זו לא "הקונספציה": מדוע כשל צה"ל במלחמת יום הכיפורים?

בניגוד לתדמית המקובלת, בעיותיו של צה"ל במלחמת יום כיפור נבעו בראש ובראשונה מאסטרטגיית הגנה שגויה ולא רלוונטית

Saeqa_IDF_Tanks_Ismailia
שימוש שגוי בכוחות המתמרנים. טנקים ישראלים פגועים במלחמת יום הכיפורים

ערב מלחמת יום הכיפורים התבססה אסטרטגית צה"ל על "התקפה שהיא ההגנה הטובה ביותר", והעברת הלחימה לשטחו של האויב מיד עם פתיחתם של מעשי האיבה. למעשה, הייתה זו אותה אסטרטגיה שגובשה בתום מלחמת העצמאות, כתגובה למצב הייחודי ששרר באותם ימים: העדר עומק קרקעי לניהול הגנה ראויה בתוך שטח ישראל, מצד אחד; ומצד שני היקפם הדליל של כוחות האויב לאורך הגבולות עם ישראל, בשל העובדה שהצבאות הערביים הוחזקו בעומק מדינותיהם להגנת הבירות והממשלים.

התוצאה הייתה האסטרטגיה המבריקה, שבן גוריון דיווח עליה בכנסת (20 יוני, 1950) לפיה ישראל לא תנהל את הגנתה על אדמתה, אלא על אדמת האויב, ותקדים לשם כך התקפה צפויה עליה באמצעות "העברה של המלחמה לצד השני". מתפיסה זו נגזרה המשימה הקריטית שהוטלה על המודיעין, לספק התרעה מקדימה על סמך עובדות מוצקות של תזוזת הצבאות הערביים מעומק מדינותיהם לכיוון ישראל. ההתרעה המודיעינית המוקדמת הייתה התנאי ההכרחי לגיוסם המהיר של המילואים, ולשינועם לשם תפיסת שטחי הגנה "בצד השני", לפני הגעת האויב.

עומק מבוזבז

אך במלחמת ששת הימים התחולל מהפך במצבה האסטרטגי של ישראל: נוסף לה העומק הדרוש לניהול הגנה בתוך שיטחה. לראשונה נוצרה לישראל יכולת "לאבד" זמנית שטחים נחוצים להשהיית האויב ולהכלתו והתאפשר להציב מכשולים בשדה הקרב מראש, כדי לצמצם את היקף הגייסות שיידרשו לניהול ההגנה בשלביה הראשונים של מתקפה על ישראל.

מכיוון שכך, אחרי 67' אסטרטגית צה"ל הייתה צריכה אפוא להיות זו: בשלב הראשון, כוחות הסדיר המגובים במערך מכשולים קרקעיים, יגנו בעיקר על נכסים חיוניים ויאפשרו נפילת שטחים לא חיוניים לידי האויב על מנת לכתרו ולנתבו לשטחי השמדה; בשלב השני, עם הגעת המילואים, יוכרע האויב בשטחנו; ובהמשך, תועבר המלחמה לעומק מדינות האויב, כדי לאיים על הבירות והממשלים ולאפשר את הכתבת תנאי סיום המלחמה. ההסתמכות על הסדיר, תוך יכולת לאבד לזמן מה ובצורה מתוכננת מראש שטחים בלתי חיוניים בשלביה הראשונים של מתקפת פתע, הייתה מאפשרת ויתור מסוים על הגיוס המוקדם של המילואים, ומסירה מעל ישראל את התלות הגבוהה בהתראה מודיעינית מוקדמת.

אך למרות המהפך במצבה של ישראל, אסטרטגיית העברת המלחמה לצד השני כבר בפתיחת המלחמה נשארה בעינה גם אחרי השינויים המפליגים שיצרה מלחמת ששת הימים. דבר זה יצר שלוש בעיות.

ראשית, מבחינה מבצעית, ההתעקשות על ההגנה בקו הגבול הובילה לוויתור על יתרונות ההגנה שמאפשרים לשחוק את התוקף כהכנה להכרעתו, לטובת התקפה צה"לית מקדימה שחייבה לנהל קרבות "ראש בראש" שוחקים בניסיון לכבוש שטחי אויב מוגנים היטב ובכלל זה חציית תעלת סואץ. שנית, מבחינה לוגיסטית, הרחקת הגבולות ממרכזי האוכלוסייה בעקבות מלחמת ששת הימים, הובילה להארכת קווי שינוע המילואים לחזית באופן משמעותי, בחלק מהמקומות עד פי-ארבעה. בשל כך, הגעת המילואים בזמן לחזית חייבה קיצור בשיעור דומה של מועד קבלת ההתרעה המודיעינית לגיוסם. ושלישית, מבחינה מודיעינית, בשל הקרבה של הגבולות למרכזיו של האויב, הייתה נוכחות קבועה ומלאה של האויב לאורך הגבול, ולכן נבצר מהמודיעין לספק התרעה מבוססת על עובדות מוצקות של תנועת כוחות ערביים מהעורף לחזית, כפי שיכלו לצפות לפני 67'.

Israeli_Armor_-_Flickr_-_The_Central_Intelligence_Agency
עומק לא מנוצל. טור משוריין בסיני

כך נולדה הקונספציה

מצוקת המודיעין שנבעה מאי-התאמתה יותר של אסטרטגית צה"ל המקורית למציאות החדשה הצמיחה התרעה מודיעינית, שבמקום על עובדות התבססה על דיווחי סוכנים מפוקפקים ועל "הערכה" – שהיא למעשה ניחוש, של הגיון האויב, כוונותיו ותחושותיו. דבר זה הוליד את ה"קונספציה" המפורסמת, לפיה הסורים לא יצאו למלחמה בלי המצרים והמצרים לא יתקפו, כל עוד לא יצטיידו במטוסים ארוכי טווח לתקיפת העורף הישראלי. ראש אמ"ן (והרמטכ"ל?) היה מודע לחוסר מהימנותה של הקונספציה המודיעינית: "קאפביליטיס", יכולות, אמר בעדותו בפני 'וועדת אגרנט', היו "קיימים כל הזמן" ו"אי אפשר לצעוק זאב זאב ולגייס את המילואים 7 פעמים בשנה"; "מוכרחה להיות איזה קונספציה"; "ולכן אין לנו ברירה אלא לעבור אל אינטנשנס", שיעור כוונות האויב ותחושותיו.

בניגוד לקונספציה המודיעינית, שהתבססה במידה רבה על הימור, אסטרטגיה חלופית המבוססת על נסיגות טקטיות והכלת האויב עד להגעת המילואים, יכלה לפטור את ישראל מהצורך לגייס מילואים חדשות לבקרים. אך לא רק שצה"ל לא אימצה, אלא שערב המלחמה הוא עמד לסגור ביוזמתו יחידות לוחמות סדירות "מיותרות".

כשהמלחמה פרצה בהפתעה הורץ הסדיר, עד אחרון לוחמיו, אל קווי המגע כדי למנוע מהאויב כל חדירה, כאילו שהיה מדובר בחדירה לקריית ענבים במאורעות 1938-1936, לנירים בשנת 1948, או לגדות בשנת 1967. במשימה שגויה זו אבדו חיי חיילים רבים מהסדיר ובהמשך גם מהמילואים. הטרגדיה הקשה של לוחמי החטיבה הירושלמית בקו ברלב, הייתה נמנעת אולי, אילו כשפרצה המלחמה ועמה תמה משימתם לצפות ולהרתיע, היו הלוחמים נסוגים אחורה לשטחי מפתח ולעמדות שולטות.

בסופו של דבר צה"ל למד את הלקח, אך אימוצה של אסטרטגיה חדשה תוך כדי המלחמה היה כרוך בתשלום כבד: הצלחות האויב בשלבים הראשונים של המלחמה גרמו – בלית ברירה – להשהייתו ולהכלתו בשטחינו. עם הגעת המילואים וצבירת הכוח, כוחותיו הושמדו או כותרו. בהמשך, המלחמה הועברה לעומק שטחי המדינות הערביות וכך הגיע צה"ל להישגים משמעותיים שהועילו במשא-ומתן בסיומה.

הראיה החותכת לכך שהבעיה הראשית במלחמת יום כיפור הייתה אסטרטגיית-צה"ל השגויה, ולא הקונספציה המודיעינית, הם קרבות הסדיר ברמת הגולן: 8-2 טנקים – בכוחות מאולתרים כ"צביקה", "טייגר" ו"קהלני" – מנעו נפילת שטחים חיוניים (שלא הוגדרו ככאלה מראש) לידי דיביזיות סוריות שהתכוננו לכיבושם שנים רבות, ואפשרו בכך את הגעת המילואים. כל זאת, חרף ההפתעה וחוסר המוכנות של הכוחות.

אחרי שנים של דיון עקר על "מחדלי" המודיעין, חיוני להכיר בתקלה הראשית של  מלחמת יום כיפור, שהייתה בראש ובראשונה תפיסה אסטרטגית-פיקודית שגויה.

_______

דר' חנן שי הוא מרצה בחוגים למדעי המדינה ויחב"ל, במכללה האקדמית אשקלון, באוניברסיטה העברית ירושלים ובאוניברסיטת בר אילן .

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

46 תגובות למאמר

  1. אין ספק שמחשבה צבאית מקצועית היתה מביאה להיערכות צהל בסיני על רכס ציר חת"מ,, והכלת הצולחים המצריים במישור שבין הרכס לתעלה. לאחר הצליחה ניתן לפגוע בהם קשות בארטילריה, מטווחת מהרכס השולט
    בשלב מאוחר יותר ניתן לאגפם, לכתרם והביא להשמדה/הכרעה של הכוח הפולש.
    בסיכומו של דבר זה מה שאכן קרה- לאחר שנעשו כל השגיאות האפשריות בדרך לתפקוד הנכון, ולאחר תשלום מחיר כבד בחללים, ציוד ותחמושת. מחיר זה הביא לתלות מסוכנת בסיוע האמריקאי, שהותנה בויתור על הכרעה במלחמה.
    מאידך, על פי ספרו של עמנואל סקל "הסדיר יעצור?", נראה שלמרות ההפתעה והאסטרטגיה המוטעית, ניתן היה לבלום את המצרים על קו המים, לו טרח צהל לערוך את חטיבותיו הסדירות ב"שלוש לפנים" במקום ב"אחד לפנים" ולו היה חיל האויר מתייחס למניעת צליחה כאחת ממטרותיו החשובות יותר
    לפי הספר , חיל האויר היה סקטוריאלי, אם לא נייטראלי, במאבק בין כוחות היבשה הישראלים והמצריים..

