משנתו הכלכלית האמיתית של זאב ז'בוטינסקי

משנתו הכלכלית של זאב ז'בוטינסקי מתבססת על הכרה מפוכחת בטבע האדם, קניין פרטי וחירות הפרט. אז כיצד הפכו את ההוגה החשוב ביותר של הימין הציוני ל"אבי מדינת הרווחה"?

קפיטליזם היא לא מילה גסה; זאב ז'בוטינסקי

עשרות שנים עברו מאז פטירתו של ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי (1940-1880), והגותו עדיין תופסת מקום דומיננטי בקרב מרבית הגופים הפוליטיים המשתייכים לימין הישראלי. אך המשורר, העיתונאי הסופר והמנהיג הכריזמטי לא צמח על ברכי הליברליזם. למשנתו כפי שהיא מוכרת כיום קדם תהליך התפכחות, שעיצב במידה רבה את הגותו המדינית, הכלכלית והחברתית.

בתחילה, בעת לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת רומא לה-ספיינצה שברומא, איטליה, האמין ז'בוטינסקי בסוציאליזם, כיוון שסבר כי מהפכה סוציאליסטית תביא ליותר דמוקרטיה ושוויון זכויות בין האזרחים. אולם במהלך הדרך הוא שינה את דעותיו, בין היתר, עקב הפעולות האכזריות שנעשו בברית המועצות לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917. כך, כהוגה מדיני הוא התנגד לגישה שהאמינה בשילוב ציונות וסוציאליזם, וטען כי אין לשלב שני אידאלים מנוגדים.

במטרה ליצור אופוזיציה רעיונית, ז'בוטינסקי החליט לכתוב הגות אידיאולוגית-מדינית שלמה מהיסוד, על המדינה העברית העתידה לקום. ההגות כללה הסברים המפורטים ברמה רציונאלית ומדעית על כל היבט אפשרי במדינה העברית, שכללו תחומים כמו: שיטות ממשל, מוסדות רווחה, מוסדות משפטיים וגם, בין היתר, מדיניות כלכלית.

בספרות האקדמית בישראל, החל משנות ה-70 התנהל ויכוח על יחסו של ז'בוטינסקי לתיאוריה הליברלית בכל היבטיה. כיום, הגישה המקובלת ביותר בספרות האקדמית היא שז'בוטינסקי היה ליברל; שלליברליזם הייתה השפעה יסודית על הגותו, ושכל כתיבתו התבססה על עקרונות ליברליים, כגון ממשל חוקתי וחירות האדם.

אך עם זאת, על-פי ספרות זו, נראה כי התיאוריה המקבלת את הגותו הליברלית של ז'בוטינסקי בתחומי ממשל וחברה לא באה לידי ביטוי בגישתו הכלכלית. בבסיס גישתו, טוענים החוקרים, עמדה גישה שתמכה בתיאוריה סוציאל-דמוקרטית הטוענת שהמדינה היא האחראית העיקרית לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. החוקרת רפאלה ביילסקי בן-חור, שכתבה ספר פנומנלי בהיקפו בשם "כל יחיד הוא מלך – המחשבה החברתית והמדינית של זאב ז'בוטינסקי" (1988), אף הגדילה להגדיר את ז'בוטינסקי בספרה כ"אבי מדינת הרווחה". יתר על כן, ביילסקי טענה כי בכל הנוגע לכלכלה ז'בוטינסקי האמין בהתערבות של המדינה עד לרמה של מדינת רווחה מקסימלית. משמע, כלכלה חופשית עם מדיניות רווחה מקסימלית.

גם כיום נהוג בקרב חוגים רבים לזהות את מדיניות הרווחה של ז'בוטינסקי בעקרון הקרוי חמשת המ"מים. עקרון זה משמעותו חובת המדינה לספק את הצרכים הבסיסיים של כל אזרח ולא משנה אם הוא עשיר או עני: מורה (חינוך), מרפא (רפואה), מעון (דיור), מלבוש (ביגוד) ומזון (תזונה). במובנים מודרניים חמשת המ"מים באים לידי ביטוי בפעולות כגון: שיכון, בריאות, חינוך והבטחת הכנסה.

