הבחירה של הציבור הדתי לאומי בחיי הקהילה איננה נובעת מתוך נטייה להתבדלות. תגובה למאמרו של ד"ר רן ברץ .
הקהילתיות של הציבור הדתי לאומי איננה נובעת מתוך נטייה להתבדלות • קהילה חזקה היא שמגינה על היחיד מפני כוחה הריכוזי של המדינה • ולמה המגזר מתקשה להסגיר את פושעי תג מחיר? • תגובה למאמרו של ד"ר רן ברץ
ידידי ד"ר רן ברץ קרא לחשבון נפש בעקבות פשעי השנאה. לדאבון הלב, גם איש מעלה כמוהו נהג כמנהג הרווח, ועשה את חשבון נפשם של אחרים: של המגזר הדתי, שכביכול הולך ומתבצר במגזרותו, מתבדל ממוסדות המדינה ומשאר תושביה, ולפיכך עלול להפוך לחממה לשנאה ולפשעי שנאה.
אני חלוק על ד"ר ברץ בשתיים: הן בשאלה העקרונית לגבי תפקידן של קהילות חזקות במדינה מודרנית, והן בשאלה המציאותית לגבי תהליכים עכשוויים בציבור הדתי-לאומי. נפתח במישור העקרוני. ד"ר ברץ טען כי "הלאומיות המודרנית מציבה דרישה חד-משמעית, שהזהות הבסיסית והראשונית של האזרח תהיה שייכותו הלאומית, ולא הקהילתית, השבטית או המגזרית". ועוד טען כי "המדינה המודרנית והדת אינן יריבות שוות-מעמד, אלא לכל היותר הדת היא בת-חסות של הישות הפוליטית המודרנית".
ובחרת בקהילה
בשאלה הזו אפשר לדון משני כיוונים: מהזווית הדתית ומן הזווית המדינית. מבחינתי, הבכורה היא לזווית הדתית. כמו כל אדם דתי, המחויבות שלי לאלוקים ולמצוותיו עולה ללא ספק ולאין שיעור על כל מחויבות אחרת. אם המדינה תקבע כי אזרח נאמן הוא רק זה המכפיף את אלוקיו למדינתו, אזי אינני אזרח נאמן, וכמוני חלק גדול מתושבי העולם, ואולי רובם. ברם, למרבה המזל מדינות אינן תובעות זאת. יתר על כן, אני מאמין כי במצב נורמלי המחויבויות השונות כלל אינן מתחרות זו בזו: אלוקים אינו מצווה עליי לרצוח, והמדינה לא מורה לי לאכול חזיר. זאת ועוד: אני מאמין שהמחויבויות השונות הללו אפילו יכולות לחזק זו את זו. העובדות הללו נכונות לא רק לגבי המישור המעשי, אלא גם לגבי המישור הפילוסופי. אדם דתי יכול להיות אזרח נאמן, ואדם דתי יכול גם לנקוט בשפת הפילוסופיה המדינית, ההולמת את השקפתו הרוחנית.
מבחינה פילוסופית, לליברלים הראשונים היו חיים קלים. האויב שלהם היה ברור ומוגדר: המלכים העריצים, שהיו אויבי החירות האישית והקהילתית גם יחד. אבל כבר במאה ה-19 ראו טוקוויל ואחרים שגם תחת שלטון דמוקרטי ייצוגי עומדת החירות בסכנה. הם נחלקו בזיהויה של הסכנה העיקרית. יש שראו את המדינה הדמוקרטית עצמה כאויב פוטנציאלי של החירות. הרוב ונציגיו יכולים להשתמש בכוחה הגדל והולך של המדינה כדי לדכא את המיעוט. אחרים ראו את החברה כאויב הפוטנציאלי: הקהילות מפעילות לחץ חברתי חזק על חבריהן, וכך גם החירות הפורמלית אינה יכולה להבטיח להם חירות ממשית.
