שכתוב מאורעות תרפ"ט: השפל החדש של ההיסטוריונים החדשים

שמונה עשורים לאחר טבח תרפ"ט מבקשים היסטוריונים משמאל לייצר איזון בין הרצחנות הערבית לבין פעולות הגנה עצמית מצד יהודים

86 שנים לאחר הטבח מבקשים היסטוריונים משמאל לקדם נרטיב מסולף שמבקש לייצר איזון בין הרצחנות הערבית לבין פעולות הגנה עצמית מצד יהודים • קהילות חברון, שכם, ג'נין ועזה לא שוקמו לאחר הטבח והושארו לבסוף מחוץ לקווי הפסקת האש של 49'

ילדים שניצלו מהטבח. צילום ארכיון
ילדים שניצלו מהטבח. צילום ארכיון

מאורעות הדמים שהתחוללו ברחבי ארץ ישראל בקיץ תרפ"ט (אוגוסט 1929) הם האירוע הקשה ביותר שהתחולל בתקופת המנדט הבריטי. תוך ימים אחדים נרצחו, עונו, נדקרו ונשרפו חיים עשרות יהודים. נשים ונערות נאנסו, איברים נגדעו ועיניים נוקרו, משפחות שלמות נהרסו, ישובים חרבו עד היסוד, רבים הפכו לפליטים.

אירועי תרפ"ט עיצבו באופן דרמטי את מפת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, והשפיעו באופן מכריע על יחסי הישוב העברי עם ההנהגה הערבית ועם שלטונות המנדט הבריטי. החמור מכל, הם הביאו לפיצול כוח המגן העברי על רקע מבצעי ופוליטי בין ההגנה ואצ"ל, פיצול שעתיד לחולל משברים קשים בשנים הבאות.

תרפ"ט מסמלת קו שבר בתולדות הסכסוך היהודי–ערבי בארץ ישראל. המחלוקות ההיסטוריות והפוליטיות ביחס לסכסוך לגיטימיות, אולם לאיש אין זכות לסלף את העבר על ידי הגדרה מחודשת של טובים ורעים, כביכול בשם האיזון הקדוש.

לפני כשנה ראה אור ספרו של פרופ' הלל כהן "תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי ערבי". כבר בשמו של הספר גלומה קביעה המביכה בעצם ההתעלמות בהינף יד מאירועי הדמים של אפריל 1920 ומאי 1921 אשר לובו על ידי אותם אנשים ממש. בגוף הספר, הגדוש לעייפה בפרטים שיש בהם כדי לטשטש את המכלול, מתעקש המחבר ליצור איזון בין האחריות הערבית לזו היהודית. הבסיס לטיעון זה הוא  שבמהלך אותו שבוע דמים היו מקרים של פגיעת יהודים בערבים, לרוב מתוך הגנה עצמית. לפחות במקרה אחד, אשר לו מוקדשים עשרות עמודים, בוצעה פגיעה מכוונת מטעמי נקם.

הניסיון להציג את מאורעות תרפ"ט באופן "מאוזן" הוא לא פחות מסילוף היסטורי, עיוות מוסרי ועלבון אינטלקטואלי. הדבר דומה לתיאור נרטיב מרד גטו ורשה כאירוע בו התנפלו יהודים על נאצים והרגו בהם ללא התגרות.

המניע

למסכת אירועי הרצח היו ללא ספק מניעים פוליטיים ותרבותיים, אפשר שגם כלכליים וחברתיים, אך יסוד מהלכם היה אך ורק דתי. העילה שחוללה את האירועים הייתה דתית (תפילת יהודים ברחבת הכותל ביום כיפור), דברי ההסתה הושמעו באירועים דתיים, המטיפים והמלבים היו מנהיגים דתיים והטיעונים שהשמיעו היו דתיים.

מחולל האירועים היה המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. למרות אחריותו הישירה לטבח, לא הועמד המופתי לדין. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, החל (כך לפי ההיסטוריון ברנרד לואיס) לגלות עניין ברעיונות הנאצים והקשר הרעיוני והמבצעי עם הנאצים הלך וגבר. בשנת 1939 הוכרז המופתי כמבוקש, ברח לבגדד שם חבר למנהיג הנאצי רשיד עלי אל כילאני ועמד מאחורי הטבח ביהודי בגדד (הפרהוד). משם המשיך לברלין, התקבל בכבוד מלכים על ידי היטלר, ניהל תעמולה עזה ברדיו ברלין, השתתף בהקמת יחידות וואפן אס אס ואינזצגרופן איג'פט שעסקו בתכנון מחנות השמדה ליהודי ארץ ישראל בעמק דותן. תוכנית זו לא יצאה לפועל בשל בלימתם של הנאצים במדבר המערבי בצפון אפריקה.

