ארתור ווקופ: הנציב הבריטי שנלחם בטרור הערבי

הוא חנך את שדה התעופה בלוד ומפעלים עבריים נוספים, נלחם בטרור הערבי והתעמת בפומבי עם נשיא בית המשפט העליון. מחווה לנציב הטוב, ארתור ווקופ

מבין שבעת הנציבים שמינתה בריטניה על ארץ ישראל, ארתור ווקופ היה הטוב ביותר עבור הבית הלאומי היהודי • שדה תעופה, תשתיות ו"המכביה" היו חלק מהמפעלים שסייע בהקמתם, לצד מלחמה בטרור הערבי • כאשר נשיא בית המשפט העליון החל להצר את צעדיו, הוא לא היסס להתעמת איתו בפומבי • מחווה לנציב הטוב

הנחת אבן הפינה לבניין הבימה; הנציב ארתור ווקופ. תמונה דרך ויקימדיה
הנחת אבן הפינה לבניין הבימה; הנציב ארתור ווקופ. תמונה דרך ויקימדיה

המנדט על ארץ ישראל נמסר לידי ממשלת בריטניה בתוקף החלטת ועידת סן-רמו שהתכנסה באפריל 1920. ייעודו ותכלית קיומו של המנדט נכתב בלשון ההחלטה: "בעלת המנדט [על ארץ ישראל] תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד הבית הלאומי [של העם היהודי]". במהלך שלושים השנים הבאות ניהלו הבריטים בארץ ישראל מנגנון עצום של אדמיניסטרציה, תכנון, חקיקה, שפיטה, שיטור וצבא שלכאורה היה אמור לסייע בפיתוח הבית הלאומי של היהודים.  

את המערכת  המנדטורית ניהל נציב עליון שהיה בעל הסמכות העליונה (supreme authority) ונחשב כבא כוחו הישיר של המלך. במהלך שלושים שנות המנדט הבריטי כיהנו שבעה אנשים כנציבים עליונים. אף לא אחד מן השבעה הצליח במשימתו. כולם, מי יותר ומי פחות, נכשלו בניסיונם לחצות בשלום את שדה המוקשים הפוליטי של ארץ ישראל. היו בהם פקידים אפרוריים ונרגנים שחדלונם האישיותי הקרין על הארץ כולה, (ג'ון צ'נסלור) לפחות אחד מהם (הרולד מק-מייכל) נחשב כאנטישמי מובהק.  המוצלח ביניהם, לפחות מנקודת הראות הציונית, היה הנציב הרביעי ארתור גרינפל ווקופ.

שיקום האימון

נציב אוהד; ארתור ווקופ. תמונה דרך ויקימדיה
נציב אוהד; ארתור ווקופ. תמונה דרך ויקימדיה

בראשית שנות השלושים הגיע המנדט הבריטי בארץ ישראל לשפל חסר תקדים מבחינת תפקוד ותדמית. האמון ביכולתם וברצונם של הבריטים לקדם את בניין הבית הלאומי הלך ונשחק. החברה הערבית בארץ לא הצליחה לבסס מערכות חברתיות, חינוכיות וכלכליות יציבות בדומה לאלה שהקימו באותה עת היהודים. חאג' אמין אל-חוסייני, שמונה לכהונת מופתי בחסות הבריטים, הגביר את פגיעתו הרעה, רדף את מתנגדיו הערבים והסתותיו האנטישמיות הלכו והחריפו. היוזמות הרבות לשיתוף פעולה ערבי-יהודי טורפדו.

המתח בין האוכלוסיות שהלך וגבר הגיע לשיאו בהתפרצות מאורעות הדמים בקיץ 1929 (מאורעות תרפ"ט).

מבחינה מודיעינית, צבאית ופוליטית היו האירועים הללו בגדר כישלון מוחלט להנהגה הבריטית. הנציב העליון צ'נסלור שנעדר מן הארץ במהלך השתוללות הרצח פרסם הודעה תימהונית בה נמנע מכל סוג של הטלת אחריות, הבעת מסקנה או הפקת לקחים. הבריטים מינו ועדת חקירה (ועדת הופ-סימפסון). ברוח מסקנות הוועדה התפרסם באוקטובר 1930 "הספר הלבן של פאספילד", שקבע הגבלות חמורות על העלייה וההתיישבות הציונית. הספר הציע להקים מערכת חקיקה שבה יובטח רוב מתמיד לערבים, והיהודים ראו במסמך זה מכת מוות והתכחשות מוחלטת להצהרת בלפור ולכתב המנדט.

