"שיח לוחמים": הסלילים גנוזים, המניפולציה שקופה

לפי יוצרי הסרט "הסלילים הגנוזים" הסיפור של 67' פשוט: 100 מיליון ערבים מסכנים שנקלעו בטעות לגבולות ישראל, נתקלו ב-2.5 מיליון יהודים עם הצבא האכזרי בעולם.

דיכאון על הניצחון. עוז. פלאש90 יוסי זמיר

במלחמת העולם השניה היה הרג סיטוני של שבויי אס-אס בידי חיילי צבא ארצות הברית. לפי עדותו של הווארד בוכנר, קצין רפואה אמריקני שנטל חלק בשחרור מחנה הריכוז דכאו באפריל 1945, מעל 500 חיילים גרמנים שהניפו דגל לבן הוצאו להורג על-ידי בעלות הברית.

אכן, המשפט הבינלאומי לא מותיר ספק כי החיילים האמריקנים ביצעו בדכאו פשע מלחמה, אך בחלוף 70 שנה, אף יוצר קולנוע אמריקני לא ראה צורך לאגד את אוסף העדויות כדי לייצר מסמך קולנועי נוקב המציג את החיילים האמריקנים כרוצחים קרי לב. לא שבארה"ב מתגאים בהרג שבויים, אך הם ידעו שם להבחין בין העיקר – הניצחון ההרואי על מכונת ההשמדה הנאצית– לתפל – אירוע נקודתי בו חיילים גרמנים שהיו מעורבים ישירות בפשע החמור בהיסטוריה קיבלו עונש מיידי, אפילו ללא משפט שדה. בוכנר, אגב, לא בדיוק מלקה עצמו על הרג אנשי האס-אס. "ניצולי השואה", הוא כותב. "יוכלו להתנחם, אפילו במעט, בעובדה כי הרוצחים הגרמנים לא חמקו מעונש על מעשיהם".

תמונה שיח לוחמים
רטוריקה של שוברים שתיקה. כרזת הסרט

היגיון בריא, בחינת הקשר, שימוש במידתיות והיכולת לאבחן בין חשבון נפש לאומי להוצאת דיבה על מולדתך כנראה לא שיחקו תפקיד במערכת השיקולים של מור לושי ודניאל סיון, יוצרי הסרט התיעודי 'שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים' על מלחמת ששת הימים.

סרטם של לושי וסיון, המבוסס על הקלטות של לוחמים, מציג את המלחמה ההרואית בה גברה ישראל על שלושה צבאות ערב שכיתרו אותה בכוונת השמדה, כאילו מדובר במאורע דקדנטי נפשע. הניצחון שהסיר את האיום מצטייר כשזור באובדן דרך, אמונה וערכים. מה הפלא שבסוף יש גם רצח חיילים שבויים ואזרחים תמימים. "הבהלנו את עצמנו לפני המלחמה שהערבים הולכים להרוג אותנו"; "לשניה לא חשבתי על המולדת"; "אנשים שבכו בכותל עשו לי גועל"; "אני פחות ציוני ופחות פטריוט"; "זרענו את זרעי הנקמה"– אלו רק מקבץ מייצג של התבטאויות המעידות על רוח הסרט.

חביב הפסטיבלים

בתום הקרנת הסרט בו נכחתי בתל אביב, טענה היוצרת לושי כי הסרט אינו שונה מסרטים ביקורתיים אחרים שנעשו בארה"ב על מלחמות כמו ויטנאם או באפגניסטן, ואף הוסיפה כי התגובות החיוביות להן זוכה סרטה, דווקא מסייע לתדמיתהשל ישראל בעולם – אך מדובר בלא יותר מהיתממות, במקרה הטוב, זלזול באינטליגנציה של הצופים, במקרה הרע.

