תנו לנו לדאוג לעתיד שלנו בעצמנו

חוק הפנסיה מוכיח: האזרחים אולי הם לא יודעים לדאוג לעצמם באופן אופטימילי, אבל הממשלה עושה זאת גרוע עוד יותר.

הממשלה לא יודעת יותר טוב. אילוסטרציה. צילום: נתי שוחט, פלאש90

פנסיה. הנה נושא שבו כולנו (מלבד כמה נודניקים) יודעים שיש בו צורך בחקיקה ובדאגה מגבוה. נכון, אנשים יודעים לדאוג לעצמם בלבחור לימודים, ועבודה (לא בית ספר, כמובן, או גן – את זה הממשלה כנראה צריכה לבחור בשבילנו), אבל פנסיה? אנחנו הרי יודעים עד כמה אנחנו קצרי ראות. מי מאיתנו היה חוסך היום משהו לפנסיה של עוד שלושים שנה? אף אחד (מלבד כמה נודניקים, כאמור).

הנה מקרה שבו יש "כשל שוק" ברור, שבו נחלצו לעזרתנו גדולי המומחים הפיננסיים ומיטב הבירוקרטים, הצילו את עצמנו מעצמנו וקבעו תוכניות פנסיה מקיפות, לרווחתנו.

באג בפנסיה

אמנם, מתברר שהיה איזשהו באג עם תוכניות הפנסיה הללו. התוכניות הישנות, מה שמכונה "פנסיה תקציבית", התבררו כסוג של הונאת פונזי ענקית, שהתבססה על כך שמשלמי המסים הצעירים יוכלו לשלם אחוז מהשכר שלהם בשביל המבוגרים. זה הלך טוב במשך עשור או שניים, עד שהתברר שזה בעצם בור ללא תחתית; שכבת המבוגרים הלכה וגדלה, שכבת הצעירים הלכה וקטנה (תודות למגמות דמוגרפיות שבהחלט היה להן קשר לזה), וכך הלך והתחוור לממשלות בעולם שלצ'קים הפתוחים הללו אין שום כיסוי, והבור הפיסקלי שנפער היה ענק במיוחד.

לא זו בלבד, אלא שהן גם לא ממש הוגנות: מבוגרים רבים צברו עושר ונכסים במהלך חייהם, והם לא ממש צריכים את הפנסיה התקציבית הזו (אנחנו מדמיינים לעצמנו "קשיש" כזקן הסובל מחרפת רעב, אך למעשה לא זה המצב אצל רוב המבוגרים) – ולעומת זאת צעירים רבים דווקא לא חיים ברווחה גדולה, והם צריכים לעבוד קשה רק כדי לפרנס את עצמם; והנה הממשלה מטילה עליהם עול של מסים, ישירים ועקיפים, כדי לממן את המבוגרים האמידים.

מכל מקום, ראו הממשלות את הצרה והחליטו לשנות את כללי המשחק. וכך, בישראל לדוגמה, עברנו מ"פנסיה תקציבית" עם הבור ללא תחתית, ל"פנסיה צוברת", שבה המעביד והעובד מפרישים אחוז מסוים מן השכר לקרן פנסיה. קרן הפנסיה, בתקווה, תמשיך ותצבור ריביות ותשואות, ובסוף תהיה לעובד גמלה נחמדה לאחר שיפרוש. נשמע נפלא.

או שלא. כפי שציין שאול אמסטרדמסקי בהרצאה פופולרית לפני שנתיים, כדי שתוכנית הפנסיה הגאונית הזו תעבוד, צריכות להתממש כמה וכמה הנחות יסוד שרבות מהן מתנפצות אל מול עינינו: צריך שתהיה יציבות במקום עבודה אחד – דבר שכיום רחוק מאוד מן המציאות; צריך שעובדים לא יממשו את כספי הפיצויים שלהם – תקוות שווא; צריך שלא תהיינה נפילות בבורסה, שהריבית תהיה גבוהה, שלא תהיינה תספורות, שדמי הניהול לא יהיו גבוהים – וכל אלה כמובן לא ממש קורים. ועוד צריך שתוחלת החיים לא תתארך, אבל היא מתארכת. מה שאומר שיש למבוגרים יותר זמן מאז גיל הפרישה ועד יום מותם, כלומר הכסף שנחסך לפנסיה צריך להיפרס על פני יותר שנים.

