שביתות רעב שוברים בכוח

התקדימים מלמדים: אין תחליף למדיניות לא מתפשרת, שאינה חוששת מהפעלת כוח ועמידה איתנה לנוכח הסחטנות

אפשר להתמודד עם שביתות הרעב. מרואן ברגותי מובל לדיון בבית משפט, צילום: פלאש 90

שביתות הרעב שוב עלו לכותרות וקשה להתנער מהתחושה המתסכלת הזו שבמדינת ישראל מנסים "להמציא את הגלגל" בכל פעם מחדש. נזכיר כי בשנים האחרונות הפכו שביתות רעב של אסירים ביטחוניים לתסריט שגור, כאשר בכל המקרים, למעט אחד שאותו נזכיר בהמשך, ישראל התקפלה ונענתה לדרישות בצורות כאלו ואחרות.

אחד המאפיינים שחוזרים על עצמם במקרים מן הסוג הזה הוא ההירתמות של הח"כים הערבים, ההנהגה הפלסטינית וגורמים מסוימים בשמאל לטובת שובתי הרעב, והאיומים החוזרים שלהם בדבר התפרצות מהומות אלימות בכלא ומחוצה לו. שביתות הרעב והרטוריקה המתסיסה והמתריסה בה נוקטים אלו האחרונים תלויות זו בזו בקשר בל יינתק.

כולם מבינים שהשביתות מועילות רק אם הן עלולות ליצור תגובת שרשרת של לחץ ציבורי, תקשורתי, בינלאומי שיופעל על השלטונות הישראליים. למרבה הצער, באווירה השוררת כיום בישראל האיומים באלימות אפקטיביים.

ההיסטוריה מלמדת שאפשר גם אחרת.

אשת הברזל לא נכנעת לסחיטה

ישנו תקדים היסטורי מובהק להתמודדות נכונה עם שביתות רעב, המקביל מבחינות רבות למציאות הישראלית: שביתת הרעב המפורסמת של האסירים האירים בשנת 1981.

זה היה אחד המבחנים הקשים והמהותיים ביותר בתקופת כהונתה של מרגרט תאצ'ר. המאבק המדובר התחולל באגף H שבכלא 'מייז' השוכן בצפונה של אירלנד, בין ממשלתה של אשת הברזל לבין הלאומנים האירים. למעשה, תאצ'ר, שעלתה לשלטון בשנת 1979, קיבלה את הצרות בירושה. המחלוקת ניטשה סביב העובדה שהבריטים סרבו בתוקף להכיר באסירי האגף כאסירים פוליטיים ולהעניק להם פריבילגיות המגיעות לאסירים מן הסוג הזה, והגדירה אותם כ"פושעים" מן המניין.

את אש המרד הצית בשנת 1976 אסיר צעיר, חבר בארגון הטרור האירי (IRA), בשם קיירן נוגנט, שנשלח לשלוש שנות מאסר לאחר שגנב רכב. נוגנט סרב ללבוש את מדי הכלא והכריז מיד כי סוהרי הכלא יאלצו "למסמר אותם לגבי". כך הוא הפך להיות הראשון מבין "אנשי השמיכות", כינוי שהוענק לקבוצת אסירים בשל הפתרון החלופי שסיפק להם הכלא: ללכת ערומים, ולכסות את עצמם בשמיכות וסדינים. בחג המולד של אותה השנה כבר היו מעל ארבעים מהם.

בשנת 1978, לאחר שמניין האסירים המוחים עלה ל-300 והממשלה הבריטית סירבה להתפשר, קצרה הדרך להתפרעות אלימה. אסירי האגף סרבו לצאת למקלחות ותאי נוחיות משותפים, ודרשו כי יותקנו מתקני רחצה בתאים. עימות שהתרחש בין אחד האסירים לסוהר, נגמר בהשלכתו של הראשון לבידוד ובחרושת שמועות על כך שהוכה נמרצות בתהליך. אסירי האגף הגיבו בניפוץ הריהוט בתאים, ובתגובה הותיר אותם בית הכלא להתבוסס בשתן והצואה שלהם, ללא אפשרות לפנות את מהסירים שחולקו להם.

