לא תמיד יש ברירה – ביקורת ספר: 'המלחמה ששמה קץ לשלום'

הניסיון להפיק ממלחמת העולם הראשונה לקחים אקטואליים ברוח פציפיסטית, אינו עומד במבחן הביקורת.

היסטוריונים אוהבים להתייחס למלחמת העולם הראשונה כאל מלחמה חסרת תכלית שניתן היה למונעה בקלות • למרות זאת, הניסיון להפיק ממנה לקחים אקטואליים ברוח פצפיסטית, אינו עומד במבחן הביקורת • מרגרט מקמילן, 'המלחמה ששמה קץ לשלום: כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה', עם עובד 2014

חיילים אמריקנים במלחמת העולם הראשונה. צילום: ויקימדיה
חיילים אמריקנים במלחמת העולם הראשונה. צילום: ויקימדיה

כל מלחמה גדולה מציינת פרשת דרכים. מלחמת העולם הראשונה, 1914-1918, לא היתה המלחמה הגדולה או העקובה מדם במלחמות העידן המודרני—מלחמת העולם השנייה והמהפיכה הסינית גבו יותר קרבנות בנפש—אך היא הביאה לשינוי הגדול ביותר בתרבות המערב, בעידן שבו היא הייתה הגורם המשפיע ביותר על העולם כולו. במה שמכונה בפי היסטוריונים "המאה ה-19 הארוכה", מסוף מלחמות נפוליאון (1815) ועד פרוץ מלחמת העולם, תרבות המערב הגיעה לשיאה: היא היתה עשירה ומתעשרת, מלאה ביטחון עצמי, שמוכנעת לגבי עליונותה התרבותית בזכות הרציונליות, המדע והקידמה, וכמובן שלטה ללא עוררין ויחסית ללא מאמץ על המשק ועל הפוליטיקה העולמיים.

בין 1914 לבין 1918 עידן זה חלף. בעקבות המלחמה, המשטרים בארבע מתוך שבע המעצמות הניצות קרסו. רעב היכה – לא בפעם האחרונה – בבירותיהן של מעצמות אדירות: ברלין, וינה, פטרבורג ומוסקווה. המשק האירופי הפך חלול. הון ועושר שנצברו משך דורות גויסו והושלכו לטימיון בבוץ של פלנדריה ובמאה שדות קרב נוספים. בקיץ 1914 צבאות של מיליונים צעדו לשדה הקרב בראש מורם, חדורי אמונה בצדקת הדרך ובטוחים שישובו הביתה עטורי זרי ניצחון עד חג המולד. עם הפסקת האש בנובמבר 1918 התותחים שתקו ועל שדות הקרב נפל שקט מוזר ולא-אופייני. השורדים ההמומים הרימו את ראשיהם מהחפירות ושאלו את עצמם: למה? לשם מה היה כל המאמץ, כל הסבל, כל המוות? מהי משמעות ההישרדות, מהו הטעם למה שנותר מהחיים? לשאלות אלו לא היתה תשובה, לא אז ולא היום. הביטחון העצמי של אירופה והאמונה ביכולת האנושות לנהל את חייה הקולקטיביים בהיגיון ולמטרה ראויה ספגה פגיעה שסופה להכריעה.

מרגרט מקמילן, היסטוריונית מאוניברסיטת אוקספורד, פרסמה את ספר זה לקראת ציון מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספר מגלגל את קורות הדיפלומטיה, הזרמים התרבותיים, וההכנות הצבאיות שסללו את הדרך לפרוץ המלחמה, במטרה למצוא תשובה לשאלה: מה הביא את מדינות אירופה לנטוש 100 שנות שלום ולהשקיע את כל מרצם במרחץ דמים והתאבדות תרבותית?

אין חדש תחת השמש

אין חידושים גדולים; עטיפת הספר.
אין חידושים גדולים; עטיפת הספר.

שאלה זו אינה חדשה וכבר ניתנו לה תשובות רבות. ברברה טוכמן פרסמה ספרים פופולריים על פרוץ המלחמה ועל העשורים שקדמו לה; ב. ה. לידל-הארט כתב את ההיסטוריה צבאית של המלחמה בכרך אחד; ומומחים בתחום מכירים שפע ספרים ומאמרים במגוון שפות המנתחים היבטים שונים של האירועים. על אף שספרה של מקמילן נוח לקריאה ומביא את עיקרי הדברים במשקל מחושב ובפריסה טובה של נושאים, קשה להצביע על חידוש שאינו כלול בספרות העניפה שנכתבה זה מכבר.