[הערה על תוחלת החיים: אמסטרדמסקי מציין שבשנות השבעים תוחלת החיים הייתה 70, והיום היא הגיעה ליותר מ-80. לכן, הוא מסיק, אנחנו נחיה עד גיל מאה, ובנינו עד גיל 140. אני בטוח שהוא התחרט על השטות הזו ברגע שהיא יצאה מהפה שלו, אבל בכל זאת יש צורך להסביר למה זו שטות: תוחלת החיים היא מושג סטטיסטי המתייחס לאורך השנים הממוצע, של כל האוכלוסייה, מינקות ועד שיבה. מה שאומר שתמותת תינוקות, לדוגמה, מורידה את תוחלת החיים; והצלה של תינוקות עם התפתחות הטכנולוגיה (כמו גם הפלות של עוברים חולים בטרם נולדו!) מעלה את תוחלת החיים, אך לא משנה בכהוא זה את אריכות הימים לאנשים מבוגרים. למעשה עם כל ההתקדמות הטכנולוגית לא הושגה עד כה אף פריצת דרך שתעקוף את שיא אורך החיים של סביב מאה ועשרים, שהיה ידוע כבר בימי קדם כשיא אורך החיים של האדם; ובאשר לאורך החיים הממוצע לאנשים מבוגרים, כבר משורר תהילים אמר "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". אז היום אפשר להוסיף עוד עשר שנים אולי. זה מכובד מאוד אבל אי אפשר להיסחף מכאן ועד למספרים הדמיוניים של אמסטרדמסקי. מה שכן, אין ספק שאחוז המבוגרים באוכלוסייה עלה מאוד במאה השנה האחרונות במדינות המערביות, ולכן הפנסיה התקציבית לא יכלה להחזיק מים.]

נחזור לעניין. גם הפנסיות הצוברות הנוכחיות, מתברר, אינן גליק גדול. ואל מול הנפילות הנוכחיות בבורסות העולם, שב אמסטרדמסקי ומקונן על החוסך המבוגר חסר ההגנה, שהממשלה משקיעה את כספו על קרן הבורסה, ושהיא צריכה להגן עליו מעצמה איכשהו.

מנסים להמציא מחדש את הגלגל; שר האוצר משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש90
מנסים להמציא מחדש את הגלגל; שר האוצר משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

מה הפתרון? להקים ועדה!

מה הפתרון, לפי אמסטרדמסקי? לא ברור. הוא רוצה שתוקם ועדה, שישבו האנשים המומחים והחכמים בעולם לנושא הפנסיות, ויפתרו את העניין. האמונה של אמסטרדמסקי – כמו של רבים אחרים – בעליונותם של המומחים היא כה גדולה, שהוא לא פוקח את עיניו לרגע ומסתכל על העבר נכוחה: מתברר, שימו לב, שאם אנחנו לא יודעים לדאוג לפנסיות שלנו, הרי שהממשלה עוד יותר לא יודעת.

כן. הממשלה, כך מתברר, עושה שוב ושוב ניסויים בכספנו, מקבלת החלטות שערורייתיות, עושה טעויות על ימין ועל שמאל – וכל זה בגיבוי המומחים הגדולים, אלה שאמסטרדמסקי כה מעריץ. כך שהדוגמה הזו של פנסיה כ"כשל" של בני האנוש מתבררת ככשל גדול בהרבה של הממשלות והבירוקרטיות, שגם בהן, הפתעה, משרתים בני אנוש, וגם הם אינם מושלמים, אלא שכשהם טועים – הם סוחפים את כל המשק עמם.

האם באמת הפרשת חובה לקרן פנסיה היא הדרך הטובה והחכמה ביותר לדאוג לעתידנו? כך משוכנעים המומחים המשרתים את הממשלות. וכך היו רוצים שיחשבו אותם מנהלי קרנות הפנסיה, שמנהלים למעשה קרטל לכל דבר ועניין, עם לקוחות שבויים בחסות הממשלה.