ראש הממשלה רמזי מקדונלד היה מודאג מן הפיחות במעמדה של בריטניה בארץ ישראל. בפגישתו עם חיים וייצמן אמר: "הייתי רוצה למנות כנציב עליון בארץ ישראל גנרל, אבל אדם שיעשה את המלאכה בראשו ולא ברגליו". מקדונלד החליט למנות למשרה את הגנרל ארתור גרינפל ווקופ. הוא האמין שבזכות ניסיונו הרב ומתינותו יצליח ווקופ במשימה.

בן 57 שנים היה ארתור ווקופ כאשר החל בכהונתו כנציב עליון בנובמבר 1931. הוא היה אדם קטן מידות שנראה מבוגר מכפי גילו, רווק מושבע והומוסקסואל. חזותו החיצונית הייתה כשל אריסטוקרט בריטי מתנשא. כבן אצולה למד בבתי ספר משובחים, הצטיין בשירותו הצבאי, נפצע קשה במלחמת הבורים השנייה ועם החלמתו מילא בהצלחה שורה של משימות פיקוד קרביות, בכלל זה בקרבות מלחמת העולם הראשונה בחזית צרפת. בהמשך לחם בעיראק שם גילה מעשי גבורה יוצאי דופן, כאשר בהיותו מפקד גדוד נפצע קשה ושב לפקד על חייליו עוד בטרם החלים מפציעתו. הוא זכה לאותות הצטיינות רבים, הגיע לדרגת גנרל ופיקד על צבא בריטניה בצפון אירלנד.

הנציב הטוב

על ימי כהונתו של ארתור ווקופ כנציב עליון כתבה פרופ' אניטה שפירא: "אדם בעל חזון, בעל השכלה רחבה ואופק רחב אשר השתדל להבין באמת את הערכים הרוחניים והמוסריים שביסוד התנועה הציונית והמפעל הציוני". יחד עם זאת היה ווקופ אדם מהיר חימה, אימפולסיבי ולא אחת חסר נימוס באופן בוטה. דוד בן-גוריון תיאר ביומנו בזעזוע פגישה אליה זומן אחד הפקידים הבכירים ביותר בממשלת המנדט. ווקופ הניח לאיש לעמוד על רגליו משך כל הישיבה, שארכה שעה וחצי, ולמרות הרמיזות הבולטות מצד הנוכחים לא סימן לו היתר לשבת.

בתקופת כהונתו של ווקופ כנציב עליון גבר מאוד זרם העולים לארץ ישראל (בין השאר על רקע התגברות האנטישמיות), ומניין היהודים בארץ ישראל הוכפל. רבבות יהודים עלו בין השאר מגרמניה,  פולין, רומניה, יוון, לוב ותימן. כאיש בעל חשיבה רעננה ומקורית סייע רבות למפעלים הבינלאומיים שיזם הישוב העברי ובהם "המכביה", שהייתה כינוס מרהיב של ספורטאים יהודים מכל העולם, וכן "יריד המזרח" על גדות הירקון שהיה להצלחה אדירה.

ממשלת המנדט יזמה באותה תקופה עבודות פיתוח ותשתית שהגדילו עד מאוד את מה שהוגדר "כושר הקליטה הכלכלי". הנציב העליון רקם קשרי ידידות ואמון עם מנהיגים יהודים וערבים שהיו מבאי ביתו, והיה אורח כבוד במעמדים ציבוריים חגיגיים רבים. בעיקר היה מיודד מאוד עם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ד"ר חיים ארלוזרוב, וביום שישי 16 ביוני 1933 נועד עמו לפגישת עבודה ממושכת בנוגע ליישום תכניתו של ארלוזרוב להצלת יהודי גרמניה. הם נפרדו בכפר הנוער בן שמן ושעות אחר כך נרצח ארלוזרוב בתל-אביב.

נציב עליון מול שופט עליון

קשרי ידידות עם הנציב; חיים ארלוזורוב. תמונה דרך ויקימדיה
קשרי ידידות עם הנציב; חיים ארלוזורוב. תמונה דרך ויקימדיה

פרט למשרת הנציב העליון, הייתה המשרה הרמה ביותר במנגנון המנדט נשיאות בית המשפט העליון, והנשיא נקרא בתואר "זקן השופטים". בשנת 1927 מונה לכהונה זו פרנסיס מקדונל אשר נחשב כמשפטן מבריק. במהלך כהונתו כזקן השופטים לחם מקדונל במרץ לביצור עצמאות מערכת בתי המשפט, ועמד לא אחת בהתנגשות עם הרשות המבצעת. מקדונל מונה עוד בתקופת כהונתו של ג'ון צ'נסלור כנציב העליון, שאמר עליו: "זקן השופטים ואשתו הם קתולים אדוקים, וכמו כל ה-LATINS בפלשתינה הם מאוד אנטישמים".