איומים באלימות; הפגנות באשקלון מחוץ לבית החולים בו מאושפז מוחמד עלאן. צילום: הדס פרוש, פלאש90
איומים באלימות; הפגנות באשקלון מחוץ לבית החולים בו מאושפז מוחמד עלאן. צילום: הדס פרוש, פלאש90

מנקודה זו הלך העימות והתעצם, עד לשיא של שביתות הרעב בשנת 1981, שהסתיימו במותם של עשרה אסירים אירים. מחוץ לתאי הכלא הגבירו הרפובליקנים האירים את המאבק באמצעים תקשורתיים, במטרה לגייס את הציבור לצידם. במקביל, באוקטובר 1980 פתחו שבעה אסירים בשביתת רעב ודרשו הכרה מצד הממשל הבריטי במעמדם הפוליטי. משמעות הדבר היא שהאסירים יוכלו ללבוש בגדים משלהם, להימנע מעבודות הכלא, להתרועע עם אסירים אחרים בחופשיות ועוד. המהלך נעשה כנראה בהשראת תנועת האסירים בארצות-הברית שפעלה בין 1960 ל-1980, אתגרה את מערכת הכליאה והובילה לבסוף לשיפור תנאיהם.

ראש הממשלה הטרייה מרגרט תאצ'ר הכירה מיד בעובדה שהדרך שבה תנהל את המשבר שלפניה תקרין גם על מעמדה הבינלאומי. מזכיר מדינת צפון אירלנד עדכן את הקבינט בדבר השביתה, והביע חשש כי בעקבותיה תגבר פעילות הטרור, אך למרות הסכנות הממשל הבריטי הבין כי מדובר במקרה קלאסי של מדרון חלקלק. השביתה אגב, הגבירה את זרם המימון ל-IRA מקבוצות התומכות בארגון בארצות-הברית. וכמו בישראל של ימינו, באותה העת דעת הקהל בבריטניה הייתה נגד הענקת מעמד פוליטי לאסירים, בעיקר לאלו שהיו מעורבים במעשי רצח ופשעים אלימים.

ההחלטה של תאצ'ר הייתה סוחפת וחד-משמעית. אי-נקיטת פעולה תוביל לסיום השביתה. יש להבהיר, קבעה, כי בשום אופן לא יוצע לאסירים מעמד מיוחד מטעם הממשלה. מבחינתה, האסירים הללו היו בראש ובראשונה רוצחים ומפירי סדר וחוק, ושיקול זה גבר על כל השאר.

לאורך הזמן ההפגנות בצפון אירלנד נמשכו, אך המשטרה המקומית שלטה במצב. עד ה-18 בדצמבר 1980, ביום ה-53 לשביתה, שישה מתוך השובתים כבר הגיעו למצב שבו הם יסבלו מנזק בלתי הפיך. אחד השובתים, שון מק'נה, סרב לקבל טיפול וכמעט והתעוור. נראה היה שהמצב הולך לכיוון אחד בלבד: מוות ודאי של אחד האסירים בשבוע הקרוב. בדאונינג סטריט התעורר החשש שאירוע כזה יעורר אלימות ושפיכות דמים בצפון אירלנד. תאצ'ר הסבירה כי הממשלה הציעה לשובתים לשקול ויתורים מסוימים במידה ויחדלו באופן מידי, "אך הממשלה לא יכולה למנוע מהם למות אם הם כל כך מתעקשים". עוד היא הוסיפה כי עד כה לא הופעל עליה לחץ בינלאומי לבצע ויתורים. למרבה הנוחות, באותו יום האסירים חדלו משביתתם בעקבות בקשת הארכיבישוף של אירלנד.

