מקומו של ספר דברים בתולדות האמונה הישראלית

ספר דברים העניק לעם ישראל את הבסיס הלאומי, באמצעות ייחוד פולחן האל בירושלים • במקביל הוא הנחיל בעם את התורה, וכל זאת רגע לפני פיזורם בגלות • התנגשות בין שני היסודות הללו הובילה לשורה של פרדוקסים, שתוצאתם ניכרת עד היום

ברשימתי על ייחודו של ס"ד (=ספר דברים) בפרשת ראה ציינתי שני יסודות חדשים המייחדים את ס"ד: ריכוז הפולחן במקדש אחד בירושלים עיר הבחירה ויצירת ספר התורה. ספר שעל היחיד, אפילו הוא מלך, מוטל לשננו: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד" (י"ז, 19); לא תורה שמורה בחוג אליטיסטי צר, אלא ספר עממי שחובה לקוראו בפומבי בפני כל העם: "הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (ל"א, 12).

העיון מלמד שהצלחת ס"ד בהנחלת שני העקרונות, ריכוז הפולחן והנחלת התורה כספר, הייתה שלמה. שבי ציון החל מהצהרת כורש בונים מקדש בירושלים בעיר הבחירה במקום אשר בחר. הם ונביאיהם אינם מעלים על הדעת לקומם את מקדשי העבר החרבים או לחדש את עבודת הבמות. ניתן לקבוע כי ס"ד השלים את מפעלם של דוד ושלמה, ובזכותו נקבעה ירושלים לצד ארץ ישראל כיסוד נצחי באמונה הישראלית. גם הנחלת ספר התורה לעם כולו ניכרת במעשי שבי ציון. מאלף במיוחד הוא פרק ח בנחמיה, שהוא עדות ראשונה ל"פולחן התורה":

וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל-הָעָם אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה … וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל-הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה אַפַּיִם אָרְצָה. (נחמיה ח, 6-1)

כל מעשי השבים מן הגולה נקבעים על-פי התורה. הם כורתים אמנה ומתחייבים בה: "לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו" (נחמיה י, 30).

ברשימתי בפרשת ראה כתבתי, שביסודות שחידש ס"ד כשלעצמם אין חידוש תיאולוגי מהפכני, אבל מהלך ההיסטוריה היהודית והעולמית שיווה להם בדיעבד חשיבות עצומה שלא ניתן היה לשער אותה בזמן פרסום ס"ד, ושהשפעת חלק מן היסודות החדשים האלה פעלה נגד הנחות היסוד של ס"ד עצמו. אסביר עתה את דברי שם.

התורה שמרה על הגחלת בגולה

ראשית התגלתה השפעתה העצומה של התורה. ידיעותינו על גלות עשרת השבטים דלות מאוד, אבל קרוב להניח שגיבוש האמונה הישראלית בספר, פעולה שהחלה בתקופת יאשיהו (622 לפנה"ס), הוא הסיבה העיקרית להבדל בין גולי ישראל (722 לפנה"ס) שנטמעו בין הגויים ואבדו ואינם, לבין גולי יהודה (586 לפנה"ס) שהתמידו בגלותם וחלקם אף שבו לארץ ישראל. גולי ישראל גלו ואמונה בליבם, בעוד שגולי יהודה החזיקו בידם, בנוסף לאמונה שבלב, ספר תורה.

בהשפעת התורה בגולה יש גם פרדוקס מסוים. ס"ד מדגיש את חשיבות המקדש האחד בעיר הבחירה. הנחת יסוד שלו, שאין עבודת ה' אפשרית אלא בירושלים וממילא רק בארץ ישראל. זו אמנם גם הנחת שאר ספרי התורה, אבל בס"ד היא מתבטאת בהדגשה מיוחדת. ס"ד הוא ספר לאומי מובהק: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, 12). עד כדי כך מגיעה עוצמת ההנחה שאין עבודת ה' אלא בארץ ישראל, שבשעה שס"ד מאיים בגלות, אם לא ישמרו את מצוות ספר התורה, הוא מצרף לאיום את העונש של עבודה זרה הנובעת מן הניתוק מארץ ישראל: "וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל-הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן" (כ"ח, 64).

והנה דור אחד אחרי פרסום ס"ד נשרפה עיר הבחירה, חרב הבית ותושבי הארץ גלו. היסודות שעליהם השתית ס"ד את השקפתו התמוטטו זה אחר זה, אבל ספר התורה שיצרה האסכולה של ס"ד, שיסודות אלה נכללו בתוכו, הוא שאפשר את המשכת הפולחן בגולה. דווקא ס"ד, הלאומי ביותר מבין חומשי התורה, הכין את כלי הגולה.

