חוץ מכמה עסקנים, בית הדין ומינוי הדיינים לא מעניין אף אחד, ומוכיח כיצד החיבור בין דת למדינה הוא יותר בעיה מפתרון.
דיון הוועדה לבחירת דיינים, שנקבע להיום בבוקר, נדחה לשעות הצהריים בשל חוסר הסכמות על המועמדים. בכנות? רחמים על יו"ר הוועדה, יובל שטייניץ. הוועדה הזו, שכל כך מעסיקה את עצמה, והעיסוק המוגזם של חברי הכנסת הדתיים בנושא, לא יכול שלא לעורר גיחוך, ועל הקרקס הזה מופקד שטייניץ על לא עוול בכפו.
מינויים לפי מפתח מגזרי
נעשה קצת סדר. מערכת המשפט הרבנית בישראל היא וולונטרית, למעט תחומים מסוימים שהוקנו לה בחוק בלחץ המפלגות הדתיות. עיקר ריבונותם של בתי הדין הם בענייני הנישואין, הגירושין והגיור.
היסטורית, התקבע בוועדה למינוי דיינים נוהג של שליש-שליש-שליש; כלומר, הדיינים לא מתמנים על-פי מפתח מקצועי – נתונים אישיים, רקע, ציונים במבחני ההסמכה – אלא על-פי מפתח מפלגתי מגזרי: שליש חרדים ספרדים, שליש חרדים אשכנזים ושליש מהציונות הדתית. מעבר לפגיעה המקצועית שמבחנים שרירותיים אלו גרמו לבתי הדין, השיטה היוותה נקודת מחלוקת קבועה בכל הליך מינוי דיינים. הוועדה הממנה, המורכבת גם מדמויות פוליטיות, נאלצה להתפלש בוויכוחים בין המגזרים השונים, שמונעים באופן סדרתי מינוי דיינים.
הדיון בוועדה היום עוסק באיוש חמישה עשר תקנים בלבד, מתוך שלושים ואחת תקנים שחסרים כיום. את הדיון על השלמת תקנים אלו החרדים דוחים עד שיהיה הרכב יותר נוח מבחינתם. השיטה עובדת כך כבר שנים: מינוי דיינים חדשים נדחה בשל חוסר הסכמה בין הנציגים השונים בוועדה על זהותם, וכך נוצר המחסור בדיינים שפירושו סחבת בטיפול בתיקים.
חוסר עניין
המצב הנוכחי בו דיינים ממונים על-פי השתייכותם המגזרית הוא מעוות, אך המציאות הזו קיימת כבר שנים ולא נראה שמשהו עומד להשתנות. הסיבה לכך היא, שככל הנראה לאיש לא באמת אכפת.
הציבור החילוני פוגש את הרבנות בדרך כלל פעם אחת בחיים, בחתונה, ואת בתי הדין הרבניים רק במקרי גירושין. וגם אז, למרות סיפורי האימה שוודאי שמעתם פעם או פעמיים, במרבית המקרים הסיפור נגמר חלק. גם שיעור מסורבי הגט או פסולי החיתון לא מספיק גדול כדי שלמישהו יהיה אינטרס ממשי לשלם מחיר פוליטי ולעשות מעשה. המקרים הבודדים שמגיעים לידיעת התקשורת לא מייצגים מצוקה אמיתית מבחינת הציבור החילוני, וככאלו נשארים כנושא שולי.
גם לחרדים לא ממש אכפת. ממילא הם לא סומכים על הרבנות, וכמעט בכל הנושאים הקשורים לחיי הדת הם מנהלים מערכת נפרדת לחלוטין, כולל ניהול ספרי יוחסין. אך טעות תהיה לומר שהמשרד לא מעניין אותם. להיפך. המשרד מרובה הג'ובים מעניין את החרדים מאוד.
במשך השנים בהן שלטו במשרד הדתות, ידעו החרדים לעשות בו כבתוך שלהם ובנו מערך מינויים שלם סביב שירותי הדת. מקרה קיצון שממחיש היטב את התופעה התפרסם לפני שנתיים, אז ביקש הרב יהודה שלוש, בנו של הרב הספרדי של נתניה להתמנות לרבה האשכנזי של העיר. מכל מקום, לאחר שנים רבות של שליטה בכל מערכות הדת של ישראל איבדו החרדים את משרד הדתות בממשלת נתניהו השלישית.
וכאן אנו מגיעים לציבור השלישי, שמבחינה אידאולוגית הרבנות הראשית חשובה לו ביותר. הציונות הדתית, הנאמנה לחזון הרבנות הממלכתית מבית מדרשו של הרב קוק רואה במוסד הביורוקרטי הדתי לא פחות מאשר חלק מחזון הגאולה הקוסמית.
אך קוסמוס בצד, ברמה המעשית מסתבר שגם הציונות הדתית לא מספיק להוטה לטפל בממסד. אנשי הבית היהודי שנכנסו בקדנציה הקודמת למשרד הדתות הכריזו על תוכניות מהפכניות ורפורמות מקיפות, ואף יכלו לעשות לו רק רצו. היה להם מנדט מצד ממשלה חילונית לקדם ניעור מקיף בשירותי הדת, ולשאיפה זו הצטרפו גם חברי כנסת שלא מהבית היהודי, כמו אלעזר שטרן ורות קלדרון בעלת החזון היהודי-פלורליסטי.
