לפעמים צריך לדעת לשנוא

צריך להימנע משנאת חינם אך גם לדעת לשנוא כשצריך. הבסיס לדיון עקרוני הוא ההבנה באיזה צד נמצא כל שחקן, טשטוש ההגדרות לא יוביל לאחדות.

לשנוא או לא לשנוא? זו השאלה; מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר. צילום מסך

דמוקרטיה

נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי היא הוויכוח, הדיון, הפשרה. באמצעות הדיבור והשיח הציבורי, ובעקבותיהם בהצבעה ובהכרעת הרוב, אנחנו מנווטים את הספינה הלאומית שלנו בשלום פנימי. הדמוקרטיה, כמו שאמר כבר אחד ההוגים, היא דרך להחליף שלטון בלי לערוף ראשים, בלי להיקלע למלחמות אזרחים. כמו כבל הארקה המגן מפני סופות ברקים, הדמוקרטיה קולטת את החיכוכים, המתחים ואי-ההסכמות בינינו, ומאפשרת לנו לנהל אותם בלי להחריב את האחדות הלאומית.

אחדות

בלי אחדות, מיותר לציין, אין שלטון ואין ריבונות ואין כלום. האנס מורגנתאו מתאר בספרו איך סכסוך אזרחי שיוצא משליטה, בהיעדר מוסדות דמוקרטיים חזקים שיספגו אותו, מסוגל לקרוע מדינה לגזרים כמו שאריה קורע טלה רך. לא הצבא ולא המשטרה – בהיותם מורכבים מאותו חומר אזרחי – יוכלו לעצור את השבר, ובמקרה של סכסוך חמור גם הם ייקרעו מבפנים. אמנם, מדינות לאום לכאורה חסינות יותר בפני מלחמות אזרחים, אך גם הן נתונות בסכנה.

לאומיות

הלאומיות היא תופעה טבעית ומבורכת של אחווה. השפה הלאומית המשותפת, הטריטוריה הלאומית, ההיסטוריה הלאומית, הדת, המוצא המשותף והמסורות המשותפות – כולם יחדיו יוצרים סולידריות ואחווה בין בני האומה החולקים אותם. אחים. ככל שהלאומיות חזקה יותר ורב המאחד על המפריד, הסיכוי למלחמת אחים קטן יותר. וכך, משטר דמוקרטי המיוסד על מצע של לאומיות – מדינת לאום – יהיה יציב, מלוכד ומשגשג יותר.

לקח מודרני מתשעה באב

אף-על-פי שמדינת ישראל היא מדינת לאום תוססת, סולידרית, ובעלת אחווה לאומית מיוחדת, אין לה תעודת ביטוח. בהקשר הזה, קל להזדהות עם הלקחים ההיסטוריים מימי השנאות ומלחמות האחים של חורבן הבית. החשש שכמו בימים ההם גם בזמן הזה נאבד את האחווה וששבר לאומי יקרע אותנו לגזרים ולמחנות הוא טבעי, וניתן להבין את המוטיבציה שעומדת בבסיס ארגונים דוגמת 'גשר' ו'צו פיוס'. אמנם מלחמת אחים אפילו לא קרובה להתרחש בישראל, להיפך, אך הקיטוב הפוליטי בין ימין-שמאל אכן מדאיג.

אסור לשנוא, מצווה לשנוא

את החשש מאבדן האחדות הלאומית כדאי לתרגם לשני עקרונות.

אסור לשנוא: קל מאוד להכפיש את המחנה הפוליטי היריב. קל לגדף, להכליל, לזלזל. קל לשכוח בסערת הוויכוח שהשמאלן או הימני הם אחיי. הרי אף אחד לא יתבע מאיתנו דין-וחשבון על זה. אלא שבמבט ארוך טווח זה מסוכן. גידוף ועוד גידוף יכולים להצטבר למסת איבה קריטית שאין ממנה דרך חזרה. לכן התביעה החד-משמעית מאיתנו היא להיזהר באחווה. לקחת אחריות אישית שלא לסדוק אותה. להדגיש את המשותף ולנהל בעדינות את המפריד.

מצווה לשנוא: אך, האחווה תלויה לקיומה במצווה לשנוא את המעטים שכן ראויים לכך. אסור לטשטש את הגבולות ולאהוב את הכל. כמו שסילוקו של תפוח רקוב יציל את חבית התפוחים הטריים, אם לא נדע לשנוא את מי שצריך לשנוא – גם האהבה והאחווה יוטלו בספק. בלי היכולת הבריאה לדחות את הרע, אנחנו נתנוון מוסרית.