מתוך כך ניתן להבין מדוע לא כוונו אירועי תרפ"ט נגד מתיישבים ציונים אלא כנגד כלל היהודים, על עדותיהם והשקפותיהם, מקומות מגוריהם וסגנון חייהם, ללא אבחנה בין ציוני ובין מי שמתנגד לציונות. ביום הראשון לאירועים הותקפה קבוצה של קומוניסטים אנטי-ציונים שהתכנסה בכפר בית צפאפה, באותו ערב נטבחו באכזריות בחברון יהודים שהתגוררו בארץ-ישראל מאות שנים ובדרך כלל הסתייגו מהרעיון הציוני, בהמשך נרצחו 19 יהודים ברובע היהודי בצפת. בין הנרצחים היו לפחות שני אנשי רפואה שסייעו רבות לשכניהם הערבים, ד"ר חיים יזרעאלי מבאר טוביה ששב לבדו ממשימה רפואית בכפר שכן והרוקח בן ציון גרשון מבית הדסה בחברון. בן ציון גרשון נאלץ לראות את אשתו ובתו נאנסות ונרצחות ואחר כך נוקרו עיניו ואף הוא נרצח.

ראוי להזכיר שמתוך אותם מניעים דתיים ואנושיים ממש, פעלו עשרות ערבים כחסידי אומות העולם והצילו את חיי שכניהם היהודים, לעיתים תוך סיכון ממשי של חייהם. השייח' של דיר אבן הציע מקלט במסגד של כפרו לשכניו מהמושבה הרטוב שהחליטו שלא להיעתר להצעה.

המופתי אל-חוסייני והיטלר, נובמבר 1941. צילום: הארכיון הפדרלי של גרמניה
המופתי אל-חוסייני והיטלר, נובמבר 1941. צילום: הארכיון הפדרלי של גרמניה

המחדל

המאורעות לא פרצו כרעם ביום בהיר. העימותים החלו כבר ביום הכיפורים (תשעה חודשים קודם ההתלקחות). המופתי דרש את הגבלת ביקורי היהודים בכותל ובחודש דצמבר פרסמו הבריטים הנחיות שקיבלו, כמעט ללא סייג, את הדרישה. עובדה זו גרמה לזעם בקרב היהודים. הנהגת הישוב ביקשה למתן את הרוחות ופרסמה הודעה: "אנו מודיעים כאן באמת ובתמים שאין זה עולה על דעת שום איש מישראל לפגוע בזכויותיהם של המוסלמים במקומות הקדושים להם. אולם על אחינו הערבים להכיר גם באותן זכויות שיש לישראל בארץ על המקומות שלהם… כל ניסיון לתאר את רצון היהודים להתפלל בכותל במערבי, בדרך כבוד ובלי מעצור, כהקמת בסיס להתקפה נגד מסגדי המוסלמים אינו אלא פרי דמיון כוזב או עלילת זדון! כוונת עלילה זו היא להכניס מהומה וערבוביה בלבבות ולעורר מדנים בין עמים אחים".

ביום תשעה באב נשא המופתי דרשה בה אמר: "כל ההורג את היהודי מובטח לו מקום בעולם הבא". המתח הגיע לשיא ביום 20 באוגוסט עם רצח הילד אברהם מזרחי בן השמונה במהלך משחק בכדור. הלווייתו הפכה למפגן לאומי נגד אוזלת יד השלטון.

כל אלה לא השפיעו על התכנסות הקונגרס הציוני בעיר ציריך שאמור היה להחליט על הקמת הסוכנות היהודית. בשל חשיבות האירוע, נעדרו מארץ ישראל כל מנהיגי הישוב שהיה ביכולתם להפעיל השפעה בינלאומית או לקבל החלטות דרמטיות.

באותו שבוע ממש נקבעה חופשה שנתית מרוכזת לרוב פקידי האדמיניסטרציה הבריטית ורבים מהם שהו באנגליה. גם הנציב העליון ג'והן צ'נסלור נעדר מן הארץ ואת מקומו מילא הארי לוק אשר שמונה שנים קודם לכן ריכז את פעילות הועדה שחקרה את מאורעות 1921 וקבעה: "הערבים פתחו במאורעות, אולם ההתפרצות נבעה מחששם האמיתי לפגיעה בפרנסתם מצד היהודים בגין השתלטות היהודים על אדמותיהם".