עקרון נוסף ברעיונות הרווחה של ז'בוטינסקי מקורו בתנ"ך, שז'בוטינסקי ניסה לתת לו ביטוי לעולם המודרני. הוא נחלק לשלושה חלקים: השבת, הפאה והיובל. השבת מתבטא ביום מנוחה לאזרחים; הפאה מתבטא בחלוקת הקציר לשכבות החלשות באוכלוסייה כמו הגר, היתום והאלמנה; ורעיון היובל מתבטא בחלוקת קניין מחדש כל 50 שנה.

לכאורה עולה סתירה ברעיונותיו הכלכליים. ביילסקי שיערה כי הסיבה לכך היא שרק למען רעיון חיסול הדלות הוא הסכים לפגוע בחירויות. כלומר, מותר לפגוע בחירות למען רעיון מוסרי, ואפילו פגיעה בחירות הפרט כגון: מיסוי, הפקעת מפעלים וגיוס של צעירים. הסיבה להכרח זה, טענה, הוא מכיוון שז'בוטינסקי ראה במלחמה בעוני כמלחמה חשובה כמו מלחמה למען ביטחון המדינה, ומכאן נגזרת זכות האזרחים לקבל מהמדינה וחובת המדינה לספק.

הגיע הזמן להפריך זאת התזה הזו אחת ולתמיד: בכתביו של ז'בוטינסקי ניתן לזהות בבירור כי לדעתו רמת ליברליזציה כלכלית מלאה (קפיטליזם), ללא מגבלות, תוביל לרמה גבוהה של שגשוג כלכלי. משמע, בניגוד לטענה שעקרונות סוציאליסטיים עמדו בבסיס כתיבתו הכלכלית, דווקא רעיונות ליברליים-כלכליים, כמו: הון פרטי וסחר חופשי, משמע קפיטליסטיים, דווקא הם אלו שעמדו בבסיס הגישה בכתיבתו הכלכלית של ז'בוטינסקי. כדי להבין כיצד זה מתיישב עם חמשת המ"מים ורעיון הרווחה, יש להכניס את הדברים להקשר הנכון.

תמונה זזזזזז
ז'בוטינסקי על רקע כרזת קרן היסוד בגן המנהיגים. צילום מהבלוג: טיול בעיר

"כל יחיד הוא בן מלך": ז'בוטינסקי וטבע האדם

כחלק ממאמציו לבנות אידיאולוגיה חלופית למרקסיזם עבור התנועה הציונית, ז'בוטינסקי ראה לנכון לכתוב סקירה היסטוריוסופית כתחליף למטריאליזם ההיסטורי של מרקס. אל המטריאליזם ההיסטורי של החברה האנושית, כפי שעולה ממאמרו "מבוא לתורת המשק" (1938), מתייחס ז'בוטינסקי כאל קדמה המונעת ממניעים פסיכולוגיים (ממקור אבולוציוני) שנוצרים עקב רצונות האדם לחיות את חייו מעבר לרצון להישרדות. בתוך מה שהוא מכנה "משחק", "שעשועים" ו"מותרות" מתקיים גם "מניע המלכות" – כלומר, הרצון של כל אדם להיות מלך בפני עצמו, על כמות מסוימת של רכוש, והשאיפה להרחיב את "תחום מלכותו" (את שטח מחייתו, תחום סמכויותיו ויכולות השפעותיו).

מכאן ז'בוטינסקי הסיק כי האדם רע מנעוריו, ולכן לא הסכים לשיטה שתגביל אותו ממניעיו הפסיכולוגים של "כורח" ו"משחק". למרות שז'בוטינסקי האמין והושפע מהליברליזם האמריקני והאיטלקי, שילוב בין תיאור המצב הטבעי של הובס והפתרון המדיני של לוק מראה את הייחודיות של האידאה המדינית הז'בוטינסקאית, המהווה אידאה ייחודית בתיאורה על המעבר של האדם ממצב טבעי למצב מדיני.

התיאוריה המטריאליסטית-היסטורית של ז'בוטינסקי טוענת שבכל דור של ההיסטוריה האנושית בני האדם משתמשים במוצרים לצרכים אלמנטאריים – לשם הישרדות יומיומית, שלהם ושל משפחותיהם. אך בנוסף ישנם המצאות של מוצרים הנחשבים "מותרות", שרוב בני האדם באותו דור אינם יכולים להרשות אותם לעצמם. אותן המצאות מקדמות את החברה לדור הבא, כאשר הן הופכות ממוצר יקר למוצר בעל תפוצה גבוהה ובסופו של דבר למצרך הכרחי לקיום האדם בחברה.

