מדינה בצבת ההסתדרות

חברת החשמל ועובדי הנמל הם רק קצה הקרחון. כך שולטים ההסתדרות וועדי העובדים במינויים בשירות הציבורי ופוגעת ביכולת לקדם מדיניות.

אין מינויים, אין פיטורים; שביתה. צילום: פלאש 90

פעם נוספת, בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות, זכינו לתצוגת תכלית של ההסתדרות וועדי העובדים. זה קרה בעבר, כאשר ועד עובדי 'אגד תעבורה' על שביתה עקב אי חידוש הסכם קיבוצי; זה קרה כאשר הסתדרות העובדים התגייסה לטובת עובדי רשות השידור ולחצה במקום כואב: שביתה של עובדי רשות שדות התעופה בנתב"ג, וכל זה על מצע עיצומים של בקרי הגבול ובתיבול עדין של השבתת רשות המסים.

זה המשיך באיום של ארגון המורים לשבות ביום הראשון של שנת הלימודים מסיבות רבות (כלומר, ללא סיבה), שהוסר במהלך הלילה. ואם זה לא הספיק, אז גם עובדי מערכת המשפט הודיעו על שביתה. הספק לא רע בהתחשב בעובדה שמדובר רק על שבוע אחד.

אך אלו אינם מקרים חריגים. הם ממחישים היטב את האופן שבו ארגוני העובדים במגזר הציבורי מצליחים לפגוע ביכולת המשילות של הממשלה.

הבסיס להגשמת מדיניות לאומית, היא יכולתה של הממשלה לנהל ולהפעיל את כוח האדם הדרוש לה. כפי שכינה זאת נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן: "מינויים הם מדיניות". אלא שבמדינת ישראל כלי קריטי זה להגשמת המדיניות נשלל מנבחרי הציבור, באשר רובו המוחלט של כוח האדם הפקידותי מאוגד בחסות ההסתדרות המסוגלת למנוע את ביצועם של מהלכים שאינם הולמים את האינטרסים או את האג'נדה שלה.

להעסיק, לפטר – לנהל

"צריך להבין שאתה לא יכול להגיד לעובד שאם הוא לא יעמוד בסטנדרטים, אז אפשר יהיה להחליף אותו", אמר לכלכליסט עדן בר-טל, מנכ"ל משרד התקשורת בתקופת פתיחת שוק הסלולר לתחרות. כשהוא נכנס לתפקידו, סיפר בר-טל, הוא ביקש לראות את יעדי הביצוע ולוחות הזמנים של סמנכ"לי המשרד, שהסבירו לו שאין באמתחתם תכניות כאלו. הסמנכ"לים דאגו להבהיר לבר-טל כי בעשר השנים האחרונות התחלפו עשרה מנכ"לים במשרד, כך שעליו לדעת את מקומו. אם חפץ המנכ"ל לפטר מי מהסמנכ"לים הסרבנים, הרי שמדובר במשימה בלתי אפשרית: "אמנם הסמנכ"לים במשרד חתומים על חוזה לארבע שנים, אבל בעצם מדובר בחוזה שלא קצוב בזמן כי בית הדין לעבודה קבע שאי־חידוש חוזה דינו כפיטורים, ובמגזר הציבורי לפטר זה דבר בלתי אפשרי" הסביר בר-טל. "כך שהסמנכ"לים יהיו שם תמיד ולא משנה אם הם יעשו את העבודה או לא".

לא רק שמנהל בשירות המדינה מנוע מפיטורי עובדים המוגדרים כבעלי 'קביעות' (זוכים להגנה על מקום עבודתם לעולמי עד בחסות ועד העובדים); אלא שגם יוזמה הכוללת פיטורי עובדים שאינם קבועים תצא לפועל רק באישור הוועד, שיכול לבלום את המהלך באמצעות שביתה.

אפילו העסקת עובדים בשירות המדינה היא לא דבר פשוט. הנהלים שנקבעו על-ידי נציבות שירות המדינה, האחראי על קליטת עובדים למגזר הציבורי, מושפעים אף הם מכוח המיקוח של ועדי העובדים. במידה שמתפנה משרה כלשהי בשירות המדינה או נפתח תקן חדש, חובה להעדיף את אלו שכבר עובדים בשירות המדינה על-פני עובדים חדשים, כאשר למנהל כמעט ואין יכולת להפעיל שיקול דעת.