המחלוקת בנוגע לבעיה הביאה למחלוקת בנוגע לפתרון. אם המדינה היא הבעיה, הרי שצריך לחזק את הקהילות כדי שיעמדו כנגד כוחה הדורסני של המדינה. אך אם החברה היא הבעיה, הרי שצריך לחזק דווקא את המדינה ומוסדותיה, כדי שישחררו את היחידים מכפייתן של הקהילות. האבחנה הזו חופפת במידה מסוימת את האבחנה בין שמאל לימין (במובן החברתי). מימין רוצים לחזק את הקהילות הצומחות מלמטה כנגד כוחם הדורס של מוסדות המדינה; משמאל רוצים לחזק את מנגנוני המדינה כדי לרסק את כוחן של הקהילות. דוגמה קיצונית הם הקומוניסטים, שכאשר השתלטו על מזרח אירופה מיהרו לפרק את כל הקהילות הדתיות, המועדונים החברתיים ותנועות הנוער. הם לא רצו ששום כוח מתווך יגן על האזרחים מפני המדינה.
אני בוחר בקהילות. דומני שהמאה העשרים הוכיחה שסכנת דורסנותן של המדינות עולה פי כמה על סכנת כוחן של הקהילות. חברה אזרחית חזקה היא היחידה שיכולה לתווך בין האזרח היחיד לבין המדינה. גם בלי שנעמיק בהבדלים שבין שתי הגישות, נקל לזהות יתרון בסיסי של הגישה הזו על פני העמדה המתחרה: קל הרבה יותר להחליף קהילה מאשר להחליף מדינה. לקרבן הלחץ החברתי של הקהילה הרבה יותר קל להיחלץ מהלחץ הזה, גם ללא כוח הכפייה של המדינה שיתערב לטובתו.
לתווך בין מדינה ליחיד
ניתן דוגמה לקונפליקט מעין זה. אדם נבון וטוב פרסם לאחרונה בדף הפייסבוק שלו את המסר הבא, שהדהים אותי: בבית הכנסת שלי, כך כתב, לא מרשים לנשים לומר דבר תורה בזמן התפילה. אולי צריך להלאים את כל בתי הכנסת, כדי שמדינה תכפה עליהם נהלים שוויוניים.
את המצב שאליו הוא עורג אפשר לתאר בשתי דרכים: המדינה תכפה על הקהילה בכוחה הדורסני נהלים קולקטיביים דכאניים, הסותרים את מנהגיה המקומיים; או: המדינה תשחרר את נשות הקהילה משעבודן לנורמות הדורסניות של הקהילה. אני בוחר בפירוש הראשון, ולו רק משום שקשה מאוד להחליף מדינה, אך כל אחד ואחת יכולים בכל רגע לעבור לבית כנסת אחר, או להקים בית כנסת חדש, כחפץ לבם.
בעבר הייתה בישראל חברה אזרחית חזקה ופעילה יותר, בעיקר סביב אזורי מגורים. הזהות הלוקלית הייתה חזקה ואינטנסיבית יותר. כיום, מסיבות שונות, כבר אין בישראל הרבה קהילות היוצרות עבור חבריהן מסגרת חיים משמעותית. למעשה, קהילות חזקות במובנן המסורתי יש כמעט רק בציבור הדתי. יש גם תחושת אחווה בין-קהילתית, המביאה את הציבור החרדי לראות את מכלול קהילותיו כקהילת-על מאוחדת, ובדומה לו במקצת גם הציבור הדתי-לאומי.
עצם קיומה של קהילה המתווכת בין היחיד למדינה הוא חיוני לחופש של היחידים. בישראל יש מערכות רבות הנשלטות באופן ריכוזי על ידי הממשלה. אם מתמנה שר חינוך שיש לו אג'נדה חינוכית מהפכנית, הוא יכול לכפות אותה בכוח החוק על כל אזרחי המדינה. שר החינוך יכול להכריח את כל התלמידים ללמוד בכל יום על הנכבה, או (להבדיל) על שבחי ההתנחלויות, להורות להם להצדיע בכל יום לדגל, או לתמונתו של רבין. הוא יכול לשנות את שיטת לימוד הקריאה, להפוך את הגישה של לימודי היהדות, להגדיל או להקטין את מידת הבחירה של הורים באיזה בית ספר ילמדו ילדיהם, לפצל בתי ספר או לאחדם, וכל זה תוך התעלמות מרצונם של ההורים.
