קולומביה הבלתי-נשכחת

רן ברץ בבלוג אישי על עשרים שנות געגוע למוסיקה, לאנשים ולנופים של קולומביה

צה"ל או דאע"ש? חיילים ופלסטינים. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

לאחרונה צפיתי בסדרה (המומלצת) Narcos, על המלחמה בפבלו אסקובר, שהיה ראש קרטל הסמים של מֶדֶיִין בקולומביה, ונזרקתי מיידית 20 שנה לאחור, לטיול-של-אחרי-הצבא שלי בדרום-אמריקה. אם, מסיבות מובנות, נשים את ארגנטינה בצד, הארץ שהשאירה עליי את הרושם העז ביותר הייתה ללא כל תחרות קולומביה.

נחתתי בעיר התעשייתית בָּרָנְקִיָה שבצפון המדינה, ובתוך דקה הבנתי שבקולומביה משחקים עם כללים אחרים. נהג המונית סירב לקחת אותי לאן שביקשתי, ובחר עבורי מלון מעופש אחר כלשהו. באותו לילה התקיים המשחק הארור בין ארגנטינה לארה"ב בקופה אמריקה, שנגמר בהפסד 3-0. ראיתי אותו בבאר מקומי עם בירה מקומית (Aguila), ויד ההשגחה הייתה אולי בתבוסה, משום שקל יותר להסתיר את העצב מאשר את השמחה, וכך לא זיהו הקולומביאנים את האהדה הארגנטינאית שלי.

קולומביה, לפחות של לפני עשרים שנה, הייתה ארץ של קיצוניות דרמטית. מצד אחד הייתה מלאה באנשים מאושרים, ששרים ורוקדים תוך כדי הליכה (כל קולומביאני הוא רקדן מקצועי, וכשאני אומר רקדן, אני לא מתכוון לעוויתות והפרכוסים שזכו במערב לשיתוף-השם 'ריקוד', אלא לתנועה וירטואוזית, לרוב זוגית, קצובת-שמחה ומלאת יופי וחושניות), אנשי משפחה רגשניים ומלאי-חיים, בכל הטווח שמאינדיאנים ציידים-לקטים להייטקיסטים ואקדמאים, וכולם פטריוטיים מוצהרים ומלאי גאווה בנופיהם, תרבותם וההיסטוריה העשירה שלהם.

סלחו לי על הסטריאוטיפים, אבל הגבר הקולומביאני הממוצע הוא מאצ'ו עם הילוך של טווס, והבחורה הממוצעת מהדסת בארוטיות מטופחת. הפיוז שלהם קצר, הם דתיים ומאמינים – לצד משיכה ידועה אל הרגשי והגופני (הקתוליות של דרום-אמריקה היא לא מה שאנחנו מכירים מאירופה) – ויש להם טונה של כבוד עצמי. בקיצור, חבורה עם תשוקת-חיים גדולה, ובדרך-כלל, אם ניגשים לעניין נכון, ידידותית, כנה וחביבה ביותר. אנשים לבביים כלבבי.

מצד שני ראיתי ארץ של אלימות מטורפת, עוני מרוד, קרטלי סמים אכזריים שהשליטו טרור רצחני על בני-עמם, ילדים מכורים להרחת דבק פשטו יד ברחובות, אינדיאניות זקנות קוששו עצים להסקה בהרים הקפואים, כוחות "שחרור" של השמאל הקיצוני טבחו באוכלוסיה ושעבדו אותה, ולכולם הייתה הבנה ריאליסטית מרה ונוכחת של הטבע האנושי. יש אמרה קולומביאנית על כך שאלוהים נתן להם ארץ כל כך משובחת ויפה, עד שהיה חייב לאזן אותה עם האנשים הרעים ביותר. בקולומביה היה בלתי-אפשרי לשרוד בלי להבין משהו עמוק על הפסגות והתהומות שמסוגל להם האדם.

הפוליטיקה הקולומביאנית ושירותי המדינה היו אז מושחתים להפליא. ב-1995 כמעט כל שוטר שעצר אותך רצה שוחד, ובאזורים מסויימים עבד גם בשביל אחד מקרטלי הסמים. המקומיים אסרו עליי לחלוטין להגיע לחלקים מקולומביה, כמו כמה רחובות בבוגוטה, מֶדֶיִין שעדיין סבלה ממלחמות ירושה על אימפריית הסמים של אסקובר, וחבלי-ארץ בג'ונגלים שבדרום-מזרח המדינה. הטענה האמפירית הייתה שסיכויי השרידות שם לא קוסמים גם למקומיים.

במציאות של שוד, רצח וחטיפות כעניין יומיומי רווח, עם אזורים שלמים שנשלטו על-ידי הקרטלים או הגרילה, המדינה הייתה קרועה מבחינה פוליטית, וכמעט כל קולומביאני סיפר לי בצער נוגע ללב כי מדינתו רקובה עד היסוד וכל איש כאן לעצמו. בקולומביה של לפני שני עשורים למדתי מהי מדינה כושלת, וכמה שלטון יכול להיות מוגבל: לך תשליט חוק וסדר בארץ של פחות מ-50 מיליון איש – שביניהם כאלה עם הון של מדינה קטנה, צבא פרטי בגודל בינוני, עכבות של נחש ומוסר של דאע"ש – בשטח של מעל למיליון קמ"ר, שכולל רכסי הרים עצומים, חופים אינסופיים, אינספור דרכים מתפתלות ולא מפותחות, וג'ונגלים עבותים רחבי-ידיים.

אבל לצד האלימות והאכזריות, איזה יופי פראי עוצר-נשימה יש לארץ העצומה הזו. והאנשים, בליבו של קושי קיומי של עוני וטרור, הוכיחו עד כמה האדם יכול להתעלות על הנסיבות, והפגינו הרבה חום ודבקות בטוב שבחיים. מגוון אתני רחב, שחי לקצב מוסיקה מלודית ומרנינה, שכללה במילותיה אינספור דימויים לאהבה. בקולומביה הייתה משיכה לפשטות מכובדת, שאינה מלווה בשום תמימות או חוסר-יכולת. וזה אולי סוד קסמה: מדינה שהכול בה גלוי וחשוף. ראית בדיוק מה שיש וקיבלת ממנו במנות גדושות. אין בקולומביה זיופים; לא באהבה ולא במלחמה, לא בחיים ולא במוות, לא באושר ולא ביגון, לא ביושר ולא בפשע.

בקולומביה למדתי צניעות לאומית מהי: הקולומביאנים אוהבים את ארצם ועמם גם כשהם נכשלים, והם רוצים את מה שיש להם רק קצת משופר; סוג של ריאליזם אנושי ומדיני, רחוק כל כך מן הפנטזיות האוטופיסטיות והדרישות הבלתי-ישימות שמאפיינות את השיח הפוליטי בישראל.

המוסיקה הבלתי-נשכחת של 'ארץ השכחה'

זכרונות, כידוע, מלווים בפסקול. את הטיול שלי ליווה אלבום שיצא באותו יולי מאת Carlos Vives, שכבר היה מפורסם, אבל בזכות La Tierra del Olvido (ארץ השכחה), ששילב רוק עם וָיֶנָטוֹ קולומביאני, הפך למגה-סטאר בעולם דובר הספרדית. שמעתי ושרתי את האלבום הזה ללא הרף, יחד עם עוד משהו כמו 400 מיליון דוברי ספרדית (שהיא כידוע השפה השנייה המדוברת ביותר בעולם, אחרי סינית).

20 שנה, אבל מי סופר? הנה מי. אני ספרתי בזכות Narcos, והלכתי ליוטיוב כדי להיזכר באותו אלבום מופלא. והנה הסתבר לי שגם קרלוס ספר, וכן גם ארגון שמקדם תיירות בקולומביה, שיחד איתו חידשו את שיר הנושא מהאלבום עם עוד מגוון אומנים קולומביאניים ותוספות מוסיקליות מסורתיות ועכשוויות, בליווי צילומים מרהיבים של נופי קולומביה. הביצוע העכשווי רוקי הרבה יותר (למי שרוצה להשוות למקור, שיש לו בהחלט כמה יתרונות, כאן), אבל מבחינתי, איזה יופי. שש דקות בגן עדן. מומלץ, גם למי שלא ביקר בקולומביה. המלצה: שימו את הקליפ על האיכות הטובה ביותר.

הסיום שלי אופטימי. על-פי מה שאני קורא, בשני העשורים שחלפו קולומביה השתנתה לטובה ונמצאת היום במקום אחר. המדינה התקדמה והתפתחה, הטרור של השמאל הרדיקלי וגידולי הסמים פחתו, שלטון החוק השתפר, וקולומביה נמצאת על מסלול של טכנולוגיה וחדשנות. זה משמח, משום שמגיע לקולומביאנים הרבה יותר ממה שהיה להם אז, לפני 20 שנה. מי יודע, אולי עוד אשוב יום אחד לביקור, אבל עד אז, כדי להיזכר, ברגעים של נוסטלגיה, במדינה שקיבלה את פניי בדרום-אמריקה, תמיד יהיו לי קרלוס וארץ השכחה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. רואה את הסדרה "נרקוס" עכשיו ומעוניין לקרוא חומר או ספר איך קולומביה יצאה או יוצאת מהכאוס שהייתה בו
    אשמח לתגובתך ועזרתך
    דדי

  2. הוגו צ׳אבז העריץ הסוציאליסט היה קורא לקולמביה כמובן בבוז״ישראל של דרום אמריקה
    ״…