האחראי למותו של בובי סאנדס הוא בובי סאנדס
האחראי למותו של בובי סאנדס הוא בובי סאנדס

ב-3 במרץ 1981 נפתח הסבב השני עם הכרזתו של האסיר בובי סאנדס על שביתת רעב. עד סוף חודש אפריל מצבו הידרדר מאוד והמתח התעצם, כאשר בשלב זה כבר נכחו לא פחות מ-400 עיתונאים זרים בבלפאסט במטרה לסקר את האירוע. עתה התפתחו מהומות אלימות בעיר דרי, שטופלו, כך על-פי הממשלה הבריטית, ב"צורה יוצאת מן הכלל, תוך ש[המשטרה] מפגינה סבלנות גדולה תחת פרובוקציות אלימות ושימוש מינימלי בכוח". ב-5 במאי, בובי סאנדס מת.

באותו יום הגיבה תאצ'ר בבית הנבחרים הבריטי ואמרה ש"מר סאנדס היה פושע מורשע. הוא בחר להתאבד. זו הייתה בחירה שהארגון שלו לא איפשר לרבים מקורבנותיו". העיתונות גיבתה את החלטתה של אשת הברזל. הטיימס הלונדוני כתב כי "בכך שסרבה להיכנע לסחיטה של מר סאנדס, הממשלה הבריטית אינה נושאת באחריות למותו… יש רק רוצח אחד לבובי סאנדס והוא בובי סאנדס".

האירים, באופן טבעי, הגיבו במחאה וזעם, והטילו את האחריות על הממשלה. בפריז התרחשה תהלוכת מחאה; הבית העליון של הודו עמד דקת דומיה לזכרו של סאנדס; ופצצות הושלכו על מבנים בריטיים במילאן, ליסבון וטולוז. התגובות מרחבי העולם הביעו תדהמה מהמדיניות של תאצ'ר, אך היא לא התרגשה והבינה כי כניעה לסאנדס הייתה מציירת אותה כמנהיגה חלשה. תשעה אסירים נוספים מתו לפני שה-IRA הכריז על סיום השביתה, ב-3 לאוקטובר 1981. לא עברו שלושה ימים ותאצ'ר הורתה להתיר לאסירים ללבוש את בגדיהם ולשפר את תנאי יצירת הקשר שלהם עם בני משפחותיהם.

שני הצדדים ראו את עצמם כמנצחים. הכוח הפוליטי של הרפובליקנים האירים גבר וכך גם זרם התרומות לתנועה הלאומנית. ממשלת בריטניה יכלה לומר כי עמדה כראוי בפני הפעלת טרור ולחצים. אך ברור שהשלכות הההתנהלות הבריטית זיכו את תאצ'ר בהרבה יותר מאשר ניצחון מקומי. אשת הברזל הוכיחה את עצמה ברמה בינלאומית, והבהירה כי מדיניות פנים לא תושפע מלחץ תקשורתי ובינלאומי, ולא תשתנה באופן לא דמוקרטי.

הוכחנו כבר שאפשר גם אחרת

כפי שציינו בפתיחת המאמר, מקרה אחד של שביתת רעב שהתרחשה בישראל היה היוצא מן הכלל. בשנת 2004 פצחו כ-1,500 אסירים ביטחוניים בשביתה שכזו, על מנת להשיג שורה של הקלות בתנאי הכליאה שלהם. למרות החשש מהידרדרות המצב, הודיע השר לביטחון פנים דאז צחי הנגבי כי מצדו "האסירים יכולים לשבות רעב עד מוות". במסיבת עיתונאים שנערכה אז, הודיע יעקב גנות, נציב שירות בתי הסוהר, כי "כניעה לדרישות האסירים בשביתות קודמות רק חיזקה את מעמדם של המחבלים". לאחר מכן, כך תאר רן בנימיני ב'העין השביעית', פתח שירות בתי הסוהר במערכה מתוחכמת:

המערכה השנייה התנהלה בזמן ימי השביתה: שערי בתי-הכלא נפתחו בפני כלי תקשורת מהארץ ומהעולם, כולל מדינות ערביות. בשב"ס שמחו לשחרר לעיתונאים תמונות של מרוואן ברגותי, האסיר הבטחוני מספר 1, אוכל בתיאבון, ועדכנו את העיתונאים מדי יום כמה אסירים הפסיקו את השביתה. כדי ליצור תנאים נוחים למלחמה הפסיכולוגית הוצאו מתאיהם של האסירים השובתים מכשירי הרדיו והטלוויזיה, והופסקה חלוקת העיתונים. הסוהרים מצאו דרכים מקוריות ליצור לחץ על השובתים ולתת להם תחושה שהם הפראיירים היחידים שעוד רעבים: עיתונים עם תמונות של ברגותי "נשכחו" פה ושם בבתי-הכלא, סוהרים שחררו "פליטות פה" בשיחות "אקראיות", וגם עורכי-הדין בתמימותם(?) דאגו לעדכן את לקוחותיהם על ההתפתחויות.

הימים חלפו, הרחוב הפלסטיני ודעת-הקהל בעולם לא יצאו מגדרם ויותר ויותר אסירים נשברו וחזרו לאכול. לאחר כשלושה שבועות הופסקה שביתת הרעב כליל, בלי שנענו דרישותיהם העיקריות של האסירים.

מן האירועים הללו עולה כי השילוב בין עמדה חותכת ולא מתפשרת, והקשחת תנאי הכליאה של האסירים לצד לוחמה פסיכולוגית חכמה מוכיחים את עצמם. אין תחליף למדיניות ברורה, שאינה חוששת מהפעלת הכוח הנתון בידי המדינה כדי להגן על אזרחיה.

בדומה למה שהתרחש בבריטניה של שנות ה-80, גם הוויכוח סביב הלגיטימציה של מעצרים מנהליים הוא קודם כל דיון פנים ישראלי, והוא אינו יכול להתנהל על גלי אהדה רגשניים למצוקתם של אסיריים שהביאו את עצמם למצבים מסכני חיים. סוגיה זו מתחברת באופן ישיר לאתגר הריבונות שבפניו אנו עומדים בימים אלה. על ממשלת ישראל לקבוע בצורה חד משמעית כי לא תיכנע לסחטנות סנטימנטלית או לאיומים באלימות. הגיע הזמן שנתניהו יצדיק את התדמית התאצ'ריסטית שמדביקים לו, או שהוא מדביק לעצמו, ויקבע את הכללים מתוך עמדה של כוח, כראוי למדינה ריבונית מתוקנת ודמוקרטית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

28 תגובות למאמר

  1. הכל סבבה חוץ מדבר אחד, אלו אסירים שלא הורשעו בשום בית משפט. יחי ההבדל הקטן.

    1. כיוון שהוא עציר מנהלי צריך להיכנע לשביתת הרעב שלו?!

      הדיון במעצר מנהלי הוא נפרד. אם הוא לא מוצדק צריך להפסיק אותו באופן גורף. למרות הויכוח, הדמוקרטיה הישראלית החליטה להשאיר את הכלי הזה. הערבוב הזה הוא פופוליסטי.

    2. למעשה כן, אם המדינה רוצה לא להכנע לתכתיבים של אסירים אז שתוכיח את אשמתם בבית המשפט, אחרת אין לה את הזכות להתייחס אליהם כאל אסירים לכל דבר ועניין.
      מעבר לזה, אני יכולה להבין למה יש מקרים שבהם זה חכם אך לא צודק לעצור מנהלתית. חיי אדם קודמים לצדק.

  2. הכל טוב ויפה, רק שמדובר בעציר מינהלי שעצור רק בגלל שלמישהו מהשב"כ התחשק לעצור אותו. אם הוא רוצח או טרוריסט תתכבד נא מדינת ישראל ותוכיח זו בבית המשפט, אחרת היא פושעת הרבה יותר גדולה ממנו. מעניין מה היתה הדעה של האתר אם העצורים המנהליים היהודיים היו מכריזים על שביתת רעב, אפשר לחשוד שאז היו מדגישים את העובדות שציינתי.

