כיבוש לוד ועלילות הטבח

הקרב על כיבוש לוד במלחמת העצמאות הפך למיתוס על טבח. בקרבות שהתנהלו בתוך אוכלוסייה אזרחית עוינת, ניצבו לוחמי צה"ל בפני דילמות קשות, אך טבח לא היה שם.

הקרב על כיבוש לוד במלחמת העצמאות הפך לאחד מהמיתוסים של ה"נכבה" על טבח ופגיעה בחפים מפשע • ההיסטוריה, מה לעשות, לא תומכת בנרטיב הזה: בקרבות הקשים שהתנהלו בתוך אוכלוסייה אזרחית עוינת, ניצבו לוחמי צה"ל בפני דילמות קשות, אך טבח לא היה שם • "הייתה זו מלחמת הכל בכל, בשורות הגיעו מכל עבר על הרוגים ופצועים, וכל זאת לאחר שהעיר נכנעה"

LyddaAirportCapture
כוחות צה"ל בשדה התעופה לוד

כיבוש העיר לוד במהלך מלחמת העצמאות הפכה ברבות השנים בסיס לעלילת טבח וגירוש, כחלק מהמיתולוגיה של ה"נכבה". בהתקרב יום השנה לכיבוש העיר ראוי להתבונן שוב על הקרבות והקשרם, ולהפריך את אחד המיתוסים העיקריים שהתגבשו סביב מלחמת השחרור.

בעקבות כינון מדינת ישראל, מימשו צבאות ערב את איומם ופלשו לשטחי ארץ ישראל. ביום 11 ביוני, בתום שלושה שבועות רצופים של לחימה, הוכרזה הפוגה קצובה בזמן שאפשרה התארגנות לקראת המשך המערכה. לא היה ידוע מתי תוכרז הפוגה נוספת. ברור היה שלפרק הזמן שבין ההפוגות נודעת משמעות קריטית. מכיוון שהיה הכרח ליצור חיבור פיזי מוצק בין מרחב ירושלים וגוש דן שהיו מנותקים זה מזה, המטכ"ל גיבש את תכנית לרל"ר להשתלטות על המרחב התחום בין הערים לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. יגאל אלון שמונה כמפקד המבצע הציע להנציח את חברו דני מס, מפקד שיירת הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון, והמבצע נקרא מאז 'מבצע דני'.

ביום 9 ביולי 1948 יצאו לקרב חמש חטיבות (קרוב למחצית כוחו של צה"ל): 'הראל', 'קרייתי', 'יפתח', 'אלכסנדרוני' יחד עם חטיבה 8 המשוריינת בפיקוד יצחק שדה שהייתה אסופה ססגונית של יוצאי מחתרת לח"י, בני מושבים ועולים חדשים שבאו מארצות שונות ודיברו שפות שונות. גדוד 82 בפיקוד פליקס ביאטוס התבסס על מגוון טנקים, שלפחות שניים מהם נגנבו ממחסני הצבא הבריטי. גדוד 89 בפיקוד משה דיין נע על ג'יפים שלדפנותיהם הולחמו לוחות פלדה.משה דיין הצטרף לקרבות לאחר שכבר החל המבצע. הוא נשלח כנציג צה"ל להלוויית האלוף האמריקני דוד מרקוס (מיקי סטון) שנהרג בשל טעות טרגית. במהלך בקורו בארצות הברית פגש דיין את גיבור המלחמה אייב באום. באום ניסה להנחיל לדיין את עיקרי תורת השריון שכוחו בעוצמת האש המאסיבית ועל כן אין לערוך סיורים מקדימים בשטח אלא לנוע במהירות, לשטוף את היעד באש לא להתעכב בשל פגיעות בגוף או בציוד. כפי שנראה, תורת לחימה חלקית זו גרמה לחלק מהבעיות שנוצרו בהמשך.

הנמר הנוראי

דיין חבר ללוחמיו בדיר טריף (כיום שוהם). הלוחמים זיהו בשטח שריונית הרמן הרינגטון שננטשה בידי הירדנים. סגן מפקד הפלוגה אריק נחמקין, לימים שר החקלאות, ירה לעברה במטול פיא"ט. בירי הראשון החטיא ובשני פגע בשריונית אך כתוצאה מהרשף, נפגע בפניו ואיבד את עינו. השריונית היקרה מפז הובלה באמצעות כבלים, תוקנה, חומשה, זוודה ובקדמתה נכתב "הנמר הנוראי".