בליל יום חמישי 22 באוגוסט הצטברו ידיעות על תסיסה בכפרים שסביב ירושלים ועל התארגנויות של בדואים רבים. נמסר שמחירי הפגיונות והסכינים בשווקי העיר ירדו פלאים ושבנגריות מייצרים אלות שבראשן מסמרים חדים. מידע זה לא הביא לפעילות ברמה הארצית. את שהתרחש בחוות הנערות של רחל ינאית בן צבי הסמוכה לארמון הנציב תיארה אחת הילדות:  "כל הלילה ישבנו בפינת הלול ושני האקדחים בידינו. לא נתנו לעיננו תנומה. חבר ההגנה ישב לידינו. השומר דרומי שכב בחוץ ליד השער. פעמיים התקרבו פורעים אחדים מגבעת הארמון. דרומי הצליח להבריח אותם ביריות מספר. בבוקר מיהרנו להאכיל את התרנגולות וראינו כי ממזרח עולה כנופיית בדווים. אחד מהם נפנף בעבאיה, כנראה הלהיב אותם לתקוף אותנו. מיהרנו להמלט ברגל לתלפיות".

שעות אחדות לאחר מכן פרצו במלוא עוזם אירועי הדמים בירושלים ובהמשך בשאר חלקי הארץ. הצבא והמשטרה הבריטיים לא היו ערוכים כלל להתפרצות וכך גם יחידות ההגנה לא אספו מודיעין ולא נערכו מבצעית מבעוד מועד.

יהודים מתפללים בכותל, קיץ 1929. עילה לרצח. צילום: הארכיון הלאומי הבריטי
יהודים מתפללים בכותל, קיץ 1929. עילה לרצח. צילום: הארכיון הלאומי הבריטי

להט החרב המתהפכת

האירועים החלו בצהרי יום שישי עם תום התפילה בהר הבית. תחילה הותקפו השכונות הסמוכות לשער שכם, שכונת הגורג'ים, בתי ניסן בק ומאה שערים. בהמשך הותקפו שכונות נוספות בירושלים. עד ערב פונו חוות העלמות, קיבוץ רמת רחל ושכונות ארנונה ותלפיות. לקראת כניסת השבת החלה ההשתוללות בחברון שהביאה תוך שעות ספורות לרציחתם האכזרית של 67 יהודים. למחרת הותקפה המושבה מוצא ונרצחו בני משפחת מקלף ושניים מאורחיהם. בהמשך הותקפו הרטוב, חולדה, באר טוביה, משמר העמק וישובים נוספים, קרבות נערכו גם בשכונות שלוש ערים הגדולות. התנועה הערבית הלאומית הייתה רשאית לזקוף לזכותה הצלחה גדולה כיוון שבזו אחר זו נמחקו מן המפה נקודות ישוב עבריות ממפת ארץ-ישראל.

בכל מסכת האירועים נרצחו 133 יהודים. לפחות שלושה מן הניצולים היו מאוחר יותר לקצינים בכירים בצה"ל. רב אלוף מרדכי מקלף שכילד בן תשע הצליח להימלט מבית משפחתו לאחר רצח הוריו, אחיותיו ואחיו, האלוף ישראל טל ששהה בצפת וראה בעיניו את השתוללות הדמים והאלוף דן טולקובסקי שהיה אז בן שמונה ושהה עם משפחתו בנופש בתלפיות. בני המשפחה פונו מהשכונה בשעה שאחי האם בנימין גולדברג לחם בתל אביב ונהרג באבו כביר.

בבוקר שאחרי מרחץ הדמים הגיע לאולם ישיבת סלובודקה המנותץ הרב אלימלך ליכטנשטיין כדי לברך הגומל. בעודו עטוף בטליתו נרצח הרב על ידי פורעים. שלושים ושמונה שנים מאוחר יותר, במהלך מלחמת ששת הימים, הגיע לחברון גדוד 68 בפיקודו של סא"ל צביקה עופר. הוא הטיל על קצין המבצעים הגדודי אלי אבנר, שהיה דובר ערבית, לטפל בכל ההליכים הנדרשים לכניעת העיר בפני צה"ל. אלי (אלימלך), אבנר, קצין צה"ל שההיסטוריה הועידה לו את הסדרת האחיזה היהודית בחברון, לראשונה מזה אלפיים שנים, היה נכדו של אלימלך ליכטנשטיין, אחרון נרצחי חברון.