מקדונל הביע זעם כאשר גילה שהיועץ המשפטי נורמן בנטוויץ' מגיש, על-פי המלצות המשטרה, כתבי אישום רבים נגד פורעים ערבים שהשתתפו במעשי הרצח במאורעות תרפ"ט. הוא ערך מלחמת חורמה נגד בנטוויץ' ולא שקט עד אשר הביא לפיטוריו. צ'נסלור קבע שהעילה לפיטורי בנטוויץ' הייתה העובדה שמקדונל הסתייג ממצב בו יהודי, גם אם בתוקף תפקידו, מגיש כתבי אישום נגד ערבים.   

כאשר מונה ווקופ כנציב עליון כבר היה מקדונל ותיק במשרתו. גלוי היה לעין ששני האישים, הכריזמטיים והמוכשרים, ניצבים על מסלול התנגשות. בספרו החשוב "משפט, יצרים ופוליטיקה": הביא המחבר ד"ר נתן ברון ציטוטים מתכתובת ארוכת שנים בין השניים, ממנה משתקפים יחסים של הסתייגות אשר היו עטויים באינספור עטיפות של מילות נימוס בריטי קורקטי. כעבור שנים של תיעוב הדדי סמוי נקלעו השניים לעימות חריף עליו כתב ד"ר ברון:

בתולדות האימפריה הבריטית ידועים די הרבה סכסוכים ומחלוקות בקרב אישים בצמרת השלטון במושבות השונות, אבל לא היה סכסוך כה חריף ואפילו אלים כפי שהתגלע בארץ ישראל בין הנציב העליון ווקופ וזקן השופטים פרנסיס ג'וזף מקדונל.   

עימות חזיתי

בשנת 1936, על רקע עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתפשטות השליטה האיטלקית באפריקה, פרצו פעם נוספת מאורעות דמים בארץ ישראל. הערבים הקימו גוף ששמו "הוועד הערבי העליון" ובראשו עמד חאג' אמין אל-חוסייני. הוועד הערבי פיקח על השביתה הכללית ומעשי האלימות שכוונו נגד מטרות יהודיות, בריטיות ויותר מכל, כלפי ערבים שהסתייגו מדרכו של חוסייני. היישוב העברי היה הפעם מאורגן יותר מבעבר, והצליח למנף את האירועים לטובתו. חודש בלבד לאחר הכרזת השביתה בנמל יפו הוכשר נמל עברי בתל-אביב. כוח המגן העברי שכלל את יכולותיו וברחבי הארץ התחוללה תנופת התיישבות בשיטת "חומה ומגדל".

עם פרוץ המאורעות ביקש ווקופ לנקוט גישה מאזנת. הוא הורה למפקד המשטרה רוי ספייסר שלא לנקוט יד קשה מדי כלפי אוכלוסיה ערבית שאיננה מעורבת באלימות. הוא אף נמנע מעימות חזיתי עם חאג' אמין אל-חוסייני, ככל הנראה כדי לא לשוות למאבק משמעות דתית. אמצעי ההתמודדות העיקרי עם האלימות היה מעצרם של פורעים והבאתם למשפט. אלא שהשופטים נמנעו בעקביות מהענשת פורעים ערבים, על-פי הוראה מפורשת של מקדונל.

הנחיה זו של זקן השופטים היוותה בעיני ווקופ התערבות בוטה של מערכת המשפט בפעילות הרשות המבצעת. ווקופ ראה בכך עוולה מבצעית ומוסרית גם יחד, כיוון שהפורעים שהובאו למשפט לא נדונו על יסוד מעשיהם המוכחים אלא על בסיס השתייכותם הפוליטית. עד מהרה הפך העימות גלוי לעין כל.

בשלב זה ביצע מקדונל הליך בלתי מקובל ופנה ישירות לשר המושבות אורמסבי גור. הוא קבל בפניו שבארץ ישראל "מתחולל מרד בהשתתפות כל האוכלוסיה הערבית הזועמת על הגידול המואץ בעלייה היהודית … אם לא תופסק העליה היהודית יטיפו מכל מסגד לג'יהאד. עלול להתרחש אסון שיגרום נזק בל ישוער ליוקרה של בריטניה הגדולה". את מכתבו חתם מקדונל בהאשמה ישירה של שר המושבות שהאלימות הערבית נגרמת בשל אהדתו הגלויה של השר לציונות.