    1. הבעיה עם הטיעון של סקל הוא שהוא מניח שעוד מאותו דבר היה פותר את הבעיה. אבל למרות המיומנות האדירה של השריונרים דאז, הבעיה הייתה לא רק של הפתעה. ייתכן בהחלט, כמו שחנן ויעקב חסדאי טוענים, שאם היו פועלים כמו שסקל אומר, התוצאה הייתה הרבה יותר מלכודות נ"ט (בל נשכח שהיו עמדות נ"ט בצד השני של התעלה), הרבה יותר טנקים שנופלים קורבן ל-RPG, ואבדות כבדות עוד יותר. אם התו"ל שלך בעייתי, לא תמיד להוסיף כוחות יפתור את הבעיה.

  2. מאמר מעניין והגיוני מאוד ביחס לחזית הדרום, אבל אני מתקשה לראות על איזה שטח אפשר היה לוותר ברמת הגולן עד שגיעו המילואים.
    אין ספק שצריך היה לפנות את המוצבים הקדמיים אבל על מנת להחזיק את הרמה היה צורך בכוחות שריון גדולים בהרבה ממה שהיה שם כאשר פרצה המלחמה. גם החרמון היה נקודת תורפה שלא חשבו עליה
    העובדה שהרמה לא נפלה לידי הסורים נובעת כמובן מגבורת הלוחמים הסדירים שרבים מהם הקריבו את חייהם ומהיכולת הנמוכה של הפיקוד הסורי לנצל את ההצלחה
    המחדל המודיעיני לפי דעתי היה ברושם שנטעו ראשי אמ"ן בדרג המדיני (ואולי גם הצבאי) שאפשר לסמוך עליהם והם יוכלו לספק התרעה במועד

  3. להלן תגובה שרשמתי למאמר אחר באתר זה (הזעם הקדוש של יוסי לנגוצקי 12-07-2015):
    מלחמת יום הכיפורים לא היתה הפתעה.
    מי שהעדיף לטמון את הראש בחול ולא להתייחס לגיוסים השקטים מבתי הכנסת בערב יום הכיפורים (הגם שהיו פומביים מאד – חיילים במדים נכנסים לבתי כנסת במהלך התפילה ושולפים משם אנשים ומעלים אותם לרכבים צבאיים), הוא זה שהופתע.
    מי שראה את הגיוסים והבין שמשהו לא טוב מתרחש, לא הופתע ביום למחרת.
    עוד אנקדוטה ל”הפתעה” – בשעה 13:50 הודיע ה BBC על פתיחת המלחמה. רק 10 דקות לאחר מכן החלו להישמע האזעקות ברחבי הארץ.
    איך ה BBC ידע מה שאף אחד “לא ידע”, ועוד בזמן אמת?
    במלחמת המפרץ הראשונה, בלילה הראשון בו שוגרו טילים לעבר ישראל, קיבלנו שיחת טלפון מקרוב משפחה שהתגורר באנגליה, שהודיע לנו שיש מתקפת טילים על ישראל. רק כדקה לאחר מכן החלו האזעקות.
    אלו לא היו הפעמים היחידות שארועים שקרו לא דווחו בזמן אמת לציבור הישראלי, למרות שהיו ידועים קודם לכן, אפילו אם בהפרש של כמה דקות.
    ——–
    עם השנים, אפילו אמצעי התקשורת כבר לאט לאט, בין השורות, מבהירים שלא היתה הפתעה במלחמת יום הכיפורים.
    דודו טופז ז”ל, באחת התוכניות של ‘הראשון בבידור’, סיפר על שכן שלו שגויס ביום הכיפורים בשעה 10 בבוקר, ע”י חיילים שבאו עם רכב צבאי.
    ארבע שעות לפני ה”הפתעה”.
    ——–
    נקודה למחשבה – בכדי לגייס חיילי מילואים בשעת חירום, בין אם גיוס שקט (טלפונים או שליפה מבית הכנסת) ובין אם בגיוס פומבי (הכרזת סיסמאות גיוס ברדיו והפעלת צופרי האזעקה), צה”ל חייב קודם כל לקבל אישור של שר הביטחון וראש הממשלה. למרות שהיה גיוס שקט בערב יום הכיפורים, בוודאי היה לכך אישור רשמי של שר הביטחון וראש הממשלה, אחרת מי שגייס ללא אישור שר הביטחון וראש הממשלה היה צריך להישפט על מרידה והפיכה צבאית. מעניין שאף אחד לא נשפט על גיוס ללא אישור ממשלתי. שוב, הפתעה לא היתה פה.
    העובדה שאלי זעירא היה נספח צה”ל בארה”ב, והדברים הרשומים לעיל (הוא אמר: שטויות. הערבים פשוט לא מסוגלים לבצע תקיפת פתע על ישראל. לא היה לי הסבר לאמירה הזאת. הוא אמר: ‘לרדת מהנושא’) מעלים את החשד שהוא היה מודע לרצון האמריקאי במלחמת יום הכיפורים.

    1. זה לא סוד שהייתה לנו הודעה מאשרף מרואן על פרוץ המלחמה – אבל *קצרה מדי לתכניות צה"ל*. כשמדברים על ההפתעה, לזה מתכוונים. לא לומר שבשתיים אחר הצהריים לא היה איש בישראל שידע שהולכת להיות מלחמה (אם כי טעו, וגם בדיווח שלו הייתה אפשרות לטעות – יש טוענים הונאה אבל לדעתי לא הגיוני – בדבר שעת פתיחת המלחמה), אלא לכך שלא קיבלנו התרעה *בזמן*, ולכן הופתענו ולא נערכנו לפי התכניות.
      גיוס מילואים מוגבל היה כבר עוד קודם בגלל הצטברות סימנים, למרות שחשבו שלא תהיה מלחמה; רשות לגיוס גדול ניתנה רק ביום כיפור בבוקר, מאוחר מכדי שכוחות המילואים יגיעו לחזית בטרם פרוץ המלחמה (הם הגיעו יותר מהר מהצפוי, זה כן). הדברים ידועים ומתועדים.

    2. ליגיל,
      כפי שכתבתי בתגובתי, הגיוס החל ביום ששי בערב באופן גלוי (מבתי הכנסת) ושקט (ללא הודעות ברדיו ואזעקות). משמע שמי שהיה בצמרת הממשלה כבר ידע היטב לכל הפחות ביום ששי בבוקר ועיכב את הגיוס לערב, לדעתי כדי שהגיוס יהיה שקט (הרי יהודים בבתי כנסת ביום הכיפורים לא ירוצו לטלפון, שממילא לא היה כמעט לאף אחד, בכדי לדווח על גיוס מילואים).
      לדעתי היה זה מהלך של הטעיית המצרים והסורים, בכדי למשוך אותם לפתוח במלחמה. זאת במחיר של הטעיית עם ישראל וגרימת מוות לחיילים רבים, שאפילו לא היו מודעים בערב יום הכיפורים שזוהי היממה האחרונה בחייהם. דמם של חילי צה"ל שנהרגו, יותר נכון נשלחו לשמש בשר תותחים בשל סיבות פוליטיות עלומות, נישאר ויישאר על ידיהם של מנהיגי מדינת ישראל באותה התקופה.
      רק בכדי להבהיר לקוראים, שזדון ליבם של מנהיגי מדינת ישראל לא חלף לאחר מלחמת יום הכיפורים, אני מבקש לציין שגם אני, בעת השרות הסדיר שלי, נשלחתי למקום שבמקרה של פלישת צבא זר מסוים המקום היה צריך להיות מופגז ע"י צה"ל. לגבי החיילים ששירתו עמי במקום ההוא – לא היתה פקודת פינוי/נסיגה. ממילא לא היה מספיק זמן וגם לא היתה אפשרות טופוגרפית לבצע פינוי או נסיגה בעת הצורך. לזה קוראים בשר תותחים.
      הגישה הזו היתה גם בשנות ה-90, כאשר תושבי צפון מדינת ישראל נאלצו לספוג הפגזות של החיזבאללה, במקום שצה"ל יפתור את הבעיה הזו בכמה יעפים קצרים מעל שדות הסמים שמימנו את החיזבאללה ואת צמרת הצבא הסורי באותה התקופה.
      דוגמא נוספת – במלחמת המפרץ הראשונה נאמר לאזרחים לאטום את חדריהם בניילון, ולהשתמש במסיכות אב"כ. מי שקצת מבין בלוחמת אב"כ יזהה מיד שההוראה לגבי הניילונים מהווה מלכודת מוות למי שמבצע אותה, אם ח"ו יפול טיל כימי בסביבתו. ולגבי מסיכות האב"כ, עברתי די והותר אימוני אב"כ בצבא בכדי לגלות בשניה שהמסיכה האזרחית לא תגן על החובש אותה, ואף עלולה בעקיפין לגרום למותו (כפי שאירע לכמה תושבים שחבשו אותה בעת האזעקות).
      גם לפני מלחמת לבנון השניה הגישה הזו נשארה. קל מאד לראות כיצד החיילים הפשוטים מקריבים עצמם עבור המדינה ותושביה מבלי להרהר בדבר, בעוד שמי שמנחית עליהם פקודות הינו שחקן במשחקי מחשב, ורמטכ"ל שמעולם לא חווה את תוצאות ההפגזה שלו (יש הבדל עצום בין להרגיש "מכה קלה בכנף" ובין לספוג הפגזה של עשרות ומאות טילים ולראות חברים נהרגים לידך ולשמוע את זעקות הפצועים).
      לא צה"ל נכשל ב"קונספציה". צה"ל מורכב מהרבה מאד חיילים טובים שיעשו הכל, פשוטו כמשמעו, בכדי להגן על המדינה ותושביה היהודים, ומעט קצינים שמההיכרות שלי עם כמה מהם האינטליגנציה שלהם יורדת ככל שהם מתקדמים בתפקיד. הבעיה היא שצה"ל נשלט ע"י פוליטיקאים בזויים (ועדיין אני מעדיף צבא שנשלט ע"י אזרחים, ולא אזרחים שנשלטים ע"י צבא), ולכן החייל הפשוט מבצע פקודות של מפקד לא חכם במיוחד ובעיקר קהה חושים עקב תפקידו, מבלי שהחייל יבין שמפקדו שולח אותו אל מותו הלא הכרחי, רק משום שזה מספק אי אלו גחמות ומניעים פוליטים.
      הרי מי מינה את דן חלוץ לרמטכ"ל? היו אלו פוליטיקאים שהעדיפו רמטכ"ל שמבין בצעצועים יקרים ולא חווה אפילו טיפת דם בקרב, כך שלצורך תפקידו ברור שיהיה קהה חושים. ואת תוצאות הקהות חושים הזו ראינו במלחמת לבנון השניה. מכאן אפשר לשאול האם אלו שמינו את דן חלוץ לרמטכ"ל ידעו מה צפוי להיות בזמן כהונתו, ולכן בחרו במי שבחרו? מדוע דן חלוץ לא הכין את הצבא למלחמה לפני שזו פרצה? הרי אז לא היה צריך לגייס מחדש את גבי אשכנזי בכדי לשקם את הצבא. ואם דן חלוץ היה מכין את הצבא למלחמה, חיילים רבים לא היו נחסרים כפי שקרה בעקבות המלחמה.
      מכל העניין הזה, אני מבקש להבהיר שצה"ל, יותר נכון החיילים הפשוטים, לא נכשל ב"קונספציה". מי שנכשל, אז והיום, הוא מי שבוחר להאמין לפוליטיקאים שהם יעשו הכל בכדי לשמור על חייו.
      הביטו היטב במלחמת העולם השניה. 60 מליון אנשים נהרגו ונרצחו בגלל פוליטיקאים. לא רק היטלר אשם במלחמה. גם צ'מברליין, רוזבלט, סטאלין, הירוהיטו, מוסוליני וכו'. אפשר היה למנוע את תוצאות המלחמה, או לפחות למנוע מספר כה גדול של הרוגים, שלא לדבר על כמות הפצועים (פיזית ונפשית), לו מנהיגי האומות היו פחות קהי חושים ויותר אחראים.
      הייתי כותב על בכיר מאד לשעבר במערכת הביטחונית, ועל הזילזול שלו בריש גלי בתושבי המדינה, זילזול שלפחות מזוית מסוימת גרם שנרצחו ויירצחו יהודים. אבל אינני רוצה לחשוף את שמו של אותו טיפוס מתועב. כל הקוראים מכירים אותו, אז תבינו לבד במי מדובר.