ראשית, חיילי צה"ל לא נלחמו אלפי קילומטרים מאדמתם, אלא הגנו על ביתם; שנית, סרטים אמריקנים, דוגמת 'אפוקליפסה עכשיו', מבקרים את מעשי החיילים האמריקנים, אך יותר מכך מציגים את אימת המלחמה, כל מלחמה, ובעיקר – הם אינם מבקשים להלעיג ולרמוס את הסמלים המכוננים של העם האמריקני; שלישית, ארה"ב היא מעצמת-על, ולא מדינה קטנה,שבניגוד ליתר אומות העולם, נדרשת מדי יום להסביר מדוע יש לה זכות להתקיים.

צפייה בסרטם של לושי וסיוון לא מאפשרת להתחמק מהמסקנה, כי במסווה של יצירה קולנועית, 'הסלילים הגנוזים' מהווה מסמך המבקש לפורר את הקולקטיב היהודי-ציוני בתוך ישראל, ומשמש כלי נשק עוצמתי בקמפיין הבאשת ריחה של מדינת היהודים ברחבי העולם. בניגוד לדעתה של הבימאית לושי, בימים בהם העולם משתוקק לישראלים שידברו נגד ישראל, החום והאהבה לו זכה הסרט (העפיל לפסטיבלי סנדרס, ברלין, לונדון, מדריד ועוד) רק מחזקים טענה זו.

באוקטובר 1967, ארבעה חודשים בלבד מסיומה של מלחמת ששת הימים, יצא לאור הספר 'שיח לוחמים' – מקבץ שיחות עם יוצאי התנועה הקיבוצית שלחמו במלחמה. מטעמי צנזורה, רק כשליש מהעדויות פורסמו, ומאז,שכבו הסלילים במחסנו של אברהם (פאצ'י) שפירא, אחד מיוזמי הפרויקט המקורי. אם צריך לשים את האצבע על החטא הקדמון של הסרט 'שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים', הוא מצוי בדבריו של סיון, אחד מיוצריו, סמוך ליציאתו לאקרנים: "במשך כמעט יובל שנים, הוא (פאצ'י) שמר על הסלילים מכל משמר… אולי מתוך הבנה שאת הסיפור של העדויות הללו, רק הדור שלנו יכול לספר לעצמו, שצריך בשביל זה מבט של מי שעדיין לא נולד בששת הימים ולכן חף מנוסטלגיה. רק כך אפשר להקשיב לקולות הללו בלי להתבייש, בלי לשפוט, ולהציגן בלי הסתייגויות והתייפייפויות מיותרות".

ייאמר מיד כי חיילי צה"ל שהורגים במכוון או פוקדים להרוג אזרחים חפים מפשע או שבויי מלחמה ראויים לכל גינוי ואם יש צורך בכך, גם לעונש הראוי על פי חוק. הדבר נכון ל-1967, אך גם ל-2015. הבעיה, כמו תמיד אצל השמאל, טמונה באי-בחינת ההקשר של הארועים והצבתם לאורך הרצף ההיסטורי, או כפי שסיון מיטיב לנסח זאת – "הסתייגויות והתייפייפויות מיותרות".

תמונה מצעד שבויים גרמנים במוסקבה
לא מתנצלים ולא בוכים במוסקבה. מצעד שבויים גרמנים בבירה הסובייטית

ארבע קרנות מימון ועדיין בוכים על השתקה

ההקשר טמון בעיקר ב-48 השנים שחלפו מאז המלחמה. במהלך אותה תקופה, העולם, וגם לא מעט ישראלים, שכחו לחלוטין או אולי כלל אינם מודעים, לחשש העמוק שקינן בארץערב מלחמת ששת-הימים, כי סופה של מדינת היהודים קרוב מתמיד. הבון-טון הנוכחי של החוגים הליברלים מדבר על 'הכיבוש הישראלי' כאם כל חטאת, כמאורע המאפס את הסכסוך, ולא מהווה עוד חוליה בשרשרת הארוכה שלו.