בינתיים דנו שלטונות המנדט הבריטי בנוגע לתגובה הראויה כלפי המתיחות הגוברת ביפו העתיקה, שהייתה מוקד ההסתה הרצחנית וההתחמשות. ההתלבטות הייתה בין כיתור העיר ובין פריצה לתוכה. לאור החסרונות הבולטים בשתי האפשרויות הוחלט על ביתור העיר באמצעות הרס מבנים ופריצת צירים מדרומה לצפונה. הנציב הסתמך על סעיף מפורש המופיע בדבר המלך במועצתו "יכול הנציב העליון, אם הוא מוצא צורך בכך להגנת ארץ ישראל, לצוות להרוס ולהסיר כל בנין ולעקור כל רכוש ממקום למקום או להחריבו".

בהתאם לסעיף זה אישרה הממשלה תקציב של 19,000 ליש"ט שרוב רובו היה מתן פיצויים לנפגעים. בסוף אפריל 1936 בוצע החלק הראשון של תכנית עוגן (THE ANCHOR) ונפרץ הנתיב המוכר כיום בשם כיכר קדומים.

בג"ץ אל קאסיר

לקראת ביצוע החלק השני בתכנית הגיש תושב יפו, נוצרי אורתודוכסי ששמו ג'ורג' מיכאיל אל-קסיר, עתירה כנגד הריסת ביתו. המשפט הובא בפני מקדונל שמצא פגמים בהתנהלות הממשלה ובפסק דינו שנחתם בראשית יולי 1937 כתב שזהו "העדר יחיד במינו ולא הוגן של אומץ לב מוסרי… ניסיון לזרות חול בעיני האזרחים והעדר הגינות ואמינות". על העובדה שהצו לא היה חתום כראוי כתב: "זהו מקרה בולט של הטעיה והעדר כנות הראוי לגינוי חריף".

זו הייתה מתקפה חזיתית וארסית כנגד ווקופ. משה שרתוק פגש אותו שלושה ימים מאוחר יותר ותיאר את שיחתם:

אמרתי שלפנינו דוגמה מדהימה כיצד זרוע אחת של השלטון מכשילה את הזרוע השניה… הנציב משך בכתפיו ואמר שההשפעה הממארת שתהיה לפסק דין זה על הערבים ברורה, זה רק יגביר את המהומות.

תמיכה בהתיישבות היהודית; ווקופ בטקס ברחובות. תמונה דרך ויקימדיה
תמיכה בהתיישבות היהודית; ווקופ בטקס ברחובות. תמונה דרך ויקימדיה

סוף תקופה

על רקע חוסר ההצלחה במיגור מאורעות הדמים שהתקיימו בהפסקות עד שנת 1939, פוטר ווקופ באלגנטיות לאחר שש שנות כהונה (שנה יותר מהמקובל). הנימוק הרשמי לחילופין היה בריאות לקויה. ביום ה-23 בפברואר 1938, ערב צאתו מן הארץ, נחנך בטקס חגיגי בהשתתפות ווקופ גשר עץ שחיבר בין תחנת החשמל רדינג ובין יריד המזרח ונמל תל-אביב – שלושה מפעלים שנוסדו בתקופת כהונתו של ווקופ, שלכבודו נקרא הגשר.  

אירוע זה היה בגדר מחוות פרידה ואהדה של הישוב העברי כלפי ווקופ, אשר על אף כישלונותיו הפגין בדרך כלל מנהיגות אמיצה ותרם בדרכים שונות להתפתחות הישוב העברי. על כבש המטוס בשדה התעופה בלוד (שנחנך גם הוא בזמן כהונתו), בדרכו למולדתו, מסר ווקופ מכתב למשה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית:

שורה אחרונה כדי לספר לך כמה מרוצה הייתי כששמעתי זה עתה מפי ארצ'י ויוול [מפקד הצבא הבריטי בארץ] על ההגנה האמיצה והמוצלחת של היישוב ליד בית-שאן (טירת-צבי, שהדף התקפה ערבית ב- 28.2.1938)… יש לי הרגשה שספורים ימי הצלחתן של הכנופיות המזוינות (הערביות), ואני מאמין שגם מקרי הרצח יתמעטו… חשבתי, ידידי הטוב, שעלי לספר לך מהי השקפתי האופטימית יותר.

עם סיום כהונתו בארץ ישראל פרש ווקופ מהשירות הציבורי ויצא לגמלאות. הוא שמר על קשרים עם חבריו היהודים מארץ ישראל ואף ביקר בארץ ישראל במהלך טיול שערך באזור. עם השנים הלכה בריאותו והתרופפה והוא לא זכה לראות בתקומת מדינת ישראל. בספטמבר 1947, בהיותו בן 73 שנים, יצא ממועדון הצבא והצי בו נהג להתרועע  עם גנרלים בדימוס, מעד במדרגות, נפל ומת.  

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר