פודל השמירה של הדמוקרטיה

הנזק של התגייסות התקשורת ומערכת המשפט לטובת שרון ולטובת כל מנגנוני ההתנתקות נשאר עם החברה הישראלית גם ביום המחרת.

סימן לקולגות שלו כיצד להתנהל; אברמוביץ' וחברים בכנס שלום עכשיו. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

בתקופה של אהוד ברק כראש ממשלה, אמרה המדינאית האמריקנית ג'ין קירקפטריק לידיד ישראלי: "אני חוששת שאתם הישראלים איבדתם את כושר המאבק על צדקת דרככם ועל האינטרסים שלכם. בעבר היתה הערצה למאבק שלכם, שעורר כלפי ישראל דרך ארץ. זה היה מקור עוצמתה העיקרי של ישראל. אני חושבת שאיבדתם את זה. לכן אתם עלולים לאבד את ידידיכם, שכיבדו אתכם בעבר, ועכשיו כבר לא".

התחושות האלה חלחלו גם עמוק בתודעת הציבור הישראלי, והתפרצו כשהחלה מתקפת הטרור הפלסטינית בראש השנה תשס"א (28 בספטמבר 2000). אריק שרון, שהיה מעין מתחזק זמני של ירושת נתניהו בליכוד, הפך נוכח הקריסה הביטחונית בחודשים האחרונים של שלטון אהוד ברק, למועמד ריאלי לראשות הממשלה. ב-6 בפברואר 2001 בבחירות אישיות לראשות הממשלה בלבד, הוא הביס את ברק ברוב עצום (38%-62%). שרון הנהיג את ישראל במאבק הארוך והקשה נגד הטרור הפלסטיני, החזיר את היוזמה ללחימה של צה"ל במבצע 'חומת מגן' בסוף מארס 2002, ובסופו של דבר עמד בציפיות הציבור. כמות האבידות בעורף הישראלי, במרכזי הערים, מידי הטרור הפלסטיני האסלאמיסטי היתה עצומה. אך כיבוש מעוזי האסלאמיסטים בערים הגדולות ביהודה ושומרון נתן בהדרגה תוצאות, ולקראת שנת 2004 החלה להשתרר תחושה של ניצחון על הטרור.

מתנתקים

ההכרזה על מדיניות ההתנתקות נישאה על-ידי ראש הממשלה שרון כבר בנאום הרצליה שלו בדצמבר 2003. בראיון שהעניק לכתב הוותיק של 'הארץ' יואל מרקוס בראשית פברואר 2004, שרון פירט את התכנית והסביר שמדובר בפינוי יישובי רצועת עזה וכארבעה נוספים בצפון השומרון. הרעיון של נסיגה חד-צדדית היה באוויר בשנתיים שקדמו להחלטת שרון, ואף עמד במרכז מסע הבחירות של מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה עמרם מצנע. התנגדותו הנחרצת של שרון בהתמודדות נגד מצנע (תחילת 2003) שיקפה את עמדת הציבור נגד נסיגה חד-צדדית. "דין נצרים כדין תל-אביב", אמר שרון. אך בשנה שחלפה מאז הבחירות החלה המלחמה נגד הטרור להשתלב גם במערכה מדינית מחוץ ופוליטית מבית. שורה של יוזמות שמאל ובראשן יוזמת ז'נבה בראשותו של יוסי ביילין צברו תנופה ושברו את הקונסנזוס.

מאידך, הקונסנזוס החדש שניסה שרון לבנות בקרב האליטות סביב תכנית ההתנתקות עדיין לא היה מגובש בתקופה הראשונה שלאחר פרסום הראיון עם יואל מרקוס. מי שבחן אז בצורה אובייקטיבית וקרה את רעיון הפינוי המוחלט של עזה, היה פרופ' עוזי ארד שהפך כעבור כמה שנים לראש המטה לביטחון לאומי בממשלת נתניהו. ארד סבר שסימן שאלה גדול מרחף על כל המטרות שהציבו המתכננים בפני שרון בנוגע להתנתקות. (הטור של כותב שורות אלו, 'נגד הרוח', מקור ראשון 3.2.04).

המטרות באופן כללי היו לקטוף פירות מדיניים (התמודדות עם 'מפת הדרכים'), להגדיל את הביטחון ולהקל על הנטל של צה"ל, ולהשיג יתר הבנה במגעים עם ארצות-הברית. המהלך, במונחים ביטחוניים מדיניים טהורים, יעורר ציפיות גוברות מישראל – הנה, היהודים מתפרקים ללא תמורה, כי כבדו עליהם שערי עזה. המסקנה של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ובסיסי חיזבאללה בעזה תהיה: בואו נכביד עליהם עוד יותר את העול, והדבר יעורר תובענות גוברת בכל הגזרות האחרות. כך לפי ניתוחו של ארד מיד לאחר פרסום התכנית.

הביקורת על התכנית צפתה כבר אז, שהבסיס הטריטוריאלי של הטרור יאיים ישירות על הנגב המערבי ואשקלון. "האיום הטילי שקיים היום בצפון יגיע לדרום. לחיפה המאוימת תצטרף תל-אביב", כתבתי אז במקור ראשון.

מבקרי התכנית צפו גם כי המהלך לא יקנה לישראל הבנה בארצות-הברית. באפריל 2004 אמנם קיבלה ישראל את מכתב בוש, שהיה אמור להיראות כתמורה בעד ההתנתקות, אך המבקרים צפו כי באופן כללי לא יושג רצון טוב כלפי ישראל בזירה הבינלאומית. משום שההגיון הוא ש"אם אתם יודעים להתפנות מעזה, אז בבקשה להתפנות גם מהגדה מהערבית. הכלל בתורת המשא-ומתן הוא,  שוויתורים חד-צדדיים, ויתורים ללא תמורה – משחיתים את תהליך המשא-ומתן העתידי. הוא מכרסם בכוח המיקוח העתידי, שיתבטא בתשלום ריבית דריבית. לא נותנים שום דבר בחינם". כך צפה עוזי ארד, וגם אם יש מחלוקות על הרווח וההפסד של ההתנתקות היום, אין ספק שישראל איבדה בעשור שמאז ההתנתקות את יכולתה לנהל משא-ומתן תכליתי מעמדת כוח מול הפלסטינים ומול הגורמים הבינלאומיים.

הביקורת שנמתחה זכתה להתעלמות; הפגנה נגד ההתנתקות. צילום: פלאש 90
הביקורת שנמתחה זכתה להתעלמות; הפגנה נגד ההתנתקות. צילום: פלאש 90

מי שנותן ללא תמורה תחת הרציונליזציה שזהו בעצם מהלך לטובתנו – יגלה שכאשר נרצה לנהל משא-ומתן של תן וקח, ישראל תהיה נטולת כל אמינות והציפיה תהיה להתקפלות. כך ניתחו מתנגדי ההתנתקות את ההיבט המדיני שלה. הכוונה של שרון להתבצר בקו הגנה אחורי טוב יותר – גם בעזה וגם ביהודה ושומרון, רק תזמין לחץ גובר.

אבל הדבר הנוסף שהמבקרים הבטחוניים-מדיניים ציינו היה חמור עוד יותר: כיוון שקשה להאמין שהמתכננים הביטחוניים אינם מודעים לכל זאת, אין מנוס מהמסקנה שהמניע של שרון ברעיון ההתנתקות איננו מתחום הביטחון.

מאתרגים

עצם הפנייה ליואל מרקוס סימנה את הכיוון. היה צורך בגיוסם של מובילי דעת קהל מרכזיים כדי "למכור" את תכנית ההתנתקות, שאפילו הרמטכ"ל דאז רב-אלוף בוגי יעלון התנגד לה וטען שתעניק רוח גבית לטרור. שרון חשש מאוד מהשמאל, ולפי עדותו של ראש לשכתו דב ויסגלס, יוזמת ז'נבה, שהתפרסמה פחות או יותר במקביל להעלאת הרעיון של ההתנתקות (ספטמבר-דצמבר 2003), וכן שני מכתבי סרבנות תעמולתיים של קבוצת טייסי מילואים וכן קבוצת מילואימניקים מסיירת מטכ"ל, השפיעו קשות על שרון. אין לדעת באיזו מידה שרון ניצל את הגל הזה כדי להצדיק את רעיון ההתנתקות; אבל אין ספק, שהטראומה של מתקפת השמאל נגדו במלחמת של"ג וכן מסקנות דו"ח ועדת החקירה על הטבח בסברה ושתילה, ריחפו מעליו כצל מאיים. הייתי אז בקשר קבוע עם מי שהיה עדיין ידידו הקרוב של שרון, אורי דן. דן ראה במדיניות החוץ הפרטית של יוסי ביילין וחבריו ליוזמת ז'נבה חבלה שגובלת בבגידה. האם אורי דן ביטא את הרהוריו הכמוסים של אריק שרון?

בנוסף, בדיוק בתחילת 2004 החלו להבשיל תיקי החקירה של שרון בפרקליטות. מדובר בתיק סיריל קרן והאי היווני. פרקליטת המדינה הפורשת עדנה ארבל תמכה בהגשת כתב אישום נגד שרון. אך הכדור הועבר לידי היועץ המשפטי לממשלה החדש מני מזוז.

זה היה הרקע להתבטאות החד-משמעית של אחד מבכירי העתונאים בישראל אמנון אברמוביץ', שקרא לעמיתיו בתקשורת להתלכד סביב שרון ולהעניק לו הגנה היקפית. באופן סמלי האמירה של אברמוביץ' באה כשנה לאחר שפירט שרון את תכנית ההתנתקות בארוחת בוקר עם מרקוס. בדיון שהוגדר על-ידי אברמוביץ' כתלת-שיח בין אמיר אורן, נחום ברנע ובינו, שנערך במכון ון-ליר בפברואר 2005, הוא אמר: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג. לשמרו בקופסא אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן. לפחות עד תום ההתנתקות. (…) מי שהקים את כל המפעל הזה (של ההתנחלויות) זה שרון ואם באה עליו רוח טובה לקראת סוף ימיו והוא מוכן להוריד את זה, לדעתי צריך לשמור עליו לא רק מפני הדגלים הפוליטיים, אלא גם מפני דגלים משפטיים. אתרוגיות עד סוף ספטמבר 2005, אחר-כך נשקול מחדש".

מאז, הפכה ההתבטאות הזאת של אמנון אברמוביץ' לסמל של יחס מגונן על מנהיג שחפצים ביקרו, ולהטייה עתונאית שמותנית בהעדפה פוליטית. ראוי לציין שהיה זה דווקא נחום ברנע, הכתב הבכיר של ידיעות אחרונות, שהבחין מיד בבעייתיות דברי אברמוביץ'. והוא הסתייג: "אין לי שום עניין לשמור על שרון מעבר למה שהוא שומר על החוק, על הצדק, ההגיון. יכול להיות שנתעורר למחרת ההתנתקות ונשאל את עצמנו מה הפסדנו בדרך, שאינו נוגע להתנתקות".

אבל אברמוביץ' המשיך לדהור. דבריו עוררו את זעם המתנחלים והימין. הוא קפץ בחדווה לפולמוס הציבורי לכאורה, ששימש בעצם לחלוקה יעילה של "אנחנו" ו"הם"; האם לנו אתה או לצרנו, וכל דיון ענייני במהלך האסטרטגי של שרון הוחנק. אברמוביץ' שחשף את עצמו בכנות גמורה עסק למעשה במלאכת גיוס תוך הפגנת דוגמא אישית לכתבים אחרים, ששיער כי הם כמוהו אנשי שמאל: "זה היה לפני כ-20 שנה, כן, 20 שנה, אפילו קצת יותר", הוא חפר בזכרונותיו במסגרת מאמר תשובה כלשהו ב-1 במאי 2005 בעין השביעית. "שמואל שניצר ז"ל היה עורכו הראשי של העיתון מעריב. אני הייתי בעל טור בעיתון. אריק שרון היה בעת ההיא בוגר מלחמת לבנון והמנחיל הגדול והפעלתן של השטחים, כלומר, הוא היה האויב. בכמה הזדמנויות הציע לי מר שניצר לכבוש קצת את היצר ולחדול מלכתוב נגד שרון בחמת זעם. תתרסן, הוא אמר, תתמתן. כי יום יבוא ושרון עוד יבצע את המדיניות שלך. אדרבה, אמרתי, אדרבה. כשיבוא היום אכתת חרב לעט ואתמוך בשרון, בחדווה ובתנופה".

אברמוביץ' ראה בזה את "היום", את הרגע הגדול, שעליו לכתת חרב לעט; עדות לממדים שבהם נתפסה ההתנתקות בעיני אברמוביץ' וחבריו בצמרת התקשורת, ניתן למצוא בדבריו על כך ש"היציאה מעזה (אינה) עניינם הפרטי של שרון מצד אחד ושל כל מתנגדיה מצד שני. כאילו ההתנתקות – כן תצליח לא תצליח – היא שלב במוקדמות המונדיאל ולא שאלת חיים ומוות, קיומית ממש, (ואמצעי) לאיזשהו סיכוי להסדר עתידי באזור".

נלחץ מהביקורת משמאל? שרון. צילום: פלאש 90
נלחץ מהביקורת משמאל? שרון. צילום: פלאש 90

זהו אפוא מצב חירום והמטרה מקדשת את האמצעים. אתיקה שמטיקה, אפילו את החוקים ואת כללי המשפט מכופפים. אל"מ (מיל') יעקב חסדאי טען ששרון מחבל בדמוקרטיה. במאמר בידיעות אחרונות (17.3.05) הוא ציטט קטע מ'מלחמת שולל' של אהוד יערי וזאב שיף, שבו מנתחים המחברים את התנהלותו האנטי-דמוקרטית של אריק שרון כשר ביטחון ב-1982, ולדעת חסדאי, הניתוח מסביר את התנהלות שרון גם בשנה שקדמה להתנתקות. יערי ושיף הסבירו כי "לאמיתו של דבר היתה זו רק מעטפת דקה לשיטה מקורית של ערעור הדפוסים הדמוקרטיים ושיבוש… הוא (שרון) פירק את המוסדות הדמוקרטיים מכושר הבקרה והפיקוח והחליש את הבלמים הקבועים במבנה המשטר. מול פגמי התפקוד האלה עלה בידו לכפות את דעתו".

אבל שרון ואנשיו פעלו ב-2004-2005 כדי ללכד סביבם את הממסדים השונים – החל במערכת הביטחון, דרך מערכת המשפט וכלה בתקשורת. המערכת הפוליטית היתה בעייתית אך הכנסת והתמיכה של האופוזיציה באותה עת בהנהגתו של שמעון פרס נתנה לשרון גב. לתקשורת היה תפקיד מפתח ביצירת הרוח הגבית והדבק המלכד בקרב הממסדים. למעשה, אם ב-82' היה שרון צריך לבצע מניפולציה על המערכת הדמוקרטית, תוך התנגדות תקשורתית ופוליטית עזה בעורף, ב-2005 צעדו הממסדים מאחוריו בסך כמו שורות היס"מניקים לבושי השחורים בדרכם לנווה דקלים.

