התמ"ג זה לא הכל: המצב האמיתי של המשק הישראלי

נתוני הצמיחה שהוצגו בשבוע שעבר בהחלט מעוררים דאגה, אך למרות זאת התמ"ג מציג רק תמונה חלקית • נתוני התעסוקה, חובות משקי הבית ומאזן הייצוא מצביעים על כך שהמצב טוב מכפי שנדמה

ההלם, הזעזוע. הנתונים המעודכנים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על־כך שהתוצר המקומי הגולמי בישראל עלה ברבעון האחרון ב-0.1 אחוז בלבד, והשלים עלייה של כ-2.5 אחוז בשיעור שנתי. מהמחנה הציוני הגיבו ואמרו כי ההתנהלות הכלכלית של יאיר לפיד ונתניהו היא שהובילה לצמיחה האפסית. ח"כ שלי יחימוביץ' מהמחנה הציוני ציינה כי "זו התוצאה ישירה למדיניות נתניהו".

נתוני הצמיחה בתוצר המקומי הגולמי בישראל אכן הפתיעו לרעה. אף שקצב הצמיחה הנוכחי אינו נמוך במיוחד בהשוואה עולמית (הצמיחה באיחוד האירופי: 1.9 אחוז, בארה"ב, 2.7 אחוז, בבריטניה, 2.6), בהתחשב בקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה בישראל (כ-1.8 אחוז בשנה), נדרשת צמיחה גבוהה הרבה יותר מזו הנחשבת מספקת במדינות המערב, שאוכלוסייתן צומחת באיטיות רבה. ובכל זאת, 0.1 אחוז או לא 0.1 אחוז, הציבור הגיב בנחירות תדהמה והתהפך לצד השני.

והציבור בהחלט צודק. לא רק שנתוני הצמיחה אינם מובנים לרוב האנשים — ומה שהציבור אינו מבין גם אינו נוטה להטריד את מנוחתו — הם גם לא כל כך חשובים. כלומר, הם חשובים מאוד, אך נתוני התמ"ג אינם מתעדים בהכרח צמיחה אמיתית — ונתוני הצמיחה האמיתית אינם תמיד מתועדים בתמ"ג. הציבור מבין כי התמ"ג אינו מקושר לדבר אמיתי.

למה בכלל התמ"ג צריך לעניין אותנו?

התוצר המקומי הגולמי (בקיצור, תמ"ג) הוא סך כל הסחורות והמוצרים שיוצרו במדינה מסוימת במהלך תקופה מסוימת. במונחים מעשיים מדובר בתרגיל חשבונאי פשוט: מונים את כלל הצריכה הפרטית, מוסיפים לה את הצריכה הציבורית (של הממשלה, של הערים והרשויות, וכו'), את ההשקעות ואת ערך הייצוא, ואז מפחיתים מהסכום הזה את ערך הייבוא.

הנתון הכללי הזה הוא בעל ערך מסוים כמדד לצמיחה, אך במובנים רבים הוא מטעה, ובמובנים חשובים עוד יותר הוא נופל קרבן למניפולציה ממשלתית, המשבשת את היכולת להבין מה מצב המשק לאשורו.

בעיה בסיסית אחת עם הנתון הכולל של התמ"ג היא שהוא מודד כמות ולא איכות. לדוגמה, נניח שתי דירות, המוצעות למכירה במחיר זהה. האחת איכותית ונבנתה ביעילות ובחסכוניות, ואילו האחרת רעועה, ונבנתה ביוקר וברשלנות. מנקודת המבט של התמ"ג, דווקא הדירה הרעועה תורמת יותר, שכן הוצאות הקבלן בבנייתה היו גבוהות יותר, והדיירים בה יצטרכו להשקיע יותר בתיקון הפגמים בה. באופן דומה, מבצע צבאי יקר, שבסיכומו נותר המצב כפי שהיה, נרשם בספר התמ"ג באותיות זהב, שכן הוא הביא להגדלת ההוצאה הממשלתית.

ממשלות מזייפות את התמ"ג

התמ"ג נוח למדידה, אך קל מאוד לזיוף, וממשלות בכל העולם שולחות ידן באופן כרוני בזיופים מעין אלו. פרויקט תשתית ראוותני — למשל, בניית הרכבת הקלה הכבדה ביותר בעולם — הוא שלל מפתה לממשלות מזייפות-תמ"ג. הרכבת אמנם יקרה, חסרת ערך ואף תקיז הפסדים לאורך שנים מכיסו של הציבור, אך ברישומי התמ"ג היא תראה נהדר! יתר על־כן, ממשלות מממנות פרויקטים מיותרים וראוותניים מסוג זה באמצעות הלוואות, שאותן אמנם צריך לשלם, אך התשלום יבוא רק אחר־כך. השנה, הרכבת תקפיץ את התמ"ג. ממשלת ישראל, לדוגמה, מתכוונת להוציא בשנת 2015 כ-389 מיליארד שקל, כשמתוכם 110 מיליארד שקל שייכים לסעיף "אחר־כך" שהיא מגלגלת ומגדילה מדי שנה.