בהקשר זה, אפשר לראות דמיון בין התיאוריה של ז'בוטינסקי לתיאוריה האבולוציונית של צ'רלס דארווין, שבאה לידי ביטוי בספרו "מוצא המינים", הטוענת כי כל אורגניזם בטבע מנסה להשיג  "יתרון אבולוציוני" כדי לגבור על אורגניזם אחר. ובמילותיו שלו:

"כמעט כל המותרות של הדור העבר נחשבים ל'הכרח' בדור הבא. אין זו Notbedürfnis (ללא צורך), כי אם  Wahlbedürfnis (צורך שנבחר); צורך פסיכולוגי בלבד, מחושב ונלמד ואפשר גם מבלי סיפוקו בלי כל נזק לחיים".

"[…] מכאן נובע, שכל אותו החלק של פעולת האדם, המכוון ליצור דברי 'מותרות במובן המוחלט', אינו שייך לסוג מ', כי אם לסוג ש'. לרוב אין אנו תופסים הבדל זה; בייחוד אין תופסים אותו אותם האנשים שעליהם לעשות את המאמץ המייצר".

באותו מאמר המשיך ז'בוטינסקי וטען כי עם המהפכה התעשייתית וההתקדמות הטכנולוגית שבאה בעקבותיה, נוצר מצב בו 90 אחוז מהפעילות הנעשות על-ידי בני האדם בחברה האנושית הם מותרות (פעולות שלא הכרחיות לקיום יומיומי):

"בתוך סכום המצרכים שהם 'הכרחיים' בשביל האדם בימינו – לרבות אותם המצרכים שהם חמריים גרידא – הנה כל יסוד שהוא בבחינת צורך ראשיתי ממשי, זה כבר ניטל ממקומו על-ידי שכבה עבה של 'מותרות'. לא נגזים, דומני, אם נאמר שכבר בימינו עסוקה החרושת בעולם כולו, כדי 90% ממנה, בייצור של יסודות שהם בבחינת 'מותרות', ורק כדי 10% בהספקת דברים הכרחיים ממש – אותם הדברים שבלעדיהם לא יוכל האדם לשרוד בחיים. בחקלאות, בלי ספק, לא נמצא פרופורציה מפתעת כל-כך בין שני סוגים אלו; אולם אפילו כאן, שטח הקרקע, ההון והעבודה, המוקדשים לגידול של קנה-סוכר, של תפוחי-זהב, של טבק או פרחים, מסיגים יותר ויותר את גבולו של אותו חלק משלושת הגורמים הללו המוקדש לגידול של מיני-דגן, על אף העובדה שהיה היו נסיכים ומלכים שמעודם לא חלמו על מיני-נועם כאלה".

מבחינה חומרית, הסביר ז'בוטינסקי, טבעו האבולוציוני של האדם הוא לשאוף לכמות של עושר שהוא מעבר לרמה שהוא צריך כדי לשרוד. אי לכך, שיטת ממשל וגישה לכלכלת מדינה, שתהיה יעילה ומוסכמת על-ידי אזרחי המדינה, תהיה שיטה המאפשרת לכל אחד מאזרחיה לצבור עושר כלכלי ולהיות בעלי שליטה וכוח פוליטי מרבי, עד מידת האפשר, בצורה מוסדרת וחוקית. שיטה שמאפייניה תואמים את המאפיינים המוצגים בתיאוריה זו היא דמוקרטיה מדינית המשולבת עם גישה כלכלית קפיטליסטית, מכיוון שבשיטה זו מתבצעת הגדלת חלקם של מוצרי "מותרות" אל מול מוצרי "הכרח" וכך מסייעים לכל האזרחים להיות "מלכים" בפני עצמם.