הכוח היחיד שיכול לעמוד בפני דורסנות המדינה הוא קהילות חזקות. הרבה יותר קשה יהיה לשר לחולל שינויים רדיקליים אידיאולוגיים במערכת החינוך הדתית, משום שההורים בה מאוגדים בקהילות חזקות, היכולות לעמוד במידת מה כנגד כוח הכפייה של המדינה, ולהיאבק למען חינוך ילדיהם בדרך שהם מאמינים בה. דומני שההתנגדות העיקשת ביותר לניסיון לצמצם את בחינות הבגרות בקדנציה הקודמת באה ממחוזות החינוך הדתי. יכולת ההתנגדות של ההורים הדתיים משפיעה על המערכת כולה, וממילא גם על היכולת לערוך רפורמות קיצוניות כאלו בחינוך החילוני. אין זאת שיש בישראל יותר מדי קהילות מתבדלות, אלא להפך: יש פחות מדי קהילות. הלוואי שגם הורים שאינם דתיים היו מאוגדים בקהילות וולונטריות כאלו.
אכן, ביקורתו של ד"ר ברץ מחייבת אותנו, הדתיים, לשים לב לאופן שבו אנו מנצלים את כוחנו הקהילתי. מאבקים עקרוניים על אופי החינוך בישראל הם ראויים ונחוצים. אבל יש גם מאבקים אחרים. למשל, כמות האנרגיה המושקעת בשאלת גובהו של שכר הלימוד בישיבות התיכוניות היא מופרזת בעליל. זוהי דוגמה להתרכזות נקודתית של קהילה באינטרסים שלה, ולא בצביונה הערכי של החברה.
אנחנו מגזר?!
עד כאן לגבי הטיעון העקרוני. ומכאן לשאלה המציאותית. ד"ר ברץ מזהה במגזר הדתי תהליכי התבדלות והקצנה, המתבטאים לדעתו במעבר מ"קהילה" ל"מגזר". ראשית, הערה לשונית: במונח "המגזר הדתי לאומי" משתמשים כמעט רק עיתונאים. המושג הזה נתפש בדרך כלל בציבור כמִתחכם ומנוכר. הציבור ממשיך לקרוא לעצמו ציבור.
לגופו של עניין, התהליכים שברץ מתאר אינם מדויקים כלל. התהליך המרכזי שעובר על הציונות הדתית כיום הוא דווקא התגוונות והתרחבות. ההתעצמות הכמותית של הציבור הדתי לאומי בעשורים האחרונים מביאה בהכרח לגיוון רב יותר, ואליה נוספים עוד תהליכים חברתיים ורעיוניים, שלא כאן המקום לפרטם.
אכן, אפשר למצוא חובשי כיפות סרוגות המתקרבים יותר לציבור החרדי, או יוצרים סינתזות חדשות הקרובות אליו. זה לא תמיד נורא. חלק מנערי הגבעות התנתקו לגמרי מכל הזדהות עם המדינה ומוסדותיה, וצירפו לכך אידיאולוגיה אנרכיסטית (ולעתים גרוע מכך), וזה כבר בעייתי יותר. למעשה, רובם אינם רואים עצמם קשורים לציבור הדתי לאומי.
בהקשר זה העלה ד"ר ברץ טענה מדהימה: למה בני המגזר לא מסרו את פושעי תג-מחיר למדינה. הטענה הזו מסגירה התייחסות מתמיהה לציבור הדתי לאומי, כאילו מדובר במין קיבוץ סגור ואינטימי, שבו כולם יודעים הכול על כולם. בפועל, מדובר בציבור המונה מאות אלפים, יש אומרים: הרבה מאות אלפים, ויש אומרים שגם יותר מזה. מחקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה העלה שבערך רבע מהיהודים בישראל מזדהים עם הציונות הדתית. גם אם ננכה שני שלישים מהשיעור הזה, עדיין מדובר במספרים ענקיים. ומכאן התשובה האמיתית לשאלתו של ד"ר ברץ: למה לא הסגרנו את הפושעים הללו? מאותה סיבה שהוא לא מסגיר למשטרה פושעים חילוניים: כי אנחנו לא מכירים אותם. מן הסתם, המשטרה מכירה אותם הרבה יותר טוב מאתנו.
