ח'יידר עבד א-שאפי שהזדהה עם החזית העממית, גרועים בדיוק כמו דיבורים עם עראפת.

  5. שמיר מנהיג דגול שידע איך לשמור על האינטרסים של ישראל
    ולעמוד מול לחצים

    1. הטענה כאילו נציגי הליכוד לא שוחחו עם אש"ף, ועם גורמים באש"ף התומכים בזכות השיבה היא שקר שהפיץ הליכוד. האמת היא שבועידת מדריד ובשיחות וושינגטון שמיר דיבר עם גורמים שהזדהו עם עראפת בדרישה ל'זכות' השיבה, ולהחזרת מחבלי פת"ח כתנאי למו"מ. האנשים איתם שמיר שוחח במדריד הם אותם אנשים שהגיעו לתוכנית nightline ב-1988 (שגם שם היה נציגים של הליכוד – בן אלישר ומיודענו אהוד אולמרט). בתוכנית הזאת סאיב עריקאת הצהיר שמבחינתו גבולות המדינה הפלשתינית כוללות את ירושלים (היום זה מקובל על השמאל הישראלי, אז זה היה דרישה מופרזת) והביעה תמיכה באמנת אש"ף הכוללת את 'זכות' השיבה. עם האדם הזה דיבר שמיר במדריד ובוושינגטון.

  6. מה שלא נאמר בכתבה הוא מעורבותו של השמאל המאורגן, כמו היום, כולל העיתונות בהכפשות של שמיר. לדוגמה, הכתרתו בתואר, מר ״לא״. בסופו של דבר, עמידתו הקשוחה מול בייקר ובוש האב הביאה לידי כך שישראל עמדה על עקרונותיה ושמיר נתפס כאדם שאינו ניתן לכיפוף. מה שלא כן פרס ורבין שמכרו את ישראל לפלסטינים בנזיד עדשים ששמו אוסלו וממנו אנו סובלים עד היום.

  7. היסטורית התגלגלות הדברים יהודה. ממליץ לך בכל פה לחזור, לקרוא/ לשנן את היסטורית התגלגלות הדברים שוב בשנית ( והפעם בלי דילוגים ושינוים של העובדות, שכן – בלשון המעטה תגובותיך אינן מדוייקות.

  8. חשוב מאוד לפרסם מאמרים כאלה היות ומנהיגינו של היום נראים תלושים וללא עמוד שדרה להתמודד עם המצב.יהי זכרו ברוך

  9. ליהודה, אתה חוזר שוב ושוב על אותה טעות בחוסר היכולת להבחין בין חברות באש"פ ובין הזדהות ותמיכה באש"פ. זה ההבדל המהותי בין חיידר עבד אלשאפעי ופייסל חוסייני(לא צאיב עריקאת) הוגדרו כנציגי התושבים לבין אנשי אש"פ שיצגו את הפזורה במחנות הפליטים אם אינך מבחין בהבדל אינך מבין אותו.

  10. לעקיבא, כתבת על התמודדותו עם הממשל האמריקני אבל בעיני זו היה גולת הכותרת של הישגיו.
    זה מה שאני כתבתי עליי בשבוע שעבר כן זוית לא מוכרת על העמות עם בייקר:

    בשבוע החולף חל יום השנה למותו של יצחק שמיר ז"ל ראש הממשלה הקטן הגדול ביותר שהיה לנו בדור האחרון ובפוסט אחר שהעליתי בנושא זה צצו שניים-שלושה סהרוריים שתקועים עדיין בקלישאות שכתבו אז נחום ברנע וחבר מרעיו.

    אז לכבוד שמיר ז"ל חשבתי שטוב להעלות קטע ממאמר שלי מלפני כשנתיים.

    להלן הקטע הרלבנטי לטובת החכמולוגים שלא למדו כלום מההיסטוריה ולא שכחו כלום ועדיין מדקלמים אותן קלישאות שפרסמה בעבר התקשורת נגד יצחק שמיר, להלן קטע על שמיר ממאמר שלי על הדמגוגיה של נחום ברנע:

    רגע, ברנע. לאן אתה רץ? הרי חמשת ראשי הממשלה שהזכרת – אלו שבעצם "התקפלו" מול האמריקנים ונכנעו לתקשורת או כדבריך "בחרו בחלופה היונית" – לא רק שלא הביאונו אל חוף מבטחים אלא הותירו אחריהם כשלונות היסטוריים מהדהדים (רבין עם אוסלו, ברק עם קמפ דייויד ומלחמת אל-אקצה ושרון עם ההתנתקות). להוציא אולי בגין ז"ל והסכם השלום שיזם עם מצרים; למרות שרבים מגנים את היסחפותו האומללה להכרה ב"זכויות הלגיטימיות" של הפלשתינים בארץ ישראל וכואבים עד היום את התקדים שיצר עם פינוי ימית והותור על שדות הנפט. ומה אולמרט השאיר לנו אחריו? את "מלחמת לבנון השניה"? הולילנד ומשפטים פליליים? ציפי לבני?