אך חברי הכנסת של הבית היהודי החמיצו את ההזדמנות. פילוגים שונים ומריבות בתוך הבית פגעו ביכולתה של המפלגה לתפקד, ובסופו של יום החרדים המשיכו לתת את הטון. למרות קמפיין מסיבי של המפלגה, בבחירות לרבנות הראשית לא נבחר רב ראשי ציוני. חלק מחברי הכנסת של המפלגה אף אפילו חיבלו בניסיונות של ח"כ שטרן לחולל רפורמה בשירותי הדת. עדות נוספת לאדישות בציונות הדתית ביחס לנושא הדיינים ניכר גם בפריימריז לרשימת 'הבית היהודי', בחוסר הפופולריות של בתיה כהנא-דרור, מנכ"לית ארגון 'מבוי סתום', העוסק בסיוע למסורבות גט ומתעמת רבות עם הגישה המחמירה של בתי הדין.
אין ספק שעבור מסורבות הגט, כמו גם מסורבי גט – גברים במעמד דומה עם פחות יחסי ציבור – מדובר בטרגדיה גדולה. מינוי דיינים בשיטה הישנה מקטין מבחינתם את התקווה להיחלץ מכבלי נישואין כושלים. אך נראה שבעיה של כמה מאות ואולי אלפים בודדים לא עושה מספיק רושם על מקבלי ההחלטות, ובטח שלא מצדיקים את המחיר הפוליטי של מאבק בארגון הג'ובים האלוהי.
להפריד דת ממדינה
הטענה העקרונית התומכת בהגמוניה של הרבנות חוששת מניהול ספרי יוחסין, אך מתעלמת מהמציאות. בעולם החרדי גם כך לא קיימים כמעט נישואין מחוץ לתת המגזר (חסידים, ליטאים, חרדים-ספרדים), ורישום הזהות הדתית יכול להיעשות במרשם האוכלוסין גם מבלי שהרבנות תהיה מעורבת.
זאת ועוד, בחסות הוראות בג"צ המדינה מוכרחה להכיר בנישואין שנעשו כחוק במדינה זרה, וכך מאבדת הרבנות למעשה את השליטה ההרמטית שלה על רישום נישואין. כיום זוג יכול בקלות להירשם כזוג נשוי בטקס אזרחי בקפריסין ולאחר מכן לקיים טקס סטנדרטי בארץ. לבית הדין לא תהיה כל יכולת לשנות את רישומו כזוג נשוי.
פתרון פשוט אם כן הוא פתיחת רישום הנישואין בישראל. אין זה עניינה של המדינה מה סטטוס החיים הזוגיים של בני זוג, היכן הם נרשמו לנישואין והאם האישה עברה הדרכת כלות. זאת, מבלי להזכיר את עוגמת הנפש והמצוקה שמערכת הדת יוצרת אצל הזוגות המתגרשים. רישום נישואין וגירושין אזרחי בישראל ישמור על הסדר במשרד הפנים, יאפשר גמישות גדולה יותר בהתרת נישואין וגם העולם הדתי ייהנה מהפחתת האנטגוניזם כלפיו.
אבל כדי שזה יקרה, צריך שלמישהו יהיה אכפת.
הימין האנטילקטואלי הסרוג, שוכח שחלק גדול מהציבור שומר המסורת רושם את הנישואים ברבנות הראשית, רובם סומכים ידיהם על הלכות והפסיקות של האחרונים, ובדומה להם גם חוששים מניהול ספרי יוחסין, לא נראה לי שמישהו מן הרובד הזה יחליט לרשום את זהותו בקבוצות כמו צוהר.
בכל מקרה, הדבר נכון להוביל להפריד את הדת מן המדינה ,אך לא להפריד את זהות היהודית מן המדינה , בחלופה של שירותי דת חילופים והסכמי ממון לפני נישואים יכולים לפתור רחמנא ליצלן גירושים עתידיים, ועוד.
מסדר את העובדות יחסית טוב,אני לא יודע אם הפתרון כזה פרקטי אסור לשכוח שהאחידות הלאומית שלנו תלויה בשמירה על ערכים מסוימים שמהווים את הדבק הבסיסי של האומה הנישואים כדת משה וישראל הם מהבסיסים ביותר ולא צריך להכביר במילים על מה יקרה אם לא נוכל להתחתן אחד עם השני וזה שבמציאות אנחנו גם ככה לא מתחתנים היא לא טענה טובה כי זה עניין מקרי ואנחנו לא צריכים להפוך אותו לעצמי.
מבחינת הדת היהודית ברגע שבני הזוג יהודים הנישואין תקפים גם אם הנישואין בוצעו במדינה אחרת וגם אם הגבר השליך איזה חפץ מתכתי על הגברת ומלמל משהו רצוי בנוכחות שני עדים הם תקפים.
בלי קשר לרישום במשרד הפנים. בלי קשר לפסיקת בגצ.
עכשיו – בשביל להתיר אותם דווקא כן צריך דיין.
ככל שמעניין את האשה להשאר במסגרת הקהילה והעם היהודי, אם לא היו גירושים ואם האשה עושה ילד מגבר אחר יש לו בעיה קשה מאוד.
מה שנקרא ממזר.
כלומר יש לאשה תלות קשה בבעלה שיגרש אותה כדין מבחינת הדת היהודית.
בלי קשר אם יש או אין הפרדת דת ומדינה.
מישהו צריך פה להכריח את הבעל לגרש את אשתו כי החירות שלו גורמת לסבל לאשתו. אז המאמר הנל די פשטני ולא אוחז את השור בקרניו ולא מתייחס לבעיה
כל מסורבות הגט החילוניות לא צריכות לחכות לגט בכלל-אלא יכולות להמשיך בחייהן עם בני זוג חדשים-וגם ללדת ילדים עם מי שהן מחליטות!"ממזר" זהו מושג דתי פרימיטיבי ודימיוני-והחילוניות צריכות להתעלם ממנו לחלוטין!
כן יירבו "ממזרים" בישראל!