הרוב הגדול של הציבור הדתי לאומי מתגורר בערי המרכז, מנהל אורח חיים בורגני (במובן החיובי של המילה), עוסק במקצועות מגוונים, משרת במילואים, אוהב את ארצו משני עברי קווהּ הירוק, ומזדהה לחלוטין עם המדינה. בני הנוער שלו מתפרשֹים לכיוונים שונים ומגוונים, ביניהם רבים שמתנסים באורחות חיים יותר ליברליות וחופשיות ופחות הלכתיות. אינני מתלהב מהתופעה הזו, ואני מציין אותה רק כדי להראות שהמציאות שדימה ד"ר ברץ לתאר רחוקה מאוד מהמציאות. הציבור הדתי לאומי אינו חווה התכנסות והסתגרות, אינו הופך למגזר מסוגר וקנאי, אינו הולך ומתנכר למדינה. להפך: הוא הולך ונפתח, הולך ומתגוון, הולך ומתערבב. תקוותי הפוכה מזו של ד"ר ברץ: שבתוך התהליך הזה ישכילו בני הציונות הדתית לשמר את האיכויות של קהילה חזקה, בעלת זהות פנימית עשירה. זה נחוץ לא רק לציונות הדתית; זה נחוץ למדינה ולאזרחיה.
יפה מאוד! תודה רבה!
.תודה לשניכם על דיון מרחיב דעת ולא מתלהם.
.אשמח לראות דיונים נוספים מסוג זה ורמה זו באתר
יפה מאוד.
רק אוסיף לגבי קביעותיו של ד"ר רן: הלאומיות המודרנית מציבה דרישה חד-משמעית, שהזהות הבסיסית והראשונית של האזרח תהיה שייכותו הלאומית, ולא הקהילתית, השבטית או המגזרית". ועוד טען כי "המדינה המודרנית והדת אינן יריבות שוות-מעמד, אלא לכל היותר הדת היא בת-חסות של הישות הפוליטית המודרנית".
אלו קביעות שרירותיות ולא מחייבות. מי בדיוק מציב את הדרישה? מכח איזה מוסר או חוק עלי לקבל את הדרישה הזו?
אדרבה, אנו המאמינים ב"תורה מן השמים" מאמינים שהלאומיות הישראלית נובעת מן התורה (ואעשך לגוי גדול), וכל מהותה של המדינה יהודית/מלכות ישראל, היא ציווי אלוהי.
כמו כן כל עניינה של הדת היהודית היא לקיים את הלאומיות הישראלית (למשל האיסור הנוראי להתחתן עם גויה כדי ש""לא יסיר בנך מאחריי", יפנה לאמונה אחרת ויתנתק מהעם).
התורה והמצוות ניתנו ל"עם" ולא ליחידים. כשהמטרה העליונה היא "ונברכו בך כל משפחות האדמה", "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה… כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וכו'".
כלומר לדתי יש פירוש אחר ל"לאומיות" ומטרה אחרת בה. הוא לא לאומן ואף לא במקרה מחוייב ללאום אחת מני רבים, אלא לאומה היחידה עם תפקיד אוניברסלי מאת ה'.
מאמר יפה.
אני מסכים באופן כללי עם הניתוח של רן ברץ, שנראה לי מדויק במידה רבה וגם נכון מבחינה נורמטיבית. יחד עם זאת אני מזדהה עם התמיהה שלך בנוגע לנקודה של "הסגרת" מבצעי תג מחיר. גם לי זה הזכיר מין תמונת עולם קיבוצניקית שבה כולם רואים את כולם ביום ראשון ברפת ובשבת תרבות ויודעים מה כל אחד מעולל. שזאת תמונה מאוד מוזרה בהקשר של ציבור גדול כל כך ושל העולם המודרני בכלל.
חייבים להתעורר לבקש משיח,רוב העם מואס בשלטון האנטישמי ,המתיוון,הצבוע והכופר בשלמות התורה העם והארץ,אחרי פשע ההתנתקות ופשע אוסלו ופשע קמפ דיויד וסיני רוב העם כבר התפקח את התוצאות של פשעים אלו אנו רואים כל יום יותר: הרמת הראש והטרור של הערבים,התאכזרות המדינה ליהודים,הרס כל המוסמכות של הצניעות היהודית,די נמאס לנו,לא התפללנו אלפיים שנה בשביל זה יש לנו ריבון בשמיים פה במדינה כופרים
בהתייחס לתג מחיר מדובר בשתי קבוצות שונות לגמריי.