באמצעות הרעיון ש"כל יחיד הוא מלך" בפני עצמו כאינטרס ממשי של כל אדם, ז'בוטינסקי מבהיר כיצד החברה האנושית תצטרך לקבל את הקפיטליזם כברירת מחדל, מכיוון שזה הדבר היחיד שאליו האדם יסכים לחיות תחתיו (ללא מגבלות). משמע, הרעיון של "כל יחיד הוא מלך" לא נבע מליברליזם הומני של ז'בוטינסקי אלא נבע מתפיסה פסימיסטית על הטבע האנושי המונע מאנוכיות (מכאן גם ניתן להניח שז'בוטינסקי היה הראשון שראה בגורם האבולוציה כמקור להסבר תופעות בחברה). מכאן ברור שאין לראות ברעיונות הרווחה של ז'בוטינסקי כנובעים מתפיסה של מוסר סוציאליסטי או ליברליזם מוסרי, אלא מתוך הכרח פרגמטי, זמני, "להציל" את מעמד הפרולטריון (עובדי הכפיים) הצפוי להיכנס למשבר של אבטלה המונית בעתיד עקב התהליך ההדרגתי בכלכלת העולם שבו המכונה מחליפה את הידיים העובדות.

תמונה גוליבר
CC BY-SA 3.0  ממשיך לעצב את תפיסת הימין הישראלי. מתוך אוסף קריקטורות של יהושע אדרי

רווחה כאמצעי זמני להגנת מעמד הפועלים הנשחק

ז'בוטינסקי זיהה בשנים שלאחר המשבר הכלכלי של 1929 שהמשק העסקי הפרטי בכל העולם שוכר לעבודה מספר קטן וקטן יותר של פועלים. לכן, הפרולטריון, אשר כל כישוריו לעבודה הם ידיו העובדות, יכנס למצוקה ויצטרך סיוע מהמדינה כדי לשרוד. הוא  הבין שמרקס טעה, ולא המעמד הבורגני בדרך לאבדון אלא מעמד הפועלים, עקב היווצרות המכונות והרובוטים. לא משבר הקפיטליזם כי אם משבר הפרולטריון, בשל העובדה שהמגזר העסקי מתפתח והאבטלה נשארת גבוהה. אי לכך, בסופו של דבר האנשים שיעבדו יהיו רק הבורגנים המשכילים (עו"ד, רו"ח, מזכירים וכו'), שיסתדרו בכל מצב באמצעות השכלתם; זאת בניגוד לפועלים, העובדים רק בעבודות כפיים ואינם משכילים. כך טען בבירור במאמרו "משבר הפרולטריון" משנת 1932: "הטכניקה דוחקת את רגלי העבודה, כלומר, עושה את הפרוליטאריון פחות ופחות נחוץ".

מכאן עולה כי חמשת המ"מים, השבת, הפאה ורעיון היובל – כולם נבעו, בראש ובראשונה, מראיית הנולד בנוגע לעתיד הפרולטריון. עקרונות רווחה במשנתו של ז'בוטינסקי, כמו חמשת המ"מים, נועדו רק לפועלים הלא-משכילים ורק עבור אלו שיכשלו אחרי שייקחו סיכון עסקי; ובמילים אחרות – לא לכל האוכלוסייה, אלא רק לאוכלוסייה שתצטרך אותם. ז'בוטינסקי לא תמך במדינת רווחה מקסימלית, אלא ראה לנכון לקבל עקרונות רווחה אוניברסליים מכיוון שהוא זיהה כי האבטלה תהיה המונית, צפוי להיות רעב והבנה על המצב הכלכלי העולמי, עקב עידוד הפרולטריון ההמוני על-ידי התנועות הסוציאליסטיות. משמע, רווחה כפתרון הכרחי לפרולטריון, בגלל שינוי פני העבודה ולא כגורמים עקרוניים נפרדים. כך הוא פירט במאמרו "משבר הפרולטריון" משנת 1932:

"כל מה שנחוץ לעולם — כל המזון, כל המלבושים, כל המכונות, ואפילו כל השעשועים — אפשר לייצר עתה בעזרת כמות הרבה יותר קטנה של עבודת אדם, מאשר אותו כושר העבודה הפוטנציאלי, שהפרוליטאריון העולמי מגלמו כיום במקובץ. […] הכול יודעים שאותה כמות הסחורות, שעד לפני עשרים שנה היו מייצרים מאה פועלים, הנה כיום, הודות לתחבולת הטכניקה (והארגון) בענפים רבים יכולים לייצרה חמישים פועלים, ובמקצת ענפים, אף עשרים וחמישה וגם פחות מזה. ואם היום זו המגמה, מחר תיתן אותותיה עוד יותר. עבודת האדם הבלתי אמצעית, בדורות הראשונים הייתה גורם הייצור היחיד כמעט — לפני זמן לא רב עדיין העיקרי בגורמים — נהפכת במהירות לגורם שני במעלה. קרובים הימים, ותפקידה של עבודת האדם הבלתי אמצעית, תפקידו של המאמץ הפיסי בפועל ממש, יצטמצם, ביצירת ערכי סחורות, כדי מידה אפסית לגמרי — כדי גודל השואף, כביכול, לאפס".