תפקיד התקשורת שאברמוביץ' השמיע את זעקת הקרב שלה, היה להציג תמונת קרב חדשה, אחרי שלוש וחצי שנים של אויב פלסטיני טרוריסטי חסר פשרות: המתנחלים הפכו לאויב הפנימי. הרי אברמוביץ' עצמו הודה כי התייחס לשרון בעבר כאל "אויב". בסוף 2004 החלו השב"כ והמשטרה להדליף על סכנת התנקשויות והתנגדות בכוח להתנתקות. יואל מרקוס הציג את המתנחלים כ"קוקטייל קטלני של מיעוט השואף לכפות בכוח את רצונו על רוב העם". המלצתו היתה להכין את הכוחות המפנים "להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה"ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם". כשהמתנחלים הופכים לאויב, צריך להכין את הציבור ובתוכו את קוראיו של מרקוס למצב שצה"ל ייאלץ לירות בהם. (ראו כתבתו של גלעד צוויק ב'מידה', 'כך מעלה התקשורת בתפקידה', 26.7.15).

מלחמת אחים?

צריך לזכור שבעקבות עמידתם האיתנה של המתנחלים באינתיפאדה השנייה, עלתה קרנם בציבור. היה צורך לעורר מחדש רגשות שטנה ישנים, ולייצר דמוניזציה. כדי להבין מה היו התחושות הכמוסות של השמאל כלפי המתנחלים ובתוכו גם של רבים מהכתבים בתקשורת, צריך לקרוא את דבריו של רן אדליסט במאמר שפורסם ב'השבוע בקיבוץ הארצי' (ביטאון קיבוצי השומר הצעיר) ביוני 1975, שנים רבות לפני ההתנתקות. זה היה כשנתיים לפני עליית בגין לשלטון ויש בדברים אירוניה מסוימת במבט לאחור על ההתנתקות: "הימין המטורף הוא תערובת של קו פוליטי נצי, קנאות דתית, אינטרסים ביטחוניים … אינטרסים כלכליים … כמו כל פשיזם תערובת זו גוררת אחריה קהל שמבנהו הנפשי תואם אידאולוגיה זו … המצב כיום מחייב הכרזת מלחמה במייצגי דעה זו, תוך ראיית האפשרות של הפעלת כוח בעיניים פקוחות".

אדליסט, חבר קיבוץ עין שמר, היה הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית בשנותיה הראשונות. הוא המשיך במסע הדה-לגיטימציה הטוטלי שלו: "זה האויב. אני מעדיף מלחמה צודקת של יהודים ביהודים מאשר מלחמה בלתי צודקת של יהודים וערבים, אפילו אם היחס הוא 80 אחוז צדק של יהודים ו-20 אחוז של ערבים… זיהוי הימין המטורף כמטרת אויב תקל על הלוחמים לצינון היורה המזרח-תיכונית… זוהי כעין קריאה למלחמת אחים, אלא שגם מלחמת אחים הוא מושג ריק מתוכן, אם התהום המפרידה בין האחים צריכה להתמלא גוויות כדי שיוכלו לפגוש זה את זה".

ולסיום אדליסט התריע, שהעימות צריך להתבצע בהקדם, "אם אין ברצוננו לחיות במדינה בה זבולון המר, אריק שרון, מנחם בגין והרבי מלובביץ' יהיו נותני הטון פנים וחוץ". מאחר שזה בדיוק מה שקרה כעבור שנתיים, גברו תסכולי האליטה החלוצית הישנה, והפכו לשנאה חשוכה בעקבות רצח רבין ב-1995. בעקבות הרצח נוצרה התשתית להאשמה קולקטיבית ודמוניזציה של כל אוכלוסיית המתנחלים.

מיד לאחר פרסום מאמרו של אדליסט שלחו כמה אישים מהצמרת הציונית הישנה תגובת גינוי שפורסמה בעתון 'דבר'. בראשם עמדה אלמנתו של הנשיא השני, רחל ינאית בן-צבי. בין השאר כתבו, כי "כל ויכוח ולו הנוקב ביותר הוא חלק לגיטימי מחיי האומה, אבל הקריאות למלחמת השמד נגד תנועה ציונית ואישיה היא בבחינת אש זרה העלולה להמיט אסון על כל בית בישראל. סיגנון הדברים ודרך המחשבה הבאים לידי ביטוי באותו כתב שיטנה, שייכים לתחום האלימות והטרור שהביאו להשמדתם של מיליוני בני אדם. אנו מזהירים בפני הנסיון להעתיק סגנון זה להווי חיינו, לליבוי שנאה ומלחמת אחים אלימה". בתגובתם הם רמזו לתרבות הטרור הפוליטי הסטליניסטי; 30 שנה מאוחר יותר כבר לא נמצאו קולות כאלה כמו של הפרופסורים יוחנן אהרוני, עזרה זהר, פנחס אפרתי ושאר החותמים. יו"ר 'שלום עכשיו' יריב אופנהיימר חזר זמן מה לפני ההתנתקות על אותם דברים של אדליסט: "מי שרוצה מלחמת אחים, אנחנו מוכנים לקרב".