    3. יש לנו תיעוד טוב מאוד של הויכוחים בצמרת המדינית, כולל ההצעה שנפסלה לצאת למכת מנע (על הברוך שנגרם בעקבות העניין בחיל האויר אפשר ללמוד ב'שלושים שעות באוקטובר' של שמואל גורדון).
      ברמה האסטרטגית "הפתעה" איננה שאתה לא יודע עד הרגע של הפתיחה באש, אלא שאתה *לא יודע בזמן שחשבת שבו תגיב*. קיבלנו התרעה קצת יותר מיממה וחצי לפני פרוץ המלחמה; לגולדה היא הגיעה, עקב בלבולים ועיכובים שונים, כחצי יממה לפני פרוץ המלחמה. כוננות והערכת מצב של חלק מהמפקדים (למשל בפצ"ן) הובילה לגיוס מילואים חלקי עוד לפני שאושר גיוס מלא.
      באשר לקונספירציות, אין לי מה לעשות איתן.

    4. גם חשדות כבדים ותחילת גיוסים 24 שעות לפני המועד הם הפתעה קשה.
      צבא זקוק לפחות ל 48 שעות, אם לא יותר, בכדי להערך למלחמה קשה מול שני צבאות גדולים וחמושים. אפשר רק לתהות האם קיסינגר ו/או משה דיין כל כך הופתעו..

    5. יגיל, לדאבוני נראה שאתה שבוי בקונספציה מסוימת.
      שוב, גיוס היה כבר בערב יום הכיפורים. עפ"י חוק גיוס מילואים בשעת חירום, רק ראש אכ"א רשאי לגייס מילואים, כלשהם, ובאישור בכתב מאת שר הביטחון ו/או ראש הממשלה. כל גיוס אחר שאתה מדבר עליו הינו מרד, פשוטו כמשמעו.
      אם מפקד פיקוד כלשהוא מחליט כרגע, על סמך הערכות מודיעיניות שיש בידו ואולי, אולי, אף הגיעו לידיעת ראש הממשלה ושר הביטחון, לגייס אנשי מילואים בגיוס חירום שקט אך פומפי (כמו שגייסו מתוך בתי כנסת), הרי שבאותו הרגע שמתבצע הגיוס, כל מי שגייס וגויס מהוה מורד בממשלת ישראל ועליו להישפט ככזה.
      אנא קרא את החוק לפני שאתה עונה.
      מכיון שמי שגייס עשה זאת מן הסתם באישור ראש הממשלה ושר הביטחון, הרי שהידיעה על פתיחת המלחמה היתה בידיהם זמן רב לפני כן.
      שלא כדבריך, לא היה צורך במכה מקדימה, אלא רק בגיוס מילואים והתראה לפני שרי החוץ של מדינות מסוימות (ארה"ב וברה"מ בראשן) שכוחות המילואים מגוייסים לצורך מענה מיידי אם מצרים וסוריה תפתחנה במלחמה, וכי המענה הזה מיועד להביא להשמדה טוטאלית של שתי המדינות על תושביהן. לישראל יש את הכח הזה, ולאו דוקא באמצעים לא קונבציונאליים. יש מה שנקרא נזק משני, שלעתים הוא במכפיל עצום ביחס לנזק הראשוני.
      האזהרה הזו כבר היתה עושה מספיק הדים בכדי שהמלחמה, אם בכלל היתה נפתחת, לא במועד זה ולא במועד אחר, היתה מוגבלת לאזורים מסוימים ולעצמה נמוכה בלבד.
      סון טסו מסביר זאת היטב.
      מה שאותי מעניין הוא שדם יהודי רב לא היה נשפך אם היו מבצעים מהלך שכזה בצהרי יום ששי במקום לחכות ליום הכיפורים עצמו.
      אני מחויב, כיהודי, לרחם ולחסוך בדם יהודי ככל האפשר, ומצדי שכל תושבי מצרים וסוריה ילכו לאלף עזאזלים אם זה מה שנצרך לשם כך.
      ונא אל תגדיר את דברי כקונספירציה. זה קצת מעליב.

    6. כן: אני שבוי בקונספציה לפיה צריך להכיר את המכלול. כל נושא הגיוסים החלקיים והמידע הקיים נידון היטב לאורך השנים. ב'תולדות מלחמת יום הכיפורים' של אלחנן אורן אפשר למצוא סיכום לא רע של השלב שקדם למלחמה, כולל ההתרעות, הויכוחים והגיוס החלקי; על המדיניות בפיקוד צפון אפשר למצוא ב'הסורים על הגדרות'; יש גם פירוט על הכוננות בצפון ב'אלה האחים שלי' של אורי אור.
      בקיצור, כל הנושאים האלה מוכרים. לא צריך להמציא תיאוריית קונספירציה או 'מרידה והפיכה צבאית'; הסיפור ידוע ומוכר. וכאמור, לומר 'הפתעה לא הייתה פה' בהתעלם מכך שהפתעה איננה 'הרגע פתחו באש' אלא גם 'לא קיבלנו התרעה בזמן' זה לא לעניין. יש המון חומר בנושא. אפשר לבנות תיאוריות, אבל כדאי לקרוא את המקורות הבסיסיים קודם.

