לנהוג מחוץ לקופסא

אשתו של יורי מור החליטה להוציא רשיון נהיגה. כעבור כמעט 30 שיעורים, הוא הבין שזה לא הולך לשום מקום והחליט לעשות מעשה ● אולי כדאי שישראל תצטרף למדינות שמאפשרות לבני משפחה להכשיר את קרוביהם לטסט הארצי?

אשתי החליטה סוף-סוף להוציא רישיון נהיגה. בפרגון ותמיכת המשפחה היא שיננה במשך שבועיים את כל חוקי וכללי התנועה, ניגשה למבחן העיוני ("תיאוריה") והתחילה בשיעורי נהיגה על מנת להתכונן למבחן המעשי ("טסט").

אחרי שלושה חודשים היא אמרה לי: לקחתי כבר המון שיעורים, אתה חושב שאפשר לגשת לטסט?

• לא יודע. מה אומר המורה שלך?
• הוא חושב שאני עד לא מוכנה. אבל אני רוצה שאתה תגיד את דעתך. בוא איתי לשיעור אחד.
• בסדר.

45 דקות ישבתי במושב האחורי של המכונית עם האות ל' על הגג ולא הוצאתי הגה מפי. ראשית – זה היה התנאי לנוכחותי. שנית – הייתי פשוט המום. בשיעור ה-26 שלה אשתי נהגה כאילו התיישבה במושב הנהג בפעם הראשונה בחייה! היא לא הבחינה באף רמזור, לא שמה לב לתמרורים, לא בחרה באופן עצמאי אף נתיב, לא פנתה נכון ימינה וכלל לא הצליחה לפנות שמאלה. המורה נאלץ להכתיב לה כל צעד וכל מהלך וכל הזמן תיקן אותה.

לפני שאמשיך עלי לציין: אשתי היא אישה נבונה, עובדת במשרד רואה חשבון, מאוד מסודרת, אחראית, מנהלת את כל העניינים בבית ביד רמה… היא רכשה לה את השפה החדשה מהר למדי, והצליחה להשתלט על הניירת המסובכת ביותר של החשבונאות בארץ.

במשפחה ניסו לנחם אותה אחרי השיעור: "לכולם זה קשה, נדיר שעוברים טסט אחרי 30 שיעורים, יש אנשים  שלוקחים אפילו 100 שיעורים. אם תעברי את הטסט בניסיון השלישי את יכולה לראות את עצמך כברת מזל. תתכונני לארבעה-חמישה ניסיונות…".

גם אני עודדתי אותה אבל במקביל שברתי את ראשי: למה היא כמעט ולא התקדמה בשיעוריה? איך אחרי 26 שיעורים היא עדיין בתחילת הדרך? המסקנה שלי היתה פשוטה: האשם הוא המורה…; אין לי ספק שמורי הנהיגה בארץ יודעים היטב את עבודתם. גם המורה הזה הוא ודאי מקצוען ממדרגה ראשונה. הוא הרי כבר הכשיר פלוגות של נהגים חדשים. אבל אולי הוא פשוט מתקשה את התלמידה הזאת במיוחד?

לו אני הייתי מלמד את אשתי לנהוג – הייתי שולח אותה כבר אחרי חודש למבחן הרשמי. אבל החוק בישראל אוסר על אנשים ללא רישיון מיוחד ללמד קרובי משפחה. ואני כמובן אזרח שומר חוק, למרות שבמקרה הזה דעתי היא שהחוק די אווילי.

למורה אין אינטרס

זה אולי לא נעים, אבל חשוב להבין זאת: למורים לנהיגה אין שום מוטיבציה ללמד את התלמידים בצורה יעילה ומהירה, זה יפגע בפרנסה שלהם. עדיף להם להאריך את משך הלמידה ככל האפשר. מלבד זאת, אנשים משלמים על שיעורים רבים, אבל המחוקק עדיין לא משיג את מטרתו – להפחית את שיעור תאונות הדרכים.

בכל אופן, הבנתי שבקצב הזה אשתי תקבל את הרישיון הנכסף אולי רק בעוד שנה-שנתיים ובדרך תוציא הון על השיעורים. היא נכנסה לדיכאון. מה לעשות?

החלטתי לפעול. אמרתי לה: החוק אמנם אוסר עלי ללמד אותך לנהוג, אבל הוא לא אוסר עליך לתת לי שיעורי נהיגה, לאיש עם וותק של עשרות שנים על הכביש…

ומאותו היום, בכל נסיעה משותפת שלנו, היא חבשה את כובע מורה הנהיגה ואני הייתי התלמיד המטומטם  שלה. היה עליה לומר לי מה לעשות מהצעד הראשון: לחגור חגורה, לבדוק את המראות, לאותת, להעביר את ההילוך לרברס, לסובב את ההגה ימינה או שמאלה כדי לצאת מהשורה.