התיאבון של ארגוני הטרור גדל; מלחמת לבנון השנייה. צילום: פייר טרגמן, פלאש 90
התיאבון של ארגוני הטרור גדל; מלחמת לבנון השנייה. צילום: פייר טרגמן, פלאש 90

מפגש אוהבים מחודש

במידה מסוימת מקום ומועד המפגש של התקשורת עם אריק שרון הוא סיפור חייהם של אמנון אברמוביץ' ושרון עצמו. אברמוביץ' לא לבדו ישכון בצמרת הפרשנים-כתבים בשנת 2005. הוא נציג בכיר של דור שלם, שנמנו עליו באותה עת עיתונאים בכירים רבים שהיו שונים לחלוטין מדור העיתונאים והעורכים הקודם. אברמוביץ' היה כותב שנון ונמנה על עוד אחד או שניים שהחדירו סגנון חדש לעיתונות ולצורת הדיווח. המקבילים לו בצמרת כותבי הטורים היו אז נחום ברנע ואמנון דנקנר. הוא נולד ב-1951 בקרית אתא, סביבה פועלית הסתדרותית אופיינית לשנות ה-50 וה-60. הוא התחנך בתנועת השומר הצעיר, והיה בו שילוב של פטריוטיזם ישראלי עמוק וטבעי, כזה שאתה לא מתעכב להסביר ולנמק אותו, יחד עם זיקה מחנאית עזה מבית היוצר השמאלי-סוציאליסטי של השומר הצעיר. הוא התגלה ככותב פוליטי מבריק ב'על המשמר', עיתונה של מפ"ם ז"ל, במחצית השנייה של שנות ה-70. אברמוביץ' היה טנקיסט והשתתף במלחמת יום הכיפורים בגזרה המרכזית של חזית התעלה, תחת פיקודו של האוגדונר האלוף שרון. הוא השתתף במסגרת אחת מחטיבות השריון של אוגדה 143 בקרבות מרים, כולל ליל ההבקעה אל התעלה, ונפצע קשה מאוד. על פעולתו כנהג בטנק בוער קיבל צל"ש.

מלחמת יום הכיפורים וכעבור עשור מלחמת של"ג, עם מהפך פוליטי באמצע, היו החוויות המעצבות של דור העיתונאים ב-2005. אברמוביץ' נרכש ב-1981 דווקא על-ידי העורך הימני של העיתון 'מעריב'. זה היה אותו שמואל שניצר, שהוזכר על-ידו. משם עבר להיות פרשן-על של חדשות ערוץ 2 עם תחנה בדרך בערוץ הראשון. באותה עת הייתה קבוצה מרכזית בתקשורת שצמחה בעיתונות השמאל המפלגתית או 'העולם הזה': היא כללה את שלי יחימוביץ', אלכס פישמן, אמיר אורן, נחום ברנע, רינו צרור, אמנון דנקנר, חנוך מרמרי ואחרים. קבוצה אחרת כמו עקיבא אלדר, שמעון שיפר, רון בן-ישי ועוד היו בוגרי ממסדי השידור הממלכתיים של רשות השידור וגלי צה"ל. להבדיל מקודמיהם, שמואל שניצר, גרשם שוקן, שלום רוזנפלד, חנה זמר, שלמה נקדימון, הרצל רוזנבלום ואורי אבנרי ושאר מובילי העיתונות עד תחילת שנות ה-80, בכירי התקשורת של 2005 צמחו ברקע של אחידות תרבותית ואידאולוגית. הם גידולי קרקע התרבות הצברית המקומית, תנועות הנוער הסוציאליסטיות, ונטייה חזקה לחשיבה קבוצתית.

הדור שלהם גדל בילדותו על הערצת אריק שרון וגיבוריו בצנחנים. אך מאז היה בין מקימי הליכוד ב-1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, התפתחה איזו איבה כלפי מי שהיה בשר מבשרה של תנועת העבודה. זה היה מקרה ברור של "שונאים, סיפור אהבה". כשברקע, גם בשנות המשטמה הקשות של מלחמת לבנון ועד האינתיפאדה השנייה, קיימת המודעות לכך שאריק הוא דמות ייחודית של מי שהיה שם כמעין מושיע בכמה צמתי מלחמה מכריעים. לכן גם האיתרוג במקרה של שרון יכול היה לעבוד ואכן הצליח מבחינת שרון ומאתרגיו. ההתנתקות ב-2005 הייתה המפגש המחודש של האוהבים על הגשר.

לפני כמה שנים, כאשר היה ניסיון נוסף לאיתרוג של אהוד אולמרט, עת הפך לנאשם בפלילים, זה לא צלח. היה ניסיון להציב את אולמרט כמר שלום וביטחון, היחיד שיכול לסלק את נתניהו מהשלטון. אבל זה לא עבד, ויתכן שהכישלון האיתרוגי נובע מהלקחים שחלק מהמערכות, ובתוכן מערכת המשפט, הפיקו מימי ההתנתקות. גם התקשורת של 2012 לא ישרה קו בשלמותה עם קריאות הכיוון של האיתרוג.