התיאוריה שלפנינו אפוא אינה סוציאליסטית, אלא סוציאלית; לא למדינת רווחה, אלא למדיניות מתוך הכרח. משמע, התערבות מדינה רק בנחיצות ממשית. ומעבר לכך, הוא ראה ברעיון הגאולה הסוציאלית כתשובה למהפכה הסוציאלית, מכיוון שלדעתו מהפכה אלימה שתיתן עדיפות למעמד אחד תבוא ללא הסכמת הציבור. העם יתמרד נגדה, כיוון שהאזרחים לא יסכימו למדינה שמתערבת בחייהם. פעולות רווחה להגנת מעמד הפועלים הנשחק, כמו חוקים להגנת העובד ומיסים למימון, יבואו אך רק בשילוב שיטה כלכלית קפיטליסטית, שלא תיפגע.

גם רעיון היובל (ביטול כל העסקאות הכלכליות אחרי 50 שנה), שעל פניו מהווה לבדו ביטוי למדיניות רווחה מקסימלית, נבע מדעותיו הקפיטליסטיות של ז'בוטינסקי. ממאמרו "השקפה על בעיות מדינה וחברה" ניתן לראות כי הוא לא ראה ברעיון היובל ייבוא של עקרונות הסוציאליזם לתוך השיטה הקפיטליסטית, אלא כדרך לקידוש הקניין כזכות יסוד בליברליזם המערבי שממנו נבעה השיטה הקפיטליסטית, וכדרך נוספת (על-פי מאמר "משבר הפרולטריון") לדאוג שמעמד הפועלים לא ימות ברעב ויצליח לשמור על מידה מסוימת של יציבות כלכלית. כך טען במאמרו "רעיון היובל" משנת 1927:

"לדעתי כל אותה התרבות שהיא נשמת אפינו, הריהי כמעט כולה פרי המשטר הבורגאני ופרי דפוסיו הקדומים ברומי, ביוון, בישראל, במצרים .ומאמין אני: משטר זה הריהו בעל גמישות וכושר התמתחות לאין-גבול, מסוגל הוא לקלוט מנות עצומות של תיקונים סוציאליים. ועם זאת לשמור על יסוד מהותו. לבבי סמוך ובטוח, שהמשטר החברתי, המכונה בורגאני או קאפיטאליסטי, יכונן בהדרגה מערכת של אמצעים שתעביר מן העולם את תופעת העניות, כלומר את ירידת השכר למטה מן הרמה של אכילה לשובע, של היגיינה וכבוד – עצמי".

"[…] אני מאמין לא רק ביציבותה של השיטה הבורגאנית, אלא גם בכך שבאופן אובייקטיווי צפונים בחובה הזרעים לאידיאל סוציאלי מסוים :אידיאל במובנו הרגיל ,כלומר חזון שכדאי לחלום עליו וללחום למענו".

כך גם המשיך וטען גם במאמרו "השקפה על בעיות מדינה וחברה" משנת 1940:

"בעיני התנ"ך נתפס האיש החופשי כאדם שנתברך בקניין משלו. כדי שיהיה אדם בן חורין לחלוטין, מן הדין שיוכל ליהנות מחירותו תחת גפנו ותחת תאנתו. חזון זה, עולה בקנה אחד עם התפיסה שהוזכרה בפרק הקודם — מהות המלכות שבאדם, תפיסה המכילה בתוכה משהו מעין 'ממלכה' מוחשית. […] תכונה בולטת של רעיון היובל, כפי שהוא מתואר בקצרה בתנ"ך, מתבטאת בכך שהיא מאשרת את קדושת הקניין. זכויותיו המלכותיות של האדם לממלכתו החומרית קדושות כל כך עד כי אפילו נתקפחו בידו עקב ביש מזל, סופו שהוא מקבל בחזרה את רכושו. בעת ובעונה אחת מהווה היובל עקרון מהפכה ויש בו אישור מחודש לזכויות האדם להחזיק בבעלותו חלק מעושר העולם".