כך קורה שחברות ממשלתיות רבות נגועות בנפוטיזם חריף בשל החובה להיוועץ בוועד העובדים בעת קבלה לעבודה. בנמל אשדוד למשל, המחזיק בשיא ההעסקה של קרובי משפחה (47%), לא מצאו מכוני ההערכה החיצוניים הבדל משמעותי בין המועמדים למשרות השונות, אך אלו שהתקבלו, היו בסופו של דבר קרובי משפחה של חברי הוועד.

בעקבות התופעה, ניסה יו"ר רשות החברות הממשלתיות, אורי יוגב, לקבוע איסור העסקה של קרובי משפחה חדשים אם שיעורם בחברה ממשלתית עולה על 5%. שלא במפתיע, התנגדה ההסתדרות למהלך בטענה כי מדובר בפגיעה בזכות העובדים להתאגד, ואילו ועד עובדי נמל אשדוד הוסיף כי מדובר בפגיעה בחופש העיסוק.

אז לפטר אי אפשר, ולמנות קשה עד בלתי אפשרי. מה לגבי קידום ותמרוץ בשכר? ובכן, מסתבר שגם כאן, למנהל בשירות המדינה אין יכולת לפעול. ועדי העובדים מתנגדים נחרצות להנהגתו של שכר דיפרנציאלי.

המתנגדים הוותיקים לתגמול על-פי הישגים הם כמובן ארגוני המורים. ארגון המורים העל-יסודיים התנגד נחרצות לניסיון להכליל מענקי הצטיינות למורים במסגרת רפורמת 'עוז לתמורה' והביא לביטול הרעיון.

מסכנים את המשק ופוגעים במשילות; שביתת ארגוני עובדים. צילום: פלאש 90

שלש הטבות והטבה אחת

גם היכולת לקבל החלטות שאינן נוגעות באופן ישיר להעסקת עובדים מוגבלת ביותר, ותמיד שמורה לוועד המילה האחרונה. כפי שמראה שורה של מקרים שאירעו לאחרונה.

כך למשל, עובדי רשות מקרקעי ישראל שבתו במשך שלושה שבועות בשל הכוונה להכניס מערכת מחשוב חדשה לרישום מקרקעין. העובדים סרבו לאפשר את הטמעת המערכת משום שמדובר לטענתם בשינוי תנאי ההעסקה ועל כן דרשו פיצוי בצורת תוספת של כ-15% לשכר. בסופו של דבר המשא-ומתן הניב להם "רק" מענק ע"ס 30,000 ₪ לכל עובד במחלקת הטאבו.

גם ההחלטה של הנהלת הרכבת לקצץ בעלויות סעיף החזרי הנסיעה עבור מוניות נתקלה בהתנגדות עזה מצד העובדים. חברת הרכבת מוציאה בסביבות 20 מיליון ₪ בשנה עבור מוניות לעובדים שמסיימים את עבודתם בשעות בהן אין תחבורה ציבורית. לאחר בדיקה התברר שהעובדים משתמשים במוניות גם בשעות אחרות, ויותר מזה: עובדים המקבלים החזרי נסיעות עבור רכבם נהגו אף הם להשתמש במוניות על חשבון הרכבת. מדובר בסכומי עתק: עובד אחד הוציא יותר מ-12,000 ₪ בחודש על מוניות, 80 עובדים נוספים הוציאו יותר מ-4,000 ₪ בחודש ו-750 עובדים הוציאו יותר מ-1,000 ₪ בחודש עבור מוניות.

כאשר ביקשה הנהלת הרכבת לאסור על הנסיעה במוניות בשעות היום, בהן פועלת התחבורה הציבורית, הכריזו העובדים על סכסוך עבודה. בית הדין לעבודה גיבה את ועד עובדי הרכבת והוציא צו מניעה להחלטת ההנהלה ונימק את החלטתו בכך כי למרות שהחובה לשלם החזרים עבור מוניות אינה מעוגנת בהסכם קיבוצי, הרי שמדובר בנוהג הקיים מזה שנים רבות ועל כן אין לשנותו.