התקשורת המאתרגת ב-2005 יצרה סביבה מחשבתית-פוליטית, שהצמרת המשפטית שמחה ליישר איתה קו. שוב, בלי האיתרוג זה לא היה קורה ולכן האפקטים השליליים חורגים הרבה מעבר לשיבוש זמני של האתיקה העיתונאית. פרופ' קלוד קליין שלף אז מאי משם דוקטרינה שמצדיקה דיקטטורה, שאותה הוא מסייג תחת הכינוי "דיקטטורה קונסטיטוציונית". "גדלתי באסכולה המכירה במושג דיקטטורה קונסטיטוציונית", אמר הפרופסור הבכיר למשפטים מהפקולטה באוניברסיטה' העברית. "יש מצבים שבהם הממשל – כדי לבצע תכנית חירום מול סכנה לאומה – מחזק את סמכותו… (לדוגמא נשיא צרפת דה-גול). דיקטטורה קונסטיטוציונית היא תכנית מגירה לשעת חירום שאתה משתמש בה… הכנסת היא שחייבת להעניק לממשלה כלים נוספים בכפוף לביקורת של בית המשפט העליון. הכלים הקיימים היום לשעת חירום אינם מספיקים… נראה שהיועץ המשפטי זקוק לרוח גבית כדי לפעול". (ראיון ל'הלשכה', בטאון לשכת עורכי הדין, מס. 71, תשס"ה).

הניסיון לאתרג את אולמרט לא צלח. צילום: פלאש 90
הניסיון לאתרג את אולמרט לא צלח. צילום: פלאש 90

גם מערכת המשפט נכנעה לאווירה

שופט בית המשפט העליון מישאל חשין אישר בראיון פרישה את קיומה של האוירה הזאת במערכת המשפט. היה בדבריו אישור שההתנתקות השפיעה על החלטותיהם של היועץ המשפטי מני מזוז ובית המשפט העליון בעניין הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה שרון: "השופט מצא אמר שלהעמיד ראש ממשלה לדין זה דבר כל-כך כבד שהיית מצפה למשהו מעבר. יכול להיות שבגלל שמזוז היה אז יועץ משפטי חדש אז רצו לחזק אותו. כל אחד והניחוש שלו. אני יכול רק לומר שכשאדם (גלעד שרון) בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד 2 מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. (בהרכב שישב בעתירה של התנועה לאיכות השלטון נגד החלטת היועמ"ש שלא להגיש כתב אישום נגד שרון בתיק האי היווני ב-2004) אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תכנית ההתנתקות, ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות". (יובל יועז, הארץ, 26.5.06).

אמנם ההתנתקות לא הגיעה בעוצמת הדיכוי שלה לדרגה הסטליניסטית של "אלימות וטרור"; אבל לפרופ' למשפטים בועז סנג'רו המצב המשפטי ועוצמת האכיפה בהחלט הזכירו את ברית-המועצות לשעבר. "האם עמדה הדמוקרטיה הישראלית במבחן?" הציב פרופ' סנג'רו את השאלה (ספר אורי קיטאי, נבו, תשס"ח, ע' 245-193). "אם תופסים את הדמוקרטיה תפיסה שטחית של הכרעת רוב גרידא, ללא הפנמת ערכים דמוקרטיים, ניתן אולי להשיב בחיוב. לצערי, התשובה שמציע המאמר הזה, המבוססת על תפיסה מעט מורכבת יותר של הדמוקרטיה – הכוללת גם שמירה על זכויות המיעוט – היא שלילית. כך למשל, חופש ההפגנה כנגד ההתנתקות נתפס על-ידי רבים מדי כמטרד בלתי נסבל, לרבות כאלה שבעבר הצטיירו כאבירי זכויות האדם". סנג'רו כינה את הדמוקרטיה שהניבה את ההתנתקות וביצעה אותה, "דמוקרטיה מגומדת".

מי שליווה מקרוב את התקופה שלפני ההתנתקות זוכר את הילדים, אחדים מהם בני פחות מגיל עשר ואחדים מעט מעל לגיל עשר, יושבים על ספסל הנאשמים מול שופט סיטונאי ופיאותיהם הארוכות נושקות לריצפה. מראה מקומם ואף מדכא. בחוק ההתנתקות, שאותו ניתח סנג'רו במאמרו, נקבע כי מי שנשאר בשטח אחרי הפינוי ייענש בשלוש שנות מאסר. היה ניסיון להגדיר את פעולות מתנגדי ההתנתקות כ"מרד" ולא כ"מחאה". 'הארץ' המאותגר אידיאולוגית והמאתרג מקצועית, נתן את הגיבוי המלא. "זה מרד, לא מחאה", היתה כותרת מאמר המערכת של 'הארץ' ב-15 באוגוסט 2005, בעיצומו של הפינוי.

אין ספק שרוח המפקד, ראש הממשלה שרון, שעברה דרך המגברים של התקשורת הופנמה על-ידי המערכת המשפטית, ובבולטות מיוחדת אצל שופטת ביהמ"ש העליון אילה פרוקצ'יה. "הדברים הגיעו לשיא בהחלטתה של השופטת אילה פרוקצ'יה – לעצור עד תום ההליכים ילדה בכתה ח' (בת 14) אשר הפגינה נגד ההתנתקות תוך הפרת התנאי של מעצר בתחומי ישוב מסוים, שהוטל עליה בשל הפגנה קודמת שבה השתתפה". (סנג'רו, ספר אורי קיטאי, 245-193).