 הלווית הרוגי תל אביב, 1929. באדיבות אתר פיקיוויקי
הלווית הרוגי תל אביב, 1929. באדיבות אתר פיקיוויקי

השיקום

כאשר שקע האבק החלה ההנהגה הציונית לפעול במרץ לשיקום ההריסות. מדרום למושבה מוצא קמה השכונה מוצא עילית, המושבה באר טוביה שוקמה והפכה למושב עובדים, סמוך לחות חולדה הקימו חניכי גורדוניה קיבוץ הנושא את אותו השם, גם חוות העלמות, תלפיות, רמת רחל, משמר העמק והרובע היהודי בצפת שבו לאדמתם.

למרות היקף העשייה, פסח מפעל השיקום על הקהילות היהודיות שחרבו בערים שכם, ג'נין, עזה וחברון. השופט גד פרומקין תיאר בזיכרונותיו את מעורבותו במאמציו של הרבי מלובביץ', יוסף יצחק שניאורסון, להביא לשיקום הישוב היהודי בחברון, ללא הצלחה. משמעות עובדה זו התבהרה במהלך קרבות מלחמת העצמאות. סביב הישובים שנפגעו בתרפ"ט  נערכו קרבות עזים והם נכללו לבסוף בתחומי שביתת הנשק משנת 1949. הקהילות שלא שוקמו מאז תרפ"ט נותרו בחורבנן ולא נכללו בקווי 1949.

עובדה זו מבטאת את השבר התודעתי הגדול שחוללו מאורעות תרפ"ט. הטרור הרצחני הביא לכיווץ ההתיישבות היהודית לאזורי העמקים. הישוב היהודי בחברון אמנם שוקם אחרי שחרור העיר במלחמת ששת הימים אך העיר עודנה מהווה סלע מחלוקת במציאות הישראלית ובין בניו של אברהם אבינו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

17 תגובות למאמר

    1. ארבינקא, יפה למי שהשקיע, אבל הניסוח זקוק לשיפור

    2. מנחם, ייתכן בהחלט שהניסוח צריך שיפור, אבל כיוון שהוא פרודיה צמודה מאוד על "תרפ"ט", כולל גניבת ניסוחים ומשפטים, כנראה שתצטרך להפנות את התלונה למחבר "תרפ"ט" קודם כל.
      חיסרון בפרודיה הוא שכל הטקסט בנוי על ההנחה שאתה בקיא בפרשת פום ראט והשמועות מאחוריה, מה שלא תמיד נכון לקורא הרגיל.

  1. מקריאה של התגובה שלך אין שום ספק שלא קראת את הספר לעומק אלא ניסחת את התגובה שלך אחרי עשרת העמודים הראשונים. המחבר מציין פעם אחר פעם כולל באחרית הדבר את העובדה שהיה צד אלים בסיפור וזהו הצד הערבי. יחד עם זאת הבאת הנקודות הנוספות כמו הסיפור הלא ייאמן של השוטר שמחה חינקיס שירה (לכולי עלמא) במשפחה שהייתה מחוץ למעגל הטבח האיום מרתקת ומפתיעה כאחת – יחד עם נקודות נוספות אשר לא היו ידועות לקורא הלא חקרני. ביקורת כמו זו כתבת מעודדת את הבורות והשיח הלא רלוונטי אשר בז לכל דבר אינטלגנטי כמחיר על כך שהוא מערער לנו את ההיסטוריה כפי שציירנו אותה לעצמנו. נזכור לנצח את קדושי הרוגי תרפ"ט אשר נרצחו על לא עוול בכפם

    1. המחבר מנסה להשוות, מתוך איזון: שני הצדדים יקבלו אותו יחס. הוא לא יכול להכחיש שהערבים היו אלימים בהרבה – אז הוא מנפח את חינקיס וכך מקבלים משוואת איזון מקורית: אם צד אחד אלים יותר מצד שני, מגדילים את הדגש על מעשי הצד הפחות אלים ומפחיתים את הדגש על מעשי הצד האלים יותר, וכך איזון קדוש: יש אלימות בשני הצדדים והסיקור דומה בהיקף.
      אה, כן, וגם הצגתו של חאג' אמין, שלא לדבר על ההתעלמות מקורותיו לאחר מכן, בניגוד לחינקיס למשל, היא קרקס.

    2. גלעד – אנא בדוק המידע שבידיך לגבי שמחה חינקיס. הוא אמנם ירה והרג באופן יזום, אך זה היה ל א ח ר שהחלה השתוללות הערבים ביפו . – ובאבו-כביר, בואכה רחוב סלמה של היום

    3. מסכים, חבל שחלק מהתגובות גם פה לא נותנות כבוד לכותב המאמר או למגיבים עצמם. שוב אנחנו נתקלים בחוסר היכולת שלנו לקיים בחינה אמיתית של אירועים אשר נוגעים אלינו.