הפרשה חודשית לקרן פנסיה יכולה אולי להיות פתרון טוב, עבור חלק מהאנשים, אם התנאים מתאימים. היא בהחלט לא יכולה להיות הפתרון עבור כל האנשים. לא בטוח שהיא הפתרון אפילו עבור רוב האנשים. אז למה המומחים הגדולים בחרו בפתרון הזה? ומדוע בסיבוב הקודם הם בחרו בפתרון הכושל עד אימה של פנסיה תקציבית? התשובה די פשוטה ועצובה: זה לא הכסף שלהם. יש להם בעיה ("צריך לדאוג שלכל המבוגרים מעל גיל 65 תהיה קצבה סבבה"), הם צריכים למצוא פתרון כללי אחד לכולם, אז הם פשוט מתעלמים מכל הבעיות הקטנטנות האלה של אפשרות של שינוי דמוגרפי, ושל שינויים באינפלציה, ובריבית, ובבורסה, ותספורות, ודמי ניהול, ועוד ועוד. ובינתיים המומחים, והבירורקטיות האדירות, והממשלות, כרו בור לכולנו.

ויש עוד בעיות: על גיל הפרישה המלאכותי – 65, או 67, או 70 – שהוא שריד אנכרוניסטי ממדינת הרווחה שייסד ביסמרק בשלהי המאה ה-19, אי אפשר ממש להגן. יש אנשים שלא יכולים לעבוד בגיל 67. יש גם אנשים שלא יכולים לעבוד בגיל 50. אבל יש רבים וטובים שמסוגלים לעבוד עוד שנים רבות אחרי אותו קו דמיוני, ואדרבה, הפרישה הכפויה שלהם לפנסיה גורמת להם נזקים פסיכולוגיים של ממש. אנשים רבים אינם מסוגלים סתם ככה לשבת בבית, ואלמלא המסגרת הכפויה מלמעלה הם היו יכולים להמשיך ולפרנס את עצמם עד גיל הזקנה האמיתי, כשכוחם יהיה תשוש מכדי לעשות זאת.

אבל שאול אמסטרדמסקי, המוטרד בצדק מעומק הברוך שהובילו אותנו אליו הממשלות, דוחק להקים "איזושהי ועדת מומחים שתחשוב מה אפשר לעשות", כמילותיו המדויקות. כי ועדת המומחים של 2013, או של 2015, תהיה בוודאי הרבה יותר מוצלחת מוועדות המומחים של 1960 ו-1990! הם היו טיפשים, עכשיו אנחנו סופר-חכמים!

לא, שאול. ועדת מומחים, חכמה ככל שתהיה, לא יכולה להחליט עבור הכסף של כולנו בצורה טובה יותר משכל אחד מאיתנו היה מחליט עבור עצמו. נשגב מבינתי כיצד אנשים ששוב ושוב מצביעים על הכשלים של הפוליטיקאים והרגולטורים, במגוון תחומים, מתמסרים בלהט רב שכזה למסירת יותר ויותר תחומים לידיהם של אותם פוליטיקאים ורגולטורים עצמם, ורק דוחקים בהם שיהיה "חכמים יותר". Yeah, right.

דרכים רבות לפנסיה

יש דרכים רבות לדאוג לימי הזקנה. לכל אחד הדרך משלו. יש מי שפורשת בגיל 30; יש מי שעובד עד גיל 90. יש מי שמקים עסק ומקווה שהוא ישגשג כך שיוכל לקיים אותו לאורך ימים ושנים; יש מי שמשקיע בבורסה או קונה נדל"ן. יש מי שחי בצניעות ו"שם כסף בצד"; רוב האנשים לא יחסכו בתחילת דרכם, וככל שיתבגרו ויתבססו יוכלו לשמור יותר כסף בצד לעתיד לבוא. גוף ממשלתי, חכם ומתוחכם ככל שיהיה, אינו יכול לקחת מדיניות אחידה ולהחיל אותה על כולם בלי לגרום נזקים של ממש. עם הכסף שהממשלה מכריחה אותנו להפריש לפנסיה (ושלא תהיה טעות: גם הפרשת המעביד היא למעשה מהכסף שלנו – הכסף שהמעביד היה משלם לנו אילולא חובת ההפרשה), יכולנו להחליט בעצמנו מה לעשות: לקנות אייפון, או אוכל, או לגור בדירה מרווחת יותר, או לחסוך בעצמנו ולהשקיע בקרן שמוצאת חן בעינינו.