ברבות הימים העמיק עוד יותר הפרדוקס. חורבן הבית השני ופיזור כנסת ישראל בגלויות השונות הותיר את התורה כיסוד יחיד. ישראל הפך לאומת התורה, לעם הספר. לימוד התורה וההלכות הנגזרות ממנה הרווה את כל חיי היהודי, מילא את הנפש עד תומה. את המקדש, את הארץ ואת ההלכות התלויות בהם הכיר רק מן התורה. המציאות הזאת, של ירושלים של התורה – ירושלים של מעלה, הלכה ודחקה את ירושלים של מטה. לומד התורה לא הרגיש בחסרונה. העובדה הזאת, שמי שגר בירושלים של התורה אינו זקוק לירושלים של מטה, יצרה את הפרדוקס שכדי לשוב לארץ ישראל של מטה היה צריך ראשית להוציא את התורה.

מחסום הפולחן נפל

פרדוקס זה הוא אחד מן הנושאים הגדולים של יצירת עגנון. מפי מרדכי שלו שמעתי את ההבחנה היפה, שניתן להבחין בשני סוגי עלייה לארץ ישראל ביצירת עגנון – עלייה מתוך עולם התורה ועלייה מתוך קרע עם עולם התורה. סיפורי העלייה מן הסוג הראשון הם תמיד סיפורי אגדה. למשל, "בלבב ימים" המתאר את עלייתם של חסידים ראשונים לארץ ישראל, שגיבורו מפליג לאחר תלאות רבות לארץ ישראל על גב מטפחתו שפרש אותה על פני המים. ואילו הסיפורים מן הסוג השני הם סיפורים ריאליסטים. למשל "תמול שלשום", המתאר את חלוצי העלייה השנייה, שהתנתקו מעולם התורה. הראשונים מתארים את המציאות כפי שעגנון נכסף היה לראותה, בעוד הסיפורים מן הסוג השני מתארים את המציאות כפי שהיא.

ולהבדיל, עצמאותה של התורה ואפשרות ניתוקה מבית גידולה התממשו בצורה קיצונית עוד יותר בנצרות, שקיבלה את התורה כספר אלוהי אבל במנותק מן העם שבמסגרתו צמחה התורה, והיא, הנצרות, אוחזת את ספר התורה בידה וטוענת "אנו ישראל".

בדורו של יאשיהו הקדשת המקדש וגיבוש התורה מצויים בהרמוניה מלאה. חורבן הבמות, הקדשת ירושלים והמקדש נעשים מכוח ספר התורה, "כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה" (מלכים ב, כ"ג, 21). אבל במהפכה של ס"ד טמון יסוד מתח נוסף על אלה שהזכרתי, שדורו של יאשיהו לא הרגיש בו. המתח בין הפולחן בכלל וספר התורה. בישראל שלפני ס"ד יכול היה הישראלי לקיים את נימוסי הפולחן ב"שעריו". כלומר, במקום מגוריו או בבמה קרובה. איסור הפולחן בשערים ניתק ישראלים רבים מנימוסי הפולחן. החלל הזה שאף להתמלא וס"ד המציא לאמונה הישראלית שלא מדעתו את התורה כתחליף. הספר בא במקום הקרבן, ובתי הכנסת, שהתורה נקראת בהם באו במקום הבמות.

הטקס בנחמיה הוא דוגמה ראשונה לעבודת ה' מן הסוג הזה. נוצרו עתה שני קטבים באמונה הישראלית – תורה ופולחן בבית הבחירה – ששניהם נבראו בס"ד. והמתח בין שני הקטבים האלה לא איחר להופיע. מתח זה הורגש לא רק בין ישראל בארצו ויהודי הגולה, שנבצר מהם למלא את חובותיהם בבית הבחירה, אלא גם בתחומי ארץ ישראל עצמה. הוא משתקף מבחינה היסטורית במאבק בין הצדוקים (הכוהנים) והפרושים (חכמי התורה), בין הכהן ובין חכם התורה. וכבר פסקו הפרושים: "גדולה תורה יותר מן הכהונה והמלכות" (ברייתא אבות פ"ו, עמוד 228 במהדורת שרביט).

כרוכה בשינוי ערכים זה מגמה דמוקרטית. הכהונה היא אריסטוקרטית, היא ירושת אבות, ולעומת זאת כמאמר חכמינו כתר תורה מונח וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

והערה אחרונה: התקדשות התורה ופולחנה בדומה לפולחן במקדש יכולה בתנאים מסויימים להתחרות בנותן התורה. בתורה גנוזה כל הקדושה האלהית והיא יכולה לחסום את הדרך בפני המבקש קשר לאלהים עצמו שמכוחו התקדשה. מתח זה ליווה את האמונה הישראלית ככל שהערצת התורה הלכה וגברה בה. הוא הוליד את המהפכות והזעזועים הגדולים בתולדות ישראל שפרצו מדי פעם בפעם, כדוגמת הקבלה והחסידות, תנועות שחיפשו דרכים חדשות לנותן התורה (ועוד ידן נטויה). חיפשו וגם מצאו, ועם זאת את עול התורה לא פרקו.

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.