בנהיגה עצמה היא סיפרה לי, לתלמיד חסר הידע שלה, איזה תמרורים אנחנו פוגשים בדרך, כמה רמזורים יש בצומת, איזה רמזור שייך לנו, מתי להיכנס לכיכר, באיזה נתיב לנסוע, מה לעשות כאשר פתאום המכונית שלפנינו עוצרת…; כל פעם שהיא פספסה משהו הייתי אומר: "אופס, עשיתי תאונה – עברתי נתיב בלי לאותת, לא שמתי לב לתמרור "עצור", לא נתתי זכות קדימה…"

אחרי ה"שיעור" הראשון היא התלוננה: "אני לא מצליחה לשים לב בו בזמן גם לרמזור, גם להולכי רגל, גם למכונית לפניי וגם לסימנים על הכביש! בן אדם רגיל לא מסוגל לעשות זאת!". "אל דאגה" עניתי. באותו הערב הורדנו לסמארטפון שלה משחק וידאו קדום בו תרנגולות מטילות ביצים ואתה חייב לאסוף אותן לתוך סל. משחק מומלץ לכל מי שרוצה לפתח את הראייה הכוללת, לא לאבד עשתונות, לרקוד על שתי חתונות. "מעכשיו בכל נסיעה באוטובוס את לא סופרת ציפורים מבעד לחלון אלא מתאמנת במשחק".

תחילה היא כמובן הכריזה שהמשחק "פשוט דבילי": הביצים נופלות בו זמנית מכל פינה ואי אפשר להספיק לתפוס את כולן. אבל כעבור שבוע המשחק כבר הפך לה ל"איטי מדי".

עברו שבועיים מתחילת הניסוי, ושמחתי לציין שהיא רואה את הכביש באופן מצוין, היא בטוחה בעצמה, כמעט ולא מפספסת שום פרט, רואה אפילו את החתול שעומד לחצות כביש. במקביל היא המשיכה לקבל גם שיעורי נהיגה מהמורה. השילוב הזה היה מבריק.

טסט ראשון כבוד

כשסך השיעורים הרשמיים שלה הגיע ל-50, החלטנו שהיא תיגש למבחן. המורה שלה הטיל ספק: "מוקדם מדי". כנראה שהוא בנה על 80 שיעורים לפחות במקרה שלה… אבל אשתי התעקשה. המורה הזהיר: "אם תכשלי הפעם – המבחן הבא יהיה רק בעוד שלושה חודשים כי יש להם עומס במשרד". אשתי התקשרה אליי להתייעץ. "תגידי לו שאת פשוט רוצה להתרגל לסיטואציה של טסט, ומוכנה לגשת למבחן שני בעוד שלושה חודשים".

המורה נכנע ורשם אותה למבחן. ערב לפני היום הגורלי עשינו סיבוב נוסף בשכונות ליד משרד הרישוי. שוב נוכחתי לדעת שהיא לא מפספסת דבר ומקבלת החלטות נכונות, ומהר.

למחרת בשעה 16:00 קיבלתי ממנה הודעה: "עברתי! בניסיון הראשון!". לא נפלתי מהכיסא כי לא פקפקתי בהצלחתה לדקה. אבל היא הכניסה להלם לפחות חמישה מבני משפחתנו, אשר נאלצו בזמנו לגשת למבחן פעמיים, שלוש ואפילו ארבע פעמים.

אז למה אני חותר בסיפור האמיתי לגמרי שלי? שאולי הגיע הזמן שישראל תצטרף למדינות רבות בעולם ותאשר גם לסתם אנשים ללמד את קרובי משפחתם לנהוג (בתנאי שאין להם יותר מדי עבירות תנועה).

אגב, יש עוד תוצר לוואי למהלך שלנו. אחרי ה"שיעורים" שקיבלתי מאשתי השתנתה גם ההתנהגות שלי על הכביש. אני כבר לא תופס ללא צורך את הנתיב השמאלי, בכל שינוי נתיב אני מאותת, במשנה זהירות חוצה צמתים, עוצר ליד כל מעבר חציה שאליו רק מתקרב הולך רגל, מחזיק את ההגה בשתי הידיים וממלא את שאר הכללים השטותיים להם לועג בדרך כלל נהג עם ותק כמו שלי…