מורה מעידן אחר

כנראה שלעולם לא אשכח את המורה שהייתה לי בחטיבת ביניים, בעיירה הקטנה בשם "חטירצ'י" שבאוזבקיסטאן. עיירה בה נולדתי וגדלתי בלי לעזוב ליום אחד, עד גיל 17.

את העיירה ניתן להגדיר, מבלי להגזים, כ"שכוחת אל". היא נמצאת בקצה האימפריה הרוסית, הרחק מפסי הרכבת והכבישים הבין-עירוניים הגדולים, מאות קילומטרים מבירת המחוז וערים גדולות אחרות. ולמרות זאת בבית ספרנו לימדו מורים מהשורה הראשונה, עם הרמה המקצועית הגבוהה ביותר. איך זה קרה? הודות למלחמת העולם השנייה – ותסלחו לי אם זה נשמע לכם טיפה לא פוליטיקלי קורקט.

בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 העבירו השלטונות נשים וילדים יהודיים לאוזבקיסטן הרחוקה, מאימת הנאצים שהלכו והתקרבו אז לערים בחלקה המערבי של רוסיה הגדולה. בין הנשים האלו היו גם מורות ותיקות. בתום המלחמה העדיפו חלקן לא לחזור לעריהן ולהישאר בארץ שטופת השמש, אשר העניקה להן מקלט בשנים הנוראיות. הן היו מסודרות – קיבלו קורת גג ועבדו בבית הספר המקומי.

את אחת מהמורות האלו אנחנו, התלמידים, לא אהבנו, פחדנו ממנה, קראנו לה מאחורי גבה "הקרפדה". היא באמת הייתה דומה לחיה זו: נמוכת קומה, שמנה, עם ידיים ורגליים קצרות. ראשה העגול בקושי הסתובב סביב הצוואר הקצר שלה. נוסף לכך על פניה העגולות והשמנות היו עיניים שמיות מובהקות – גדולות ובולטות. את התמונה היו משלימים שלושת הסנטרים הגדולים.

הדמות הזאת לימדה אותנו מתמטיקה; שמה היה מַארייה איסַאיבנה גויכמן. היא פונתה לאזורנו מלנינגרד. באותה תקופה נותרו לה מספר שנים עד לפרישה לגמלאות.

קודם כל משמעת

הגברת גויכמן הייתה מורה דרשנית, לא מתפשרת, קשוחה עם תלמידיה – ובמיוחד איתי. הרווחתי את היחס הזה ביושר, היו לי בעיות משמעת. אל תבינו לא נכון: לא הברזתי מלימודים, תמיד הכנתי שיעורי בית, הייתי תלמיד מצטיין. אך הייתה לי בעיה אחת רצינית: כמעט בכל שיעור הפרעתי למורים בכך שהתפרצתי וצעקתי את כל התשובות. למרות שפעלתי מתוך חוסר סובלנות גרידא ללא שום מטרה להפריע, בדיעבד הבנתי עד כמה ההתנהגות שלי הייתה מרושעת.

לדוגמה כאשר המורה הייתה פונה לכלל הכיתה בשאלה, מצפה שהתלמידים שיודעים את התשובה יצביעו, היא תיבחר מי יענה הפעם ותירשום לתלמיד את הציון ביומן. ואני הייתי משבש לה את  התכניות וקופץ מיד עם התשובה. בבחנים הייתי פותר את כל התרגילים והבעיות לפני כולם, ואז הייתי מסתובב על מושבי, נאנח משעמום ומפריע לתלמידים אחרים. על כל עבירה כזאת מאריה איסאיבנה הייתה רושמת לי ביומנה ציון "1" (שזה אפילו גרוע מ"נכשל" בסולם הציונים של ביה"ס סובייטי). אז הייתי בטוח שהיא עושה זאת בהנאה בלתי מוסתרת. היא הייתה מעתיקה את הציון המביש ליומן הציונים האישי שלי – בשביל ההורים. למזלי הוריי היו עסוקים בקשיי היום-יום ולא ממש התעניינו בהישגיי הלימודיים.

מאריה איסאיבנה לא תמיד הקפידה בבחירת המילים. לא פעם אנחנו, התלמידים, שמענו ממנה ביטוים די בוטים שהיו מביכים אותנו. למשל איזה תלמיד היה מבקש לצאת מהכיתה כי פתאום חש ברע, כואב לו הראש. בדרך כלל זה היה קורה כשהמורה הייתה מכריזה על בוחן פתע. אך את מאריה איסאייבנה קשה היה לרמות. היא הייתה מסננת בין שפתיה השמיות הבשרניות שלה לממזר שניסה לחמוק מהבוחן: "אין דבר, כואב הראש – הקלה לטוסיק". כן, כן את הפתגם הרוסי המפורסם הזה למדנו דווקא ממנה.