מקמילן מתארת את המדיניות של כל מעצמה אירופאית בעשורים שקדמו למלחמה וכיצד, כמו גורמים שמימיים המסתדרים לאיטם במערכת מעגלית תחת השפעת כוח המשיכה, הסתדרו המעצמות בשתי בריתות יריבות. היא מתארת גם את ההכנות הצבאיות ביבשה ובים במשך העשורים שקדמו לפרוץ המלחמה; את האופן שבו היריבות בין אוסטריה לרוסיה בבלקנים גרמה להתפוררות הברית בין רוסיה לבין גרמניה; את הולדתה של הברית בין רוסיה לצרפת, שבודדה את גרמניה, כיתרה אותה ממזרח וממערב ויצרה את האילוץ האסטרטגי הגרמני לפתוח במתקפה, במטרה להביס את הצבא הצרפתי לפני שהצבא הרוסי הענק יוכל להתגייס למערכה; היא גם מסבירה היטב את שיקוליה של בריטניה, שבשל בידודה הדיפלומטי ותחת האיום הגובר של הצי הגרמני, מיהרה ליישב את סכסוכיה עם צרפת ועם רוסיה. זהו בקצרה, הרקע הדיפלומטי והצבאי למלחמה.

ואולם, אפשר היה לדמות מערכת כוחות אחרת בין המעצמות יותר יציבה: לו השכילה אוסטריה להגיע להסדרים עם רוסיה הצארית, באותו אופן בו בריטניה יישבה לבסוף את מחלוקותיה עם רוסיה, היתה נוצרת ברית של מעצמות מונארכיות נגד המעצמות הדמוקרטיות. ייתכן ומערך זה היה יציב יותר: ללא האיום של הצבא הרוסי לא היתה לגרמניה סיבה לפתוח במתקפה על צרפת, ובעלות הברית הדמוקרטיות היו מבינות כי ביחס של 4 מעצמות מול 2 (ברוב שנות התקופה איטליה נחשבה בעלת ברית של גרמניה) אין להן ברירה אלא לנקוט באסטרטגיה של הגנה, וכך היה ניטל מכל הצדדים הדחף לפתוח במתקפה. כל זאת כמובן ספקולציה, שמטרתה רק להבהיר כי שום דבר מאירועי תחילת המאה ה-20 לא היה מחויב המציאות.

בהתייחסה לרקע התרבותי לפרוץ המלחמה, מקמילן מציינת, בדומה למחברים אחרים, כי מלחמה היתה הרבה יותר מקובלת בתרבות האירופאית בתחילת המאה ה-20 מאשר בכל תקופה שלאחר המלחמה. לצד תנועות שלום גדולות ומבוססות, היו ארגונים והוגי דעות שלא התנגדו למלחמה ואף סברו שלפעמים היא יכולה לתרום תרומה חיובית לחסינותן של עמים. מומנט תרבותי זה תרם לפרוץ המלחמה ב-1914 ואף היתה נחלת חלק מהמדינות שנלחמו במלחמת העולם השנייה. מאז 1945 אין לה זכר בתרבות אירופה.

אף אחד לא יודע למה

כמו קודמיה בתחום, מקמילן יודעת לתאר כיצד קרו הדברים, וכמו קודמיה, אף מקמילן אינה טוענת שהיא יודעת מדוע. במשפטים ספורים בסוף הפרק הראשון של הספר מציינת מקמילן את מי היא נוטה להאשים בפרוץ המלחמה ומזכירה את התנהלותן של שלושת המעצמות, אוסטריה-הונגריה, גרמניה ורוסיה אחרי רצח הארכידוקס פרנץ פרדיננד האוסטרי, האירוע שהצית את המלחמה. אוסטריה היתה נחושה להשמיד את סרביה, גרורה של רוסיה, גרמניה גיבתה אותה, רוסיה הגיבה בגיוס מילואים, וכל המעצמות התחפרו בעמדותיהם במקום לנסות למצוא דרך לפתור זאת בדרכי שלום.

כותב שורות אלה חושב שהמפתח לפרוץ המלחמה מונח במקום אחר – בעיקר בהתנהלותה של גרמניה בעשורים שקדמו למלחמה, שערערה את יחסי האמון בינה לבין מעצמות אחרות. אך תיאוריה זאת אינה יותר לגיטימית מההסבר של מקמילן. כל אחד חייב להודות כי האירועים שבחר כדי "להסביר" את פרוץ המלחמה הם רק חלק קטן מהסיפור, ושהאמת היא שאיש אינו יודע.

עם זאת, מקמילן טוענת כי אפשר ללמוד לקחים מאירועי העבר התקפים לימים אלה. מקמילן סבורה כי קיים דמיון רב בין התקופה הנוכחית לבין התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה: תקופה של אי-ודאות ביחסים בינלאומיים, בה מעצמות שוקעות (בריטניה וצרפת) ומעצמות מתחזקות (גרמניה ורוסיה) מתעמתות לקראת חלוקה מחדש של ההשפעה הפוליטית בעולם.