כוח המיקוח יוצא הדופן של העובדים המאוגדים, מאפשר להם לסחוט גם שלל הטבות שאינן כספיות באמצעות שימוש חופשי במשאבי ציבור על חשבון משלם המסים. כך, עובדי חברת החשמל זוכים לאספקת חשמל בחינם (177 מיליון ש"ל בשנה); המרצים באוניברסיטאות זוכים לסבסוד מלא של שכר הלימוד לילדיהם (55 מיליון ₪ בשנה). וגמלאי הרכבת, בני זוגם וילדיהם זוכים לנסיעות חינם על חשבון משלם המסים. (אגב, 'ילד' לפי ועד עובדי הרכבת, הוא אדם עד גיל 26). סך כל ההטבה: 4.5 מיליון ₪ בשנה.

הטבות מפליגות על חשבון האזרחים; שביתה ברכבת. צילום: פלאש 90

חוק לא מאוזן

האמת היא שארגוני העובדים אינם אנשים רעים. לא ניתן לצפות מאדם או מגוף כלשהו לנהוג בניגוד לאינטרס שלו ולדרוש ממנו שלא לנצל את הסמכויות הנתונות בידיו על-פי חוק. וכאשר החוק מעניק לארגוני העובדים כוח וסמכויות כה נרחבות, קשה לתאר מצב בו הסמכויות הללו אינן מנוצלות.

דוגמא מאלפת לטבעו של הכוח להשחית, אפשר לראות בהתנהלותו של ארגון העובדים 'אחדות', שהוקם על מנת לאגד את העובדים בשירות המדינה החתומים על חוזים אישיים. ארגון זה, שהוקם כהתנגדות להסתדרות ומתוך ניסיון ליצור מוקד כוח שיאזן את כוחם של העובדים בחוזים אישיים מול הללו המאוגדים בהסתדרות, הצהיר כי הוא מתנגד לשיטות האלימות של ההסתדרות. בראיון לדה-מרקר תקף רם קנדיל, יו"ר הארגון, את ההסתדרות והציג את ארגונו ככזה שדוגל במניעת שביתות, התנגדות להסכמים קיבוציים ובקיום גמישות בשוק העבודה ובניהול.

אך למרות כל זאת, כאשר מדובר באינטרסים האישיים של החברים, גם ל'אחדות' לא הייתה כבר ברירה, והיא הצהירה על תמיכה בשביתה, שנמנעה בסופו של דבר מסיבות טכניות.

למרות שבידי העובדים כלים רבים לשמר את זכויותיהם החוזיות, קשה שלא להשתמש בכלים אחרים המצויים בארגז הכלים: השביתה, העיצומים וההסכמים הקיבוציים. מדובר בצעצוע שכאשר הוא מצוי, אי אפשר שלא לשחק בו.

שליש לא יציג

הבסיס החוקי לתפקודה של ההסתדרות מונח ב'חוק הסכמים קיבוציים', שמקנה לעובדים כוח כמעט בלתי מוגבל. החוק, שחוקק לראשונה בשנת 1957, מגדיר מהו ארגון עובדים, כיצד הוא זוכה לכוחו ומה יחסי הכוחות בינו לבין המעסיק. העיון בסעיפיו השונים של החוק מבהירים את גודל הצרה.

בחוק נקבע כי די בכך ששליש מהעובדים במקום העבודה יצטרפו לארגון עובדים כדי להגדיר אותו "ארגון יציג", המייצג את עניינם של כלל עובדי החברה מול המעסיק. כך, מיעוט קטן ומאורגן מסוגל לכפות על שאר העובדים תנאי עבודה כראות עיניו, ולחתום מול המעסיק על הסכם קיבוצי, שכשמו כן הוא – "קיבוצי" ומחייב את כולם, גם אם הם מתנגדים לו נחרצות.

הדרך היחידה השמורה לרוב להשתחרר מלפיתתו של המיעוט היא להקים ועד עובדים מתחרה שיהיה יותר גדול מהוועד הראשון. אך פעולה כזו אינה פשוטה כלל משום שבתי הדין לעבודה רואים וועדים חדשים בעין חשדנית ונוטים לשלול את הלגיטימציה שלהם בתואנות שונות.

גם מי שירצה להשפיע על ההסכם הקיבוצי באמצעות הצטרפות לוועד וניסיון להשפיע מבפנים יתקל בקשיים רבים. ארגוני העובדים אינם חייבים בשקיפות ולַעומדים בראשם סמכויות ומשאבים יוצאי דופן. לוועד יש יכולת "לחלק" משרות נושאות שכר, שירותים שהוא מסוגל להשתמש בהם ללא חובת מכרז וכמובן יכולת להעלים מידע. כך לעתים לא יודעים מה כתוב בחוקת הארגון, לא יודעים כיצד מתנהל תקציב הארגון והאופוזיציה לא מסוגלת לקבל את פרטי הקשר של חברי הוועד האחרים. לא מאמינים? שאלו את גילה קליין, יו"ר האופוזיציה בהסתדרות המורים, שניהלה מאבק משפטי ארוך ועיקש נגד יו"ר הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, שסירב לאפשר לה לעיין ברשימות חברי הוועד.