לי היא הייתה קוראת ללוח במקרים נדירים, למרות שהייתי מצביע גבוה מכולם. כשסוף-סוף הייתי זוכה לכך היא בעצמה הייתה עוברת לסוף החדר, נעמדת ליד השולחן הריק שלי ומשם הייתה טורפת אותי בשאלות ובהערות עוקצניות. והיו לה סיבות רבות לכך. כשהייתי יושב במקומי הייתי פותר את כל התרגילים בצ'יק. אך ליד הלוח הייתי אובד עצות, והמורה לא הייתה חוסכת ממני את ביקורתה.

"כל מה שאתה יודע זה להתפרץ ולהפריע" – הייתה עוקצת אותי ללא רחמים. "נו, תתחיל לחשוב, תפעיל כבר את הראש". "מה? נהיית לגמרי מטומטם  ב"קמצ'טקה" שלך? (מחוז מרוחק ברוסיה וגם כינוי לשורה האחרונה בכיתה – י.מ.)".

ואני הייתי מסתכל על נתוני התרגיל אותם העתקתי מספר התרגילים ללוח השחור הענק – ולא מבין דבר.

"כמה זמן אתה מתכוון עוד לשתוק?" – רעד בינתיים קולה של המורה.

הייתי מתחיל לגשש באפלה, מחפש דרכים ושיטות. בהתחלה הכול היה לא לעניין. המורה מצידה באותו הסגנון המתנשא והמזלזל דחתה את כל הרעיונות שהייתי מעלה. אני הייתי בלחץ אדיר, מזיע, מרוב בושה אוזניי היו בוערות. הייתי כותב ומיד מוחק, חוזר למה שדחיתי קודם, הייתי מציע דרך לגמרי פרועה. וכל זאת בליווי ההערות והעקיצות של מארייה איסאייבנה. כתמי גיר היו לא רק על ידי אך גם על אפי, סנטרי ומצחי.

אחרי זמן מה הצעד הבא שלי במציאת הפתרון היה משביע את רצונה, והיא הייתה מעודדת אותי – בדרכה המקורית שלה: "סוף-סוף יורי התחיל להפעיל את תאי המוח שלו".

אם שוב הייתי סוטה מהדרך הנכונה – הייתי חוטף מיד נזיפה: "שיבחתי אותך מוקדם מדי".

בסופו של דבר הייתי מצליח ופותר את התרגיל בהצלחה. אבל באיזה מחיר! אם בהיותי יושב במקומי הייתי פותר כל תרגיל בדקה, מול הלוח הייתי מבזבז על כך כמעט חצי שיעור. עייף, סחוט, קצת מבולבל ומבויש הייתי חוזר לשולחני ב"קמצ'טקה". והסיפור היה חוזר על עצמו 3-4 פעמים ברבעון.

לימוד דרך התנסות

רק אחרי סיום הלימודים הבנתי מה זה היה. למה במקומי הייתי פותר תרגילים בקלות וליד הלוח מתקשה. מערכת החינוך הסובייטית לא הכירה בגישה הדיפרנציאלית לתלמידים. באותה כיתה ישבו גם אלה שהיו מסוגלים ללמוד לחמש יחידות (לפי הסטנדרטים הישראלים) ואלה שעדיף היה לחסוך מהם את עינוי המתמטיקה. על אותו ספסל הלימודים ישבו גם תלמידים חרוצים וגם תלמידים בטלנים. גם אלה שאהבו לבוא לבית ספר וגם אלה שראו בו ענישה בלתי מוצדקת. המשותף בינינו היה רק הגיל. ו"הקרפדה" שלנו הייתה חונכת דגולה, גאונית. היא שלטה בשיטה שלהרבה מורים כדאי להצטייד בה גם היום. היא נמנתה עם נציגי האסכולה הנפלאה שאת עקרונותיה הביאה איתה לחור נידח של האימפריה הסובייטית.

כל הסוד היה בכך שהיא הייתה קוראת לי ללוח לא כדי לפתור תרגיל נוסף מסוג התרגילים המוכרים לנו כבר, שאיתם כל הכיתה מתמודדת כבר חודש ואותם הייתי מפצח בקלות ולא היה בהם שום קושי בשבילי. אלא הייתה דורשת ממני לפתור את התרגיל הראשון מהפרק הבא בתוכנית הלימודים אותו עדיין לא למדנו. למשל, אם היינו בשלב שבו עלינו לעבור מפתרון משוואות עם נעלם אחד, לפתרון משוואות עם שני נעלמים, היתה המורה קוראת לי ללוח לפתור משוואה עם שני נעלמים מבלי שלימדה קודם לכן את הדרך לעשות זאת.

