אין הלוואות חינם

משרד הכלכלה החליט לקדם עסקים קטנים ובינוניים באמצעות מתן הלוואות בתנאים אטרקטיביים • התוצאה: החברות והבנקים גוזרים קופון על חשבון המדינה, כלומר משלם המסים, והלווים מקבלים פחות משחשבו • יש דרכים אחרות, טובות יותר לכולם

כשהממשלה רוצה לקדם נושא מסוים, היא לרוב בוחרת אחת משתי אפשרויות: הראשונה היא רגולציה, כמו קנס על מפעלים מזהמים למשל, בה היא מונעת או מגבילה פעילות על מנת לעודד אחרת; והשנייה היא מתן מענקים וסבסודים, כמו מענקי מגורים ברכישת דירה למשל, שבאמצעותם היא מעודדת פעילות אחת, לעתים על חשבון האחרת. רבות דובר על ההשלכות הבעייתיות וחוסר ההיגיון שברגולציה לא מידתית (נזקי חוק הספרים למשל). אך על חוסר ההצדקה שיש בסבסודים ומענקים מדברים פחות.

ניקח לדוגמא ניהול עסק. כידוע, כדי לבצע זאת נדרשת לא מעט יוזמה, תעוזה, יסודיות וחריצות. במקביל, אין מנוס מגב כלכלי משמעותי ומכסף להשקעה. לפני מספר חודשים החלטתי להרחיב עסק שאני מחזיק, ונזקקתי להלוואה. כששמעתי פרסומות של משרד הכלכלה לגבי האפשרות של עסקים קטנים ובינוניים לקחת הלוואה בערבות המדינה, החלטתי לנסות. ההיגיון אמר שגיוס אשראי לעסק חדש זה סיפור יקר ומורכב, ומן הסתם המעורבות של המדינה בנושא תהיה פתרון טוב יותר.

למרבה הצער, בסופו של התהליך התברר כי גם הפעם המעורבות הממשלתית לא יעילה. שגם אם לי נוצר רווח קטן ממעורבות המדינה (במבט לאחור, זה לא בהכרח נכון) לגופים האחרים המעורבים נוצר רווח גדול, ועל חשבון המדינה – כלומר ציבור משלמי המסים. ואני, כמובן, ביניהם.

המדינה תשלם? על חשבון מי?

והנה סיפור הדברים בקצרה: לפני כשנתיים משרד הכלכלה סיים הליכי מכרז בו נבחרה חברת 'מעוף' להוות את הזרוע הביצועית בכל מה שקשור לקידום העסקים הקטנים והבינוניים. בין תפקידיה 'מעוף' מעבירה קורסים מסובסדים, יעוץ ארגוני מסובסד וגם מעמידה יועץ מטעמה על מנת להגיש את הבקשה להלוואה. החלטתי להיעזר ביועץ, כאשר התשלום עבורו הוא על בסיס הצלחה. מגיש בקשת ההלוואה משלם חצי אחוז מסך ההלוואה המאושרת, ואילו מעוף משלמים ליועץ כ-2,500 ש"ח. כמובן שבפועל הסכום המועבר לחברת 'מעוף' על-ידי משרד הכלכלה גבוה יותר, שכן הוא אמור לכלול תקורה לחברת 'מעוף'. 

הצעד הראשון היה תשלום אגרה ע"ס 250 ש"ח, על מנת שגוף מטעם המדינה יבחן את הבקשה. מי שבוחן את הבקשה זו פירמת רו"ח BDSK אשר הקימה מחלקה מיוחדת לצורך העניין. תפקידה כפי שהוגדר הוא: "הפירמה תשמש גוף מתאם מטעם המדינה, וגם תבחן את יכולת החזר ההלוואה של העסק, רמת הסיכון, פוטנציאל ההתפתחות שלו ותרומתו למשק". זאת אומרת שבדומה לבנק שעושה הערכת סיכונים לגבי ההלוואות, המדינה גם מעוניינת (ובצדק) לעשות הערכה. אפשר להניח שמקרה בו הבנק היה מסרב לתת הלוואה מחשש לחוסר יכולת לפרוע אותה, היה קרוב לוודאי נפסל גם על-ידי נציגי משרד הכלכלה. כמובן שעלות הבדיקה גבוהה מ-250 השקלים של האגרה, ומי שמשלים את עלות המימון הוא שוב משרד הכלכלה.

לאחר שמתקבל אישור עקרוני להלוואה מה-BDSK, ישנו טווח זמן מצומצם לבחור בנק ממנו תילקח ההלוואה (מבין הבנקים שזכו במכרז). למרות שהתיק כבר אושר על-ידי BDSK, עושה הבנק הערכה משלו ובודק את נכונותו להעמיד את ההלוואה. בהנחה שהבנק מאשר את התיק הוא קובע את הסכום ואת גובה הריבית. במקרה שלי, כמו במקרים אחרים, טווח הזמן לא אפשר משא-ומתן ממשי מול הבנק, ולכן גובה הריבית על ההלוואה היה הגובה המקסימלי שאותו מותר להם לגבות, פריים + 3.5%. במבט ראשון זו בהחלט ריבית אטרקטיבית, אך כשיורדים לפרטי ההלוואה ומבינים את אפייה של מעורבות הבנק מגלים שזה לא בהכרח הסיפור.