  4. המאמר מפספס בגדול.
    הנקודה הראשונה הוא שהמאמר מניח כי צה"ל לא שינה את הנחות היסוד שלו. כדי להפריך את דבריו אביא את דברי סגן הרמטכ"ל במלחמת יוה"כ אלוף ישראל טל, כפי שנכתבו במאמר שלו (מערכות דצמבר 1976 גליון 253 http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/6/108776.pdf):
    "אחרי מלחמת ששת הימים השתנתה תפיסת הביטחון שלנו. תודות לעומק האסטרטגי שרכשנו, לא דבקנו עוד בעקרון המכה הראשונה, וגם האמנו כי הגענו אל המנוחה והנחלה ואנו יכולים להרשות לעצמנו ניהול מלחמה דפנסיבית.
    כל זה היה נכון ביחס לשאלת ההגנה על עצם קיומנו, אך לא ביחס
    לאפשרות הצלחה ערבית בהשגת מטרות מלחמה צבאיות מוגבלות. אנחנו הרי לא התכוונו לאפשר למצרים ולסורים לכבוש מידינו את התעלה ואת הרמה בכוח הנשק. וכך שלטה במחשבה הצבאית שלנו הסתירה : מצד אחד, הרגשת ביטחון בכל הנוגע לביטחון הלאומי הכללי בגלל העומק 'האסטרטגי' ומצד שני, ניסוח מטרות מלחמה ותכנונים אופרטיביים המושתתים על העיקרון של הגנה נוקשה כדי
    למנוע מן האויב כל הישג קרקעי. בהקשר זה לא היתה לעומק האסטרטגי שלנו כל משמעות כמובן.
    מטרות המלחמה שלנו, למקרה של מתקפה ערבית, היו למנוע כל הישג קרקעי מן האויב, להשמיד את מירב צבאותיו ולשפר את קוי הפסקת-האש לצרכי מיקוח אחרי המלחמה."
    ניתן לראות מדברי האלוף שבתפיסת האסטרטגיה של ראשי צה"ל הייתה חלוקה ברורה בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יוה"כ. בפרט, במלחמת יוה"כ הייתה הבנה שקיימת אפשרות לתקופת מגננה. קונספציה זו ידועה אף בקרב הציבור הרחב – 'הסדיר יבלום'.
    ב. למעשה, הגדרת תפיסת הבטחון של ישראל במלחמת יוה"כ הייתה כלדהלן, ראשית ה-'סדיר יבלום' ויעשה את הנדרש כדי להפסיד כמה שפחות שטח ונכסים חיוניים תוך מתן זמן למערך המילואים להתגייס ולפרוש כלים. כך לדוגמא כוח הסדיר בחזית המצרית זנח במהרה את קו התעלה והתכונן להגנה על המעברים (ה-מיתלה וה-גידי), בקו אחורי זה התקיימו קרבות הבלימה ב-14 באוקטובר . הכוח בצפון רמת הגולן נערך מראש בקו התילים, מה שהקנה לו יתרון טקטי משמעותי ביותר. הטענה של כותב המאמר לפיה הורץ הסדיר עד אחרון לוחמיו כדי למנוע מהאויב כל חדירה אינה מגובה בעובדות. מתקפת הנגד הכושלת של ה-8 באוקטובר תוכננה להגיע חזרה לקו המים, אך מטרתה לא היתה מגננה על הקו כי אם הכרעה התקפית כנגד המצרים השולטים בו. (כמובן שבנושא זה יש מחלוקות נרחבות והצהרות מנוגדות על-ידי המעורבים. לשיטת הרמטכ"ל – המתקפה תוכננה להגיע עד למרחק של כ-3 ק"מ מהתעלה). המקום היחיד בו טענה זו נכונה היא דרום רמת הגולן, אך שם הייתה סכנה אמיתי של מעבר הירדן על-ידי הסורים.
    ג. בקרב החוקרים יש קונצנזוס על-כך שמטרות הערבים במלחמת יוה"כ לא היו הכנעה אסטרטגית לטובתם. לפיכך ההישגים במלחמה יצטמצמו לדחיקה צבאית של ישראל לעבר גבולות 1967. כיבוש והשמדת ישראל לא עמדו על הפרק, שלא כמו ערב מלחמת ששת-הימים. אין משמעות לקו מגן שאינו מוגן. לו צה"ל היה זונח את התגוננות בקו הראשון מרבית מטרות המצרים היו מושגות ללא אבידות.
    הטענה של כותב המאמר לפיה יהיה בידי ישראל למשוך את המצרים לעומק השטח הישראלי ולהשמידם ובכך להכריע את המלחמה מתבססת על-כך שמטרת המצרים היא הגעה אל העורף האסטרטגי של ישראל. ישנו סיכוי לא זניח שהמצרים היו מסתפקים בכבישת התעלה ולא פורצים כלל אל קו המעברים.
    ד. ערב ה-14 באוקטובר החזיקו המצרים בקו מבוסס על גדות התעלה כולל מובלעות על קו החת"מ. אם המצרים לא היו יוצאים להתקפה מקו זה אלא ממשיכים בביסוסו, בעוד ישראל מתמגנת על קו המעברים, הרי שתוצאת מלחמת יו"כ הייתה נצחון מצרי ברור ומובהק, או התחלה של מלחמת התשה על קו זה. כדי להביא את המערכה לכדי הכרעה על צה"ל לצאת למתקפה. כפי שכותב תא"ל דב תמרי (מערכות אוקטובר 1983 גיליון 289 http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/3/109273.pdf):
    "מגננה מוצלחת לא הייתה יכולה לסיים את המלחמה, אלא להפכה למלחמת שחיקה ממושכת שהייתה עלולה להעניק לערבים הישגים מדיניים גדולים בהרבה מאלה שהושגו. דבר זה הובן היטב על-ידי צה"ל ועל-ידי הממשלה וצה"ל נאלץ משום כך לעבור למתקפה אל שטחי מצרים וסוריה, כדי להשיג הפסקת אש שלא הייתה מושגת בכל דרך אחרת"
    ה. כותב המאמר טוען שעקב מגבלות הקונספציה הישראלית נאלצה ישראל לתקוף לתוך "ראש בראש" לתוך שטחי האויב. כנגד, טוען הכותב, היה על צה"ל לשחוק את הכוחות התוקפים בתוך שטח ישראל, לכתר אותם ורק לאחר מכן לתקוף לתוך שטח האויב. אלא מאי? כך בדיוק התנהלו הדברים:
    לאחר השלבים הראשונים של הלחימה בגזרת הצפון הייתה הבקעה בחלק הדרומי והמרכזי של הרמה לעומת בלימה של הסורים על קו התלים בחלק הצפוני. בשלב זה (8 באוקטובר) בוצעה התקפת נגד אל מול ההבקעה בדרום, מאחר שזו היוותה איום אסטרטגי, וצה"ל המשיך להחזיק בקו בצפון. לאחר מתקפה כושלת של הסורים (ב-9 באוקטובר הן בעמק הבכא והן במתקפה לעבר נפח) כותר הכוח הסורי במרכז הרמה והושמד. רק לאחר שלב זה בוצעה מתקפה לעומק השטח הסורי (החל מה-10 באוקטובר ובכוחות גדולים החל מה-11 באוקטובר.
    כך היה גם בחזית המצרית. לאחר השלבים הראשונים של הלחימה המצרים נעצרו בקו החת"מ שעה שישראל התגוננה לקראת קו המעברים. לאחר מתקפות כושלות של המצרים (ב-14 באוקטובר, לדוגמא בקרב ואדי מבעוק) בוצעה מתקפת נגד ישראלית אל השטחים אותם כבשו. בשלב זה לא ניתן היה לכתר את המצרים מאחר שהם נשארו בראשי הגשר אותם כבשו בקרבת התעלה, הלכך צה"ל תקף ישירות את הכוח שהחזיק באזור החווה הסינית. לאחר כיבוש אזור זה כותרה הארמיה השלישית במהלך שסיים את המלחמה.

    1. קרא שוב את דברי טליק: "כל זה היה נכון ביחס לשאלת ההגנה על עצם קיומנו, אך לא ביחס לאפשרות הצלחה ערבית בהשגת מטרות מלחמה צבאיות מוגבלות. אנחנו הרי לא התכוונו לאפשר למצרים ולסורים לכבוש מידינו את התעלה ואת הרמה בכוח הנשק. וכך שלטה במחשבה הצבאית שלנו הסתירה : מצד אחד, הרגשת ביטחון בכל הנוגע לביטחון הלאומי הכללי בגלל העומק ‘האסטרטגי’ ומצד שני, ניסוח מטרות מלחמה ותכנונים אופרטיביים המושתתים על העיקרון של הגנה נוקשה כדי למנוע מן האויב כל הישג קרקעי. בהקשר זה לא היתה לעומק האסטרטגי שלנו כל משמעות כמובן.
      מטרות המלחמה שלנו, למקרה של מתקפה ערבית, היו למנוע כל הישג קרקעי מן האויב, להשמיד את מירב צבאותיו ולשפר את קוי הפסקת-האש לצרכי מיקוח אחרי המלחמה.” טליק לא אומר שלא הייתה כוונה להעביר את המלחמה לשטח האוייב (גם בתכניות אופרטיביות וגם בתרגילים ההגנה על הקו הייתה שלב מקדים להתקפה, וב'איל ברזל' של 1972 התייחסו אליה כשלב זניח למדי), אלא אומר בעצם מה שחנן שי אומר: שהעובדה שהיה לנו מרחב תמרון לא באה לידי ביטוי בתכניות, שלא הסכימו לוותר על שטח. טליק עצמו יחד עם שרון היה מאלה במטכ"ל שטען שאנחנו צריכים לוותר על שטח בהגנה ולבצע הגנה גמישה. כולם היו מודעים לתו"ל, אבל כפי שהרמטכ"ל אמר בדיונים על הגנת סיני, התייחסו לכך כאילו הדרג המדיני אמר שאסור לוותר על אף שעל אף פעם.
      קיום הגנה גמישה *בשלב הראשון* לא סותר מתקפת נגד.
      באשר לסוריה, נושא שאני מניח שד"ר שי מכיר מקרוב בגלל היותו קצין הקשר של חטיבה 188 ועיטור המופת שקיבל שם, שמעתי ממנו פעם את האמירה הבאה: "ברמת הגולן עשינו בדיוק מה שהיה צריך לעשות, לבלום בצפון ולהכיל אותם בדרום; אבל כיוון שלא נערכנו לזה ולא תכננו את זה, היו לנו הרבה יותר אבדות והמשבר היה חמור יותר ממה שהיה צריך להיות".

    2. בס"ד
      במחילה מכבוד הכותב הנכבד, אך חוששני שהוא מקבל את דבריו של ישראל טל המנוח באופן מוחלט, בשעה שיש מקום רב לפקפק בהם. ישנם דיוני מטכ"ל המראים את צורת החשיבה הצהלי"ת. ישנם גם עדויות מאלופים אחרים כמו הרצל שפיר, שלצה"ל לא הייתה תכנית הגנה. , לעומת 8 תכניות שונות של התקפה. "הסדיר יבלום" הייתה קלישאה בלי אחיזה במציאות. כל מי שרואה את יחסי הכוחות בין צה"ל צבאות האויב ביום ה-6 באוקטובר, יכול להבין שהסדיר עם 436 לוחמים במעוזים לא יכל לבלום את המצרים. גדוד 9 של יום טוב תמיר חוסל לגמרי בנסיון הבלימה. "הסדיר יבלום" הייתה משאלת לב. אני מציע לקרוא את הספר "על בלימה", שם מתוארת שיחה בין פרופסור צבי יעב"ץ לשריונאים מחטיבה 188. הפרופסור הבין מה שהלוחמים לא רצו לעכל: זה בלתי אפשרי! אי אפשר לעצור 500 טנקים ב-3 טנקים!זו הייתה אשליה, שצה"ל העדיף לטפח מחוסר מענה אמיתי לבעיה. מעין תסמונת בת יענה.

    3. בס"ד
      רציתי רק להוסיף שכדאי לעיין בספר "מלחמה ביום הכיפורים" מאת שמעון גולן, עמודים 47-49, בהם מובא הויכוח בין הרמטכ"ל לסגנו (טל), בו הציג טל את עמדתו בענין דפנסיבה, בשעה שדדו תמך באופנסיבה. הויכוח הוכרע על ידי שר הביטחון לטובת גישתו של דדו.