    1. אותה דעה בדיוק – משא ומתן לא מקיימים באיומים.
      רוצה להמנע מאוכל? בעיה שלך. לא רלוונטי אם אתה יהודי מוסלמי או חייזר ולא רלוונטיות הסיבות בגינן אתה מוחזק במעצר. רוצה לנהל משא ומתן על התנאים שלך? אחלה תנהל משא ומתן אל תאיים על הרשויות.
      אם אתה פותח במלחמה, צפה פגיעה.
      אם אתה מכין עצמך להסכם, אתה לא בא באיומים.
      חלאס להגן על זה רק כי אתם חושבים שמעצר מנהלי הוא לא תקין. זה בכלל לא רלוונטי לדיון. הדיון הוא על לגיטימיות של כניעה והתרפסות בפני אלימות
      גם אנשי הרשות טוענים שבגלל שמטרתם מוצדקת מותר להם לפעול באלימות. הסנגורים כאן חושבים כמוהם?
      אם כל פעם שמישהו שחושב שדרכי צודקת אז הוא יכול לפעול באלימות… המצב יהייה רע.
      על כן, אלימות לא צריכה להענות בכניעה והתרפסות. שלל תירוצים כמו "אבל המטרה שלהם צודקת " או "אם לא נענה לדרישות הם יפגעו בנו" יוצרים כאוס.
      תוהה אם הימנים פה שמתנגדים לכתבה מקבלים את הטיעונים האלה כשמדובר במשא ומתן עם הרשות/חמאס/חיזבאללה/שקרכלשהו.

  3. שמוליק ואנונימי, זה לא רלוונטי. מטרת המאמר הייתה לומר שלא ייתכן שמדיניות פנימית של מדינה ריבונית ודמוקרטית תושפע מסחטנות ואיומים באלימות. תסתכלו מעבר לעציר עצמו, יש כאן תופעה רחבה יותר שחוזרת על עצמה באותו אופן גם כאשר מדובר על אסירים בטחוניים מורשעים שרוצים פריבילגיות וגישה לתארים אקדמיים. הטיעון הוא על הפרקטיקה, שמעידה על היעדר ריבונות.

    1. אין לך זכות לטעון על ריבונות בתהליכים לא דמוקרטיים.

    2. הוא לא אסיר אלא עציר. כלומר, מעולם לא נשפט על החשדות בגינן נעצר. בנוסף, הוא לא עציר ביטחוני אלא עציר מנהלי, , בלבד. אם לא מתקיים שיויון בפני החוק , ישראל אינה דמוקרטיה ואף אינה רפובליקה.
      ההבדל בין העצירים הפלסטינאים לאסירים האירים הוא שממשלת בריטניה הביאה הוכחות למעורבותם הפשעים והם הורשעו באותם פשעים ואילו ממשלת ישראל לא העמידה את העצירים למשפט

    3. אתה לא חושב שאתה קצת חצוף עם הקביעות שלך? קח אוויר
      מי שמך להחליט למי יש זכות ולמה? מי שמך להגדיר מהי דמוקרטיה, מה מותר ומה אסור במסגרתה? אני מוצא את תגובותיך מקוממות וחצופות

  4. זמנים התשתנו, מדינה לא צריכה לשחק לידיים של אסירים שמעמידים את יכולת להפעיל את מרותה על טררוסטים!!

  5. יש משהו שאני לא מבין. הם אסירים או שבויים? למה המדינה עוצרת אזרחים של מדינה אחרת. (אוטונומיה אחרת.
    ברור שאם אני אבצע פשע בארה״ב אני אעצר, אבל אנחנו לא במלחמה איתם.

    1. עוצרים אותם כדי שלא ירצחו את ילדינו. לפעמים הם בכל זאת מצליחים.