בכל אותה תקופה נרתמו השופטים לטובת מעצרי ילדים ובני נוער עד תום ההליכים נגדם, כשהנטייה היא לפרש השתתפות בהפגנות לא חוקיות כ"מרד". כמו כן היה שימוש במעצרים מינהליים. כאשר משרד החינוך נערך לקיים בחינות בגרות בין כותלי בתי הכלא שבהם היו עצורים תלמידי י"ב, אסר בית המשפט לקיים את הבחינה.

סנג'רו ציין כי הגדיל לעשות היועץ המשפטי מני מזוז, כאשר "הורה להחמיר את הענישה נגד מתנגדי ההתנתקות שיחסמו צירי תנועה". על-פי הוראתו, הם יואשמו בסיכון חיי אדם, עבירה שהעונש המירבי שלה הוא 20 שנות מאסר. בצעד חריג הנחה מזוז את המשטרה לעצור אוטובוסים של הסעות בדרכם להפגנה הגדולה בכפר מימון.

תקשורת פוסט-איתרוגית

כפי שצפה נחום ברנע, הנזק של הגיוס התקשורתי לטובת שרון ולטובת כל מנגנוני ההתנתקות, נשאר עם החברה הישראלית ביום המחרת. ההטיה של התקשורת הישראלית לא החלה עם פרשת האיתרוג, וכך גם לא הסתיימה עם האתרוגנות הנקודתית של השנים 2005-2004. לאחר ההתנתקות נראה היה שאריק שרון מוביל להווצרות הגמוניה פוליטית חדשה שבמרכזה מפלגת 'קדימה'. התקשורת כמובן היתה ערוכה לחבור להגמוניה הזאת. עצם המעשה של התפלגות קדימה מתוך הליכוד ושמירת מעמדו החוקי של שרון כראש ממשלה היתה מעשה מפוקפק מבחינה חוקית; אבל כאשר התקשורת מייצרת קונסנזוס מזויף סביב חיוניות המהלך, אין עוררין עליו.

לשמור על שרון כמו אתרוג; אמנון אברמוביץ' (צילום מסך). רקע: אמיתי כץ
פגע באמון הציבורי; אמנון אברמוביץ' (צילום מסך). רקע: אמיתי כץ

התקשורת היום בישראל, ואולי בכלל בחלקים גדולים במערב, היא התגשמות חזונו של וילי מינצנברג. מינצנברג, הפילדמרשל התעמולתי של לנין, היה המוח מאחורי מפעלי תרבות, זכויות אדם ותקשורת שפעלו במדינות הדמוקרטיות בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. בין השאר הפיק התועמלן הקומוניסט עתונים יומיים פופוליסטיים שתפקידם היה לערער את היציבות – לפי האסטרטגיה הקומוניסטית של חבלה בדמוקרטיה.

מבחינה זו ממלאת התקשורת בישראל היום את תפקידה במסגרת ה"טכנולוגיה של ההרס החברתי". (ראה סיפרו של יוג'ין מטווין, THE RIOT MAKERS). היו מאז ההתנתקות כבר מספר אירועי מבחן בולטים לתקשורת. בכולם היתה תחושה שהתקשורת הישראלית היא שחקן אסטרטגי מכריע, ובכולם היתה תחושת אי-נחת ציבורית גדולה מתפקודה. האירועים העיקריים היו מלחמת לבנון השנייה ב-2006, "הדיון הציבורי" סביב סוגיית התקיפה של מתקני הגרעין באיראן בין השנים 2010-2013, כאשר נתניהו חזר לשלטון; הכיסוי של מערכת הבחירות בשנה זו (מארס 2015); הוויכוח על נאום נתניהו בקונגרס במארס השנה; ומערכת התגובות בישראל לסיפרו של מיכאל אורן 'בעלת ברית'.

היו ודאי מקרים רבים נוספים, אבל בכולם היתה תחושה שהכותבים והעורכים המובילים משרתים גורמים פוליטיים ספציפיים – ולפעמים גם גורמים זרים. האיחוד האירופי למשל, או הממשל האמריקני. תקשורת מינצנברגית היא כזאת שמי שנחשף אליה לא יכול לקחת שום דבר בה כנתינתו וכדיווח ישר; מהכותרות הראשיות ועד אחרון טורי הדעה – הכל משועבד לסדר יום של לוחמה פוליטית. על הקורא ועל הצופה להתייחס בחשד כלפי כל מה שמשודר אליו. זו אוירה לא בריאה מבחינה דמוקרטית. מובילי התקשורת בישראל הם אלו שהצליחו להפוך נושא זניח כמו מיחזור בקבוקים בבית ראש הממשלה לשערוריה שלוותה בהיסטריה ציבורית.