על דבר אחד כמעט כל ההיסטוריונים מסכימים: אף מעצמה לא השיגה במלחמת העולם הראשונה הישג שאפילו התקרב להצדקת המחיר ששולם עבורו, גם לא "המנצחים". לו הוצע להם, כל אחד מהם היה לוקח בשתי ידיים את האופציה לחזור למצב שקדם למחלמה. לכן, לפי מקמילן, הלקח ממלחמת העולם הראשונה היא שגם במצב של אי ודאות ובמידה רבה של החלפת משמורת בעולם, מלחמה בין מעצמות אינה כדאית ואינה מקדמת שום מטרה הגיונית. מקמילן מסיימת את ספרה במילים אלו:

[אם] נרצה להצביע ממקומנו במאה ה-21 על האשמים, נוכל להאשים את מי שהביאו את אירופה לידי מלחמה בשני עניינים: בחוסר דימיון ובחוסר הבחנה עד כמה הרסני עלול להיות עימות שכזה; ובהיעדר אומץ לב להתייצב מול מי שאמרו שאין בררה אלא ללכת למלחמה. תמיד יש בררה (עמ' 581).

מקמילן צודקת בניתוח שלה לגבי הכשלים של מקבלי ההחלטות ב-1914. הם לא הבינו לקראת מה הם הולכים, על אף שניתוחים ברי-סמכא היו קיימים בשפע, והם לא שאלו את עצמם בניתוח קר אם מה שהם מבקשים להשיג מצדיק את המחיר שהם ועמיהם עשויים לשלם. במאה הנכחית יהיו שפע של גורמים לעימות בין ארה"ב לסין. הייתי ממליץ לכל מנהיג סיני או נשיא אמריקני לשקול את השיקולים שמקמילן מציעה לפני שפותחים במהלך צבאי, ולשאול אם הוא (או היא) ניצב/ת בפני איום על האינטרס הלאומי המצדיק את המחיר שמלחמה בין שתי מעצמות גרעיניות עשויה לגבות. מה שאפיין הן את העימות האירופי ב-1914 והן את העימות האמריקני-סיני ב-2015 הוא שלאף מעצמה לא היה אינטרס לשלול ממעצמה אחרת את קיומה הלאומית כחברה עצמאית. הסינים אינם מעוניינים להניף את דגלם מעל גבעת הקפיטול, ולא האמריקנים לשלוט בבייג'ין.

הבין שההיסטוריה לא התחילה במלחמת העולם הראשונה, ודרש ניצחון; צ'רצ'יל
הבין שההיסטוריה לא התחילה במלחמת העולם הראשונה, ודרש ניצחון; צ'רצ'יל

לא תמיד יש ברירה

אך הלקח העיקרי שמקמילן מבקשת ללמד אותנו – ש"תמיד יש בררה" – הוא שגוי. לא תמיד יש בררה. מדינאי הנושא באחריות למדיניות החוץ של מעצמה, גדולה או קטנה, חייב להיות ניזון לא רק מההיסטוריה של מלחמת עולם אחת אלא של שלושה: שתיים שאירעו ואחת שנמנעה.

מלחמת העולם השנייה היתה שונה בתכלית מהראשונה. במלחמה זאת, העולם נתקל במעצמה ובמנהיג שסיבת קיומן הייתה השמדה של מדינות אחרות השתלטות עליהן. עם מנהיגים ומעצמות המונעים מאידיאולוגיה כזאת, אין בררה אלא "הבא להרגך – השכם והורגו". ראשי הממשלה של בריטניה, סטנלי באלדווין ונוויל צ'מברליין, ניסו להתנהג מול היטלר לפי ההיגיון שמציעה מקמילן, והגיעו לעבר פי פחת. את המדיניות הנכונה הביעה ווינסטון צ'רצ'יל בנאום בפרלמנט שלושה ימים לאחר שהתמנה לראש ממשלה:

אם תשאלו: "מהי מטרתנו?" אענה במילה אחת: ניצחון! ניצחון בכל מחיר, ניצחון למרות כל טרור. כי ללא ניצחון—לא נשרוד.

מלחמת העולם השלישית שצריך ללמוד ממנה היא זאת שלא אירעה. בשנה לאחר הפצצת הירושימה ונגסקי ניתח ההיסטוריון ברנרד ברודי את השאלה, מה יכולה להיות המטרה של ארה"ב במלחמה המתאפיינת בשימוש בנשק גרעיני? מסקנתו המפכנית היתה שאין מטרה לאומית המצדיקה מלחמה כזאת: "יהיו השורדים מעטים או רבים, בקרב ארץ נכה ופגועה מעבר לכל יכולת דימיון נוכחי, אין לצפות מהם להפגין עניין בהמשך החתירה לקראת יעדים מדיניים-צבאיים כלשהם." לכן, קבע ברודי, "אם עד עכשיו מטרת הנשק היתה לנצח במלחמה, מעתה מטרתו העיקרית הוא למנוע מלחמה. כמעט ואין לו מטרה אחרת".

