ההבטחה של דרעי שעדיף לא לקיים

דרעי מנהל קרב נואש ומזוגזג על הבטחת הבחירות שלו להעניק פטור ממע"מ למוצרי יסוד. לפני יומיים הוא איים על הממשלה לבל תידחה את ההבטחה שהעניק לבוחריו – שעוגנה בהסכמים הקואליציוניים, אתמול התבשרנו שהוא התקפל וחזר בו, והיום הוא שוב חזר לעשות שרירים בניסיון להציל את מה שאנשי האוצר הותירו ממנה.

למרות אנחות האכזבה של רבים מכשלונו הצפוי של דרעי, אלו הן בהחלט בשורות טובות. במחשבה ראשונה הניסיון של דרעי אמנם נראה כמהלך חיובי – הרי מה רע בקצת פטורים ממס שיקלו עלינו את החיים? אך הענקה של פטורים כאלה לקבוצה מעורפלת של "מוצרי יסוד", עלולה לחבל במערכת המס הלאומית ולהשיג את ההיפך מהמצופה.

מדוע בעצם?

מערכות מיסוי מדיניות מבוססות על שני מימדים מרכזיים: בסיס המס ושיעור המס. בסיס המס הוא סך האנשים והמוצרים שמהם גובה המדינה את מסיה. שיעור המס הוא גובה התשלום שנוטלת מהם המדינה. המדינה, מיותר להסביר כאן, זקוקה למסים כדי לממן את פעילויותיה השונות. החל בתקציבי ביטחון לטנקים וצוללות, וכלה בתקציבי תרבות למיצגי אמנות אוונגרדית.

בסיס המס ושיעור המס תלויים זה בזה, והמשחק ביניהם הוא פשוט ואינטואיטיבי למדי: נדמיין מדינה של 100 אזרחים עובדים, שצריכים להעביר לממשלה תקציב של 1,000 שקלים כדי שתוכל למלא את תפקידיה. במציאות רגילה, בסיס המס יהיה של כל 100 האזרחים, אשר ישלמו מס בשיעור עשרה שקלים האחד. אולם, מדינות מודרניות נוטות לסבך את העניינים, ואנשים שונים זוכים אצלן לפטורי מס שונים ומשונים. נניח, למשל, שבדרך לא דרך מצליחים שני הטייסים של אותה מדינה מדומיינת לשכנע את הציבור שהם חייבים לקבל פטור ממס. בנוסף אליהם, הצליחו גם שלושה פרופסורים, שני חזנים, יהלומן, רפתן ורופא לשכנע את הציבור בחשיבות הלאומית של הענקת פטור ייחודי ממס עבורם.

במצב כזה, בסיס המס הראשוני של 100 אזרחים ננגס משמעותית והוא עומד כעת על 90 משלמי מיסים ועשרה פטורים. אך מאחר שתקציב המדינה לא השתנה והוא עודנו עומד על 1,000 שקלים, ממילא שיעור המס המוטל על אלו שלא זכו לפטור עלה גם עלה, והוא כעת גבוה מ-11 שקלים.

העיקרון אפוא ברור: במסגרת נתונה של תקציב, ככל שבסיס המס רחב וגדול יותר, שיעור המס על האזרחים יהיה קטן יותר. ככל שיש יותר חורים, פטורים וקומבינות שמשחררים אנשים מבסיס המס, כך אלו שנותרים בו יאלצו לשלם שיעורי מס גבוהים יותר.

רק נזקים

המגמה אם כן, צריכה להיות הפוכה ב-180 מעלות מחזונו הכלכלי של דרעי. במקום לחורר את בסיס המס באמצעות הענקת פטורים שונים, מהלך שיקפיץ את שיעורי המס בשאר המשק, צריך להגדיל את בסיס המס ככל האפשר ולהקטין את שיעוריו. או בקיצור, שיותר אנשים ישלמו פחות מסים.

זאת ועוד. מלבד הכבדת הנטל על האוכלוסיה שנותרה בבסיס המס, פטורים ממיסוי מזמינים עוד אינספור בעיות ותמריצים לקויים: קבוצות לחץ ששואבות השראה מהפטורים הקיימים, ומנסות להשיג אחד כזה גם לעצמן; הערמות על החוק וסיווגים שקריים של מוצרים, בניסיון להיכלל בפטור המבוקש; ועוד. בנוסף, ולמרות הכוונות הטובות של דרעי, פטור ממע"מ כלל אינו מתבטא במחיר הסופי לצרכן, ואת הרווח גוזרים דווקא בעלי העסקים. כולם יודעים שמחירי המסעדות באילת, למשל, אינם זולים מהמחירים בשאר הארץ.

מזל שדרעי מפר את הבטחתו

נכון להיום, מערכת המע"מ שבבסיסה מבקש השר דרעי לנגוס עם פטורים חדשים היא פשוטה ואחידה למדי. על רוב מוחלט של המשק מוטל מע"מ של 18%, כמעט ללא חריגים. ועדיין, מספר יוצאי-דופן פוערים חורים בבסיס המס: פטור ממע"מ באילת, פטור ממע"מ על פירות וירקות, פטור על חלק מעסקאות היהלומים, פטור על חלק מענף התיירות, פטור על חלק מעסקאות התובלה, וכמובן, הדיוטי-פרי בנתב"ג.

אם דרעי יצליח לממש את הבטחת הבחירות שלו, הרשימה הזו תלך ותתארך לעבר סוף לא ידוע. בסיס המס יהפוך צר יותר, ושיעורי המס ייעשו תלולים. טוב אם כן שדרישתו צפויה להידחות, וטוב שמסתמנת לאחרונה אף מגמה של הרחבת בסיס המס באמצעות ביטול הפטורים הקיימים.

במקרה שדרעי וחבריו לממשלה באמת מעוניינים להקל את מעמסת המיסוי, הכי טוב יהיה לקצץ רוחבית את שיעור המע"מ, בחזרה ל-16%-17%, במקום לנקב את הבסיס עם פטורים נוספים של 0% מס.

ואם הם ממש רוצים להיכנס להיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל, הכי טוב יהיה להרחיב את בסיס המס ולבטל את כל הפטורים, ובד-בבד לקצץ בתקציב המדינה המנופח למדי. במצב כזה, כאשר מספר גדול יותר של אזרחים צריך לספק תקציב מקוצץ וקטן יותר, שיעורי המס של כל אזרחי ישראל יצנחו פלאים.