בתי הדין לעבודה מקשים על בעלי העסקים; עופר עיני בבית הדין הארצי. צילום: פלאש 90

החוק אוסר על המעסיק לנהל

הבעיה המרכזית השנייה היא זכות השביתה הבלתי מוגבלת שניתנת לעובדים בחסות 'חוק הסכמים קיבוציים'. זמן קצר אחרי שמוכרז סכסוך עבודה, רשאים העובדים לשבות. אם כן, מה נחשב סכסוך עבודה? לא רק שכל דבר שיכול להחשב פגיעה בהסכם הקיבוצי בפרשנותו הרחבה ביותר האפשרית, אלא גם כל שינוי אחר בתנאי ההעסקה או אי רצון של המעסיק לנהל מו"מ על דרישות מסוימות – יכולים להיחשב עילה מוצדקת לשביתה. במילים אחרות: ביכולתו של הוועד לשבות כל אימת שיחפוץ בכך. במהלך השביתה, חשוב לדעת, נאסר על המעסיק להחליף את העובדים השובתים או לפטרם.

הבעיה מחריפה מכיוון שלרבים מההסכמים הקיבוציים אין הגבלת תוקף. כך קורה שהתנאים משתנים, צרכי החברה ותקציבה משתנים, אך ההסכם יכול להיות נצחי וכל שינוי שיבוצע על-ידי המעסיק עלול להפוך ברגע לסכסוך עבודה שבסופו שביתה. אם לא די בכך, הרי שהחוק קובע שההסכם הקיבוצי תקף אפילו אם ארגון העובדים שחתם על ההסכם כבר לא מייצג את העובדים (אם למשל, בחלוף הזמן ובפרישתם של העובדים המקוריים כבר לא רשומים אצלו שליש מהעובדים).

כוח מרתיע

הכוח הרב שניתן לארגוני העובדים בחסות החוק, מעניק לארגונים יכולות פוליטיות רבות, שמאפשרות להם לחרוג הרבה מעבר לסמכות שמעניק להם החוק.

הכוח הרב של הארגונים הופך את המעסיק לשבוי של הארגון ומונע ממנו לעמוד גם על זכויותיו החוקיות. כך למשל, כאשר מוכרזות שביתות בלתי חוקיות, אפילו אז לא ממצים עם השובתים את הדין. העובדים לא נתבעים לשלם פיצויים על נזקיהם ולעתים קרובות לא נענשים כלל, למרות שהחוק עומד במקרים אלו דווקא לצד המעסיק. מכיוון שהשימוש בנשק השביתה כל-כך פשוט, המעסיק יודע שלא ירחק היום בו הוא יאלץ להתמודד שוב עם ועד העובדים, שלא יהסס לפתוח בשביתה אלימה כ"פעולת תגמול" על ענישת השובתים הבלתי-חוקיים.

מאותה סיבה זוכים בדרך כלל השובתים לקבל את שכרם בתום השביתה, למרות שעל-פי חוק המעסיק לא מחויב לכך. כך קורה שבסופו של דבר המעסיק, זה שעליו מוטלת האחריות לשגשוג העסק או הצלחת הארגון הממשלתי, נעשה מוכה וחסר יכולות תפקוד.

אירועי השבוע האחרון מלמדים כי השימוש בשביתה כנשק פוליטי הוא חמור הרבה יותר. שביתת עובדי רשות השידור לא הייתה מכוונת כלפי המעסיק שלהם בלבד (הממשלה), אלא כלפי המחוקק: שהרי הרפורמה ברשות השידור אמורה להיות מיושמת באמצעות חקיקה ראשית ולא מתוקף הבנות של העובדים עם משרד התקשורת. במקרה זה, השביתה הפכה להיות כלי פוליטי שמטרתו להשפיע על נבחרי הציבור.