כפועל יוצא מתפיסה מעוותת זו, כל גילוי של מעשה לא-מוסרי מצד ישראל, לכאורה או שלא לכאורה, בעבר או בהווה, מקבל תהודה חזקה בעשרות מונים מאשר אם כל מדינה או גוף אחר בעולם שהיו מבצעים מעשים חריגים בהרבה. במצב דברים שכזה, ניסיון של ישראלים לצייר השמעת ביקורת פומבית על ישראל בפני חוגים זרים, ובמקרים רבים עוינים, כ'ביקורת בונה' שכל מטרתה רק 'להבריא' את ישראל או לחלופין להעלות את קרנה הדמוקרטי – ולא כסיוע פעיל, גם אם לא מודע, לאלו הרוצים בחיסולה של המדינה – הוא לא יותר מהוכחה לנכונות אמרתו של הסופר הבריטי סמואל ג'ונסון לפני 240 שנה, כי "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל" (ומי שחושב כי משמעות המשפט הפוכה מוזמן לרענן את מקורותיו האינטלקטואלים).

בעוד שב-67' שאפו הדוברים ב'שיח לוחמים' לשחרר קיטור ולהזכיר לישראלים אפופי האופורייה כי הניצחון הגדול היה כרוך גם בעוולות מוסריות, כפי שקורה בכל מלחמה; ב-2015 עדות דוגמת "ירינו באנשים שרצים מתוך רצח" נופלות כפרי בשל בידיהם של אויבי ישראל – מארגוני הטרור, דרך מדינות ערב ועד ה-BDS וגרורותיו. אלה זוכים לנשק יום הדין: לוחמים ישראלים המספרים על פשעי מלחמה שביצעו לכאורה. בכך מקבלים סיוע לטענותיהם שישראל היא לא יותר ממדינה קולוניאליסטית צמאת דם. אם תסריט לפיו לוחמי צה"ל לשעבר נעשים כלי בידי שונאי ישראל נשמע לכם מוכר, אז בטח לא תופתעו לשמוע כי בשיחה עם הצופים בתום ההקרנה, הכניסה היוצרת לושי את סרטה ואת ארגון 'שוברים שתיקה' תחת קורת גג אחת של "קולות המצויים בסכנת השתקה". על אף התחזית הקודרת, 'הסלילים הגנוזים' נהנה מתמיכתם הממלכתית של קרן גשר, קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס, כמו גם מ'פרס ביכורים' בסך 30 אלף שקל מטעם עיריית תל אביב.

לושי וסיוון, ממש כמו אדריכלי 'שיח לוחמים' ב-67', ביניהם עמוס עוז, טענו כי קובץ השיחות אינו מהווה מסמך פוליטי, אלא הומני ואנושי. בפועל, המראיינים והמרואיינים מ-67' ויוצרי הסרט מ-2015 – משויכים לתנועה הקיבוצית. מי שרוצה להאמין כי להטיה האידאולוגית של המשתתפים בסרט אין קשר לתוצאתו הסופית, שיבושם לו.

החד-גוניות של זהות המרואיינים הפריעה כנראה גם לאנשים שעמלו על 'שיח לוחמים' המקורי, שהחליטו לשוחח גם עם צעירים דתיים שהשתתפו בקרבות. הראיונות, שנערכו בישיבת 'מרכז הרב בירושלים, לא הופיעו בסופו של דבר בקובץ של 'שיח לוחמים'. בספרו 'פה ושם בארץ ישראל' מ-1983, הסביר עמוס עוז מדוע הושמט חלקם של הלוחמים הדתיים. "קיווינו למצוא בעלי ברית נגד… הלכי רוח של שיכרון לאומני ופולחן הגנרלים, אורגיית הניצחון", כתב עוז, שמספר באכזבה כי אנשי הציונות של מרכז הרב לא עמדו בציפיות המוסריות שלו ושל חבריו הקיבוצניקים. "הם (המראיינים) חזרו מהפגישה אבלים וחפויי ראש. האטימות של בני הישיבה נראתה לנו… מגושמת, זחוחה ויהירה, בעל-גופית, שיכורת כוח, שופעת רטוריקה משיחית, אתנו-צנטרית, 'גאולתית', אפוקליפטית, ובמלה אחת, לא אנושית. גם לא יהודית. האנשים הערבים אשר תחת שלטוננו כאילו לא היו ולא נבראו".