  5. אני לא מבין כלום באסטרטגיה צבאית, אבל נקודת הסיום של המלחמה ברורה: ישראל כבשה שטחים ולא איבדה, ישראל ספגה הרבה פחות אבידות מאויביה, ולא קרה שום שינוי מדיני מעבר לכך. מלחמת יום כיפור הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ.

    אז למה בכל מקום עוסקים בסיבה להתחלה הקשה של המלחמה? למה אף אחד לא מדבר על הסיבות לניצחון שלאחריה? נמאס משטיפת המוח השמאלית הזו!

    1. בועז,

      צר לי להיות זה שמבשר לך אבל ישראל איבדה שטחים במלחמת יום-הכיפורים. את כל הצד המזרחי של תעלת סואץ למעט רצועה קצרה באיזור הצליחה

      באופן יחסי (אחוזים מכלל האכלוסיה), האבידות של המצרים למשל, השתוו לאלו של ישראל

      מבחינה מדינית וודאי שהמלחמה הובילה לשינוי, אפילו מיידי: שלושה חודשים לאחר המלחמה ישראל נסוגה מכל השטח שכבשה במצרים ועוד הוסיפה ונסוגה משטחים שהיו בשליטתה בסיני (כנ"ל לגבי רמת-הגולן). לא חלפו שנתיים וישראל הוסיפה ונסוגה מעוד שטחים בסיני (הסכם הביניים, 1975) ולמעשה יישמה בפועל את הצעת ההסדר החלקי של סאדאת מ-1971, זה שהיא דחתה בתוקף

    2. ניצן,

      למרות הבקיאות הרבה שלך בפרטים, אתה מפספס את העיקר לחלוטין. יותר מכך, חלק מדבריך הם אחיזת עיניים. להטוט מחשבתי:

      מבחינה צבאית, טכנית, בשטח: ישראל ניצחה ללא עוררין. אמנם מצרים כבשה שטח, אך ישראל גם כבשה שטח מצרי (וחשוב בהרבה), וכיתרה את הארמייה המצרית. מבחינה טכנית – ישראל הביסה את מצרים. ישראל גם הביסה באופן דומה את סוריה.

      בעניין מספר האבידות – אתה פשוט מלהטט. ממתי סופרים את האבידות ומחלקים בגודל האוכלוסיה?! העובדה שהצד הערבי גדול בהרבה באוכלוסיה ובמספר החיילים וכלי הלחימה רק מדגיש את עוצמת הניצחון הצבאי הישראלי.

      לא היה שום הפסד מדיני כתוצאה *ישירה* מהמלחמה. הוויתורים נעשו תוך שיקול דעת ורצון ישראלים. זה לא נכפה עליה בכוח. להיפך, הכוח היה בצד הישראלי, וזו כל הנקודה! הצד הישראלי השתכנע בהפסד, למרות שהוא ניצח באופן מוחלט בשטח. מי שכנע אותנו בכך?! מי החליט?! יש אומות שחוטפות חזק בהרבה, וחוגגות את ניצחונן (לדוגמא, המצרים הטפשים. אבל גם אומות תרבותיות יותר, לדוגמא – ישראל של 48). אנחנו אכן הפסדנו, אך זה לא בגלל המצרים או הסורים, זה בגלל שטיפת המוח הנפוצה כל כך בתקשורת ובשמאל הישראלי.

      מה שהתפורר הוא השקפת העולם החילונית הרדיקלית שהיתה שלטת באותם ימים. השקפה הזו לא עמדה במאבק קשה וממושך (שהוא קטן מאוד ביחס לסבל שבו עמדה היהדות במשך הדורות) ומאז היא מתפרקת ונעלמת. תחתיה צץ משהו שורשי יותר, שהיה שם תמיד, וישאר הרבה אחריה. בעוד כמה עשורים, נחגוג את הניצחון של 73 כמו את הניצחון של 48, ואת ניצחון המכבים.

  6. אני סתם שאלה:

    .הטנק הפגוע בתמונה למעלה הוא פטון. הרקע הוא שטח בנוי באבן.
    הכוח הערבים היחיד שהחזיק בפטונים היה הצבא הירדני. לכן, האם התמונה היא מששת-הימים?

    1. הטנקים של חטיבה 421, חטיבת הצליחה, היו מסוג פטון. אפשר לראות אותם בהרבה צילומים של הצליחה, גרירת הדוברות וכו'

    2. זו תמונה מצרית, למיטב ידיעתי. הפטונים הם M-60 ולא M-48 שהיו לירדנים בששת הימים. לפי הנטען התמונה צולמה בסביבות איסמעיליה, (לפי הנוף, בחיץ החקלאי מן הסתם) והגרפיטי הוא כנראה מלאחר המלחמה.

    3. מדובר בשלושת הטנקים של מח' ישראל דגן ז"ל מגדס"ר 87 שנפגעו בפאתי איסמעיליה ב-22 באוקטובר 1973

      הטנקים נותרו בשטח המצרי וכיום מוצגים במוזיאון באיסמעילה

      טנקי פטון מסוג מגח3 ומגח6 היו בלא מעט חטיבות ישראליות בפיקוד הדרום: חט' 421, 14, 401, 600 ועוד

  7. הרעיון שיש למצוא את הגורם העיקרי היחיד לכישלון המלחמה הוא אבסורדי.
    היו מספר כשלים , שכל אחד מהם חמור כשלעצמו:
    המודיעין שהתיימר לתת התרעה ארוכה בהרבה מכפי שנתן בפועל +
    הכנת הצבא למלחמה מבחינת מחסני החירום, ההצטיידות ועוד +
    המדינאות והדיפלומטיה שלא קלטו שלקיסינגר יש אינטרס שמצרים תצליח לתקוף+
    את ישראל בכדי למשוך את מצרים לגוש המערבי ולהרחיקה מברית המועצות אסטרטגיה צבאית שעליה דיבר מאמר זה ו+
    מדינאות ותקשורת ששיקרו במצח נחושה לציבור וגרמו לאובדן אמון בהודעות הממשלה וצהל
    +

    1. אני מציע לך לקרוא את האוטוביוגרפיה של אנוור סעדאתבשם חיי.ב סוף הספר יש נספח המסביר את הסיבות האמתיות למלחמה. זאת אגרת לברז'נייב משנת 1972 שלעולם לא נענתה.

  8. השמאל בישראל משוכנע שהמדיניות הכלכלית הסוציאליסטית שלו תטיב עם העשירונים התחתונים / הפריפריה / עדות המזרח. לפיכך אם הם מצביעי הליכוד הם פועלים נגד האינטרסים הכלכליים שלהם. מה שמוכיח שהם ניאנדרטלים חשוכים. לי נדמה שמצב עדות המזרח / הפריפריה השתפר מאוד תחת שלטון הליכוד בהשוואה למצבם בתקופת מפאי. נדמה לי גם שכלכלה סוציאליסטית מיטיבה בעיקר עם המעמד הבינוני גבוה שיושב על השיברים של חלוקת כספים / זכיונות / קרקעות / הטבות מס וכו'. מי צודק? היכן ניתן למצוא נתונים רלונטיים? ה

    1. בלי כל נתונים אתה צודק. תביט ברוסיה של פוטין, בפקקי תנועה במוסקבה ותסיק מזה את מסקנתך. המדיניות הנכונה היא איזון בין שתי השיטות הכלכליות. ועוד… במלחמה אין תחליף לשיטת פיקוח חמור על המשאבים. ובשלום אפשר לתת לכוחות השוק להסדיר את היחס של ביקוש-הצע ולהתערב רק כשהמשוואה יוצאת מהאיזון שלה.

  9. לעורכי מידה: היה אפשר להוסיף קצת מידע ביוגרפי על הכותב. חנן שוורץ-שי היה קצין הקשר של חטיבת ברק במלחמת יום הכיפורים

  10. כחודשיים לפני פריצת המלחמה ביקר האלוף אלברט מנדלר ז"ל במוצב המזח. בתום ביקורו בשיחה עם חיילי נאמר על ידו בפירוש שבמלחמה אין כוונה להאיר לוחמים במוצבים להיפך לפנותם לתעוזים שהיו 10 ק"מ מהתעלה . בפועל ההנהגה נכנסה לפאניקה והשאירו את כל החיילים כטרף קל וכבשר תותחים בנוסף כולם שכחו את הפוליטיקה שהייתה סביב קו בר לב שחלק מהאלופים דגל בשהיה 10 ק"מ מהתעלה תוך שליחת גדודי סיור כך שנפילת חילי המוצבים בשבי או למצער שנהרגו צריך להיות מוטל על מנהיגי העם בתקופה ההיא גולדה ודיין. עומק סיני הוא שאיפשר להם לנהוג בהפקרות

  11. המחדל העיקרי לדעתי היה התפיסה שאנחנו צריכים נחמדים כלפי העולם ,הייתי חייל בסדיר באותה תקופה וכשבועיים לפני יום כיפור הקפיצו אותנו בכוננות ממרכז הארץ לתגבור בשארם אשייך וביטלו את הכוננות, כנ"ל כשבוע לפני יום כיפור, ערב יום כיפור הודיעו לנו שמתחילה מלחמה ופתחנו את מחסני החרום והתחלנו להכין את הציוד לאנשי המילואים , אחר הצהריים שחררו אותנו מהבסיס וביטלו הכוננות, ביום כיפור בבוקר באו לאסוף אותי מהבית מוקדם בבוקר ואמרו לנו שיש מלחמה והמשכנו את הכנת הציודים לאנשי המילואים במחסני החרום, הבעיה היתה שהדרג הפוליטי יפה הנפש לא היה מוכן , לגייס את אנשי המילואים לפני שהאוייב יתחיל ראשון גיסי שנהרג ברמת הגולן סיים קורס תותחנים ובמקום לצאת לחופשה העלו את כל החיילים לרמת הגולן בראש השנה לתגבר את סוללות התוחנים והכריזו על כוננות גבוהה

  12. "בשל כך, הגעת המילואים בזמן לחזית חייבה קיצור בשיעור דומה של מועד קבלת ההתרעה המודיעינית לגיוסם. "

    צריך להיות

    "בשל כך, הגעת המילואים בזמן לחזית חייבה הארכה בשיעור דומה של מועד קבלת ההתרעה המודיעינית לגיוסם. "

  13. ניכר בלבול בין המגיבים מהו 'נצחון במלחמה'
    רוב החוקרים מסכימים שנצחון במלחמה הינו 'השגת מטרות המלחמה'.
    מאז שסאדאת עלה לשלטון לאחר מותו של נאצר, הוא ניסה – ללא הועיל – להתניע מהלך מדיני שיביא חהחזרת השטחים שכבשה ישראל בששת הימים. כאשר נוכך שמהלך מדיני כזה אינו אפשרי, הוא החליט על מלחמה שתוצאותיה יהיו הישג קרקעי (ולא משנה גודלו) ממזרח לתעלה.