על פי שיטתה של מאריה איסאייבנה ההסברים המילוליים היו מיותרים ולא מועילים. יש לעבור ישר למעשים. במקום לעמוד מול הלוח עם הגב ל-30 מופרעים קטנים, שלא ברור במה הם בדיוק עסוקים בזמן שהמורה בעצמה פותרת את התרגיל, מאריה איסאייבנה הייתה מגייסת אותי. הכיתה עדיין נשארת תחת השגחתה ושליטתה המלאה; היא רואה בדיוק מה כל אחד מהתלמידים עושה. בלי שקיבלתי איזשהו הסבר הייתי נזרק לתוך המים העמוקים, והייתי מוכרח להמציא מחדש, על המקום, שיטה לפתרון לתרגילים מסוג זה בעזרת ניווט קל ודחיפות קטנות לכיוון הנכון. והיא הייתה מענה אותי עד שתבוא ההברקה. ורק אז הייתה משחררת אותי – לא לפני שהוסיפה: "אל תמחק דבר מהלוח".

אחר כך הייתה קוראת ללוח את נדינ'קה – התלמידה המצטיינת שלנו אשר בלטה גם במשמעת מופתית. על נדינ'קה היה לפתור את התרגיל הבא מהספר "לפי הדרך" שאני סללתי בייסורים. אחריה היו נקראים ללוח תלמידים ותלמידות פחות טובים. והחיים היו מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות עד שהיו מגיעים לתרגילים עם שני נעלמים בריבוע. ואז שוב היתה מגיעה העת להתעלל בי. ושוב הייתי מזיע, נלחץ, ומגשש את הדרך לאמת.

בשיטה הזאת מאריה איסאיבנה הייתה מלמדת אותי לאמץ מחשבה יצירתית. כאמור, כל זאת הבנתי בדיעבד, שנים רבות לאחר סיום לימודיי בבית הספר. זאת הייתה תרומתה להישג שלי בתיכון אותו סיימתי עם מדליה אשר העניקה לי זכות להתקבל לאוניברסיטה בלי שנאלצתי להיבחן בארבעה מבחנים קשים (על בעלי מדליה היה לקבל ציון מרבי במקצוע אחד בלבד).

מורשת חינוכית

אחרי התיכון נסעתי ללמוד באוניברסיטה בבירת המחוז, סמרקנד. סיימתי את האוניברסיטה ובעצמי הפכתי למורה. עם המורה למתמטיקה מאריה איסאיבנה לא נפגשתי מאז. אבל מורשתה של "הקרפדה" הייתה נר לרגליי. מובן שהלכתי אחרי רוח שיטתה.

הנה לכם אחת מהדוגמאות. לאחר חודשיים בתפקידי כמורה הביע סגן המנהל הפדגוגי של בית הספר רצון לבקר בשיעור אצל המורה המתחיל (נוהל שיגרתי ברוסיה). אני בעצמי ביקרתי לא פעם בשיעוריהם של עמיתי. במקרים כאלה תמיד תהיתי ולעגתי להרגל של קריאת התלמיד המצטיין – על מנת להמחיש את ההישגים של הכיתה.

אני בחרתי בדרך הפוכה. קראתי ללוח לתלמיד הכי גרוע, שלמד בכיתה ללא הצלחה רבה כבר שנה שנייה והיה מועמד וודאי להישאר בה לעוד שנה. הוא היה "משכמו ומעלה" במובן הפיזי של הביטוי, כלומר – הבחור הכי גבוה בכיתה. הוא מעולם לא הכין שיעורי בית, בכיתה לא למד בעצמו והפריע לאחרים. הוא היה מאחר לכל שיעור ובדרך למקומו ב"קמצ'טקה" היה מחלק צ'פחות לחנונים בספסלים הראשונים. הוא היה אימתם של כל המורים, שלא פעם ביקשו מהמנהל להעבירו לפנימייה לנערים בעיתיים. סגן המנהל בעצמו לא ידע איך להתמודד עם התלמיד. למרות ניסיוני הדל בהוראה אני כבר ידעתי כיצד להחזיקו בשליטה. כשקראתי בשמו ראיתי בזווית העין איך סגן המנהל מרים גבה. שמתי לב שהוא רשם משהו בפנקסו.

השאלה הראשונה שלי לתלמיד הייתה: מה היה הנושא בשיעור הקודם? ברור שהרשע לא ידע את התשובה. אז פניתי לכיתה – ומיד הופיעו באוויר קרוב לעשרים אצבעות. בעזרתם התקדמנו לשאלה הבאה. לאחר מכן התלמיד ליד הלוח התבקש על ידי להרחיב בנושא. הוא לא היה מסוגל לעשות צעד ללא עזרה נדיבה של חבריו לכיתה. אך בסופו של דבר הצליח במשימתו. אחריו קראתי ללוח לתלמיד מעט יותר ממושמע. וההצגה חזרה על עצמה. למחרת בישיבה הפדגוגית השבועית קיבלתי המון מחמאות ושבחים מסגן המנהל. סך הכול הייתי תלמידה הראוי של מאריה איסאיבנה.

מאז הייתי ונשארתי בדעה, שמורה – הוא (היא) הדמות המרכזית במערכת החינוך, שמעלה ומורידה. אין מערכות חינוך טובות או רעות. יש מורים טובים ומסורים, ויש כאלה שהגיעו למקצוע בטעות.