תמונה כרטיס ברכה
שיח לוחמים מסרב להתעסק בסיפור האמיתי של ששת הימים: נצחון מזהיר. כרטיס ברכה מתוך בלוג טיול בעיר

לסמן מטרה ולהשמיץ את הלוחמים הדתיים

אם כן, יוזמי 'שיח לוחמים' ב-1967 קודם כל סימנו את המטרה הפוליטית, ולאחר מכן בררו את העדויות המתאימות להם כדי להשיגה. תחושת הקבס שעברה בעוז בגין "האטימות הזחוחה והיהירה" של הלוחמים הדתיים, לא הפריעה לו ולשותפיו ל'שיח לוחמים' לנהוג באופן דומה, ולאטום הרמטית את ספרם המצפוני וההומניסטי מפני יוצאי הציונות הדתית – רק כי לא תאמו את השקפת עולמם. כשנשאלה לושי, שבסרטה מופיעות עדויות שלא הורשו להיכנס לספר מפאת הצנזורה, על-ידי אחד הצופים מדוע לא שולבו השיחות המצונזרות של אנשי מרכז הרב בסרט – היא הסבירה כי איכות ההקלטות לא היתה ראויה וכי בכל מקרה, כל העדויות, כולל אלו של אנשי מרכז הרב, יועלו בקרוב לאיטרנט.

לא ניתן לדעת האם לושי וסיוון היו מוותרים על עדויות באיכות הקלטה נמוכה גם אם לא היה מדובר באנשי 'מרכז הרב', שלימים הפכו לראשי גוש אמונים, אך מה שכן ניתן לדעת אלו דעותיהם הפוליטיות של היוצרים. "זו אפשרות ריאלית שהסרט יתרום לקמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל", אמר סיון סמוך ליציאת הסרט, "אבל בואו נודה באמת. 'שונאי ישראל' לא צריכים את הסרט הזה – מספיק להם לפתוח חדשות בכל יום בשבוע". נוותר כאן על דיון מהותי בטענה המופרכת כי הביקורת על ישראל נובעת אך ורק ממניעים רציונליים ותלויה ביחסי סיבה-תוצאה; ברור שעמדה זו משייכת את היוצרים עמוק לשמאל הקיצוני.

שערו בנפשכם, לדוגמא, כי צמד קולנוענים מתנחלים היו מחליטים להוציא קובץ עדויות של חיילים ושוטרים, כולם תושבי ההתנחלויות, בהם מספרים כיצד איבדו חבריהם לשווא, רק כדי שצה"ל וממשלת ישראל יוכל למרק את מצפונם בפני האו"ם ו'שוברים שתיקה' למיניהם. קיים יסוד סביר להניח כי עוד לפני הצפייה בסרט שכזה, וגם אם העדויות המסופרות בו היו מתבררות כנכונות, הפרויקט היה מתקבל בחשדנות, ונתפס כמוטה פוליטית.

הסרט עובד על תודעתו של הצופה בשני מישורים, הפועלים כתנועת מלקחיים: כשלים מוסריים, הגולשים לעיתים לפשעי מלחמה של ממש; ופקפוק עמוק בצדקת הדרך מצד הלוחמים. 'שיח לוחמים' טומן בחובו רגעים קשים לצפייה ושמיעה, כמו עדות על הרג 15 אזרחים בגולן, ירי מכוון באזרחים מצרים בסיני או הרג סיטוני של שבויים מצרים לאחר שהודיעו על כניעה. אם התיאורים מדויקים, מדובר ללא ספק במעשים שנוגדים את החוק והמוסר.

אבל צריך להיות בור כדי לא לדעת שגם פשעי מלחמה הם תוצר לוואי של כל מלחמה,והם ענין יחסי. המציאות שמונגשת לצופה בסרט מתארת את מלחמת ששת הימים כשרשרת ארוכה של פשעי מלחמה מהצד הישראלי בלבד, בלי להבין את היקפה האמיתי של התופעה, ומבלי לאמוד את חריגותה ביחס לצבאות אחרים. מדובר במניפולציה מוכרת של השמאל לעשות שימוש ציני וטהרני בביטוי של הנביא ישעיהו, כי עם ישראל צריך להיות "אור לגויים", ומעמידים בפני צה"ל מוסר כפול בענייני לחימה: אחד לישראלים ורף נמוך בהרבה לכל האחרים. קוראים לזה גזענות, או אנטישמיות. צה"ל, עם כל מוסריותו, הוא בכל זאת צבא וצבא עוסק בהרג.