    לכן, למרות ההישג הצבאי האדיר של ישראל בתום המלחמה במצרים (101 ק"מ מהבירה המצרית וארמיה שלמה תלויה בחסדי ישראל לאספקת מים, מזון, ועזרה רפואית) הרי שאם בוחנים את תוצאות המלחמה לפי הגדרת שני הצדדים את מטרותיה – הרי שהמצרים נצחו.

  14. חנן, כל מאמר על מלחמת יום הכיפורים שאינו עוסק במחדלי המודיעין יבורך ולכן המאמר שכתבת חשוב. עם זה ישנם לטעמי מספר אי דיוקים. הדוקטרינה שעיצב בן גוריון של מגננה אסטרטגית והתקפה ברמה האופרטיבית נכונה גם היום בקווים הכלליים. נחיתות מספרית והצורך בגיוס מילואים מחייבים מלחמה קצרה והכרעה מהירה והדרך היחידה לעשות זאת היא בהתקפה, ורצוי בגישה עקיפה (כך אגב הסתיימה גם מלחמת יום הכיפורים- 30 ק"מ מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר). הקושי היה בהפתעה של פתיחת המלחמה, ובמיוחד בהפתעת הפיקוד הבכיר שנוכח לדעת שצה"ל אינו מסוגל לבצע בלימת הכוחות הסוריים והמצריים בפתיחת המלחמה כפי שתכנן. כשל זה נוגע יותר לרמה המקצועית הנמוכה של הפיקוד הבכיר שלא הצליח להתאים את תורת הלחימה והפקודות לתנאים החדשים שנוצרו עם כיבוש השטחים בששת הימים. רק אדם בור וחסר הבנה לחלוטין יכול לחשוב שניתן לממש דוקטרינה של "אף שעל" ולעצור תקיפה של 5 דיביזיות חי"ר עם 80,000 חיילים בעזרת 460 חיילים שמוצבים ב-17 מעוזים עם עוד 4-3 גדודי טנקים. דוקטרינה זו שהייתה יפה ל"מלחמת ההתשה", הועתקה בטעות לתכנוני המלחמה הכוללת ששם לא הייתה רלוונטית לחלוטין. הדוקטרינה המתבקשת במקרה זה הייתה של מערך הגנה עמוק, עם כוחות עתודה למתקפת נגד. לצה"ל היו מספיק התרעות ומספיק זמן כדי להיערך להגנה מתאימה, גם ללא גיוס מלא של מילואים אך לא היו תכניות מתאימות ולכן ההסבר של כשל מודיעין אינו רלוונטי כאן. צה"ל דם כשל בהנה הנסיבות האסטרטגיות החדשות שנוצרו במלחמת ההתשה והתלות המלאה בארה"ב שלא אפשרה לממש את הדוקטרינה של המכה המקדימה, ולא גיבש לעצמו תכניות אלטרנטיביות. בסיכומו של דבר התקפות הנגד שביצע צה"ל – על אף התשלום הגבוה של מיטב בנינו – עצרו את התנופה של המתקפה בשתי החזיתות. המצרים בלמו את ההתקדמות ונערכו להגנה שממנה לא חזרו לתקוף – למעט ניסיון הנפל ב-14 לחודש שעלה להם ב-250 טנקים מושמדים – שלאחריו חצה צה"ל את התעלה ועבר להתקפה. ואילו בסוריה התקפת הנגד של אוגדות דן לרנר ופלד הדפה את הכוחות הסורים מעבר לקו הסגול, כאשר הם משאירים מאחריהם כ- 800טנקים, דבר שפתח הזדמנות להמשך התקפה לעבר הבירה דמשק. אני מסכים לחלוטין למסקנה הסופית של מאמרך שהמחדל המרכזי לא היה בתחום המודיעין, אלא בתחום התפיסה האסטרטגית וההכנות למלחמה. הדבר העצוב כמובן הוא שצה"ל נמנע מהפקת לקחים כנה מהמלחמה ועסק בהתעצמות כמותית ללא שיפור אמתי בטעויות ובמחדלים של פתיחת המלחמה.

  15. זאת היתה בגידה מכל זוית ראיה
    הדרג המדיני וצמרת צה"ל בגדו באזרחי מדינת ישראל בזה שאיפשרו לאויב להתקיף ראשון. כמו כן התעצמות האויב הושתקה וזה לא הופיע בשום חדשות כדי לא לגרום ללחץ ציבורי לפעול. לא היה כשל מודיעיני כי לא צריך מודיעין כשרואים את האויב מול הפרצוף. צריך לשאול מה סדר כוחות האויב מסוגל לעשות ולפעול לפי זה ולא מה שחושבים שהאויב רוצה לעשות. אף אחד שלא יספר לנו שהקצינים הבכירים בצה"ל לא הבינו מה סדר כחות האויב מסוגל לעשות.

    לכן כל הסיפורים על מרגלים וחסמבה הם נסיון להסיט את הדיון למסלול שאינו בגידת הדרג המדינה. לכן יש להצטער שגם היום לאחר כל כך הרבה שנים אנשים עדיין מעלים באוב את ה"כשל המודיעי" ועוד כל מיני פרטים שהם בעצם התסמין של הבגידה ולא מסוכלים להבין שבגדו בהם.

  16. מאמר מעניין. אציין כי בצה"ל רווחו שתי גישות,האחת דפנסיבה והשנייה סיורים דינמיים לאורך חיץ
    שנשענים על קו הגנה עמוק. אסטרטגיית שרון.

    הגישה ההגנתית בהובלת חיים בר לב ניצחה וכך נוצר הפרומו למלחמת יום כיפור – ההתשה.

  17. לא יתכן ליישם איזה שהיא אסטרטגיה אם הגייסות מתנהלים בשדה הקרב באופן פגום, (תת-תת-אופטימום}. במלחמת יום הכיפורים זרוע היבשה וזרוע האוויר של צה"ל תפקדו בתת אופטימום כפי שניתן ללמוד לא רק מניתוח קרבת הבלימה אלא גם מקרבות סוף המלחמה שאז כאילו צה"ל חזר לעצמו: קרב החרמון של "גולני" בצפון, התקפת חטיבה 600 על חמוטל וקרב העיר סואץ בדרום.

    גם מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ התנהל בתת אופטימום. צה"ל לדוגמא לא היה מסוגל לספק לחטיבת הצנחנים 55 שצלחה ראשונה, זחל"מים להגיע לתעלת סואץ, ורק גדוד אחד מהשניים צלח על גבי סירות כי המג"ד דן זיו הפעיל את קצין המנהלה חנן ארז לשדוד לצורך הצליחה 29 זחל"מים מרפידים שנועדו ליחידה אחרת. הגדוד השני בפיקוד צביקי נור צלח רק יום וחצי אחר כך.

    המלחמה הפתיעה את כולם, על כל היבטיה, כי ראשי צה"ל ומערכת הביטחון רימו את עצמם, את הדרג המדיני, את עם ישראל, את הערבים ואת האחרים. הם שדרו מדובר בצבא יעיל והכל האמינו להם. לתרמית בסדר גדול כזה יש מחיר: 2600 חללים.

    אם כך , שואלים רבים, מדוע לא הוכרענו במלחמת יום הכיפורים ואנחנו עדיין שורדים???

    תשובה: כי צבאות מצרים וסוריה היו ברמה נמוכה מאוד למרות הכנותיהם היסודיות, שדי היה בה כדי שמצרים תשיג את מטרותיה ושאנחנו נשלם מחיר כבד, הפוגע בכושר העמידה שלנו ובנכונותנו להילחם על מטרותינו הלאומיות, אך לא די היה בה כדי להכריענו. במבט היסטורי מדובר בניצחון מצרי-סורי ברור.

    והעיקר: אנחנו ממשיכי לרמות את עצמנו אך כיום יש לו מעטי גם בינינו שלא קונים את התרמית..