Israelis Volunteers prepare food packages for needy and poor peole for the upcoming Jewish holiday of Rosh Hashanah (Jewish new year) in Jerusalem, on Sunday, Sep 17, 2009. 350 thousand families are living in poverty, and 600 thousand children amongs them.photo by Abir Sultan/Flash 90 *** Local Caption *** òåðé øàù äùðä îúðãáéí àåëì
חמשת המ"מים המפורסמים של ז'בוטינסקי לא נועדו לכלל האוכלוסייה. רק לזקוקים לכך. פלאש90 אביר סולטן

ריבוי ההון הפרטי – ללא מגבלות

בניין היישוב והתיאוריה הכלכלית של ז'בוטינסקי גם הם אינם רעיונות נפרדים – בניין היישוב מהווה ייצוג בפועל של התיאוריה הכלכלית. ז'בוטינסקי האמין כי הון פרטי וצמצום מספר השביתות חשובים לא רק בבניית היישוב, אלא גם כבסיס לכלכלה מצליחה.

במסגרת דעותיו לבניית כלכלה המבוססת על הון פרטי, אפשר לראות היבטים למניעת מגבלות כמו: בוררות משפטית כפתרון לשביתות שכיחות. הוא פחד מהחינוך של התנועה הסוציאליסטית למלחמת מעמדות בין פועלים למעסיקיהם, ומכלכלה המתבססת אך ורק על הון לאומי (כספים מקרן היסוד וקרן קיימת לישראל). כך ביטא זאת במכתב שכתב אל עורך העיתון "פוסלדנייה נובוסטי" בשנת 1934:

"דרושות לא רק ידיים עובדות, אלא גם הון לאומי ופרטי. ההון הלאומי (הקרנות) מקורו בתרומות, 99% של התרומות מקורן בבורגנות הבינונית והזעירה. לדעתנו זה בלתי הוגן לאסוף תרומות מהבורגנות כדי להכין בכסף הזה את תבוסתה. אבל חשוב לדעת שארץ ישראל העברית נבנית בעיקר לא בעזרת הקרנות אלא בעזרת ההון הפרטי".

דעותיו הקפיטליסטיות של ז'בוטינסקי באות לידי ביטוי עוד בכתביו ביחס למצב הכלכלי בארץ ישראל של שנות ה-20' וה-30'. הוא מבטא דעה שלילית ביותר כנגד כל רעיון של שביתה מצד עובדים מאורגנים מתוך הנחה כי התארגנות חזקה מדי של עובדים ושביתות מרובות מצדם ירתיעו משקיעים פרטיים מלבוא ולהשקיע במשק היהודי בארץ ישראל, גורם שהוא ראה, כקפיטליסט, כבעל חשיבות מכרעת לפיתוח כלכלה. ולכן, מתוך הכרח עקב "המצב המיוחד" (נסיבות מיוחדות), הוא ראה לנכון למצוא פתרונות שונים כדי לאזן בין רצונות של עובדים מאוגדים ולבין רצונות יזמים פרטיים, כגון: פרלמנט מקצועות ומוסד עליון לבוררות משפטית. כך תיאר זאת במאמרו "בוררות לאומית" משנת 1933:

"אילו ניתן היה ליצור בתי-חרושת ופרדסים ומושבות רק על חשבון הקרנות הלאומיות, כי אז, אפשר, שהיה זה הרבה יותר טוב. אז פשוט היה לנו עניין עם בעל-בית אחד ויחיד – 'הקרן' – וכל האחרים היו מועסקים אצלו כפועלים. ואולם הניסיון הראה שזה בלתי אפשרי, שכל בתי-החרושת והמטעים ומשקי המושבות בחלקו הגדול צומחים רק על חשבון ההון הפרטי. זוהי עובדת יסוד לבעיות המשק והחברה שלנו, ואין זה חשוב, אם הדבר מוצא חן בעיננו או לאו. חשובה כאן עובדת היסוד וחשובות תוצאות הגיון הברזל שלה.