מנגד, הערבים, במקרה זה צבאות ערב שעינוייהם הקשים את חיילי צה"ל לא מוזכרים כלל בסרט (מלבד דובר אחד שתוהה "מה היה קורה אם אנחנו היינו שבויים שלהם?"), לא נדרשים כלל לעמוד בכללי הדין הבינלאומי, מתוך גישה מתנשאת כי מוסר זה עסק למערביים בלבד. כמו בימינו, יש התעלמות מוחלטת מהפשע היסודי של מצרים ובעלות בריתה הערביות והוא עצם מעשי התוקפנות המלחמתית שלהם בשבועות שלפני תחילת מעשי האיבה ב-5 ביוני. המשך ישיר לאותה תופעה ניתן לראות גם היום, כשמצרים כותשת עד דק מהאוויר את רפיח המצרית במאבקה נגד דאע"ש והחמאס, ואף אחד בעולם לא פוצה פה, בעוד האו"ם, בעידוד מדינות אירופה, מפיק דו"חות שלמעשה קוראים לישראל להתאבד על קידוש מוסר לחימה בנוסח 'שוברים שתיקה'.

בסרט מתואר גם גירוש של פלסטינים בגדה המערבית, כשאחד הלוחמים מספר כי המראות הזכירו לו את השואה, אותה חווה כילד. לא ניתן להתווכח עם תחושות סובייקטיביות של אדם, אך כן היה ניתן לצפות מהיוצרים להסביר מדוע הוחלט לפנות את תושבי הכפר – פעולה בלתי נמנעת לעיתים המתרחשת תדיר במלחמות גדולות. בנוסף, ראוי לזכור את הבוז העמוק, ובצדק, שרחשו בתקשורת לטלאי הצהוב שעטו על עצמן נערות מגוש קטיף במהלך ההתנתקות, כדי להבין שגם זעזוע קדוש הוא בעיקר ענין של השקפה.

תמונה נכנסים
הסרט לוקח אירוע הירואי והיסטורי ומציגו כמאורע נפשע. דיין, רבין ונרקיס נכנסים לעיר העתיקה.

תקיעות השופר עשו להם כאב ראש

בעוד העדויות של כמה דוברים על פשעי מלחמה מהצד הישראלי צריכות להפוך את הבטן לכל צופה (מבלי לשכוח לשים את הארועים בפרופורציות הנכונות), הניסיון של היוצרים להאכיל בכפית את האידאולוגיה האנטי-ציונית שלהם, כבר חוצה כל גבול הטעם טוב, וגובלת בזלזול. מהרגע הראשון, מבקש 'הסלילים הגנוזים' לייצר ניכור מוחלט בין הצופה לתחושות השמחה האותנטיות שפשו בישראל לאחר ששת הימים. כאן יש להוסיף, כי עם כל היושר שאנחנו מייחסים ללוחמים שמעידים על מעשי רצח, מדובר בעדויות של צד אחד בהתרחשות; ואם הלוחמים האלה היו כל כך משוכנעים שהיו עדים לפשע מלחמה, היה עליהם להגיש תלונה בערכאות משפטיות בסמוך לאירוע. כיוון שלא עשו כן, פרסום העדויות ב-1967 היה עלול להפליל גם אותם ויתכן שזו הסיבה האמיתית לאי-פרסומן.

