פרשת עקב: חרם מן התורה

מצוות החרם מעוררת שאלות היסטוריות ומוסריות רבות • האם קיימו בני ישראל את מצוות החרם? מהי תכלית המצווה? ומדוע בימי דוד ושלמה זנחו את הציווי הנוקשה?

הבטחת כנען הגדולה מלווה בתורה, לבד מספר בראשית, בתביעה להחרים את תושבי הארץ ואת פולחנם. כאמור בפרשה שלנו: שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי-חֵרֶם הוּא (דברים ז, 26). הדורות האחרונים התקשו מאד באכזריות של החרם, שביטויו הקיצוני הוא התביעה לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה (דברים כ, 16). הפולמוס בין המקטרגים ובין המסנגרים השפיע על הדיון המודרני בשאלה זאת וערפל אותו. אנו נדון בשאלה Sine ira et studio בלי רוגז ובלי משוא פנים.

שלוש הן השאלות העיקריות בחרם, המעורות זו בזו. נדון בהן על פי הסדר הבא:

1. האם החרם הוא דרישה כללית של התורה או מבטא דעת אסכולה מסוימת בלבד.
2. האם התרחש באמת? כלומר האם הוא היסטורי?
3. מה סיבתו ומה תכליתו?

נתחיל בשאלה הראשונה. דעה רווחת בין חוקרי המקרא שהחרם הוא אידיאה משנה תורתית בלבד (משנה תורה=דברים). כלומר, שהוא מאפיין את ספר דברים ואת הספרות המושפעת מספר דברים כדוגמת ספר יהושע. זו השכבה הספרותית הנקראת בפי החוקרים דויטרונומיסטית (דויטרונומיום הוא שמו של ספר דברים בתרגום השבעים). הנחה מוסכמת היא שספר דברים מאוחר ונוצר בדורות האחרונים לפני החורבן (נדון בשאלה זו בפרשת השבוע הבאה).

הדעה המצמצמת את דרישת החרם לשכבה המשנה תורתית אינה נכונה. דרישת החרם מצויה בכל מקורות התורה (שמות כ"ג, 23, 33-27; במדבר, ל"ג 56-51; ועוד). היא בת לווייתה הקבועה של ההבטחה לנחול את הארץ בגבולותיה האוטופייים. השאיפה של חוקרי המקרא לצמצם את דרישת החרם לשכבה המשנה תורתית מושפעת מן ההתנגדות המוסרית לחרם של הדורות האחרונים וכרוכה בהנחה שהחרם לא היה ולא נברא אלא הוא המצאה של הכותבים המאוחרים מן האסכולה של דברים.

2. האם החרם הוא היסטורי ? התשובה על שאלה זו כרוכה בשאלות היסוד של ראשית ישראל.

הנוצר ישראל כעם לפני כניסתו לארץ ישראל? רוב החוקרים שוללים זאת ומניחים שעם ישראל נוצר בתהליך ארוך מתוך קבוצות האוכלוסיה שהתגוררו או נכנסו לארץ ישראל.

הנכבשה ארץ ישראל במלחמה? מי ששולל את קיום ישראל לפני היותו בארץ ישראל משיב ממילא ,שכיבוש ארץ ישראל בידי עם שהסתער עליה מבחוץ לא היה ולא נברא.

לדעת רוב החוקרים התיאור של ישראל כעם מונותיאיסטי שכבש את ארץ ישראל והחרים את תושביה הוא בדיה ספרותית-תיאולוגית פרי רוחה של האסכולה המשנה תורתית.

אני מתנגד להשקפה זו אך במסגרת הרשימה שלנו לא אוכל להיכנס לפרוטרוט-הוויכוח (דנתי בכך במאמרי: 'המסורת המקראית וראשית ישראל' , בית מקרא קנ"א, תשנ"ז). אסתפק בהערה שגם מקורות קדומים, שאין כל קשר בינם לשכבה המשנה תורתית, מניחים שישראל ישב במצרים, כבש את ארצו בדם ואש והחרים את יושביה ואת פולחנם ממניעים מונותאיסטים. כך אנו קוראים בעמוס ,שעל פי התיארוך המקובל של ספר דברים קדם לספר דברים במאה שלושים ושמונה שנים, ושאין בו רמז של ריכוז הפולחן שהוא סימן ההכר של ספר דברים: וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי (עמוס, ב, 9-10). הסיפור ההיסטורי הזה עתיק יותר מזמנו של עמוס עצמו, כי מדברי עמוס אתה למד שאין הוא מרצה לשומעיו תורה חדשה, זה מקרוב באה, אלא תורה עתיקה ומוסכמת.