הפוליטיקאים לא מעזים להתעמת; ניסנקורן וכחלון. צילום: פלאש 90

שביתות פוליטיות

השביתות הפוליטיות מאפשרות להסתדרות לאחד את כלל הענפים עליהם היא שולטת לכדי כוח שלא ניתן לעמוד בפניו. זאת, באמצעות "שביתות סולידריות" בהן מגזרים שלמים של המשק מצטרפים לשביתה בארגון מקומי ומגבים אותו בסכסוכיו עם מעסיק גדול או הממשלה. כך מרכזת ההסתדרות בידיה כוח אדיר המסוגל לבלום כל רפורמה ואף לקדם אג'נדה פוליטית מובהקת כמו למשל, את העלאת שכר המינימום.

יכולת זו מנטרלת כמעט לחלוטין את אפשרותם של שרי הממשלה לעמוד מול ההסתדרות. אפילו במקרים הנדירים בהם שר באחד המשרדים מעוניין להוביל שינויים על אפה ועל חמתה של ההסתדרות, "שביתות הסולידאריות" גורמות לסכסוך להתפשט במהירות לתחומים אחרים, להביא לנזקים אדירים למשק וליצור בעיה פוליטית גם אצל שאר שרי הממשלה.

כל זאת עוד בלי להזכיר את התקציבים שכופים ארגוני העובדים להעביר להם במסגרת הסכמים קיבוציים, סיפורי השחיתות העסיסיים וקשרי ועד-שלטון. התמונה אפוא ברורה: כוחם של ארגוני העובדים נוטה להשחית את מדינת ישראל. 'חוק הסכמים קיבוציים' מהווה חסם יוצא דופן למשילות הממשלה, פוגע באיכות השירותים הניתנים לאזרח ומונע ממוסדות המדינה להתייעל, והכל מכספי המסים המכבידים על הציבור.

הצטברותם של גורמים אלו יוצרת מצב בו הדרך היחידה לשנות או לשפר את השירות הציבורי עוברת דרך הוספת עובדים ותקציבים. בסופו של דבר, כאשר משרד האוצר, למשל, רוצה לבצע רפורמה, הוא מגלם בעלויות המהלך את הסחטנות הצפויה של ארגוני העובדים, שמחייבת שלמונים בצורת תוספות שכר, תנאי פרישה מפליגים, מענקים מיוחדים וכד'. בשל כך התקבעה בשירות הציבורי הנוסחה הבעייתית לפיה שינוי = תוספת תקציבית.

מכיוון שהמערכת הממשלתית חייבת לעבור שינויים מפעם לפעם נגזר דינה לצמוח ולגדול באופן עקבי, תוך הגדלת הנטל על הציבור.

אך הגידול במנגנון הממשלתי לא בא לידי ביטוי רק במיסוי. בהתחשב ברגולציה הכבדה בישראל גם רמת השירותים מתדרדרת ומכבידה על המגזר הפרטי. לפי מדד 'הקלות לעשיית עסקים' לשנת 2015, ישראל נמצאת במקום נמוך יחסית במדדים הנוגעים לנטל הביורוקרטיה: מקום 53 בקלות לפתוח עסק, 121 בתקנות בנייה, 109 בחיבור לחשמל, 135 ברישום רכוש ו-111 באכיפת חוזים. כל איש עסקים יודע שאם הוא חפץ בהצלחה, מוטב כי ימנע ככל הניתן ממגע עם רשויות הממשל, ואם אין ברירה, הרי שמדובר בצרה יקרה ביותר.

אז מה עושים?

יש דרכים רבות בהן ניתן לאזן את הכוחות ולשפר את המצב הקיים. בראש ובראשונה יש לשנות את 'חוק הסכמים קיבוציים' כך שתבוטל האפשרות לכפות הסכם קיבוצי בהסכמתם של שליש מהעובדים בלבד, תינתן למעסיק אפשרות לסרב לדרישות העובדים ואף להחליט שלא להמשיך את העסקתם של עובדים שובתים. בנוסף, יש לקבוע שהסכם קיבוצי יוגבל בזמן ותיאסר שביתה או שינוי תנאי ההעסקה במהלך ההסכם הקיבוצי. במידה שאחד הצדדים יפר את ההסכם, יוכלו הצדדים לתבוע פיצויים זה מזה בבית משפט, אך לא להפר חוזה. כמו כן, יש לפתוח את "שוק" ארגוני העובדים לתחרות כך שכל מי שחפץ להקים ארגון עובדים יוכל לעשות זאת, אפילו שקיים כבר ארגון במקום עבודתו.