לא תאמינו, אבל מסתבר שהלוחמים הקיבוצניקים שהתחנכו על ברכי האידאולוגיה הקומוניסטית לא פרצו בבכי למראה קיר האבנים המסמל את שיבת עם ישראל לארצו. "מבחינתי אפשר לפוצץ את הכותל כדי להציל את מישי", אומר עמוס עוז על חברו מקבוצת חולדה שנהרג בירושלים, על רקע קטעי ארכיון של החיילים החוגגים ברחבה; דובר אחר מוסיף כי תקיעות השופר של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן לאחר שחרור העיר העתיקה "עשו לי כאב ראש"; שלישי מנתח כי "היהדות מקדשת אנשים, לא אבנים" (הבימאית לושי סיפרה כי הדובר היה מקיבוץ דתי, מה שהופך את דבריו בהכרח לנכונים); רביעי קובע כי "הרגשתי שהגעתי לעיר כבושה, לא משוחררת"; וחמישי מסכם כי "נגעלתי לראות אנשים בוכים ליד הכותל".

סביר מאוד להניח שעל כל אחד מהחמישה יכולים לקום מאות ואלפי חיילים שיספרו בגרון ניחר על ההתרגשות שאחזה בהם בזמן שנגעו באבני הכותל– אולי הסמל המוחשי והעוצמתי ביותר של העם היהודי. אבל קולות אלו, כזכור, הושתקו על ידי עמוס עוז וחבריו. סביר גם כי אם עיתונאי רוסי היה מראיין חייל בצבא האדום, שבוע לאחר ששרד את הקרב האיום בסטלינגרד, החייל לאו דווקא היה שר לו את האינטרנציונל, אלא משמיע באזניו פנינים מתובלות ב'חוי' ו'בלאט' כלפי סטלין. כל זה לא היה פוגם ולו במעט, כמובן, מצדקת הדרך של הרוסים שהביסו את  הגרמנים בקרב החשוב בהיסטוריה.

אבל 'שיח לוחמים' לא התענין בסיפורה של ששת הימים, אלא רק להשתמש בעדויות של חלק קטן ולא מייצג של הלוחמים, שינקו השקפת עולמם מעטינים אידאולוגיים זהים, כדי לבצע בצופים אינדוקטרינציה פוליטית, לפיה הכותל לא באמת חשוב, וכפועל יוצא, אין מניעה למסרו לפלסטינים. הדבר נכון גם כשאחד הדוברים בסוף הסרט טוען כי "זרענו זרעי נקמה" לקראת "הסיבוב הבא שיהיה אכזרי יותר, השנאה תהומית יותר, והקורבנות רבים יותר".

יוצרת הסרט לושי טוענת כי אותו דובר (אבישי גרוסמן מעין שמר) "ניבא" את מלחמת יום כיפור, אך טיעון זה סובל מכשל לוגי, שכן נאצר סגר את מיצרי טיראן ובכך כבר ביצע אקט מלחמתי שלא הותיר בידי ישראל ברירה; והוא ביקש להבטיח את חורבנה כבר במאי 67', בטרם נולד המושג "כיבוש". האם ציפתה לושי שישראל תפסיד בששת הימים כדי למנוע את מלחמת יום הכיפורים ובכך גם היה נמנע הנורא מכל: "הכיבוש"? זהו למעשה ההיגיון של הסרט: אם ישראל היתה נכנעת לערבים ב-67', או אף נכבשת בחלקה ומושמדת לחצאין, לא היינו צריכים לסבול את נגע הכיבוש. גם לא את הסרט 'שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים'.

אגב, סיון כבר סיפר כי פרו-ישראלים ברחבי העולם, שבעבר התגאו בניצחון ששת הימים, יצאו מהסרט עם עיניים דומעות וחשו מבוישים מאותו ניצחון. הטכנולוגיה התעמולתית עובדת.