נשאיר את שאלת האמת ההיסטורית בצריך עיון. מכל מקום המקרא כולו מסכים לדברי עמוס: וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם – בין אם דבריו נכונים מבחינה היסטורית ובין אם לא.

מלכות דוד: שיעבוד עמים, לא חרם

האם על פי המקרא התבצע החרם בהתאם לציווי התורה? התשובה לשאלה זו מורכבת. בתורה באה התביעה לחרם בצמוד להבטחת כנען בגבולות ההבטחה. כפי שציינו בפרשת השבוע האחרונה הבטחה זו לא התמלאה. ישראל כבש רק חלק קטן מן הארץ היעודה. תיאורי החרם במקרא מצומצמים משום כך לחבלי הארץ שנכבשו, לנחלות השבטים ממזרח הירדן, שהתורה לא ציוותה מלכתחילה לכובשם, ולחבל הכבוש ממערב לירדן: מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע .

רק בימי דוד התקרבה מלכות ישראל לתחום הארץ היעודה לאבות ואף הרחיבה את גבולה במזרח הירדן מעבר לגבולות הארץ המובטחת, אבל את מצוות החרם של התורה אין דוד מקיים. אמצעים חמורים הוא מפעיל דווקא נגד אדום (מלכים א י"א, 16-15), מואב (שמואל ב ח, 2) ועמון (שם, י"ב, 31), עמים וחבלי ארץ שאינם כלולים במצוות החרם של התורה. בארץ שממערב לירדן מותיר דוד את האוכלוסיה העתיקה שנותרה. לעתים מכפיף אותם לשלטונו, לעתים משעבד אותם, אך אינו הורג אותם או מגרשם. במקרים מסוימים אף שמר על חלק מזכויות התושבים הקדומים ועל המסגרת השלטונית שלהם. כך בערי הפלשתים בשפלת החוף (מלכים א ב, 40-39). כך ככל הנראה במובלעות הערים הכנעניות (שמואל ב כ"ד 7; מלכים א ד, 12-9). ככל הנראה השאיר אפילו את האוכלוסיה היבוסית בירושלים ושמר על חלק מזכויותיה (שמואל ב כ"ד, 23-17). על היחס הסובלני לזרים מעידים גם הזרים הרבים המאכלסים את הסיפורים: אוריה החיתי, אתי הגיתי, ועוד. דוד עצמו, ושלמה אחריו, נושאים נשים נוכריות. אבשלום בנו האהוב של דוד הוא בן מעכה, בת מלך גשור, הממלכה הארמית הקטנה בצפון ישראל. רחבעם בן שלמה הוא בן נעמה העמונית וכו'.

 מפליא! אין בספר שמואל, המספר על מעשי דוד השונים ואינו חושך מדוד את ביקורתו,  שום גינוי אפילו ברמז להתעלמות דוד ממצוות החרם או ניסיון לתרץ את ההתעלמות מצו החרם. עובדה זו כשלעצמה היא ראיה לאבסורד של יחוס ספר שמואל לאסכולה המשנה תורתית שמצוות החרם שולטת בה.

כדי להבין את ההבדל הגדול בין התורה המצווה על החרם וספר שמואל ב שאינו מזכירו עלינו לעמוד כעת על השאלה השלישית מהי סיבת החרם ותכליתו ומהן הנחות היסוד שלו.

3. מכתובים רבים אנו למדים כי הסיבה העיקרית למצוות החרם היא דתית: כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם.וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (שמות כ"ג 24-23) וכאלה רבים. דרישת החרם מקבילה להתוויית הגבולות של התורה, שעמדנו עליה ברשימות של השבועיים האחרונים. היא שואפת לבדל את ישראל כעם קדוש לה' אלהיו.

הנחת כל הכתובים המצווים את החרם היא שישראל יתנחל בארץ היעודה וישב בה במקום עמי הארץ שיגורשו או יוכחדו. משום כך אתה מוצא שהבטחת הארץ נתלית במספרם של בני ישראל. בשטחי הארץ היעודה רחבת הידים הזאת ישב רק ישראל מובדל משכניו במכשולים הגיאוגרפים של נהר, מדבר וים.