    1. אורי אני לא מקבל את הזלזול שלך בצבאות מצרים וסוריה , אחרי מלחמת ששת הימים 1967 עבר צבא מצרים רפורמה בקצונה והשכלה צבאית ושיקום מבחינת נשק תחמושת בכמויות ואיכותיים , בחשיבה הצבאית טקטיקה, ואסטרטגיה , דגש בגיוס על חיילים וקצינים בעלי השכלה שיוכלו להפעיל מערכות נשק מתקדמות , לפני המלחמה ביצעו את מבצע ניצוץ מבצע ההונאה של סוריה ומצרים שקדם למבצע בדר , הכינו הכינו את מבצע באדר בצורה יסודית ברמה גבוהה תוך שימוש בטקטיקת ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפיסה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה״ל הבטחת גורם ההפתעה , פיצול כוחות צה״ל לשתי חזיתות, גיוס מדינות ערב למאמץ המלחמתי , מענה לאיום חיל האויר הישראלי על ידי מערך נ״מ צפוף ,מענה לאיום השריון הישראלי על ידי חוליות נ״ט , פריצת הגדה קו בר לב על ידי צינור מים רב עוצמה כדי לגרוף את המים והבוץ לתעלה כדי להשתלט ולבנות ראש גשר , מתקפת מאות מטוסי קרב , ירי ארטילרי מאסיבי , הנחתת כוחות קומנדו מצרי צירים אסטרטגיים בסיני זהו מבצע באדר אני לא מבין את הזלזול שלך הוא ממש לא נחות , במורל ורוח לחימה נקמנית , ובעניין בו אתה אומר שמדובר בניצחון מצרי -סורי ברור, זהו שקר גס עלבון וסילוף ההיסטוריה , נתחיל עם חזית הסורית התוכנית הסורית הייתה לכבוש את רמת הגולן תוך 24 שעות (כדי להקדים את בוא כוחות המילואים של צה״ל ולהשמיד את כוחות צה״ל ברמת הגולן ולהתייצב בקווי לאורך נהר הירדן או מורדות רמת הגולן הכי רחוק שהגיעו הם במרכז דרום רמת הגולן כ 7 קמ״ר מהכינרת בחזית הסורית ניצח צה״ל , ישראל החזירה לעצמה את כל השטחים שנכבשו על ידי הצבא הסורי בתחילת המלחמה וכבשה שטחים בגולן הסורי כ-600 קמ״ר ובמרחק 35 קמ״ר מדמשק כך שניראה שתוכנית המלחמה הסורית נכשלה , חזית הדרום המצרית ,עם מצרים וישראל היו מכריזות על הפסקת אש לפני ה14 באוקטובר זה היה ניצחון מצרי אך לא כך הדבר לאחר ההצלחה הראשונה של מצריים מ6 באוקטובר עד ה-14 באוקטובר הוצא לנשיא מצרים סאדאת הפסקת אש אך המצרים דחו אותה על הסף וראה פיתוי בכך שכדאי לנסות ולנצל ולהמשיך את הצלחה הראשונה ולעמיק לתוך סיני הסורים לחצו על המצרים להתקיף כדי להוריד מהסורים את הלחץ של צה״ל כך היה ב 14 באוקטובר הקרב הגדול בה ניסתה מצרים לפרוץ למיתלה לעומק סיני , המצרים בקרב זה נחלו תבוסה כואבת קרוב ל 300 טנקים הושמדו ו 20 לצה״ל , 15 לאוקטובר במבצע אבירי לב צליחת התעלה אחר כיבוש מרחב החווה הסינית במרכז התעלתה סואץ צה״ל העביר את הלחימה לצד המצרי המכונה אפריקה וכבש שטח בגודל ,1,200 קמ״ר ובמרחק 101 קמ״ר יש אומרים 76 קמ״ר , פגיעה קשה בנ״מ המצרי ,הצליחו לבצע כיתור על הארמיה השלישית ,בלימת המצרים,ובהדחתו של רמטכ״ל מצרים שאזלי תוך כדי מלחמה ובעיקר בגלל בקשת הפסקת אש על ידי הצבא המצרי , רוב הקרבות ביבשה , ים , אויר , הסתיימו בניצחון ישראלי ,למדינות ערב אבדות רבים הרוגים,פצועים,נעדרים , שבויים , וכלים צבאיים רבים,ושום כוח משמעותי בין צה״ל לקהיר , וזה ניצחון ענק לישראל צריך להפריד בין המערכה הצבאית הטהורה למדיני , מצב הצבאי הטהור זהו ניצחון גדול לישראל .אתה בעצם סותר את עצמך שאתה אומר לא די היה בה כדי להכריענו ואחר כך אומר שהם ניצחו בקיצור ניצחון ישראלי גדול .

    2. אורי, לא הבנתי את הסבריך. אתה טוען שגדוד דן זיו "שדד" זחלמים ובעזרתם הוא הגיע לתעלה עם סירות הגומי. אם כך מדוע הוא לא העביר את הזחלמים "השדודים לגדוד של צביקי נור, ואז צביקי הלז לא היה נאלץ לחכות יום וחצי כדי לחצות? הרי הזחלמים לא חצו את התעלה!מכל מקום הצנחנים המופלאים לא ירו אפילו יריה אחת לאחר הצליחה ולא היה שום קרב שלהם עד לקרב סרפאום, הקרב הכושל והנשכח המצטרף לכשלונות הצנחנים במלחמות כולן

    3. אורי אתה עדיין טועה ומטעה
      התנהלות כוחות צה"ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים היא נגזרת של בגידת הדרג המדיני וצמרת צה"ל באזרחי מדינת ישראל. כל מה שעשו הדרג המדיני וצמרת צה"ל זה להסתיר ולהשתיק את התעצמות האויב, להחליף מפקדים בכירים שלא היו בקיאים לגמרי במצב, להפקיר את חיילי המעוזים והקו הקדמי בכל מקום ולמעשה לתת לאויב להתקיף ראשון. אורי, אתה פשוט מתעלם מכל העובדות הברורות האילו ומספר לנו סיפורים אחרים במקום זה. לא התייחסתם לזה גם באוסף הכתבות באתר "news1" ואני ממש מקבל את הרושם שאתה ושות' כותבים מטעם מישהו. אתה גם מתעלם מעובדה שצה"ל ניצח בצורה מאד משכנעת לאחר הימים הראשונים של בילבול והתארגנות, שנבעו מהבגידה של הדרג המדיני וצמרת צה"ל. תאר לעצמך אורי אם צה"ל היה מתקיף ראשון לאחר שראה את התעצמות האויב כפי שנעשה בששת הימים. כל הדברים שאתה וכמה מגיבים מביאים כאן על קונספציה, מרגלים ושאר ירקות אינם עובדות אלא השערות. גם הסיפורים המקומיים על קרבות שונים שניתן לנתח אותם לאחר הקרב אינם שווים דבר לא ידוע לנו מה היה שם בזמן אמת ויתכן כאמור שהכל נגזרת של בגידת הדרג המדיני וצמרת צה"ל שלא אפשרה לצה"ל זמן להתכונן. לכן, אורי, אולי תתחיל עוד פעם את המחקר והפעם תתחיל מהעובדות הידועות ותנסה להסביר אותן ומשם תמשיך.

  18. מאמר מביך בחוסר ההבנה של המושג אסטרטגיה. המהלך של מלחמת יום הכיפורים הוכרע לטובת המצרים ברגע שהם גילו את האומץ לצאת למלחמה נגד ישראל..

  19. בס"ד
    קראתי המאמר מאיר העיניים של ד""ר חנן שי. חן חן. רציתי רק להוסיף מספר נקודות. אני עוסק זה זמן מה במחקר של מלחמת יום כיפור, ואף שאיני יכול לומר שמסקנותי הינן מוחלטות, הרי הינן לפחות נקודות שניתן לתת עליהן את הדעת.
    ראשית: צה"ל לא ניצח במלחמת ששת הימים. (בכך אני וידידי ד"ר אורי מילשטיין תמימי דעים). הוא היכה צבא מצרי לא מוכן לקרב, שקיבל פקודת נסיגה מבטוהלת שהפכה למנוסה עוד יותר מבוהלת. במבצע "מוקד" צה"ל ניצל הזדמנות שנקרתה לו, כאשר גם מפקדו של צבא מצרים, המושיר עמאר, וגם כל צמרת הפיקוד של צבא מצרים, היו במסע דילוגים באיליושין 14 בין בסיסי חיל האויר המצרי בסיני, וניתנה הוראה שלא לירות באף מטוס. בנוסף לכך גם מטוסו של שר החוץ העיראקי היה בסיני באותה עת. לידיעה זו דאגה כמסתבר יחידה 848 (כיום 8200), היא יחידת ההאזנה של צה"ל. גם כך הרבה מהמטוסים התוקפים נפגעו מאש נ"מ.
    שנית: צה"ל כבש ארבעה שטחים בקטגוריות שונות: סיני ורמת הגולן היו שטחים של מדינות. אך בשעה שסיני לא היה שטח חשוב מבחינה בטחונית, אלא הוחזק כבן ערובה לשלום, רמת הגולן הייתה חשובה, לפחות בחלק הקרוב למדינת ישראל, כדי שהסורים לא ימשיכו להפגיז את יישובי הגליל.יהודה שומרון ועזה היו שטחים שבעצם לא היו שייכים לא למצרים ולא לירדן. הם היו אמורים להיות שטחים של המדינה הפלסטינית, כפי שהוחלט עליה באו"ם בהחלטה על הקמת שתי מדינות בשטחי פלסטין-א"י.מדינת ישראל במקום לנקוט בפעולה של סיפוח שטחים אלו, או לחילופין הקמת מדינה פלסטינית עם הסכמה על הסדר כלשהו בין שתי המדינות, העדיפה לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה" עם סיפוח זוחל. במידה ומדינת ישראל הייתה נסוגה מיד מסיני, ומשאירה את רמת הגולן מפורזת כאשר היא מחזיקה כוחות בקרבת גבולות הקו הירוק, כדי למנוע הקמת מוצבים סוריים שם, הרי שהייתה תוקעת טריז בין מצרים וסוריה. ישראל לא הייתה צריכה שלום עם מצרים, אלא אי לוחמה, שהייתה במשך 11 שנים מאז מבצע סיני. הקמת מדינה פלסטינית הייתה חוסכת את טענותיה של מצרים על הבעיה הפלסטינית. במקום זאת צה"ל איבד את ההרתעה האסטרטגית שהייתה מנת חלקו עד מלחמת ששת הימים, איחד בין האינטרסים הנוגדים של מצרים וסוריה, יצר לעתיד בעיה פלסטינית, ניסה להגן על גבולות לא ברי הגנה באמצעים שעמדו לרשותו.
    כאן אני חוזר אל גוף המאמר: נכון, הבעיה לא הייתה הקונספציה. הקונספציה הייתה בגלל המצב הבלתץי אפשרי שמדינת ישראל הכניסה את עצמה לתוכו כי לא למדה נכון את לקחי מלחמת ששת הימים. היא לא הייתה מודעת לעוצמת הפגיעה של לקיחת שטח אדמה מצרי ממצרים, ושטח אדמה סורי מסוריה. היא לא הייתה מודעת לכלל שאותו ציין זאב ז'בוטינסקי במאמרו "על קיר הברזל": הפלסטינים לא יסכימו מעולם לשליטה יהודית עליהם. זו פצצת זמן מתקתקת. הם יעדיפו להיות פליטים אצל חוסיין, מאשר אזרחים או אפילו בני חסות בעלי פריבילגיות שונות כמו חשמל ומים זורמים וחינוך אצל עם אחר.לכן היה צריך או לספח את יש"ע, או להקים שם ממשל עצמי. במקום זה החל בממשלת השמאל סיפוח זוחל של הגולן, סיני,, ויו"ש. הרקע למלחמה הבאה נוצר. במה אמורים למנוע אותה? או במכת מנע, או בהגנה של הסדיר וחיל האויר. מכת מנע נשללה על ידי ההנהגה המדינית, עקב מספר סיבות, כאשר העיקרית שביניהן היא איומה של ספקית הנשק של
    .ישראל, ארה"ב, על אמברגו במקרה של התקפה ישראלית יזומה.