'שיח לוחמים' שוב מוכיח כי הרדיפה הצדקנית של השמאל אחר 'צדק מוחלט' ופנטזיונרי, רק מרחיק את הצדק היחסי והריאלי. יוצרי הסרט חוזרים פעם אחר פעם על מונחים כמו 'אחריות היסטורית' ו'חשבון נפש' כדי להסביר מדוע חשו חובה להציג את הסרט כפי שהוא. בימים אלו, מתורגם הסרט לשלל שפות זרות, ביניהן גם ערבית. כעת, דמיינו לכם את ערביי המזרח התיכון מקהיר ועד ארגוני חמאס, חיזבאללה ודאע"ש, המקפידים על קוצו של יוד בכל הנוגע להלכות המשפט הבינלאומי – מצטופפים בבית הקפה השכונתי לצפייה ב'שיח לוחמים'. האם הם ישאבו השראה ויפתחו לעצמם מיקרופון כדי להתחבט ביפיופי נפש מצפוניים מבית המטבחיים שלהם? או שהתמונות והקולות יגבירו בהם את השנאה היוקדת למדינת היהודים, ויעניקו רוח גבית לאלו הרוצים בהשמדתה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

19 תגובות למאמר

  1. אני תוהה אם עמוס עוז היה מוכן לפוצץ את עתיקות תדמור, נמרוד ונינוה בצוותא עם דעאש, כדי להציל את מישי/מישהו.

    האם היה מוכן לפוצץ את מסגד אל אקצה כדי שהמורביטון והמורביטאת יחדלו מרדיפת יהודים.

    או שרק הכותל ראוי לגורל כזה.

  2. מזמן אינני מאמינה לשאיפת המוסר וטהר הנשק של אירגוני השמאל למיניהם. מאידך בולטת אצלם שאיפה אחת ברורה ושקופה לחסל את המדינה (כן, אני גם לא מאמינה שהם עושים זאת מתוך דאגה למדינה). שכן סכסוך דמים לנו עם הערבים אך הם אטומים, אטומים עד לא רואים את הצד היהודי של המשוואה, שכן לעולם אין אצלם תשובות למצוקות של הצד היהודי, אולי כדי להעלים את כוונתם האמיתית שהיהודים יכולים מצדם ללכת לכל הרוחות. אלא שכל טענותיהם מאמריהם וסרטיהם רק מבליטים את כוונתם האמיתית

    1. המאמר בקישור של יגיל מדהים עוד יותר מהמאמר של גלעד.
      מומלץ בחום

  3. עמוס עוז מדבר על "מישי" ומתכוון למיכה היימן מקבוצת חולדה.
    מיכה היימן נהרג בכלל בגבעת התחושת ולא בכותל.
    אבל אל תבלבלו את עמוס עוז עם העובדות

  4. בחייך. אתה באמת מקטר שהסרט לא מספיק מאוזן? חסר לך מישהו שיציג את הצד השני של מלחמת ששת הימים? באמת? גדלת בחו"ל? זו הפעם הראשונה שלך בישראל?
    הסרט הזה נותן טיפה קטנה של זווית אחרת אל מול הים האינסופי של הנרטיב הלאומי-ממלכתי של מלחמת ששת הימים שמפומפם לנו בכל אירוע ממלכתי, טקס יום זיכרון, סרטי הנצחה ומוזיאון בישראל. הרי עד עכשיו לא שמענו אף אחד בימין תוהה על האיזון והצגת הצד השני אל מול כל זה. אבל פתאום כשהשמאל מציג יצירה שמציגה מציאות טיפה יותר מורכבת אתם קופצים וצעקים "טהרנות"?
    אלוהים יודע איך אתם מסוגלים לקחת את עצמכם ברצינות.

    1. מה זה נרטיב? אתה לכוד בתוך לולאה כאילו חייבים לומר כל דבר עם היפוכו

    2. עודד היקר.
      כהרגלך, פיספסת את הנקודה. בכלל לא משנה מה אומרים שאר הגורמים. השאלה היא, האם הסרט המסוים הזה הוא מדויק, אמיתי, חסר הטיות, או שלא. ואתה, מטעמיך, בחרת להתחמק משאלה זו, ולהסיט את הדיון. כאילו שאם הרבה אנשים אומרים ש 1+1=2, הרי שמותר למישהו אחר להגיד סתם שזה שלוש.