"ואלה הן התוצאות: ראשית, אין ההון הפרטי הולך אלא למקום שיש בו סיכויים להפיק רווחים תקינים. והואיל ואנו רוצים שיבוא ההון לארץ-ישראל ויצור בה מפעלים ויעסיק בהם רק פועלים יהודים, עלינו להפיק תנאים כאלה שלא יפריעו להפקת רווחים תקינים.

שנית, אין לאל ידי הפועל להתקיים בלי מינימום מוגדר של מנהגי חיים תרבותיים; אם לא יתנו לו זאת בארץ-ישראל, יעקור מן הארץ. לפיכך יש למצוא אמצעי להבטיח לו זאת ובתוך כך לא לשים לאל את רווחיותו של ההון הפרטי".

"בשביל תעשייה צעירה הרי היא (השביתה) דרך מסוכנת מאוד, ואין אנו רוצים להשתמש בה בארץ ישראל. לפיכך רוצים אנו, שמלאכה זו של קביעת המידה תהיה זכותה המיוחדת של מוסד שופט, ושדרך של בוררות תהיה הדרך המקובלת היחידה בשביל פתרון סכסוכים סוציאליים ושכל ניסיון להשתמש בשיטות אחרות ייחשב כפשע וגם יתייחסו אליו כאל פשע. […] שתעודתו תהיה לברר את המצב הכלכלי בכלל ואת מצבו של כל מקצוע ומקצוע בתוצרת היהודית, אפשרויות התפתחותו, רווחיו ומצב פועליו. מתפקידיו של מוסד זה יהיה לקבוע את דרגת המשכורת בשביל כל ענף תוצרת ובשביל כל אזור עבודה – משכורת מתאימה עד כמה שאפשר מוצדקת, הן מצד צרכיהם של הפקידים והפועלים והן מצד הצורך של פדיון ההון הפרטי השקוע בעסק".

מכאן ניתן להסיק כי דעותיו של ז'בוטינסקי בנושא מדיניות כלכלית לא תואמות את הרעיון ששנים לאחר מכן ייקרא מדינת הרווחה, אלא תואמות את הרעיון הקפיטליסטי. בעיניו, ויחסית לשנים שכתב, הוא ראה את האדם כיצור שלא יסכים לרעיונות של סולידריות חברתית או הגבלות כאלה ואחרות על חייו ועל ממלכתו הפיננסית, אלא ישאף באנוכיותו לצבור עוד ועוד עושר וסמכות. אפשר להבחין בנקל בדמיון להגות כמו זו של אדם סמית'.

מקור הטעות בנוגע לדעותיו של ז'בוטינסקי נובע אפוא מהוצאת דבריו מהקשרם. כאשר קוראים את דעותיו בנושאי רווחה, אכן נראה על פני השטח כי מתקיימת סתירה בין דעותיו בנושא האבולוציוני (שהיווה ביטוי למדע הפסיכולוגיה בעיניו) לבין דעותיו בנושאי רווחה. אך אחרי שמחברים את מאמריו בנושא מצבו של הפרולטריון הלא-משכיל לבין מאמריו בנושא רווחה, ניתן להבין כי רעיונות הרווחה נכתבו על ידו עקב "מצב מיוחד" (נסיבות מיוחדות), משמע, עקב רחמיו על מעמד הפרולטריון כתוצאה, בין היתר,  מהתהליך הבלתי נמנע של החלפת האדם הפועל על-ידי מכונה ואי-רצונו לראות את הפרולטריון היהודי במדינה העברית העתידית סובל מאותו גורל.

לכן, יש להניח כי מאמריו בנושאי רווחה (חמשת המ"מים, פרקים הפילוסופיה של התנ"ך ורעיון היובל) אינם מהווים שינוי בעמדותיו לגבי הצורך בכלכלה קפיטליסטית, מעמד בורגני חזק ומשכיל וטבע האדם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. טוב שזוכרים ומוקירים את גדולי דור המייסדים!

    בנוגע למדיניות כלכלית – עם כל הכבוד, אני מעדיף ללמוד מבעלי מקצוע, מנסיון פרקטי וטבלאות נתונים, ולא מהוגים ומשוררים, דגולים ככל שיהיו. שיטת החשיבה – שבה עוסקים בכלכלה מנקודת מבט ערכית בלבד – אינה בוגרת. היא מובילה למסקנות פופוליסטיות, לרוב בכיוון השמאלי. רבים ממייסדי המדינה לא ידעו דבר וחצי דבר בכלכלה, ואף עשו שגיאות נוראות ויקרות. גם המהפך הכלכלי בימי בגין רחוק מאוד משלמות.