שתי זרמים שונים האחת יותר בעלת אופי תורני לאומי , והשנייה יותר כיפות סריגות בעלת זרם מרכזי, זה לא אותו קבוצה לכן בכלל אין ביכולתם להסגיר!
הבחירה "בקהילה" בציונות הדתית נובעת כמו בכל דת אחרת מנטייה של כת להסתגר
מחילה. אבל זה שטויות.
החילוני" הינו אדם מאוד מבודד, הוא מבודד מכולם.
היחיד שהינו חשוב לחילוני הממוצע הינו פשוט… רק הוא ומשפחתו.
זה שאתה חילוני לא הופך אותך לאדם טוב יותר, לא ללאומי יותר, ולא לתורם יותר.
אפשר לראות מי ממלאה את ההתנדבויות (כבר בגיל 14 זה הפעילות של הדתי הצעיר הממוצע) ואת השנות שרות (דתיים… משתעל… משתעל).
הסיבה של אנשים להתאגד זה כי יש להם משהוא משותף (מי היה מאמין, איזה קונספירציה), כמו כל מועדון בבית ספר, מי שלא הולך למועדון, לא אומר שהוא מתחבר לכל השאר.
הציבור הדתי לאומי מתאגד בגלל סיבה אחת, יש לו ערכים משותפים, שהוא רוצה לעבוד עליהם יחד ולהעביר לדור הבא.
אם זה נחשב פסול בעינכם, אז אני לא יודע מה זה בשבילכם חינוך ומה זה ערכים.
מרשימה אותי כמות הדמוגגיה שאפשר להכניס במסמך אחד קצר.
אני אקח רק טענה אחת פשוטה לדוגמא, ואפשר לרסק ככה כמעט כל טענה אחרת במאמר הזה. השמאל החברתי רוצה לרסק את כוחן של קהילות.
" האבחנה הזו חופפת במידה מסוימת את האבחנה בין שמאל לימין (במובן החברתי). מימין רוצים לחזק את הקהילות הצומחות מלמטה כנגד כוחם הדורס של מוסדות המדינה; משמאל רוצים לחזק את מנגנוני המדינה כדי לרסק את כוחן של הקהילות. דוגמה קיצונית הם הקומוניסטים, שכאשר השתלטו על מזרח אירופה מיהרו לפרק את כל הקהילות הדתיות, המועדונים החברתיים ותנועות הנוער. הם לא "רצו ששום כוח מתווך יגן על האזרחים מפני המדינה.
מה עם קיבוצים? אגודות השיתופיות? קולקטיבים חקלאים ותעשייתים? הרי אלו הן הדוגמאות הראשונות בארץ לחיי קהילה.
והקומוניסטים? באמת?! ומה עשה היטלר לתנועות הנוער ומה עשה מוסליני או כל שליט טוטאליטרי אחר? כפייה של חינוך אחיד וחיסול של כל התנגדות היא מאפיין של משטרים אפלים רבים משמאל ומימין.
ובקשר לטענה המרכזית – במדינה דמוקרטית החוק הדמוקרטי הוא מעל לכל, גם מעל לחוקי הדת (אף אחד לא ביקש להכפיף את אלוהים לכלום כמו שטענת). לטעון שאין כאן קונפליקט, או ששלטון החוק הוא לא נוהג מחייב היא היתממות מעט מגוחכת.
השיטה של להגיד שהשני אומר דברים דמגוגים ללא הסבר מספק ודוגמאות חלקיות, הינה שיטה דמוגגית… (קשות עצמך תחילה).
אחת מהניסיונות שהצבא התחיל לא מזמן לעשות, ואני מקווה שזה בגלל קובעי מדיניות חיצוניים ופוליטיים.