כל זה אינו קיים היום: הממשלה לוקחת את כספנו, לכאורה לטובתנו, אך בפועל רק לטובתם של מנהלים מסוימים באותן הקרנות. אנחנו יכולים לעשות לזה סוף: לקרוא לממשלה להפסיק לדאוג לנו כאילו היינו ילדים חסרי שכל, ולתת לנו חזרה את הכסף. מי ידאג לנו לעת זקנה? אנחנו נדאג לעצמנו. ואם אנחנו לא נדאג לעצמנו, כדאי שנהיה בטוחים שהממשלה לא תעשה את זה טוב יותר מאיתנו: כל העדויות מצביעות על כך שהיא רק מחמירה את המצב, לא עוזרת.

ילדים כהשקעה בטוחה לטווח ארוך. אילוסטרציה. צילום: יונתן זינדל, פלאש90
ילדים כהשקעה בטוחה לטווח ארוך. אילוסטרציה. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

ילדים כהשקעה לטווח ארוך

ועוד הערה לקראת סיום: האם שאלתם את עצמכם, מי דאג לקשישים בימי טרום המצאת הפנסיה? הרי כל התוכניות הללו החלו בגרמניה של ביסמרק, לא בשחר ההיסטוריה. ובכן, מתברר שמלבד הדאגה של אנשים לעצמם באמצעות צבירת עושר ונכסים (מי שיכול), היה עוד חיסכון פנסיוני: הילדים.

המגמה הדמוגרפית של ילודה שלילית בעולם המערבי, זו שמאיימת בעצמה על עולם הפנסיות, לא באה משום מקום. אחד ההסברים לה, כפי שציין ד"ר סם גרג ממכון אקטון בהרצאה שנשא בישראל לפני כמה חודשים, היא הפנסיות עצמן. בעבר היו הילדים המשענת לעת זקנה; "והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך" (רות ד,טו), אמרו הנשים לנעמי על בנה, ובכך ביטאו אמת ידועה וקיימת: הבנים היו ההשקעה הטובה ביותר לעת זקנה. לא היה צורך "לעודד ילודה" כפי שמנסים היום בכל מיני מענקים ודרכים מוזרות; הדאגה לגיל הזקנה היא זו שעודדה את הילודה. רק משעבר הדגש ל"חיסכון לפנסיה" ולפנסיות תקציביות, הפכו הילדים מנכס כלכלי לנטל כלכלי, ואין להתפלא על כך שהילודה הלכה ופחתה.

אבל אין כל גנאי בהיסמכות על הילדים לעת זקנה, כמו שאין כל גנאי בהיסמכות על ההורים כדי לקנות דירה או לממן לימודים, או בהיסמכות על משפחה וחברים וקהילה במקרים של צורך בסעד. וכאן לטעמי גם טועים מתנגדים מובהקים למערכות הממשלתיות, כמו בעלת הבלוג "הסולידית", שמבחינתה, כך נראה, כל אדם הוא אי שצריך לדאוג לעצמו דרך חיסכון נחרץ והשקעות חכמות. זו כמובן השקפה לגיטימית, וכיון שהיא אינה כופה אותה על אחרים הרי שאין בה נזק ממשי כמו זה שמשיתות התוכניות הממשלתיות, השותפות גם הן לאותה השקפה בסיסית; ואולם לדעתי אלו השקפות המתעלמות מטבעו החברתי של האדם, שבו הוא לרוב חי במסגרת משפחה, וקהילה רחבה יותר; החיים במסגרת שכזו מסוגלים לנטרל בעיות רבות העלולות ליפול על האדם הפרטי החי בלא "רשת ביטחון משפחתית" מעין זו.