      ומי החליט שה"מציאות" שהשמאל מציג היא יותר "מורכבת"? זוהי סתם התנשאות שלך. לדעתי, למשל, ההצגה של " היהודים אשמים " היא פשטנית ונדושה באופן מביך. ובנוסף, הציעו לך במאמר הצגה מורכבת יותר, שכוללת את הקשרה של מלחמת ששת הימים, והשוואה לצבאות זרים בסיטואציה דומה. אתה הוא זה שבוחר להסתפק רק בקומץ של עדויות סלקטיביות ומוטות, ובוחר להתעלם מורכבות.

  5. אם ארצה להרוויח כסף קל, אפיק את הסרטים הבאים:

    העדויות הגנוזות מאנטבה:
    כך טבחו חיילי צה"ל בעשרות חיילים אוגנדים חפים מפשע ובלוחמי זכויות אדם גרמנים.

    זוועה בסוביבור:
    כך התנפלו אסירים יהודים על אנשי חוק גרמנים, רצחו אותם בהפתעה, והשחיתו מתקן שהוא רכוש של ממשלת גרמניה.

  6. כמעט 50 שנה, והעלובים לא מניחים לעניין. כמה חפים מפשע נטבחו במזהת מאז?! במהלך יצירת הסרט נטבחים באזור יותר אנשים מאלו שמתועדים בו. קורה פה רצח עמים – סורי ועיראקי – ולמרות שניתן להפסיק את הזוועה, החלאות מקדישים את חייהם למלחמה נושנה. זאת אנטישמיות ותו לא.

  7. אחד מהקולות שנשמעים בתחילת הסרט הוא של קובי רבינוביץ מנען, שהיה דובר מרכזי ב״שיח לוחמים״
    בסרט נשמע רק קולו של קובי בלי להזכיר מיהו הדובר ובלי לציין שהוא נהרג במלחמת יום הכיפורים.
    אשתו ובנו של קובי ז״ל לא קיבלו כל פנייה מהיוצרת בנוגע להסכמתם או אי הסכמתם
    לשיתופו בקולו בלבד בסרט, וכמו כן לא הוזמנו להקרנה הבכורה
    אכן רגישות למופת מצד היוצרת
    אחרי המלחמה וגם ב״שיח לוחמים״ קובי מעולם לא הטיל ספק בצורך ביציאה למלחמה ובחובה לנצח בה
    עם זאת הוא אכן היה מזועזע ממראות המלחמה ומההתנהגות של חיילים פורעי חוק
    הזעזוע מהמלחמה והביקורת החריפה שלו על התנהגות חלק מהחיילים לא הפכו את קובי לפאציפיסט. הראייה שאחרי ״ששת הימים״ הוא הקים עם חבריו את קיבוץ מרום גולן ובהמשך התנדב לשירות קבע

  8. כמי שלחם במלחמת ששת הימים-והיה נתון להלכי נפש כאלה ואחרים בעיקבות המלחמה -כל הכתוב למעלה- הוא קישקוש בלבוש.
    שיח לוחמים בא בעיקבות תהיות רבות שהיו לבני דורי אחרי המלחמה,על מוראות המלחמה.זה דור שגדל על כמיהה עזה לשלום ואמונה רבה הרבה יותר מהיום -ואפשר להבין בהחלט את שיח הלוחמים באספקטים של הדור ההוא.האנשים האלה לא השתתפו באופוריה שהוביל דיין שהביאה יותר מאוחר למלחמה המיותרת
    לא הייתה יהדות משיחית כמו היום, בני עקיבא היו יותר קרובים לשמאל הציוני מאשר החרדלים היום שקרובים רק למשיחיות ולדת וכמה שיותר אפלה היום.

  9. כמי ששמע עדויות מגוף ראשון שלחם ב67 זו היתה מלחמה כמו כל מלחמה.
    בעת הלחימה אין הרבה זמן להומניות וכל חייל רצה לחזור למשפחתו וחבריו מהר ובריא.
    כשיש המוני שבויים ואין מי שישמור עליהם,אז כן גם מחסלים אותם.
    אין מקום להאשים חיילים בהרג חילי אוייב בעת הקרבות וכל עוד המלחמה נמשכת.
    לאחר הפסקת האש,המצב שונה.לא שמעתי על הרג לאחר הפסקת האש.