  6. טיעונים דמגוגיים.
    וחוסר הבנה בסיסי של מושג הריבונות במדינות שמחשיבות את עצמן לדדמוקרטיות.
    כמו כן כמו שנאמר – הם לא אסירים הם לא נשפטו ולא הוכחה אשמתם על פי חוקי הריבון עצמו.

  7. מאוד אשמח אם תביא תימוכין לכך שת'אצר וממשלת בריטניה הרוויחו מהמהלך. אני דווקא זוכר שהלחץ על בריטניה בעקבות מותו של האסיר גבר. אשמח לראות איזו תרומה משמעותית או מהותית הייתה להחלטה הזאת .

  8. אתם מערבבים פה שני נושאים שאינם קשורים.

    יש שאלה אחת – האם יש הצדקה להחזקת האסירים/השבויים הבטחוניים? האם השב"כ יכול להחליט מי נראה לו מסוכן, ועל סמך זה להכניס אנשים לכלא בלי משפט מסודר.
    שאלה טובה וחשובה.

    אין כל קשר בין שאלה זו לבין שאלת שביתות הרעב.
    מטרת המאמר היא להציע איך נכון להתמודד עם שביתות רעב. תתמודדו עם הטענות.
    אחר כך, וללא קשר, צאו להפגנות על השאלה האם אפשר/נכון/ראוי/מוצדק להחזיק את האנשים האלה.

    אם הטענה נכונה, היא נכונה גם בלי שביתות רעב. אבל אסור ששביתות הרעב ישמשו כלי לשינוי כללי המשחק

    1. יש חכם ויש צודק ויכול להיות שהמדינה מתנהגת בחוכמה כשהיא עוצרת מנהלתית אך היא בהחלט לא צודקת ולכן ההשוואה בין המקרים אינה רלוונטית כלל.

    2. ברמה הטכנית, להחליף את הזונדה בעירוי לוריד של תמיסה מעושרת. הבעיה הטכנית היא לא בעיה. גם כותב המאמר הכיר בכך. השאלה כיצד הממשלה צריכה להגיב להפרות סדר של מוחזקים? גם הכותב הודה שהכנסת התקשורת לבתי הכלא בארץ והגבלת התקשורת של המוחזקים עצמם פעלה טוב בהרבה מיד הברזל של אשת הברזל.
      השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא חוקיות המעצר המינהלי במדינה דמוקרטית

  9. שטויות. 2 מהלכים פשוטים:
    1. שיפוט
    2. עונש מוות לרוצחים על רקע לאומני. אחרי זה הם יכולים לשבות ולא לאכול כמה שהם רוצים. האמת שאתפלא אם אשמע על רוצח מורשע שחושמל למוות ולאחר מכן שבר את שביתת הרעב שלו.

  10. אנונימוס, כל הפלסף על דמוקרטיה והליכים נגד עצירים בטחונים אינם רלוונטים. על המדינה להתגונן בכל דרך כדי למנוע ממי שרוצים לחסלה מלעורר פרובוקציות. ארה'ב מחזיקה את הזבל שלה בגואנטנמו בלי בגץ ובלי בצלם – קאפיש.

  11. כמה נוח. בואו נפריד את הדיון על המעצר המנהלי מהאנשים שעצורים תחתיו. ובזמן שאנחנו מנהלים דיון פילוסופי בכן או לא מעצר מנהלי, אנשים ימותו בבתי הכלא שלנו. תגידו, מדובר בפושעים מורשעים? לא יודעים, אסור לדבר על זה. זה דיון נפרד.