בתוך כך התקבל במפקדת הגדוד שדר ממפקד חטיבת יפתח שמואל (מולה) כהן אשר ביקש סיוע בהשתלטות על העיר לוד. מקורה של השיחה בטעות. כהן התכוון למעשה לשוחח עם ביאטוס, מג"ד 82. משה דיין, על פי עדותו שלו, הבין מיד שלא לו יועדה השיחה אך לא טרח לתקן את בן שיחו. הוא מיהר לכפר הנוער בן שמן שהיה שרוי במצור מזה כארבעה חודשים ושם נערך, עם כוחות יפתח, לפריצה אל העיר לוד.

בלוד התגוררו 12,000 ערבים ובנוסף להם הייתה העיר מוצפת פליטים שברחו מיפו ומכפרי הסביבה. בשטח פעלו כמה קבוצות מזויינות: כוח של הלגיון הירדני, מתנדבים בוסנים מצבא ההצלה, לוחמי הג'יהאד הקדוש של חסן סלאמה (שנהרג כחודש קודם לכן בקרבות ראש העין) ובנוסף לאלה, עוד קבוצות מקומיות. התיאום בין המליציות הערביות היה חלקי ורופף וגם ההנהגה האזרחית הלכה ואיבדה רסן.

בהגיעם לבן שמן הבהיר דיין לאנשיו את עקרונות הלחימה כפי שלמד מאייב באום על פיהם יש לשטוף את העיר תוך ירי מאסיבי ולא להתעכב משום סיבה שהיא. כל מי שנמצא בטווח האש, הוא בחזקת אויב. הגדוד נערך בטור כשבראשו ה"נמר הנוראי" ושעט לעבר לוד. המשוריינים חצו את רחובה הראשי של העיר כשהכלים יורקים אש לכל עבר. מקץ ארבעים ושבע דקות כבר ניצבו בפאתי רמלה והתבקשו לחזור.

1020px-משה_דיין_מדריך_את_חייליו_(גדוד_הקומנדו)_לפני_הפריצה_ללוד
משה דיין מתדרך את לוחמיו לפני הפריצה ללוד

כניעה, חצי כניעה

דיין חש שהשלים את משימתו ומיהר לתל אביב כדי לדווח לבן גוריון על כיבוש לוד. בעיר נותרו כוחות חטיבת יפתח. עד מהרה התברר שקשה להשתלט על עיר אך קשה שבעתיים להחזיק בה לאחר כניעתה. בבניין המשטרה הוסיפו להתבצר לוחמי לגיון שירו ללא הרף מחרכי הבניין. משלחת נכבדים בראשות ראש העיר הגיעה למקום הפצירה בהם להניח את נשקם, בתגובה ירו המתבצרים והרגו את ראש העיר.

בחום הקיץ הלוהט נהרו אל המסגד הגדול וכנסיית סנט ג'ורג' הסמוכה המוני אזרחים שכבר היו בחזקת שבויי מלחמה. למרות זאת, שלוש מאות לוחמי יפתח שנמצאו בלב אוכלוסייה בת אלפי תושבים חשו כאילו היו "שבוים בידי שבוייהם". מקיבוץ נען הסמוך הובהל בשעות הערב קצין המודיעין, הארכיאולוג שמריה גוטמן. לימים סיפר גוטמן שבבואו פנו אליו הנכבדים ושאלו מה בדעת צה"ל לעשות עמם. הוא השיב לפי תומו: "מה שאתם הייתם עושים לנו, לו היה המצב הפוך". לדברי גוטמן, התקבלה התגובה בבכי מרורים… הפליטים כונסו במסגד, גוטמן נשא נאום בערבית והבטיח שאיש מן הנכנעים לא יפגע, אם יציית להוראות. הצהרה זו התקבלה בתרועות שמחה.

אלא שהתחושה כאילו העיר הוכרעה התבררה כמוקדמת. באותן דקות בהן נאם גוטמן בפני המתכנסים במסגד הגדול, התנהל קרב עז במסגד דהיימש שבלב לוד בו התבצרו חמושים. פרופ' בני מוריס מביא בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949" (עם עובד 2004) עדויות על קרבות עזים שניהלו לוחמי יפתח סביב המסגד. עדויות אלה שבות ומצוטטות על ידי הטוענים כאילו פעל צה"ל באופן לא מוסרי במהלך הקרב על לוד אלא שלטענה זו אין יסוד: הקרבות האמורים אכן התנהלו סביב מסגד דהיימש שהערבים הפכו אותו לשטח לחימה אך לא סביב המסגד הגדול בו רוכזו השבויים.