  2. המאמר מביא באופן נהיר את המואפל בנבכי התקופה הנדונה ואת הרקע להתרחשותם של הארועים הקשים מנשוא ובלתי נתפסים המפורטים לעיל. העמדה בה נוקט המחבר המוכשר וזויות ההתייחסות שהציג במאמרו זה מהוות קרקע לחשיבה מעמיקה באשר לאופן בו נכתבת ונזכרת ההסטוריה של העם היהודי בכלל ושל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בפרט. תודה לך

  3. זו האמת הכואבת.המאבק בוא דתי ולא לאומי מתחילתו ועל יסוד זה הוא גם נמשך לימינו אילו.מי שטרם הפנים את העניין היה כדאי שיקח צעד או שניים אחורה וילמד מחדש את ה"איזון" באיזורינו.הרבה ברכות למי שיתעורר בזמן ולא יפול שוב למלכודת הדבר של אמפתיה לצד השני.אפילו הטבע דורש שתדאג קודם לעצמך.יום נעים

  4. תיקון קל -בתרפ"ט אכן נהרגו ילדים רכים, אבל אברהם מזרחי לא היה אחד מהם. הוא לא היה בן 8, אלא זכה להגיע לגיל 17 בטרם נרצח.

  5. חסר קצת מידע על כהן – חבר בתנועת תעיוש השמאלית קיצונית וכתב ב"כל העיר: שהתחרה בחיים ברעם הוותיק על מי יותר קיצוני שמאלי

  6. אין כאן נרטיב. היהודים צודקים, הערבים טועים. נקודה. עם זאת, חייבים לזכור שאידיוטים היו גם אז, כפי שישנם גם היום. כאלה שקנו אדמות גם עבור ערבים, כאלה שהאמינו בכינון מדינה שהשליטה בה תהיה דו לאומית, כאלה שהאמינו בפשטות שליהודים לא מגיעה מדינה. גם בהמשך הדרך היו כאלה שמחשבתם התעוותה דוגמת אודי אדיב האידיוט ושות'. אז מה הפלא שחדשות לבקרים קמים עלינו אנשים שאינם ראויים ליותר מיריקה בפנים, ומנסים ליצור סוג של "איזון". יהי כך… הם ימשיכו לדבר שטויות, והימים במדינת ישראל ימשיך לשלוט. רק צריך להיזהר ולא לתת לאנשים כאלה להיכנס לכיתת לימוד וללמד היסטוריה.

  7. גם אני ניסיתי לקרוא את הספר. בערך במחצית הדרך כשלו כוחותי. תחושת הבחילה הכריעה אותי. אחזתי אותו בכריכתו כפי שהייתי אוחז פגר חולדה והשלחתי לפח האשפה.

  8. טוביאנסקי לא הוצא להורג בפקודת בן גוריון אלא נרצח ע"י המתנחלים ביו"ש.
    את אלטלנה פוצצו פרובוקטורים של הלח"י.
    את הסרג'נטים הבריטיים תלו בכפר מל"ל הסיקרקים ממאה שערים.
    שר התחבורה ד.צ. פנקס התאבד וסתם מעלילים על כתב הארץ שרצח אותו.

    ד"ר י.י. דיהאן לא נרצח אלא מת ממחלת איידס.
    רחב הידועה בכלל לא היתה זונה אלא ח"כית בכיר במפלגת מר"צ.

    משה דיין אף פעם לא בגד באשתו.

    ברכבת ישראל ורשות הנמלים אף פעם לא שבתו.

    ואת העיקר כמעט שכחתי, רבין לא נרצח אלא התאבד בפומבי

    1. טוביאנסקי באמת לא הוצא להורג בפקודת בן גוריון, זה איסר בארי שעשה את זה מיוזמתו; ופנקס לא נרצח בפצצה של עמוס קינן אלא קיבל התקף לב חודשיים אח"כ, אם כי בהחלט סביר שהפצצה אחראית למצב הלב שלו.

  9. עופר רגל כותב יפה, רהוט ומומק וחדור בצדקת הדרך. הספר מרגיז. הסימטריה מעצבנת. אבל הוא ספר חשוב. יש לבור את המות מהתבן. הספר מכריח את הקורא לדעת שיש גם צד ערבי. לא חייבים להסכים איתו, אבל חשוב להכיר אותו