נותנים יותר, מקבלים פחות

על מנת לעודד צמיחה, המדינה מעוניינת להגדיל את מחזור הכספים שלה מדי שנה. זאת אומרת שאם מחזור הכספים של המדינה בשנת 2014 היה 1,000,000 ש"ח, היא תרצה שבשנת 2015 הסכום יעמוד על 1,030,000 ש"ח. הדרך לעשות זאת היא באמצעות אשראי והלוואות במשק. בפועל, ההלוואות הם כסף חדש אשר נוסף למחזור ומגדיל את מחזור הכספים. מי שאחראי על הענקת הלוואות והגדלת מחזור הכספים אלו הבנקים. למעשה, הם קיבלו את הפריווילגיה 'להדפיס' כסף. אך תמורת הטבה זו עליהם לעמוד בשתי התחייבויות: הראשונה היא שברגע שהם הכניסו כסף למחזור הם אחראים לו, ואם לקוח לא מחזיר את ההלוואה מכל סיבה שהיא – הבנק יהיה אחראי לכסות על הסכום החסר. תנאי שני דורש מהבנקים שעל כל הלוואה שהם נותנים יהיה ברשותם סכום של 10% מערכה. כספי הפקדונות ש"נחים" אצל הבנקים נועדו בין השאר למטרה הזו.

במילים אחרות, על כל הלוואה רגילה שהבנק נותן הוא מרוויח אמנם מהריביות אך יש לו מחויבות כפולה. גם לכסף שבחוץ וגם לפיקדון שאצלו בפנים. לעומת זאת בהלוואה בערבות המדינה, המחויבות לכסף לא קיימת (שהרי המדינה ערבה ללווה). גם על הצורך של העמדת פקדון בגובה 10% מערך ההלוואה התגברו הבנקים בסיפור שלנו, על-ידי דרישה שנודעה לי בשלב מאוחר יחסית של התהליך: על לוקח ההלוואה להעמיד סכום של בין 10% ל-25% מערך ההלוואה כפיקדון. משמעות הדבר היא שאם אושרה הלוואה בגובה 100,000 ש"ח, בפועל ההלוואה תהיה בסכום שבין 75,000 ל- 90,000 ש"ח. לעומת זאת, הריבית תהיה על הסכום כולו. מעבר לכך שהאזרח-לקוח מגלה שסכום ההלוואה שרצה קטן משמעותית, הוא גם משלם ריבית גבוהה ממה שחשב: על מלוא ה-100,000 ש"ח, למרות שרק ב-75,000 ש"ח הוא עושה שימוש. זהו ייקור משמעותי של הריבית, בנוסף לסכום של 180 ש"ח שעל לוקח ההלוואה לשלם על מנת לרשום את הפקדון על שמו. בשורה התחתונה, הבנק נותן הלוואה ללא סיכון וללא צורך להעמיד הון ונהנה מהריביות. אם הכל הולך חלק – הבנק הרוויח. וגם אם לא, בזכות ערבות המדינה, הבנק לא מפסיד. 

אם כן, המדינה החליטה שהיא רוצה לעזור לעסקים קטנים ובינוניים, ועל מנת לעזור להם היא תשתתף בתכנית הלוואות. כדי שהתכנית תצליח היא תשלם לפירמת רו"ח, היא תשלם לחברת 'מעוף' ויועץ מטעמה, היא תיתן לבנקים בונוס בלי שום סיכון וכמובן שהיא תשקיע בפרסום ותמנה בעלי תפקידים במשרד הכלכלה על מנת ללוות את העניין. בתמורה, הלווה יקבל במקרה הטוב הלוואה נמוכה יותר ובריביות גבוהות. שווה? 

אז קבלתי את ההלוואה ורציתי לנצל את ההזדמנות לומר תודה רבה. אבל אם המדינה רוצה לקדם עסקים קטנים ובינוניים היא יכולה לוותר על ההשקעה האדירה שלה ב"מעורבות" וב"עידוד". במקום זה הייתי ממליץ לה פשוט להתערב פחות: להקל את נטל המס (ומתוך כך את הצורך לשלם לרואה חשבון אלפי שקלים בשנה); להשוות את תנאי העצמאים לתנאי השכירים; להבין שעסק לא חסין למחירי ארנונה שערורייתיים וגם לא לאגרות שילוט. וכן, גם הייתי שמח אם הייתם מנחים את הפקח לאפשר לפרוק סחורה. או לפחות למצוא סידורי פריקת סחורה נורמליים. תודה מראש.