בצהרי יום 12 ביולי הגיחו פתאום מצפונה של העיר שריוניות של הלגיון הירדני. המראה נסך עידוד בקרב המקומיים, שלכאורה נכנעו, והעיר כולה הפכה לשדה קרב לוהט. "היתה זו מלחמת הכל בכל" תיאר לימים המג"ד משה קלמן. "מצבנו הפך לפתע עדין ביותר. המון פרוע הסתער על חוליה שסיירה ליד המסגד הקטן וקרע את אנשיה לגזרים. בשורות איוב הגיעו מכל עבר על הרוגים ופצועים, וכל זאת לאחר שהעיר נכנעה".

עלילת הטבח

בפקודת המבצע לא ניתנה התייחסות לשאלת הטיפול באוכלוסייה האזרחית. ממחקרו של פרופ' יואב גלבר "קוממיות ונכבה" (הוצאת כתר 2004) עולה שגם הדרג המדיני עמד במבוכה ולא היה מסוגל להגיע להחלטה גורפת. באותה עת כבר ברחו עשרות אלפי ערבים מבתיהם מפני אימת המלחמה, במקרה זה נדרשה החלטה דחופה בנוגע לגורלה של עיר שתושביה לא ברחו. גלבר מביא ציטוטים מפי שרי הממשלה שהתלבטו בשאלה זו באינספור סוגיות מבצעיות, לוגיסטיות, כלכליות ומוסריות.

ובינתיים, הלכו גברו הצפיפות והמתח במסגד הגדול. בפקודה שהגיעה מאת יצחק רבין נכתב: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד מבלי הקפדה על מיון הגילים. יש לכוונם כלפי בית נבאללה". שעות אחדות מאוחר יותר נשלחה פקודה מפורטת יותר שכללה הנחיות מדויקות בנוגע לגירוש תושבי לוד והעברתם לשטח שבשליטת הלגיון. בניגוד לערים כמו יפו, צפת וטבריה שמהם נמלטו האזרחים עוד לפני השתלטות כוחותינו על העיר, הרי שבלוד ניצבו לראשונה הלוחמים מול ההכרח המבצעי בגירוש אזרחים.

משימת הגירוש הטלה על לוחמי יפתח שרבים מהם נטלו חלק קודם לכן בקרבות על צפת. רבים מהם ציינו בזיכרונותיהם את מראה אלפי הפליטים הצועדים כחום היום מבתיהם עם צרורות מטלטליהם שהיה ללא ספק חזיון מכמיר לב. עם זאת, נוכח מסכת האירועים האלימה שהתחוללה בלוד לאחר כניעתה המדומה, לא ניצבה אפשרות אחרת. יגאל אלון כתב לימים שההחלטה על הגירוש לא התקבלה מבן גוריון, הוא החליט על כך בתוקף סמכותו כמפקד בשטח.

רבים מלוחמי חטיבת יפתח שבו מלוד כשהם שרויים תחת הרושם הקשה של הלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית. מפה ומשם נפוצו שמועות על קרב הכל בכל שניטש בעיר. סיפרו על מקרה בו כיוון חייל מקלע אל זקן ונער חפים מפשע והרגם. הדבר הגיע לאוזניו של המשורר נתן אלתרמן שהתחלחל עד עמקי נשמתו. אלתרמן היה מקורב מאוד ליצחק שדה ולפלמ"ח ואף שירת בהמשך כלוחם בחטיבה 8. נוכח הדברים ששמע, פרסם אלתרמן ביום 19 בנובמבר את שירו "על זאת" בו תבע לחקור ולמצות את הדין עם הפושעים.

השיר נאסר תחילה לפרסום על ידי הצנזורה. כשנודע הדבר לבן גוריון, ניתנה הוראה לשכפל את מילות השיר ברבבות עותקים ולהפיצו בקרב כל לוחמי צה"ל. אלא שלמרות אינספור התחקירים שנערכו בנושא קרבות לוד, לא התגלה מעולם מי היה אותו לוחם אלמוני שירה בכוון באזרחים בלתי חמושים. ממילא לא הוגש מעולם כתב אישום בנושא. האירוע כולו שהחל כשמועה, נותר כשמועה.