ארבעה מרכיבים

הקלות בה ניתן לזייף את התמ"ג דורשת התעלמות מהנתון הכולל, והתמקדות בהיבטים פרטניים יותר של התפתחות כלכלית וצמיחה. ניתן להצביע על שורה ארוכה של מרכיבים כלכליים חשובים, בהם הייצוא, מאזן התשלומים, ההשתתפות בכוח העבודה, מאזן החוב של משקי הבית, הגירעון הממשלתי, שער המטבע, ועוד. עם זאת, ארבעת הראשונים מספקים לנו אינדיקציה טובה לגבי המצב הכללי של המשק.

הייצוא

היצוא מישראל הוא מדד של איכות התוצר: ניתן ללמוד ממנו מה איכות המוצרים המיוצרים בישראל בעיני זרים. היקף היצוא הישראלי בארבע השנים האחרונות עמד על כ-56 מיליארד שקל לרבעון. בערכים דולריים ניתן להבחין בצניחה בייצוא כבר משנת 2011, בהיקף כולל של כ-17 אחוז. עם זאת, במונחים שקליים, בגלל עליית שער הדולר, הירידה מתונה יותר כשהשנתיים האחרונות עומדות בסימן דשדוש מסוים.

מדאיגה יותר המגמה ארוכת הטווח. ישראל אינה מעצמת ייצוא של מוצרי צריכה ויצואה מתמקד במוצרים המשמשים בתפעול ובייצור מוצרים ושירותים אחרים. לדוגמה, בשנת 2014 כ-80 אחוז מהייצוא התעשייתי היה של רכיבי מחשבים ומכשור אלקטרוני ואופטי, ציוד חשמלי ומכונות, כימיקלים, וכדומה.

ייצוא מסוג זה — יצוא ליצרנים, אם תרצו — הופך את היצוא הישראלי למדד טוב למצב האמיתי של הייצור בעולם. כשהייצור התעשייתי בעולם פורח, רוכשים היצרנים בעולם מישראל מחשבים ומוצרי אלקטרוניקה, ציוד, רכיבים ומכונות. כשמדינות רבות שקועות במיתון תעשייתי מתמשך, הייצוא הישראלי מדשדש. היצוא הישראלי, לפי כך, מפגין איתנות והמבנה שלו נכון, אך הסימנים שהוא משדר ביחס למצב בעולם אינם מעודדים.

מאזן התשלומים מאוזן

התמונה מעודדת מעט יותר אם בוחנים את מאזן התשלומים של ישראל, שהוא סיכום של כלל הייצוא של מוצרים ושירותים במדינה, בניכוי כלל הייבוא של מוצרים ושירותים. במאזן התשלומים של ישראל חל שינוי דרמטי לאורך עשרים השנים האחרונות, מגירעון כרוני לאורך שנות קיומה של המדינה, לעודף מתמיד בשנים האחרונות — בשבע השנים האחרונות סבלה ישראל מגירעון במאזן התשלומים רק בשני רבעונים. בשלוש השנים האחרונות יש לישראל מאזן חיובי יציב למדי של כ-5.5 מיליארד דולר לשנה.

השתתפות בכוח העבודה

אינדיקטור חשוב נוסף למצבו הממשי של המשק הוא התעסוקה בפועל, ובמיוחד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, החשוף פחות לידה הזייפנית של הממשלה מנתוני האבטלה. בעבר סבלה ישראל מבעיה כרונית של שיעור השתתפות נמוך. בתחילת שנות התשעים, לדוגמה, היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה כ-52 אחוז בלבד, בהשוואה ל-68 אחוז בדנמרק או 67 אחוז בשוודיה. עם השנים, ובמיוחד אחרי הרפורמה בתשלומי הקצבאות בשנת 2003, גדל מאוד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, ובשנת 2014 הוא עמד על כ-64 אחוז, נתון המציב את ישראל במקום טוב בצמרת המערב, לפני ארה"ב, דנמרק, גרמניה ופינלנד, ולצד שוודיה והולנד.

העליה החדה בעשור האחרון בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה נובעת גם משינוי שבוצע בחישוב מספר המשתתפים (לפי דרישות OECD), כדי להכליל בהם גם חיילים בשירות סדיר. העליה הדרמטית בשיעור ההשתתפות, עם זאת, היא ממשית מאוד. לדוגמה, בשנת 1992 היה שיעור התעסוקה בין בני 25-34 בארצות הברית 83.7 אחוז. בישראל בשנת 1996 היה שיעור המועסקים בגילאים אלו רק 72.5 אחוז. לעומת זאת, בשנת 2012 עמד שיעור התעסוקה בין בני גיל זה בארה"ב על 81.7 אחוז, שעה שבישראל הוא עמד על 82.1. במלים אחרות, סגירת הפערים כאן היא אמיתית.