כפי שכבר ציינתי, כדרכו של עולם לא התאים החזון למה שקרה בפועל. ישראל, עם דל באוכלוסין, הצליח לכבוש כברת ארץ מצומצמת ולהוריש ממנה את רוב היושבים בה קודם לכן. ארץ זו הספיקה לצורכי העם הקטן. הרעב לאדמה של השבטים המסתערים על כנען שכך. גם הסכנה מן העמים היושבים בקרב הישראלים קטנה מאד במשך הזמן. בתנאים האלה נשכח חזון הארץ הגדולה עם תביעת החרם שנלוותה להבטחת הארץ. בימי דוד ושלמה חזון זה הוא כבר נחלת העבר ואין אנו שומעים עליו יותר. החיים ניצחו את האוטופיה. גם אחרי תקופת דוד אין אנו שומעים עליו אפילו בחזונות אחרית הימים של הנביאים לבד מיחזקאל, שהעלה אותו באוב מתוך תורת כוהנים עתיקה.

התנאים שבמסגרתם התקרב שלטון ישראל בפועל בתקופת דוד לחזון ארץ ישראל של התורה היו שונים לגמרי מהנחות היסוד של התורה. לא עם רב אוכלוסין המתנחל מנחל מצרים עד הפרת ומן הים עד המדבר. אלא עם דל אוכלוסין שהצמיח מתוכו מלך גדול, שיסד אימפריה, המורכבת מעמים שונים, הכפופים כולם למלך. מן הבחינה הגיאוגרפית קרובה מלכות דוד לארץ המובטחת בתורה, אבל מבחינת הרכבה האתני היא שונה לגמרי מן התמונה שציירה התורה.

חרם בצו אלוהי – מוסרי?

נסכם, על פי המקרא נגזר החרם על כל תחום ארץ ישראל המובטחת של התורה. בפועל, על פי המקרא, התבצע רק בארץ ההתנחלות ההיסטורית. מעבר לתחום ההתיישבות היהודית בפועל לא התבצע החרם גם כששלטון ישראל התרחב בהרבה.

פטור בלא כלום אי אפשר. כתבתי בפתיחת הרשימה שההתלבטות המוסרית בפרשת החרם ערפלה את הדיון, ושברשימתי אדון בפרשה בלי משוא פנים כדי לברר את האמת. כך עשיתי. לסיום אומר את דעתי בעניין המוסר.

ברור שהחרם פסול מבחינה מוסרית. כבר חז"ל, ככל הנראה, חשו בכך וניסו לרככו במדרש הטוען, כי עמי כנען הוזהרו מראש ויכלו להינצל: "שלש פרסטיגיות (הוראות) שילח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות יפנה. להשלים ישלים. לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי (תלמוד ירושלמי שביעית פרק ו, ה"א, דף לו, עמוד ג )". כך חז"ל בזמנם והמאמינים בימינו על אחת כמה וכמה.

היש להסיק מסיפור החרם, שהמקרא מכשיר מעשה בלתי מוסרי אם מקורו בצו אלוהי. זו פחות או יותר שיטת ישעיהו ליבוביץ. אבל זו הנחה שגויה. הנחת המקרא היא: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים ל"ב, 4). פשוט למקרא שה' הוא טוב ומצוותו טובה, אבל יש מעשים הנראים בדורנו כלא מוסריים שבתקופה העתיקה לא נחשבו לכאלה. בדרך כלל (ואולי תמיד?) ניתן לומר, שברגע שנוצר פער כזה בין הדורות העדיפה היהדות את המוסר וכופפה את הצו האלוהי כך שיתאים לו, ובכך הייתה נאמנה לדעתי ליסוד המוסרי באמונה הישראלית. עדות ברורה להזדככות מוסרית של תפיסת האל היא הנסיגה המתמדת במנהג החרם ובקרבנות אדם. לא דומה יחס המקרא ליפתח המקריב את בתו ליחסם של חז"ל ליפתח, או אם להישאר במרחב המקראי נשווה בנוסף למעשה יפתח את הכתוב בתורה "כָּל-חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת. (ויקרא כ"ז, 29), את הוקעת בני בית שאול (שמואל ב כ"א), את כל אלה לשאלתו הרטורית של מיכה, המניחה כמובן מאליו שהקרבת הבכור היא תועבה: הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי (ו, 7) ולזעקת ירמיהו, הנלחם בדעה שה' אינו פוסל קרבן אדם: אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי (ז, 31).

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.