LyddaDahmashMosque
קרבות קשים בלב אוכלוסייה עויינת. חייל צה"ל ליד מסגד דהמש

גם זה נשלב במלחמה

בקרב על לוד נהרגו 250 לוחמים ערבים. כמעט כל ההרוגים היו חמושים שנפגעו תוך כדי לחימה. במרוצת השנים נשמעו טענות על מעשי טבח שהתחוללו כביכול במהלך קרבות לוד. באתר האינטרנט של עמותת 'זוכרות' העוסקת בהנצחת הנכבה מופיעות עדויות רבות של אזרחים ערבים שנפגעו, בגופם או ברכושם, במהלך הקרב. אין מחלוקת על עובדות אלו. הן היו תוצר של הדילמה האיומה, פגיעה באזרחיהם או באזרחנו. עם תום הקרב התבטא עזרא דנין, יועצו של שר החוץ משה שרת: "אם לא נזדרז ונעשה, יעשו בנו כך אויבנו שאינם נוהגים בעצמם הסתייגות. לו השאירו את בני לוד ורמלה וריחמו עליהם… היה הלגיון עלול לכבוש את תל אביב ותוכל לצייר לעצמך תמונה כיד דמיונך הטובה עליך".

אף חוקר לא הציג הוכחה ממשית לטענות על מעשי רצח שבוצעו במתכוון מול אוכלוסייה בלתי חמושה, לא כפקודה שניתנה במפורש או במשתמע. פרופ' יואב גלבר שחקר את מכלול סוגיות הקוממיות והנכבה, ד"ר אלחנן אורן שחקר את מבצע דני ופרופ' אלון קדיש שערך מחקר ממוקד בנושא הקרב על לוד לא חסכו שבטי בקורת מן הדרג המדיני והצבאי של ישראל, הם תיארו קרבות קשים שאף היו רצופים כשלים למכביר ובהן טעויות ניווט, ירי דו-צדדי, קשר מבצעי לקוי בין יחידות ואפילו מסירה שגויה של הודעה למשפחות על נפילת יקירם, כל אלה שבו לא אחת במלחמות ישראל שהתחוללו במרוצת השנים. אך איש מהם לא מצא עדויות לטבח יזום באוכלוסייה אזרחית במהלך הקרב על לוד. נראה כי בהעדר ממצא ממשי, נותרת גם פרשה זו כאסופה של שמועות שנועדה להכפיש את צה"ל, ללא בסיס עובדתי.

מבצע דני הצליח חלקית. לוד ורמלה עברו לשליטת צה"ל ונפרץ המצור על ירושלים. מרחב לטרון ורמאללה נותרו עוד 19 שנים בשטחים שהוחזקו בידי ירדן. כוחות צה"ל ניצבו במהלך המבצע מול התמודדות לא פשוטה של חיכוך עם אוכלוסייה לא לוחמת ונאצו להתמודד מול השימוש הציני של האויב באזרחים. בסערת הקרב על לוד אכן נפגעו, לרוב בשגגה, גם אזרחי אויב. הקרב עמם היה הכרחי לשם ההגנה על רבבות אזרחי ישראל שהיו נצורים בירושלים.

שבועות אחדים לאחר האירועים הללו התגייס לחטיבה 8 המשורר נתן אלתרמן. הפעם נחשף הוא עצמו לדילמות הקשות שמציבה המלחמה, הוא ביטא תחושותיו בשירו 'ליל חניה': "כמו פני עיר נבנית, פניו של שדה הקטל, בהתפרס המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם – ומגינו".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. במלחמה – כמו במלחמה .
    במזרח התיכון בדרך כלל לא מראים את הכיוון למובסים אלא נוהגים כמנהג הל"ה , שיירת הדסה ועוד. רצח והתעללות בגופות.
    לפעמים אני רוצה להיות "ככל העמים " . אבל כיהודי – אינני יכול !
    למי שיקרא היטב את יומני ב"ג יתברר שאנשי הפלמ"ח ו"ההגנה" ידעו את מלאכת המלחמה במזה"ת – לפעמים ביתר קנאות מאשר אנשי האצ"ל והלח"י.

    1. אכן היו מקרים של התנהגות לא מכובדת, אך לא בקרב המתואר.

      אינני יודע לגבי אצ"ל, אנשי לח"י נמנעו על פי רוב מפגיעה בחפים מפשע

  2. עבודה יפה
    א. השיר על זאת של אלתרמן נכתב על רקע הארועים שהתחוללו בכפר דווימה באזור לכיש כמה חודשים לאחר כיבוש לוד,כך הוכיח מנחם פינקלשטיין בספרו על טוהר הנשק בשירת אלתרמן.
    ב. לוחמי לוד טוענים ומסבירים עד היום בצורה ברורה שלא היה טבח ולא נעליים אלא התגוננות מול לינץ ויציאה חצי מרצון חצי מאילוץ לאחר המרד בעיר של האוכלוסייה.
    ג. ארועי לוד בגירסתם הפלשתינאית מהווים נשק הסברתי לא רק בידי אויבינו אלא גם בידי השמאל הישראלי. כך הם מככבים בספרו של ארי שביט the promest land שהפך לרב מכר בארצות הברית
    ד. בשנים האחרונות פועלת בעיר מדרשה (בשבילוד) המתופעלת בידי תושבים מהעיר המספרת למבקרים את סיפורו המרתק של הקרב מבלי להתבלבל ובלי להתנצל. מוזמנים.
    .