    והנה אופס… שמתי לב שברשימת ברנע מאד בולט בחסרונו שם אחד. שמו של ראש ממשלה ישראלי אחד קצר קומה וקשוח (אולי מסיבות אלו לא הבחין בו ברנע?) שדוקא ממנו ומנסיונו במצב מאד דומה צריך נתניהו ללמוד ובדרכו לדבוק כדי באמת "לקנות את מקומו בהיסטוריה כמדינאי וכמנהיג". שם המנהיג הנשכח ע"י ברנע: יצחק שמיר – אשר להבדיל מכל ראשי הממשלה שנמנו ב"רשימת ברנע" המפוארת היה היחידי שסיים את תפקידו בכבוד, שלם וללא פגע, מבלי שנסוג מעמדותיו ומבלי שותר אף על שעל אחד מארץ ישראל… ואולי בגלל זה?

    למה דלג ברנע על שמיר? האם תקפו אותו "כאבי הראש" שהוא מייחס לנתניהו? או שהוא בחר במודע ובמתכוון במעשה רמיה ודמגוגיה? ברנע סומך כנראה על זכרונו הקצר ואולי על בורותו של הצבור, מדחיק ומתעלם מאירועי שנת תשמ"ט-תש"ן (1991-1990) כאשר ג'יימס בייקר – שר חוץ אמריקני קשוח בהרבה מג'ון קרי אשר פעל בשמו של נשיא קשוח בהרבה מברק אובמה – בקש גם הוא להביא הישג לנשיאו דאז ג'ורג' בוש האב על חשבון ישראל.

    ולמי ששכח או לא יודע – בייקר "הקאובוי" הטקסני הבוטה והקשוח, על רקע קריאות עדוד נלהבות של ברנע וחבריו לתקשורת, פשוט "כוון אקדח לרקתו" של ראש ממשלת ישראל דאז יצחק שמיר ז"ל בצורת 'שאלון' אולטימטיבי שבו נדרשה ישראל לענות 'הן' לדרישות אבסורדיות ומנוגדות לאינטרסים החיוניים שלה. אחרת – אוי ואבוי… ארה"ב איימה כי לא תערוב להלואה של מאות מיליוני דולרים שבקשה ישראל לקבל מהבנק העולמי למימון העליה הגדולה שהחלה להגיע מבריה"מ לשעבר.

    שמיר העקשן בעל עצבי הפלדה והקשוח עמד במריו וענה בשלילה… והשמיים לא נפלו. השמאל והתקשורת הישראלית השתוללו מזעם ומחרון אין אונים. שפכו על שמיר קיתונות של בוז ומי שפכין כמו שרק הם יודעים לעשות, כנו אותו בכל כנויי הגנאי המבזים שבאמתחתם ("סרבן שלום", מיסטר "נייט" ועוד) ונבאו כמובן חורבן קרוב למדינת ישראל. לא פחות.

    אלא שלא רק שהשמיים לא נפלו – להיפך! מהשמיים הראו ש"יש אלהים" והוכיחו כמו שנאמר בפתגם הערבי "אללה מעא אל-סבירין" (תרגום: אלהים עומד לצד בעלי הסבלנות והעצבים החזקים) – הצדק היה עם שמיר. זה שלא מהר לשום מקום ואמר "הים הוא אותו הים והערבים אותם הערבים". ואכן, בעוד האמריקנים המומים מהסרוב הישראלי 'החצוף' פלשה עיראק לכוויית… ומי היה המנהיג הערבי הראשון (והיחידי) שקם לתמוך בגבורו סדאם חוסיין – אם לא מיודענו יאסר ערפאת. זה שבייקר עמל כל כך לרצותו ולשלבו בתהליך המדיני.

    השאר היסטוריה כמובן. קמה הקואליציה הצבאית הבינלאומית הגדולה בתולדות האנושות ובינואר 1991 נפתחה מלחמת "סופה במדבר" (אולי עדיף דוקא השם התנכ"י הנבואי "סופות בנגב", ישעיהו, כ"א, המרמז לגאולה). העולים מבריה"מ באו בהמוניהם, העשירו וחזקו את ישראל כלכלית ודמוגרפית. ומאז ועד היום הגיעה ישראל ל"מסה הקריטית" שהיתה נחוצה לה כדי לעלות על "דרך המלך". כיום חי בישראל הרכוז היהודי הגדול בעולם ("רוב ישראל בארצו") והעליה רק מתגברת. גם הסיוע והתמיכה האמריקנית לא נחלשו. להיפך – גדלו פי כמה…

    ערפאת נשכח והוחרם לא רק ע"י המערב והאמריקנים אלא גם ע"י מדינות ערב בהן בגד. אלא שערב גירושו מתוניסיה בבושת פנים ובחוסר כל (אני ראיתי צלום של הודעת פינוי תוך חודש שקבל מממשלת תוניסיה) וכאשר 'חייליו' עוברים לפעול כשכירי חרב באנגולה, שלחו לו ביילין ו"אדריכלי אוסלו" האוילים חבל הצלה והעניקו לו על מגש של דם כל מה שסירב שמיר להגיש לו באמצעות 0בייקרו

  11. ביום ששי 10 ביולי בשעה 10:00 תתקיים בהר הרצל בירושלים אזכרה

    . .לשולמית וליצחק שמיר . הזוכרים אותו באהבה ובהערכה מוזמנים

  12. שמיר רצח את גלעדי כמו אחרון המאפיונרים. במדינה מתוקנת היה מסיים את ימיו בצינוק.