כך נולדה הדוקטרינת ההרתעה. המטרה של ארה"ב לא היתה לנצח במלחמה אלא למנוע ניצחון מהאויב, מחד, ומאידך לשכנע אותו כי ארה"ב אינה חותרת ל"ניצחון"; אינה רוצה להצליח במלחמה אלא למנוע אותה, ובמקרה שתפרוץ לסיימה במינימום נזק. בתחילה הסובייטים לא האמינו ולא הפנימו את התפיסה האמריקנית. עד שנת 1957 ספרים סוביטיים רשמיים עדיין דיברו על ניצחון בשדה הקרב הגרעיני, על אף ששום תיאורטיקן צבאי סובייטי לא המציא אסטרטגיה משכנעת להשגת ניצחון כזה. רק לאחר שנת 1957, לאחר שניקיטה חרושצ'וב עלה לשלטון, הוא קבע כי באמצעות נשק גרעיני ניתן "למנוע תוקפנות הקפיטליזם". לאחר שנים הוא שילם על כך בכסאו אך בלית בררה הדוקטרינה נותרה על כנה גם בחוגי ממשל סובייטיים.

עבור ארה"ב וסין מסר השלום בכל מחיר של מרגרט מקמילן אולי רלוונטי. עבור מדינה דמוקרטית קטנה, בלב מזרח תיכון שאיבד צלם אנוש, הדילמות קשות לאין שיעור. ברור שישראל עומדת מול איום ממשטר טוטליטרי, הרואה את השמדת ישראל כחלק ממטרת קיומה. האם חובה להקדים ולהשמידה בכל הכלים העומדים לרשותנו? האם אפשר לאלף את מנהיגיהם, חרף יצריהם הרצחניים, כי אין להם ברירה אלא להירתע? להיסטוריה, כך נראה, אין תשובות ברורות לשאלות אלו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. אם איטליה נחשבה לבת ברית של גרמניה אז למה ארנסט המינגוואי לחם לצידה של איטליה

    1. כי הם בגדו בברית שהייתה להם עם הגרמנים באמצע המלחמה והלכו להלחם (בצורה לא רצינית) באוסטרים

    2. אתה מתבלבל בין איטליה לבין ספרד. כמו אינטלקטואלים אנגלו-סקסים שמאלנים רבים (גם אורוול היה שם), המינגוויי
      נלחם בצד של ה-"רפובליקנים" במלחמת האזרחים הספרדית.

      האיטליה של מוסוליני כמו גרמניה הנאצית נלחמו בצד השני.
      איטליה בשליש האחרון של המאה ה-19 נחשבה בעלת ברית של גרמניה, אך עברה צד ולחמה נגדה ונד אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם בשל סכסוכי גבול שהיו לה עם אוסטריה.

    3. אני ממליץ על אתר מעולה שנקרא ויקפדיה, יש שם סקירות טובות על אישים וארועים היסטורים רבים. דרך מצויינת להימנע ממבוכה בשיחות שלון וכד'.

  2. מתוך קריאה של הספר הרושם הברור היחיד הוא שגרמניה כמדינת לאום ומעצמה הצעירה בין מדינות אירופה דרשה את המקום השווה
    וה"מגיע" לה בין מעצמות אירופה וותיקות ושאיפה זו הפכה למנוע של מירוץ החימוש בלתי ניתן לעצירה ולמלחמה בסופו של דבר.
    היום השאיפה הרוסית לחזור לתפקיד מעצמה מהווה סכנה דומה לתחילת המאה ה-20.

  3. שם הספר אינו תואם את התוכן. המלחמה לא שמה קץ לשלום, היא הייתה מפלט לאנרגיות לאומיות שבעבעו באירופה במשך שנים. שום שלום לא היה שם. הספר מכיל המון היבטים, ולמעשה כל פרק עומד בפני עצמו (יתרון וחיסרון), כך שבקריאה רציפה יש הרבה חזרה על פרטים, שלא תמיד מקדמת את ההבנה. הספר מתורגם גרוע, כאילו באופן מילולי ולא ענייני (דוגמא בולטת: ע׳ 97: הכותרת של הקריקטורה בעיתון פאנץ׳ הייתה drop the pilot, שמשמעותו, מהאיור, להוריד את הנתב או הנווט, מהאניה, ולא ״להפיל את הטייס״, כפי שתורגם, למרות שבזמן שפורסמה הקריקטורה עוד לא הומצא המטוס).