השפעתה העיקרית של תקשורת הזרם המרכזי בישראל היא בשיבוש הדיון הציבורי. ומעבר לכך, התקשורת של היום, על כל חולשותיה, שולטת בנושאים שעולים על סדר היום יותר מאי פעם בעבר. כך גם יש תחושה, שבכירי המערכת הפוליטית חיים יותר מבעבר בפחד מהתקשורת. ההסבר למצב החדש הוא החבירה של תקשורת הזרם המרכזי לכל הנושא "החברתי", שתפס בבת אחת את מרכז הבמה החל בהפגנות המחאה הבלתי פוסקות בקיץ 2011. באופן בלתי צפוי, התברר שסדר יום כלכלי סוציאלי מניע המונים. זה היה זמנם של מובילי תקשורת חדשים, שדחקו במידה מסוימת את מובילי התקשורת הישנים. התברר שמנהיגי האיתרוג שילמו מחיר מסוים בשמם הטוב.

התברר שגורלו של כלי תקשורת נקבע במידה רבה על-פי יכולתו להרים נושא בוער ושנוי במחלוקת לראש סדר העדיפויות. הדבר הזה יכול להתבצע רק באופוזיציה חריפה לממשלה ובעיקר לראש הממשלה נתניהו. מאז 2011, למשל, השתנה המוסף הכלכלי של 'הארץ' דה-מרקר כמעט מהקצה אל הקצה. מעיתון כלכלי החוגג את הדינמיות של עולם העסקים הישראלי, הוא הפך לעיתון רדיקלי שבשם האידיאל הטהרני של התחרות החופשית, משחיר את מובילי הכלכלה בישראל. אך בפני עצמה זוהי אינה תופעה שלילית. הצד השלילי בקמפיינים סביב נושאים כמו מתווה הגז הוא הריכוזיות של החלל התקשורתי בישראל, וזאת על אף כל מערכת הביזור בענף. באופן אירוני משהו היתה תחושה שדווקא הממונה על ההגבלים העסקיים גילה הושפע ממונופול הדעות, וכתוצאה שינה את טעמו וסירב לאשר את 'מתווה הגז'. גילה בחר להחליט ששותפות הגז היא מונופול.

הריכוזיות של מונופול הדעות מוצאת את ביטויה דבר יום-ביומו; כאשר מופיעה כותרת שמוצאת חן בעיני מגישי תכניות בקול ישראל ובגלי צה"ל מתחיל מיד מחול שדים של מיחזור האייטם החדשותי או הפובליציסטי בכל תכניות המלל משבע בבוקר עד 9 בערב. נראה כי בעידן של ממשלות נתניהו, התקשורת של הזרם המרכזי הפכה ממאתרגת לאופוזיציה אוטומטית. לעתים, זו אופוזיציה לכל מה שהוא מדינת ישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. ההתנתקות בסך הכל האירה כמו זרקור את הריקבון המוחלט שפשה בסתר ובמהלך שנים רבות בכל מערכות השלטון ומוקדי הכוח במדינת ישראל. המסקנה עבור האזרח הייתה פשוטה- אתה לבד. אף אחד לא ישמור עליך, אף אחד לא יגן על הצדק והמוסר. תסתדר. וזה מה כולנו עושים מאז, מסתדרים

  2. מאמר מאלף שמשקף נכונה את רגשות חלק גדול מהציבור בארץ ואף כמוני מחוצה לה.
    התקשורת בארץ נתפסת עויינת כל מה שקשור לערכים יהודיים, עד כדי שאם אני רוצה לדעת את האמת, פשוט לימדתי את עצמי לקחת כל מידע ולהתייחס אליו בדיוק הפוך ממה שהתקשורת מנסה להציגו, וזה עובד, כל תרחיש מתאמת באופן הזה בצורה מדהימה. זה עצוב, אבל מה לעשות שאין דמוקרטיה בישראל.

  3. יש כאן מחדל רב שנים של הסקטור הימני / לאומי / יהודי ניצחון בבחירות מושג לאחר חודשים שלושה של מסע בחירות אבל נותן רק עדיפות ברשות המחוקקת והמבצעת הכנסת אנשים לרשות השופטת, לתיקשורת ולאקדמיה מצריך מאמץ של אלפי אנשים לאורך עשרות שנים בלעדיו הניצחון הפוליטי די עקר.

  4. גם מלחמת לבנון השנייה עם הנאומים של נסראללה בשידור חי לא עזרו לאמון הציבר בתקשורת,אחלה מאמר.

  5. יש מונופול הנתמך במישרין או בעקיפין על ידי הקופה ה"ציבורית כלומר באמצעות כספים שנשדדו מבני האדם, כלומר מדובר בגוף שקיומו אינו תלוי מה צרכניו חושבים עליו. כל עוד לא יהיו שמים חופשיים בישראל בהם כל מי שרוצה לסכן את כספו יהיה זכאי להקים ולקיים מכשיר תקשורתי, עד אז אין תקשורת בישראל. איני סבור שלתקשורת יש תפקיד אלא אם כן נגדיר את תפקידו של יצרן גרביים, כתפקיד לספק גרביים לאזרחי ישראל, תקשורת הינו מוצר שבמדינה חופשית היה צריך להיות טוב באמות מידה צרכניות כדי להתקיים ותו לא.

  6. איבדתי את האמון בביהמ"ש העליון העקבות ההחלטה לעצור קטינים ובעקבות ההחלטה של מזוז לעצור את האוטובוסים.