זה להעמיד את השאלה הזאת במבחן (למה יש "לא חוקי בעליל" שנקבע ע"י… (אנשים ששלא אכפת להם ממנו, וקובעים סטנדרט שהורג אותנו) הוא קודש קודשים, ולהקפיד על המצוות שלך בשגרה הצבאית זה "חטא" וערעור הצבא).
וכן ניסיון מצד האליטות (פחות התקשורת אבל גם).
להציג את הדתי כמסוכן לקיום שלנו, פשוט כי הוא דתי. (טיעונים על הפיכה צבאית וכפיה וכו, לעזאזל, הפיכה צבאית מעולם לא קשורה לאנשים דתיים, היא קשורה לאינטרסים (אנוכיים או אידיאולוגים).
גם לחילונים יש אידיאולוגיות שונות. וגם הוא מחוייב לקיים את החובה הצבאית גם בחושבו שהוא משמיד את מדינתו. (ואם יעשה זאת אני בז לו).
אדם שמאמין שיש מי שברא את העולם, והוא זה שמקיים אותו ואת כל המדינה ומנהיג את המציאות.
אם הוא מכופף את האלוקים שלו למדינה(וכן דורשים זאת מאיתנו הדתיים), אז הוא הזוי.
בגלל שהוא לא הזוי, והוא בכל מקרה בוחר כך, זה מוכיח שהאמונה שלו לא חזקה(אמיתית) כלכך.
בקשר לדוגמה שלך:
בנוגע לקיבוץ.
הקיבוץ הוא דוגמה לעוד גוף שבנוי על כפיה. הוא לא עוזר לפרטים, אלה רומס אותם, הוא לא בא לעזור אלה להשתמש… .
הקהילה באה ליצור תנאים לאפשרות קיום העברה ושמירת הערכים של הקבוצה.
הקיבוץ הוא דוגמה לא מתאימה, פשוט כי הם קמו לפני קום המדינה.
הסיבה שלא התחברו למדינה הוא פשוט, כלכלי, השטח העצום והזכויות המיוחדות שזה העניק לקיבוצניקים.
(על חשבון קרקעות מדינה ועוד).
דרך אגב זה דומה גם לחשיבה השמאלנית הכללית. של מוסריות כפולה.
לדוגמה: במקום המדינה (שמאל) היה כפיה חילונית מטורפת(חטיפת ילדים, לקיחה בכוח ילדים למחנות. ולפני, החיוב להיות חלק מהיסתדרות העובדים כדי לקבל טיפול רפואיו עוד).
אבל עכשיו הם כופים את החרדים להאמין באמונותיהם בטענה שהחרדים כופים את עצמם על אחרים (!?) (וכן זה מרגיז שהם לא מתגייסים, אבל זה עניין של ערכים ואידיאולוגיות, זה דבר שפותרים בסיח או בחיבור. וזה לא רק אנוכי (גם הרצון שלנו שהם יתגייסו הוא !הרבה! אנוכי).
הם משתמשים בזכות הדיבור כדי להשתיק אחרים, ובמשפט, "הכל שפיט" כדי לצבור שליטה והגמוניה.
שיגידו את הכוונות האמיתיות שלהם, שלא ישקרו.
ויותר מכל, שלא ישקרו מה אחרים אומרים.
וכך גם הקבוצות האחרות, כמו האיגודים והמונופולים.
הם קמו כדי לתת כוח לפרטים בזמן שלא הייתה מדינה, כעת הם נטל עצום על המערכת (מהיותם מתפרנסים מכספי הציבור לא נתונים לביקורת, והם גוף ממשי שהוא עסק, בשונה מקהילות).
והאיגודים הם אחת מהדרכים לראות את הדו פרצופיות של השמאל, איפה לעזאזל הביקורת כלפי כל הגופים השמנים והנצלנים האלה.
או שכחתי… זה ההסתדרות והם מצביעים עבודה. אז לא מדברים עליהם.
לא בקטע אישי. אבל קצת התרגזתי בגלל הניסיון ליצור אי לגיטימציה כלפי הכותב במקום להביא פשוט טענה.
אתה מנסה לקבוע את הדעה עוד לפני הדיון. ובכך לגרום לטענות ללא ראיות מספקות את התנופה הנדרשת.
לפחות ככה זה הרגיש לי.
החזרתי להתלהמות, בהתלהמות. 🙂