הפתרון: להחזיר את הכסף לאזרחים

לא כל אדם מסוגל לדאוג לעצמו, ולא כל אדם חי במסגרת משפחה או קהילה היכולה לדאוג לו אם ייקלע למשבר, בין אם לעת זקנה או מסיבות אחרות; ואולם אי אפשר בשל אותם מקרים בודדים לשעבד מערכת כולה ולהביא אותה אל סחרור, ולגרום אגב כך בעיות ואומללות לרבים פי כמה. מה שקורה כעת בשוק הפנסיות, כמו בשווקים רבים אחרים, הוא לא "כשל שוק" כי אם "כשל חוק": האשליה שמומחים ובירוקרטים יכולים לפתור את כל בעיות העולם, וכי חוק שמטרתו טובה לכאורה אכן יגרום לתוצאות טובות. מה שיש לעשות, אם כן, הוא פשוט מאוד: להחזיר את הכסף לידי האזרחים, ולתת להם לדאוג לעצמם. אולי הם לא יודעים לעשות את זה באופן אופטימילי ואידיאלי, אבל הממשלה, כבר נוכחנו לדעת, עושה זאת גרוע עוד יותר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

  1. המומחים אינם מומחים, אך אתה מומחה.
    כנראה שאתה אוהד מחזות המקררים הריקים של קשישים.
    שאתה מדבר על הפנסיה התקציבית כעל הונאת פונטי אלה הם דברי הבל כאילו תוכנית פנסיה הינה חוק טבע שלא ישתנה לעולם.
    כן, יש תוכניות המבוססות על הידע הנוכחי ובעתיד ישתנו ואין רע בזה.
    הצגת הילודה כערך כלכלי גרידא הוא לא תואם את המציאות.
    יש כאלה שמבחינתם זה מצווה, יש כאלה שילדים הם אושר עבורם וכן יש גם כאלה שילדים עבורם היא הכנסה מהביטוח הלאומי.

    1. מקררים ריקים של קשישים היא בעיה של הילדים שלהם ולא שלי,
      למה אני צריך לשלם כי הילדים של הקשישים הללו חסרי לב ואנוכיים?

      לגבי ניצולי שואה עניים
      התערבות מדינה בעניין רק מעשירה עורכי דין ורמאים,
      אם הכסף היה הולך ישר לניצולי שואה
      לא היו ניצולי שואה עניים .

      פנסיה תקציבית היא אכן פירמידה בחסות "החוק"

      וילדים צריכים להפסיק להיות הכנסה מביטוח לאומי.

  2. כלכך הרבה טעויות בבלוג אחד
    פנסיה תקציבית הומצאה כשלמדינה לא היה "גרוש" ולכן המדינה במקום להפריש כספים נתנה הבטחה לפורשים שתשלם עבורם

    מי שעובר את גיל ה60 חי יותר שנים היום ממי שחי לפני 40 שנה
    (עובדה סטטיסטית)

    אולי תשלים לימודי סטיסטטיקה ואקטואריה (יחד עם אמסטרדמסקי שגםהוא מטעה לכיוון השני)

    או שתקימו תאטרון וודוביל נודד להפחדת אזרחים בורים מפני הפתרון היעיל, הכתבהשלך מדגימה למה המדינה חייבת להתערב ולהציל אזרחים מעצמם, לא בשבילם אלא בשביל אלו שלא רוצים לממן את הטימטום שלהם כשזה יהיה מאוחר מדי לתקן

  3. הלהט הניאו ליברלי שלך שכל כך לא סומך על ה"ממשלה" גורם לך לחשוב משום מה שעל האזרח הממוצע כן אפשר לסמוך

    אני חושב שאתה מספיק חכם כדי להבין שאם יתנו לאזרח להחליט איך וכמה הוא יחסוך לעת זקנה, הוא פשוט לא יחסוך.

    אם אתה רוצה הוכחה לכך, תוכל לראות שכ-30% מהעצמאים לא מפרישים כספים לפנסיה וגם מי שכן, עושה זאת רק בגלל הטבות המס מהמדינה. אם זה האחוז אצל העצמאים, אתה רק יכול לדמיין כמה זה יהיה אצל השכירים

    מה אכפת לי אתה שואל? אז קודם כל אני מאמין שמטרתה של הממשלה היא לדאוג לאזרחיה, גם אם לא תמיד הם מתים על הרעיון (אבל המחלוקת פה בינינו עקרונית מכדי שניכנס לזה עכשיו)
    אבל חשוב יותר, המוני זקנים עם חיסכון פנסיוני זעום יפלו על כתפי המדינה ויגרמו לנזק כלכלי גדול מהרבה מאשר פרישת כספי מיסים לאורך שנים

  4. בתי האבות מלאים בהורים שילדיהם נטשו אותם וידועה האימרה שהורים יכולים לגדל 12 ילדים אך ילד אחד לא יכול לדאוג להורה אחד.
    בקיצור אין לנו על מי לסמוך רק על עצמנו ולא על תחליף ההורה הוא המדינה שתדאג לנו, נותר לנו לקוות רק שהמדינה לא תפריע לנו לדאוג לעצמנו משום שהיא עושה זאת רוב הזמן הן בהטלת מיסי בורסה מיסי צדק חברתי ועוד מבית מדרשם של הסוציאל קומינסטים שמסתתרים מאחורי מהפכת הצדק החברתי בשנים האחרונות.