  3. ארי שביט מחזר עתה את טענות הטבח בספרו באנגלית "הארץ המובטחת שלי". פרופ' מרטין קרמר ענה לו כיאות על הסילוף והשקרים שהפיץ

  4. אגב, כשקוראים את טענותיו של שביט לגבי הטבח במסגד בלוד, רואים שהוא לא טרח לבדוק אם הן יכולות היו להתרחש במציאות. הוא טוען שפיא"ט – מטול כתף פרימיטיבי נגד טנקים – הצליח לחדור קירות של כמה עשרות ס"מ אבן, להתפוצץ בפנים ולהרוג עשרות אנשים. זה טכנית בלתי אפשרי, אלא במקרה אחד: אם ירו אותו דרך חלון (בניגוד לטענת שביט) והוא *גם* פגע במצבור תחמושת (אין דיווח על מצבור תחמושת במסגד. אבל אם אין, אין שום סיכוי בעולם שהנשק הזה יכול להרוג שבעים אנשים גם אם הם מטפסים אחד על השני).

  5. די להתנצל ולהצטדק. ככל שאנחנו מתגוננים כך מתקיפים אותנו יותר. הגיע הזמן שנאמר שוב ושוב שתמיד אם יתקיפו אותנו מתוך אוכלוסיה, אנחנו נשיב מלחמה ולא נקריב חיילים שלנו על הגנת האויב. שכן אין לנו עניין אישי עם מחבל זה או אחר. זו מלחמה בין 2 עמים אויבים זה לזה. אנחנו לעולם לא פותחים במעשי איבה מתוך רצון לא להרוג, אך אם פותחים נגדנו לא נלחם עם ידיים קשורות. ככל שנתמיד בזה לא יתלוננו רק עלינו ואולי ישנו את כללי המלחמה המתאימים לתנאים של המאה העשרים ואחת.

  6. אמנם שירו של אלתרמן לא חובר על ארועי לוד, כפי שכתב ד"ר לונדין לעיל, אולם בחוברת לזכר הנופלים שהתפרסמה בשנות החמישים כתב אחד הלוחמים במפורש:
    "והנך מתפלא, מאין תאוות הרצח הזו? מה, וכי בגלל שחברך- אחד- נפל או נפצע, הנה אבדת כל צלם אדם ואתה הורג או משמיד? – כן! בגלל שאיני יודע מה קרה לחברי, האם נפל או נפצע, אני הורג כל אדם ששייך למחנה אויבי: גבר, אשה, זקן, או ילד. וידי אינה נרתעת."

  7. למה נתנו להם לברוח כשאפשר היה להשתמש בהם כבני ערובה לגבות כופר נפש או לפחות לקצור איברים.

  8. 70 שנה, והשמאל לא מרפה. איזה אדם נהדר הוא ארי שביט שדואג למסכני לוד, כשבמרחק נגיעה טובחים באזרחים ללא הכר, ברגעים אלו. אין כמו זוכרות האבירות, שדואגות לנכדים של אותם המאורעות, כשמתבצעים באזור מספר רצחי עם במקביל, עכשיו.

    לפני פוגרומים, היה כומר או מסית אחר מרצה לציבור הברברים על פשעי היהודים, ואז יצאו לוחמי הצדק שלו לאנוס ולשחוט. אנשי השמאל שעוסקים בנושאים הללו הם אנטישמים!

  9. הטענה לפיה רוב ההרוגים בלוד היו חמושים איננה מדוייקת. גם הטענה כאילו פצצת פיא"ט לא יכלה לעבור את קירות מסגד דהמש אינה נכונה. מי שירה את הפצצה – חבר דגניה א' לימים – בפרוש אמר שירה ופגע. הטעון היה שמן המסגד ירו על חיילי הגדוד השלישי, טעון שכמובן לא ניתן לבודקו בימינו. הבלתי חמושים שנהרגו בלוד לא נהרגו אמנם לפי פקודה כלשהי, אלא בתגובה ספונטאנית של חיילי "יפתח", בעקבות ירי ערבי על עמדות הגדוד, לאחר שחלפה בעיר מחלקת השריוניות הירדנית.

    1. שמעון, נדמה לי שאין מחלוקת על כך שמסגד דהיימש שימש כבסיס לג'יהאד אל מוקדס.