יש להגביל את כוחה של ההסתדרות באמצעות מניעת תשלום אוטומטי של מס ההתארגנות (שמפרישים גם אלה שאינם חברי ארגון עובדים) ועל-ידי הטלת איסור על שביתה כללית במשק בשל סכסוך מקומי.

צעדים אלו, שהם ללא ספק חלקיים בלבד, יאפשרו למשק לחזור לצמוח ולממשלה לשוב ולמשול.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. הבעייה העיקרית היא חוסר איזונים. סמכות ללא אחריות.
    כל ארגון יכול להחליט שבא לו לשבות.ולא משנה כמה נזק נגרם לאחרים וכמה סבל הוא גורם – והוא לא ייפגע כלל. אין שום מחיר שהשובת משלם, רק הציבור שנפגע. ולכן גם אין שום איזון שגורם להימנע משביתות.

    יכול מחר יו"ר ועד עובדי נתב"ג להחליט שבא לו תוספת של 50% ואם לא משביתים את שדה התעופה. מי ימנע זאת מבעדו? איזה מחיר הוא ישלם על כך?

    לכן, צריך לעשות את השינויים הבאים:
    1.שלושת ימי השביתה הראשונים יהיו על חשבון העובד, בלי שאפשר יהיה להשלים את שכרו ע"י ההסתדרות/מעסיק וכולי. שיחשבו פעמיים אם מוצדק לשבות.
    2. הנזק מהשביתה חייב להיות פרופורציונאלי לתועלת שהיא תשיג – לדוגמא העובדים שהשביתו את נמל אשדוד כי ביטלו להם את השובר לארוחת סטייקים – גרמו לנזקים של מיליונים עבור שובר של 200 ש"ח – זה לא פרופורציונאלי.
    3. כל שביתה חייבת להיות מאושרת ע"י ההסתדרות – שיהיה מישהו שייבצע בקרה מינימלית.
    4. הזכות לאדם שנפגע מהשביתה לתבוע פיצויים
    אם עקב השביתה לדוגמא נרקב משלוח ירקות לחו"ל ונגרם לחקלאי נזק של 50,000 שקל – למה שהוא יצטרך לשלם על זה מכיסו? שתשלם ההסתדרות שאישרה את השביתה, בדיוק כמו שהיא מממנת לשובתים את הנזק הכספי שלהם מאי תשלום משכורות, כך היא תממן גם לאלו שהיא פוגעת הבם

  2. מסכים עם רוב הדברים…ויש לי נקודה מעניינת להוסיף..האם אי פעם נבדקו מספר קרובי המשפחה…במשטרת ישראל…חמולות שלמות, האם אי פעם נבדקו משכורותיהם של השוטרים במטה הארצי..והכל משכורת מול תמורה לאירגון…שלא לדבר על האבטלה הגלויה והסמויה…

  3. כתבה מאלפת!

    למה ממשלות הליכוד לא משנות את החוק ברוח הדברים שכתבת? הרי ברור שהמצב הנוכחי הוא מעשה ידי מפלגת העבודה בעבר ובהווה, והוא מנוגד למצע הליכוד. האם יש בליכוד שמאל כלכלי רדיקלי? (חיים כץ לדוגמא?) זה בא מהמפד"ל לדורותיה? מתי יהיה לזה סוף?!

    1. בועז, בעיקרון אתה צודק, רק שים לב:
      בליכוד כמו שאמרת גורמים סוציאליסטיים מובהקים כמו חיים כץ, אבל לא רק. חברי כנסת רבים מתהדרים בדאגה לעובדים משום שהם משוכנעים שזה מה שהציבור רוצה מהם.
      יתר על כן, רבים מהם כלל לא מודעים לבעיה, שכן, היא כמעט ולא מדוברת.
      הסיבה האחרונה היא כוחה של ההסתדרות – מדובר במלחמה שצריך לגייס את כל הכוחות אם רוצים לנצח בה. יש עלות לגיוס הכוחות הפוליטיים, צריך אמונה בצדקת המטרה, נכונות לשלם במקומות אחרים ורצון להתמודד עם משבר שבמסגרתו ישפך הרבה דם פוליטי. נדיר שדבר כזה קורה מבלי שהמדינה נתונה במשבר כלשהו. חבל שנתניהו לא נתן על כך את הדעת בתפקידו כשר אוצר.

    2. נתניהו כשר אוצר פספס הזדמנות להוריד את ההסתדרות על הברכיים במשבר קרנות הפנסיה בשנת 2003