  5. הממשלה מוכנ לפוטר ממס אם אתה והמעביד שלך מפרישים לקרן פנסיה. מה בדיוק הבעיה בזה? אולי זה שמכריחים אותך לחסוך, אולי זה שנוצר קרטל של מקומות להשקעה. אבל עצם הרעיון הבסיסי – פחות מס אם אתה חוסך נשמע סביר…

    1. זה לא נכון. המדינה מכריחה בחוק להפריש, והפרשה זו פטורה ממס. אכן, אפשר להפריש יותר מהמינימום בלא מס. אולי לזה התכוונת

  6. אתה מדבר יפה בתור משורר, קצת פחות בתור מי שיורד לפרטיקה.
    אדון שאול אמסטרדמסקי מחפש פתרונות לבעיות מעמיקות של אוכלסיות המבוגרות , ועוד לא הצלחתי להבין את החלופה שלך לבעיה .
    להזכירך, אנחנו עדיין לא באמריקה , לישראל יש שוק עבודה שמתאים למודל האירופי עם רווחה, ולעשות בבד שינוי כלכלי על גבי אוכלסייה שנמצאת במעגל סיכון לקיום אישי ובריאותי מאוד מסוכן לקבל את הצעה שלך למי שדואג לסבא שלו סבתא שלו, או אפילו אבא שלו או אמא שלו.

  7. אכן אתה לא חייב לממן אף אחד. המדינה היא שחייבת בכך. המדינה קיימת על מנת לתת גיבוי לאזרחים ולא רק מסגרת עסקית.
    המיסים שלנו אמורים ללכת לכלל ולא כל אחד לנפשו כפי שהקפיטליסט המצוי תופס את העניין.
    מבחינתך שאנשים שהם פח׳ות מוצלחים שיירקבו וימותו. בעיה שלהם.
    אז למה להתגייס? הכי טוב להשתמט.
    תפיסת עולם של אדם לאדם זאב. מדינה היא יותר מאשר לתת לאנשים כלים לעשות כסף

  8. עניין נוסף הוא שקרנות הפנסיה הגדולות והריכוזיות חייבות מעצם היותן גדולות להשקיע דרך שוק ההון, שנגיש בעצמו רק לחברות גדולות. כך שהעסקים הקטנים, המשפחתיים, היוזמות הקטנות של יחידים שמהן צומחו בעבר שינויים מרחיקי לכת – סובלים למעשה מחוסר כרוני בהון, כך פחות עסקים קטנים נפתחים/מתרחבים, והשוק כולו הולך ונהיה ריכוזי. זאת לעומת המודל באירופה וארה"ב בדורות הקודמים בהם אנשים השקיעו את חסכונותיהם בעסק המשפחתי וכך ההון נצבר מדור לדור ועסקים חדשים ומוצלחים גדלו באופן אורגני לחברות המוצלחות של היום.

  9. לאור המשברים הפינססים התכופים חשבתי לי גם השבוע שלמעשה אין שום השקעה אשר נוכל לעשות בפועל על מנת להבטיח לעצמינו ימי פנסיה נטולי דאגות. מרכיב החוסר וודאות כ"כ גדול ששום מניה אינה בטוחה. רק למתי מעט עם רכוש ריאלי בשווי מיליונים אולי יכולי ם להסיר דאגה מליבם. בסופו של דבר ההשקעה הכי בטוחה היא ילדים, כמובן צריך להשקיע בגידולם המון!!אהבה וחינוך ערכי, במיוחד להראות להם כמה אנחנו מסורים להורים שלנו, זוהי הדוגמא האישית הטובה ביותר. שיגדלו להיות אנשים יצרנים/יצירתיים וערכיים. כמובן אם נביא רק 2 העול עליהם בעולם עם חוסר וודאות יהיה גדול מידי .צריך להביא שלושה ומעלה לפחות