חובות משקי הבית

נתון חשוב אחר לאיתנות המשק הוא שיעור חובות משקי הבית — כלומר, סיכום כלל האשראי שקיבלו משקי בית לביצוע רכישות, לדיור, וכדומה. נתון זה אינו מספר לנו ישירות על מצבם של התעשיינים, על מספר העסקים החדשים שנפתחו. הוא מספר לנו, במקום, האם החוב שצברו משקי־הבית מבוסס על גידול אמיתי בעושרם, או על נגישות של הציבור לאשראי ללא כיסוי.

כאשר בוחנים את היקף חובות משקי הבית לכל התחומים למעט דיור מתגלה עליה של כ-10.6 אחוז בסך כל החוב בארבע וחצי השנים האחרונות (כלומר, עלייה של כ-22 מיליארד שקל מאז תחילת שנת 2011). עם זאת, כאשר מביאים בחשבון את העליה בתוצר, השחיקה בערך הכסף והגידול במספר התושבים מתברר כי יש דווקא ירידה נטו של כ-710 שקל בעול החובות של כל משק בית. במלים אחרות, משקי הבית בישראל דווקא מצמצמים במידת מה — גם אם זעירה — את מצבת החובות שלהם. יצוין עוד כי אם עורכים את החישוב ביחס לבנקים, שיעור החוב של משקי הבית מצטמצם באופן מובהק אף יותר.

המצב שונה בתחום ההלוואות לדיור. הנתונים כאן מלמדים אותנו על עלייה של כ-23 אחוז בחוב לבנקים למשק בית (עליה כוללת של כ-73 מיליארד שקל בכלל החוב של משקי הבית לבנקים). במונחים ריאליים, אחרי שחיקה, צמיחה וגידול במספר התושבים התוצאה הסופית מצביעה על עליה ריאלית של כ-11,440 שקל בחוב של כל משק בית, המייצגים עליה של כ-6.7 אחוז בסך החובות לבנקים. העליה הזו מדאיגה כשלעצמה, ומדאיגה במיוחד כאשר זוכרים שבחוב הנוסף הזה — כ-27 מיליארד שקל — נושאים בפועל רק אלו שנטלו הלוואת משכנתא בארבע וחצי השנים האחרונות.

הצטברות החובות של משקי בית שנטלו משכנתא כדי לרכוש דירה היא המרכיב המדאיג ביותר מבחינה מבנית במשק הישראלי. הפרכה לסברות השונות המועלות כסיבה להצטברות חובות אלו — קרקעות, ביקוש, ביורוקרטיה — סיפק באחרונה מקור מפתיע. בחודש מאי קפץ לביקור בישראל נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, המשמש היום משנה לנגידת הבנק הפדרלי של ארצות־הברית. מכסאו הבטוח שמעבר לים לא חש הנגיד לשעבר צורך לטשטש את אחריותו של בנק ישראל לעליית מחירי הדיור: "במקרה של ישראל," הוא אמר בהרצאה במרכז הבינתחומי בהרצליה, "כשיש לך את מערכת הבנקאות שלא קרסה וריבית אפסית, אז מחירי הנדל"ן יצמחו."

ובשורה התחתונה…

ראש־הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון נוקטים בחודשים האחרונים מדיניות נבונה ושקולה בתחום הכלכלי. אישור מתווה הגז, כיווץ היוזמות ההרסניות של מעבר לאנרגיה ירוקה, הורדת המע"מ ומס החברות וצעדים נוספים מאותתים על כך שנתניהו החליט להתייחס בכהונה זו ברצינות רבה יותר לתחום הכלכלי.

ישראל נהנתה בעשור האחרון מניהול כלכלי טוב למדי. מדיניותו של נתניהו כשר האוצר התוותה את הדרך, ואילו רוני בראון כשר האוצר מנע אסון רבתי בכך שלא סייע לאף אחד ממבקשי התמיכה בעת פרוץ המשבר. אפילו שרי אוצר איומים ונוראים, כמו שטייניץ ולפיד, לא גרמו לשיבוש בלתי־הפיך ביציבותו היחסית של המשק בישראל. יסודות הכלכלה הישראלית: מערכת בנקאית יציבה, יצוא איתן, וחוב ציבורי בשיעור גבוה אך סביר מציבים אותה היום בעמדה טובה יותר משל רוב המדינות האחרות במערב.

נקודת החולשה העיקרית של המשק הייתה ונותרה הניהול הכושל של בנק ישראל: ההחלטה הרת האסון של הנגיד פישר להוריד את הריבית בישראל, כאילו מדובר במערכת קורסת, וההימור של קניית עשרות מיליארדי דולרים, שלא הייתה בו שום תועלת, יצרו חוב גדול ובועת נדל"ן. ואם פישר היה כשל, הרי שהיורשת שלו היא כשל על כשל. ניתן להחזיק אצבעות לממשלה החדשה שזו תעשה ניסיון להתמודד עם הכשל הכפול הזה.