  20. בס"ד
    המשך לתגובה הקודמת:
    צה"ל בנה את האסטרטגיה שלו על בלימה של הסדיר ושל חיל האויר עד שיגיעו כוחות המילואים. זאת בתוספת התרעה של לפחות 48 שעות שיאפשרו את גיוס המילואים. הייתה זו טעות (לדעתי לא פשיעה, אלא שגגה הקרובה לאונס). הסדיר לא יכל בשום אופן לבלום את האויב בלי חיל האויר, וחיל האויר לא יכל לפעול באמ"ט (איזור מוכה טילים), בלי שינסה לפחות להשמיד קודם את הטילים. גם כך, טילי ה"סטרלה" ותותחי הנ"מ הסובייטיים היוו סכנה לא פחותה למטוסי חיל האויר, שכדי לתקוף את השריון היו צריכים להנמיך טוס. בצד הסורי הייתה זו לפחות מלחמה שצה"ל הכיר, דהיינו מלחמת שב"ש. בצד המצרי ציפתה לצה"ל הפתעה טקטית שעליה הוא לא קיבל מידע מוקדם מהמודיעין, של הצטיידות מאסיבית של החי"ר בסאגרים ואר.פי.ג'י. , כאשר הלחימה מבוססת על חי"ר המצוייד באמצעי נ"ט, ואין חי"ר מקביל שיסלק אותו.
    היה גם זלזול כללי במוטיבציית הלחימה של החייל המצרי. , ובנחישות של סאדאת לצאת למלחמה. סאדאת הצטייר כמנהיג אפרורי וחלש, שיודע רק לאיים ולא לבצע. לכן הייתה גם האסטרטגיה של "הסדיר יבלום", בהנחה שדי בכמה יריות כדי שצבאות האויב יברחו. מלבד זאת, הייתה הציפיה של התרעה מודיעינית, וטעות בהערכת המודיעין. הטעות הייתה לא רק של המודיעין, אלא של מקבלי ההחלטות בכך שסמכו על הערכה זו.
    אם נבחן את המצב האמיתי שאליו נקלעה ישראל במלחמה זו, הרי שבעצם היא לא עמדה , לדעתי, בסכנה קיומית. גם אם הסורים היו אכן כובשים את כל רמת הגולן, הם לא היו יכולים לגלוש לעבר מדינת ישראל, מהסיבה שאז הם היו יוצאים מתחום מטריית הטילים, וחיל האויר היה חופשי להכותם, וגם כי כוחות המילואים אכן היו מאורגנים לעלות לרמה, ומקסימום היו פוגשים את הסורים בעמק, ושם מכים אותם, כפי שאכן קרה בסוף, כאשר אוגדות פלד ולנר עלו לרמה. כנ"ל היה כאשר המצרים היו מנסים לעבור את קו הגבעות ולהגיע למעברים. שם היה חיל האויר חופשי להכות בהם., ואוגדות המילואים עם יחידות חי"ר שהגיעו לסיני יכלו לטפל במשולב בחי"ר ובשריון המצרי.

  21. טעות נפוצה ביחס לקונספציה …
    כותב חנן שי במאמרו כי ראש אמ"ן זעירא אמר "מוכרחה להיות איזה קונספציה". אכן. מוכרחה, ועם זה בכלל אין כל בעיה !

    אי אפשר ללא הנחות יסוד (=קונספציה), אבל ! כל הנחת יסוד חייבת לעמוד כל הזמן במבחן מול עובדות.

    "בעית הקונספציה" היא משהו שונה לחלוטין: התעקשותם הפנאטית של ראש אמ"ן ואמ"ן מחקר על המשך הדבקות בקונספציה למרות עובדות מרובות שהטילו עליה סימן שאלה, אם לא סתירה .
    שיאה של ההתעקשות הפנאטית בא לביטוי בכוונתו של ראש אמ"ן לפרסם הערכת מצב עם "סבירות נמוכה" בבוקר יום כיפור עצמו,
    כוונה שלא מומשה לאחר שאלוף מיל. אהרון יריב הצליח לשכנע את זעירא לרדת מזה.

  22. שטות גמורה ואין לכך כל קשר למחדל המודיעיני. המחדל המודיעיני היה הגורם העיקרי לריבוי הקורבנות של צה"ל. אילו לא התעקש ראש אמ"ן זעירא בשחצנות רבה שמה שרבים ראו, כולל קמ"ן פיקדו צפון חגי מן ןמפקד יחידת התקשוב יואל בן-פורת – שצבאות מצרים וסוריה מתכוננים למלחמה ולא לתרגיל, התמונה היתה שונה לגמרי. עניין שונה לחלוטין הוא הטקטיקה של לוחמת צה"ל. לא ברור על מה מתלונן הכותה. הרעיון היה אכן להעביר את המלחמה לצד השני וכך נעשה וזה גרם לנצחון צה"ל. נכון שזה לקח כמה ימים, אבל הצליח מאוד. ביום השלישי למלחמה תוכננו שתי התקפות נגד של צה"ל וכך היה צריך לעשות כדי למנוע מהאויב להתארגן אפילו אם האוגדות שביצעו את התקפת הנגד לא היו מאורגנות דיין. ההתקפה בגולן הצליחה באופן בלתי ישוער, גרמה להשמדת טנקים סורים רבים והסורים התחילו לסגת. ההתקפה בדרום לא הצליחה בעיקר בעיקר בגלל מערכי טילי הנ"ט סאגר וכן מפני שגונן שינה את פקודתו של דדו שלא להתקרב לתעלה יותר מ-3 ק"מ בגלל אותם טילים. כמו כן לא הבין גונן את המצב. אבל הרעיון היה נכון מאוד. הרעיו של הכותב "לתת לאויב להיכנס לאזור השמדה" הינה טובה רק במקרים מסוימים אבל היתה אסון אילו היו עושים זאת במזית התעלה עם פתיחת המלחמה. לא ברור מהיכן לקח הכותב ספקולציות אלו. לכל אלו אין כל קשר לתמונה העצובה של טנקי צה"ל מהחווה הסינית שם היו קרבות קשים מפני שאוגדת שרון לא טרחה לקבל מודיעין ולא ידעה על חטיבת חי"ר-נ"ט שהתמקמה על ציר "טרטור" עד "לכסיקון". חטיבה זו גרמה לכוחות אוגדת שרון קורבנות רבים ןאפשר לומר מיותרים. אבל זה לא שייך כלל לנושא בכתבה.

  23. מאמר מאיר עיניים ופותח מחשבה.
    אני גם תהיתי רבות למה האסטרטגיה לא הייתה לפנות את קו התעלה לפני המלחמה ולתפוס עמדות שולטות ברכסים, יותר מכך, לפי עדויות הלוחמים שהוי שם בסיני בפתיחת המלחמה, גם אחרי שהוחלט בממשלה שהולכים לקראת מלחמה כוללת הכוחות בשטח בכלל לא ידעו זאת!!!
    עד הרגע האחרון הם דיברו על כך שיש תרגיל מצרי ואולי ב 6 בערב הוא ייהפך למלחמה.
    יכול להיות שחששו ממנוסת לוחמים יכול להיות שזה היה פשוט חידלון אישים במודיעין אבל שורה תחתונה- המידע בהחלט לא זרם לחייל ולמפקד שנמצאו בשטח ולכן חוץ מהבעיה החשובה יותר הבעיה האסטרטגית הייתה אכן גם בעיה מודיעינית ולא רק לפני המלחמה גם במהלך המלחמה לא היה מודיעין לכוחות בשטח, לדוגמא: הקרב על החרמון נעשה אחרי שכבר נהדפו הכוחות הסוריים וחיל האוויר גם כן היה יכול להעביר מטוס מעל החרמון בשביל לראות את ההיערכות הסורית, צעד שלא נעשה וגרם לכישלון של ניסיון הכיבוש הראשון, ולמבצע השני אמנם באו יותר מוכנים וגם הייתה ארטילריה לפני הפשיטה הרגלית אך עדיין חיל האוויר לא הפציץ כמו שהיית מצפה ממנו לריכוך הקרקע לפני הגעת הכוחות הרגליים.

  24. נשמע הגיוני, ובכל זאת, לאור המידע המודיעיני שהצטבר עד 48 שעות לפני פרוץ המלחמה, אי גיוס המילואים העמיד את המדינה בסכנה, שבדיעבד, נראית לחלוטין בלתי סבירה אל מול העלות.

  25. גולדה ודיין ידעו ימים קודם על היתכנותה של המלחמה, אך קיבלו את תכתיב קיסינג'ר שלא לירות ראשונה (מודל 67) וגם לא לגיוס מילואים מלא. ראש הממשלה מעודכן לראשונה ב6:30 לאחר כיבוש ישובים. אפילו לא דקה אחת של התרעה מאמ"ן ושב"כ. קשה לראות איך מבצע גדול שכזה נעלם מהמודיעין. יתכן והתקיפה לפני פריצת הגדר הגיע מתוך הארץ וזה בוודאי עניין של השב"כ. וכאן מדווחים שונים מתקבל כי כמה שעות לפני שחמאס פתח במתקפת הפתע, הגיעו לאזור היישובים בעוטף עזה אנשי שב"כ. שב"כ קידם כוחות מיוחדים לדרום. כוחות מיחידות עילית של צה"ל, שהוקפצו למוקדי הלחימה בעוטף עזה מבסיסיהם בשבת בבוקר, זיהו עם כניסתם לקרבות כלי רכב מבצעיים של השב"כ.
    מה הסיבה שהדיון הלילי המקדים במערכת הביטחון לא הוביל להעלאה דרמטית של הכוננות ?
    נועם אמיר מספר שהצנזורה אסרה לדווח על המאורעות עד 7:30. אנשים היו יכולים להסתגר בבתים.
    ב6-8 שעות ראשונות אין חיל אוויר ואין תגבור יבשתי בעל מסה קריטית