בהקשר החברתי-פוליטי שלנו, שנאת הרע היא השנאה לאלו מאיתנו ש"הסיעו עצמם מן האחווה", ופועלים לריסוקה. לאלו מאיתנו שוויתרו על היסוד הדמוקרטי של ויכוח, דיון ופשרה. לאלו שהפנו עורף לדרך הדיבור והשכנוע, ובחרו לכפות עלינו את דעתם בדרכים עוקפות דמוקרטיה. יהיו אלה נערי גבעות מימין שמכים חיילי צה"ל ואינם מצייתים לחוקי המדינה, ויהיו אלה אנשי שמאל רדיקלים שמכפישים, מחרימים ופועלים לבידודה הבינלאומי של ישראל.

אלו גם אלו ויתרו על הדיון ולפיכך ויתרו על הדמוקרטיה. הם אינם מנסים לשכנע אותנו, אלא לכפות עלינו את דעתם. אם באמצעות אלימות, אם באמצעות לחץ בינלאומי. הם כבר אינם מחויבים לסולידריות הלאומית אלא פועלים לקעקע אותה, ואני איני מחויב בסולידריות איתם.

מבחן הקיצוניות

חובתו של כל מחנה היא להוקיע את השוליים הקיצוניים הללו מתוכו, כדי שלא ירקיבו את החבית. כדי שלא ייטשטשו הגבולות והטובים יזוהו עם הרעים. אני אוהב את אחיי מהשמאל כשם שאני אוהב את אחיי מהימין. אך את האחוזון מהשמאל שעליי לשנוא אני רוצה לראות בבירור, וגם אני צריך לדאוג לסמן היטב את האחוזון הימני שראוי לשנאה. אחרת נתקשה להבחין בין אוהב לאויב והאחדות תהיה קשה.

בנקודה הזו, אני חושב שהימין עושה זאת היטב. הוא לא מהסס להוקיע ולגנות את שוליו הקיצוניים. לכולם ברור, למשל, שאנשי תג-מחיר הם קיצונים שאינם משקפים את הימין הישראלי. שנערים המכים חיילי צה"ל על הגבעות הם שוליים סהרוריים. אך האם השמאל עושה גם הוא את מלאכתו נאמנה בגינויים של מכפישי ישראל בוועדות האו"ם והאיחוד האירופי? בהוקעתם של חלוצי הבי.די.אס? לצערי התשובה היא לא.

בהקשר הזה, המהלכים האחרונים של יאיר לפיד הם בשורה מרעננת. כאיש מרכז-שמאל, הוא לא מהסס להיכנס ראש בראש בשמאל הרדיקלי ולבדל עצמו מהם. נותר רק לקוות שהמהלך הזה יתעצם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. אמ;לק: אסור לשנוא, חוץ מאשר את מי שאני שונא. כי השנאה שלי מנומקת היטב.

    1. למעשה, הוא כתב שהימין מוקיע את נערי הגבעות ודומיהם, בעוד שהשמאל אינו מסתייג מהמיעוט הנאוריסטי וכנופיותיו.

  2. אתה טוען:"אני חושב שהימין עושה זאת היטב. הוא לא מהסס להוקיע ולגנות את שוליו הקיצוניים. לכולם ברור, למשל, שאנשי תג-מחיר הם קיצונים שאינם משקפים את הימין הישראלי. שנערים המכים חיילי צה"ל על הגבעות הם שוליים סהרוריים. אך האם השמאל עושה גם הוא את מלאכתו נאמנה בגינויים של מכפישי ישראל בוועדות האו"ם והאיחוד האירופי? בהוקעתם של חלוצי הבי.די.אס? לצערי התשובה היא לא." טענה שהיא כמובן מפורכת. הימין אינו מגנה את אנשי תג מחיר. עשרות כנסיות ומסגדים חוללו בשנים האחרונות ואין קריאה ברורה נגד זה, שלטון הימין לא דואג להרגעת הרוחות ורה"מ נוקט בלשון שהיא פשוט בושה לכל מי שדם יהודי זורם בעורקיו ("ערבים נוהרים לקלפיות"- טוב שהוא שם סרט של חולדות שיוצאות מהביוב כמו שעשו לסבים שלנו באירופה) פשוט בושה וחרפה.
    תנועת החרם היא תנועה לגיטימית משום שהיא קוראת לעולם שלא לאפשר לישראל להמשיך בתהליך ההרסני של שליטה בעם אחר. קיומו של שלטון ישראל בשטחים (אגב ללא סיפוח- כמתבקש לפי גישת הימין) היא צעד לא דמוקרטי משום שדה פקטו חיים תחת המדינה אנשים שלא יכולים להצביע בבחירות, לא זוכים לזכויות בסיסיות כמו חינוך זהה לחינוך הישראלי וכו'. יש אזרחים ויש אזרחים סוג ב' (שהם בעצם לא אזרחים). המצב בשטחים מתאפשר מאחר והקהילה הבינלאומית מאפשרת זאת, ולכן באופן טבעי תנועת החרם פונה לקהילה הבינלאומית. במישור האישי אני כמובן נמנע ככל שניתן מרכישת מוצרים שיוצרו בהתנחלויות ומהווים לגישתי "פירות אסורים".