    הדבר הכי חשוב בכלכלה הוא התוצאה: האם מדיניות מסוימת מביאה לטובת הציבור או לא. את טובת הציבור אפשר למדוד בצורה מקצועית, מבלי להזדקק לשירה, להגות, או פאתוס.

    1. לבועז (שמעל),

      עם כל הכבוד לא תוכל להתעלם מהפילוסופים וההוגים שקבעו לך את המדד של "טובת הציבור" אותו אתה מודד בכלים מקצועיים. הכלים המקצועיים יכולים ללמדנו היכן אנו נמצאים וכיצד לנווט אך אין בכוחם להסביר לאן לנווט ומדוע.

      בדוק את הנחות היסוד.

    2. הסתכלות האם מדיניות מביאה לטובת הציבור היא סויצאליסטית בהגדרה!
      אני קפיטליסט לא כי אני חושב שמדובר בשיטה יעילה – גם אם הייתה לא יעילה היא הייתה הנכונה ביותר, משום החופש שהיא מעניקה לאדם. וגם אם הסוציאליזם היה יעיל עדיין הייתה שיטה זאת לא מוסרית מכיוון שבבסיסה היא גוזלת מעשירים ומהווה אידיאולוגיה של קנאה (צדק חברתי, השיח על פערים חברתיים וכו')

      למזלי השיטה הנכונה היא בדר"כ גם יעילה, אך אם הדבר לא היה כן יעילות לא הייתה מהווה צידוק מוסרי כדי להשתמש בשיטה לא מוסרית.

  2. שאלה לשונית:
    התרגום של Notbedürfnis (ללא צורך) במאמר "מבוא לתורת המשק" הוא מתוך כתבי ז'בוטינסקי?
    זה מאוד מוזר בהתחשב בכך שבגרמנית Not פירושו מצוקה ולא "לא"..
    כלומר הניגוד ההגיוני יותר היה "צורך-שהכרח" ו"צורך-שבבחירה"

  3. "מתפקידיו של מוסד זה יהיה לקבוע את דרגת המשכורת בשביל כל ענף תוצרת ובשביל כל אזור עבודה" – לא נשמע יותר מדי קפיטליסטי…

  4. אין ומעולם לא היה ניגוד עניינים בין שוק חפשי הפועל בחברה שמעמידה לנגד עינייה את הזכות של כל חבר בה, כל אזרח, למינימום הנדרש בתחומי המזון, המלבוש, המעון, המרפא והמורה (חינוך). זה תפקידה של החברה, באמצעות המדינה, לאפשר שוק חפשי ובעת ובעונה אחת לוודא שהיחיד בחברה לא יירמס.

    1. יש את עניין "בוררות חובה"-שהציע -בעיקר בשל שלבי הקמת המדינה.
      חשוב לציין את המאמר:"אנו הבורגנים"
      הפרימאט המדיני הוא העיקר עבור ז'בוטינסקי שראה עצמו ממשיכו של הרצל ונורדאו.
      כאשר החריף העימות בינו לבין תנועת העבודה כתב את המאמר "כן לשבור"(1932).
      קודם היה העניי של "מדינה עברית"….אח"כ העניין הסוציאלי-חברתי.
      ז'בו עבר שלבים בהתפתחותו בתחילה היה אנרכיסט וקרא את כתבי בקונין,מאוחר יותר
      הושפע ממוריו הסוציאליסטיים ברומא,מאוחר יותר התייחס לחשיבות הליברליזם,האינדיבידואליזם,
      בתנועה הרביזיוניסטית היו זרמים שונים,וכפי שציין פרופ' שביט היא היתה"הלך רוח".בין רעיונות של הפילוסוף הגרמני הגל….לבין "האוטונומיה" של קרל רנר ,שבעצם לקוחה מהפילוסוף הדגול עמנואל קאנט,שדיבר על "הצו הקטיגורי"…חשוב להבחין בין השלבים,בין הזמנים.
      בין"תכנית החומש","משטר קליטה" לבין הרעיונות הליברליים-נושא מעניין לדיון ללא ספק.