    1. יכול מאוד להיות שהם לא פושעים. מה לזה ולזכות שלהם לבחור אם לאכול או לא? לא ברור לי.
      האם כל רשות צריכה להגיע לדרישות של כל חף מפשע כי הוא חף מפשע שדורש משהו? אני למשל אדרוש שהמשטרה לא תהייה מורשה להכנס לי לבית!! כי המוזיקה הייתה רועשת מידי. או לעצור אותי על סמך חוש ריח, ולהחזיק אותי במעצר ואם החוקים לא ישתנו אני אשבות רעב! האם המדינה צריכה להענות לכל גחמה כזו? ואיפה הגבול? מי קובע מה מספיק חשוב כדי שהממשלה תכנע לדרישות אלימות? אתה? אני? או אולי נגיד המחוקק זה שבחרנו בו… ואם אתה רוצה לשנות משהו בחוק, תעשה את זה בדרכים המקובלות ואל תאיים על הרשויות ואל תהייה אלים ואל תחשוב שבאלימות תשיג משהו, מי שחושב כך צריך להענות ביד ברזל. בבחירה שלנו להיות מדינה, נתנו למדינה מנדט להפעיל כח, על מי שמנסה להפעיל כח. לא נתנו לך מנדט על האלימות ואתה לא רשאי לנהוג בה.
      וכן שביתות הרעב באיומים על אלימות בהמשך הן אלימות.
      ומי שבוחר להרעיב את עצמו, זו לא אחריות המדינה. לא משנה כמה צודק הוא, זו לא סיבה להכנע ולתת לו מה שהוא רוצה בשל איומים.

    2. כמה נוח. בואו נפריד את הדיון על הכיבוש מהאנשים שעצורים תחתיו. ובזמן שאנחנו מנהלים דיון פילוסופי בכן או לא כיבו, אנשים ימותו תחתיו. תגידו, מדובר בפשעי מלחמה שגרמו להם לפגוע? לא יודעים, אסור לדבר על זה. זה דיון נפרד.

      המטרה לא מצדיקה את האמצעים. לא משנה כמה אתה בטוח שדווקא המטרה שלך היא הנכונה.
      בדיוק בשביל זה נוצרה המדינה. למנוע מאנשים שחושבים שע"י איומים וטרור כל אחד יכול להשיג את המטרות שלו.
      וכן איומים במהומות שיפרצו אם הם יפגעו מההחלטה האישית שלהם לא לאכול זו אלימות. אין להכנע לאלימות כזו, והמטרה הצודקת שלך לא תשנה את זה. כניעה כדי להשיג "רגיעה" ממלחמה קרובה יוצרת מלחמה גדולה ומוסכנת יותר עם יותר מוטיבציה.

  12. הערבים חייבים לעבור מפה למדינה ערבית כי אי אפשר עוד לסבול את המצב בו הם חיים עימנו. ירדן היא חלק מפלשתינה ארץ ישראל ומקום כל הערבים שם. כל ההתעסקות בהם היא כבר בלתי נסבלת. שלושה רבעים מארצנו מסרו הבריטים לסעודי אחד ולחבר בדואיו ושם יש לקבץ את כל הערבים הנמצאים על הרבע הנותר מארצנו הנמא בצד המערבי של הירדן. זה כבר מים עד נפש ובלתי אפשרי או ניתן. כולם לשם ואנחנו כאן.

  13. מדובר באסירים שהורשעו מרואן ברגותי רצח יהודים והורשע בכך בבית משפט אזרחי בתל אביב הורשע בחמישה מעשי רצח של ישראלים ובניסיון אחד וכן במעורבות ואחריות לארבע פעולות טרור)
    מהיכן צץ הדיון על מאסר מינהלי ?
    מישהו מהשובתים בכלל אסיר מינהלי שלא הורשע ?

  14. מרגרט תאצ'ר והמלך חוסיין היו גיבורים ואמיצים – הם ידעו לעמוד על שלהם – הם לא נכנעו לרוצחים ולמחבלים: המלך חוסיין גירש מחבלים מארצו והעניש אותם – ומרגרט תאצ'ר לא התרגשה מפושעים ששבתו רעב וניסו לסחוט אותה רגשית – הגיע הזמו שמנהיגינו ילמדו משני מנהיגים נערצים אלו.