    אגב אני לא צם בט' באב, ולא מתפלל, אבל ברור לי שהערכים שגלומים בט' באב נמצאים אצלי בקצה הזרת יותר ממה שהם נמצאים בימני שלם- שכל דיון שלו מסתיים ב"אם לא מתאים לך תעבור לברלין" כאילו שאני לא נולדתי פה וזאת לא המדינה שלו.

    אתם הורסים את המדינה ומחריבים אותה. בסוף תסיימו כמו מצדה. ואני אומר תסיימו ולא נסיים, כי ככל שהזמן עובר האופציה הברלינאית היא הרבה יותר ברורה.

    1. תהיתי אם להגיב לדברי השטות שלך ותוך כדי הכתיבה אני עדיין מתלבט..
      אני אנסה לענות לגופו של עניין ..
      לגבי הטענה שלך שהימין (אין כתובת אחת הרי למה שמכונה "ימין") אינו מגנה או אינו מגנה מספיק פעילות של השחתה והרס מצד אנשי ימין קיצוני אפשר להתווכח. זו טענה שכדי לבסס אותה צריכים לתת דוגמאות וביסוס ולא לזרוק אמירה לאויר.

      בהמשך הדברים שלך אתה רק ממחיש כמה צודק כותב המאמר ואיך אתה בעצמך נופל לקטגוריה השנייה שהוא הזכיר.
      אתה אינך מכבד את הדמוקרטיה ואתה אינך מקבל אותה. אתה תומך בארגון חיצוני שפועל כנגד המדינה וזאת משום שלשיטתך אותו ארגון משרת אינטרסים או השקפה פוליטת שזהה לשלך.
      אתה מוכן לקבל דמוקרטיה רק שהיא תואמת את ההשקפות שלך וזה חברי, לא דמוקרטי בעליל.
      ישנן הרבה ראיות לכך שארגון הBDS אינו פועל רק בכדי ל"נקות" את הגדה המערבית מנוכחית יהודית, אלא פועל למעשה לקעקע ולבטל את הזהות היהודית של המדינה בכלל.
      יתכן שמבחינתך אין מדובר בדבר שלילי..

      מי זה "אתם" שאתה מתייחס אליו? אתה רציני? אתה מגנה משהו בכך שאתה מתייחס בהכללה ובעלבון למחנה השני?
      מי זה הורסים ומחריבים? מי שדעתו לא כדעתך?

      ככה לא מגיעים להידברות ולא מגשרים על פערים.

  3. העובדה הפשוטה שעדיין לא נתפס ולו מבצע תג מחיר אחד שלא לדבר על רוצח תג מחיר. מבהירה כמה המדינה והימין מגינים על אלו המבצעים פשעים אלו. באותו הזמן יש ויכוח פנימי גדול בשמאל האם להזמין באופן ברור חרם והאם לבצע אותו באופן אישי הן הפעולות הראויות. קרא קצת הארץ ותראה כמה השמאל מתווכח את עצמו לדעת ואז צא וחפש אתר ימני אחד המיצר ויכוח פילוסופי אמיתי עם מבצעי תג מחיר.
    כולנו הרי יודעים איפה לחפש את מבצעי תג מחיר אך אלו מוגנים ע"י מחוז ש"י.
    ורק כדי שתבין עד ככמה הם מוגנים דע כי את חקירת הצתת כנסית הלחם והדגים העבירו לחקירת מחוז ש ומאז היא לא מתקדמת.