  10. אתה כותב יפה ומשכנע, אבל אני חושב שהפעם פספסת. אחרי כל הסיסמאות על זה שאנחנו יודעים לדאוג לעצמנו טוב יותר, צריך לזכור שלא לכולם הייתה פנסיה תקציבית, אלא רק למגזר הציבורי, והעובדה היא שלרבים מאוד אין כל חיסכון פנסיוניאו נכסים אחרים שיכולים לפרנס אותם, כך שהשיטה שכל אחד ידאג לעצמו לא ממש עבדה בעבר.

    לגבי קרנות הפנסיה, אכן יש בהן בעיות שונות שצריך לפתור, אבל עצם הרעיון שלכל אדם יהיה חיסכון פנסיוני בגובה מסויים, הוא כבר שיפור גדול לעומת כל מה שהיה בעבר. חיסכון בלתי מספיק הוא עדיין הרבה יותר מכלום.

    כשאתה מדבר על תמיכה משפחתית וקהילתית, אתה נופל בכשל דומה לביקורת שלך על אמסטרדמסקי – ציפיות רומטיות ולא ריאליות מהמציאות. החברה בת ימינו היא הרבה יותר מנוכרת ואינדיבידואליסטית ממה שהיה בדורות קודמים, ולכן אי אפשר לצפות שמסגרות תמיכה שעבדו בעבר יעבדו בימינו, לטוב ולרע. גם אם נקבל את הטענה שהשינוי שהעביר את האחריות לידי הממשלה הוא רע, זה עניין לניתוח הסטורי תיאורטי גרידא, כי הסוסים האלה כבר ברחו מזמן מהאורווה.

    חוץ מזה, אתה מתלונן על זה שהצעירים צריכים לממן את המבוגרים באופן קולקטיבי, אבל מחייב את זה באופן פרטני, אז מה כבר ההבדל?

    אני כן מסכים עם הטענה לגבי גיל הפרישה – זה צריך להיות עניין הרבה יותר גמיש ואינדיבידואלי ולא חרב חדה שחותכת את כולם באותו גיל. שלא לדבר על הפער השערורייתי בין גילאי הפרישה של נשים וגברים, שמוצאו מהנחות שוביניסטיות מלפני עשרות שנים.

  11. אתה קשקשן.
    תוחלת חיים – או ליתר דיוק, תוחלת חיים בלידה (LEB – Life Expectancy at Birth) – כמו שאומר השם, מחושבת מרגע הלידה. להכניס לכאן הפלות זה קשקוש שרק גרשוני יכול לעשות.

    כדי להימנע מההטיה שנגרמת מאחוז תמותת תינוקות גבוה לפעמים מחשבים תוחלת לידה בגיל X, כמו 5 או 15, כדי לדעת לאיזה גיל יגיע ולד ששרד כמה שנות חיים.

    1. היא מחושבת מעת הלידה, וכיון שבעלי מומים מופלים, תוחלת החיים של מי ש*כן* נולד עולה. אילו היא הייתה מחושבת מתחילת ההריון תוחלת החיים הייתה יורדת דווקא.

  12. צודק בכל מילה. חוק הפנסיה הוא טירוף מוחלט, סוג של אילוזיה סוציאליסטית שאינה יכולה להתגשם אלא כהרס. מערכת המיסוי היא זו שהופכת את האזרחים לעניים, והיא זו שמאפשרת למשטר לשכנע את האזרחים שהדרך היחידה לשרוד היא בדרך של דאגת הפקידים להמון העם והיא זו הדוחקת את האזרחים למסלול של השחיטה באמצעות הטבות מס, כדרך שמפעלי הבשר מעלים את הבהמות למסלול השחיטה. ישנה דרך סבירה למדי של רכישת דירה שנייה כחסכון לימי הזקנה, אבל מה עושה המשטר כדי לחסל את האמצעי הזה בו האדם דואג לעצמו ונחלץ מתלות במשטר? הופך את מחירי הדירות לבלתי ניתנות להשגה ומטיל מס עשקני על רכישת דירה שניה.