מסגרת גדודית מנותקת, חוסר תיאום בין זרועות הצבא, פיקוד בכיר שאינו מתפקד, ועוד ועוד. לתא"ל במילואים אמציה חן יש הרבה מה לומר על הרפורמה האמתית שנדרשת מצה"ל
להבדיל מחבריי לשירות קבע או מילואים, שלעת מלחמה "מפרשנים עצמם לדעת" ללא קשר למתרחש בשדה הקרב, חזיתי לאורך השנים מקרוב בתוצאותיהם של אירועי ביטחון שונים. ובכלל זה גם השפעותיהם ברמה המדינית.
לא ניחנתי בכישורי נבואה. בסך הכל נקרתה בפניי הזדמנות חד-פעמית כקצין בכיר שקרא תגר על הממסד הצבאי, שעה שקיבלתי מנדט רשמי מהרמטכ"ל להכין אלטרנטיבה לדרך ההפעלה שהיתה קיימת באותה עת בצה"ל. המנדט כלל הכנה והצגה של מתווה פעולה חדש להפעלת הצבא בשיגרה, וכן – הכנתו למלחמה. התפיסה היתה חייבת לתת מענה לצרכי הביטחון וליכולת הכלכלית לממן אותה. כל זה קרה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שניפצה את תחושת הביטחון בישראל.
למסקנה כי צה"ל איננו מתפקד על פי אמות מידה מקצועיות, הגעתי כמו רבים וטובים ממני בעקבות אותה מלחמה. אלא שבשונה מהם, בחרתי בתוואי אחר מהמקובל. בעוד המערכת כולה התמקדה בניתוח האירועים כדי להבין מה קרה, ו/או באשמת מי זה קרה, מיקדתי את חשיבתי ב"למה זה קרה"; הרי רק משם ניתן לדלות לקחים, ולאחר הגדרתם להפיק אותם כהלכה.
כבסיס למחקר נשענתי על ניסיון שצברתי במגוון תפקידי שטח, בכללם מפקד סיירת שקד, לחימה בטרור אחרי מלחמת ששת הימים ברצועת עזה, הבקעה, הערבה וחצי האי סיני – עד 1971-72, ומפקד אוגדה ומתקן צאלים. מנקודת התצפית שלי יכולתי לשקף את פני צה"ל היבשתי, לרבות נקודות ההשקה שלו עם חילות האוויר והים, מה שמוכר כ"הקרב המשולב הבין זרועי".
לא הייתי צריך להתאמץ יותר מדי כדי לזהות שאותם כשלים אשר פקדו מלחמה שהסתיימה, הופיעו במלוא נזקיהם במלחמה שבאה אחריה: כשל השילוב הבין-חילי, כשל השילוב הבין זרועי, היעדר מודיעין טקטי בכמות באיכות ובזמן, מכשלת הסיוע הלוגיסטי, עצירת רציפות הלחימה סמוך לשקיעת החמה וחידושה ביום שלמחרת. וחמור מכל: ירי כוחותינו זה על זה, שמן הסתם נבע מחסרונו של נוהל יסודי בטרם קרב. לדידי היה בכשלים אלה הוכחה כי צה"ל איננו צבא אחוד ומיומן, אלא אוסף של תאגידי משנה (החילות והזרועות) המתכנס בשעת חרום, ומופעל באמצעות מערכת פיקוד ושליטה שתפקודה בלשון המעטה היה לוקה בחסר.
פיצול מסוכן
כל אחד מהליקויים בנפרד, כל שכן כמכלול, הצביע על פער משמעותי בין ההלכה הצבאית, ליכולת תרגומה למעשה בשדות המלחמה. התוצאה היתה בלימה או שחיקה גדולה של העוצמה, ומניעת מיצויה בקרב. התפקוד הלקוי ביטא באופן חד-משמעי את כשלי הפיקוד הבכיר בבנין הכוח, בהכשרתו, ובהפעלתו במלחמה. לא פלא כי בין הליקויים בלט הפער במדרגי הפיקוד, כלומר: תפקוד יעיל עד מאוד של הדרג הטקטי (כיתה עד גדוד), ירידה ניכרת שהולכת ומחריפה מדרג החטיבה, עבור במישור האוגדתי, משם לדרג הפיקוד שכבר צונח אל הקרקעית, ועד לחוסר תפקוד בלתי-נסבל של הפיקוד העליון.
עובדה זו, שעמדה בסתירה לכישורים הגבוהים של חברי המטכ"ל לדורותיהם, פסלה הסברים שונים ומשונים לתופעה המתמשכת, זולת המסקנה כי הללו שבויים ופועלים באפיק שגוי. כזה המנתב את כישוריהם, את אומץ לבם ואת מסירותם שאין בהם מתום, להרחבת הפער בין הרצוי למצוי.
מכאן קצרה הדרך לזהות את "תכנית העבודה השנתית" – על תכניה לביטחון השוטף ולאימונים – כמקור לפגע, משום היותה דו-ראשית. דהיינו, ראש אחד לימי שגרה והשני למלחמה ממש.
אמנם קשה שלא להפריז בנזקיה החמורים של התכנית, (שנהגתה על-ידי בכירי הפלמ"ח אשר הגיעו לדומיננטיות מוחלטת עם מינוים לאלופים במטה הכללי), אך מכול תוצריה הבאושים בלטה השרשת תסמונת המג"ד (כחשיבה טקטית), המאפיינת את הפיקוד הבכיר לדורותיו, ולא בכדי.
תכנית העבודה השנתית, שכאמור ימיה כימי צה"ל, מהווה תוואי להפעלת הכוח בשגרה. היא מבוססת על מפקדות מרחביות, בעבר 'נפות' ו'גושים' וכיום 'חטיבתיות' ו'אוגדתיות', לשם ניהול מה שמכונה "תעסוקה מבצעית", בתוספת אתרים ספציפיים (צאלים, לדוגמא) לאימון מערך המילואים. לתפקודן של מערכות אלה מגויסות מסגרות בסדר גודל גדודי (ולעיתים פלוגתי), הנשלפות ממגוון אוגדות המילואים. דבר זה הפך בפועל את הגדוד המגויס "לעוצבת היסוד" בפעילות צה"ל בשגרה, זאת בסתירה לבניין צה"ל ולתורת הפעלתו, שעל פיהם מהווה דווקא "האוגדה האורגנית" את עוצבת היסוד בקרב היבשה. אגב, משמעות פירוק אוגדות המילואים לתעסוקה זהה לחלוטין לפרוק החטיבות הסדירות, שגדודיהן מופעלים ביום-יום תחת פיקוד חטיבות מרחביות. מה שלמעשה הפך את החטיבות הסדירות לחסרות אחריות מבצעית (להבדיל מאימון ומארגון הכנס החטיבתי). בשיגרה, אך לא במלחמה.
יתרה מזאת, תרומתו המבצעית של כוח המילואים בשיגרה שואפת לאפס, בהיותו מאגר מגויס המורכב מרסיסי העוצבות האורגניות. לעת חירום לעומת זאת, אין מנוס מגיוס עוצבות המילואים בשלמותן. גם אימונם של גדודים בנפרד חמור לא פחות, ובעצם מזיק אף יותר.
חשוב להדגיש: אין היום קרב גדודי, וממילא אין טעם לאמן גדוד בנפרד מגדודי החטיבה האחרים ומיתר הגורמים שאיתם יילחם בשדות הקרב; הדבר היחיד שנכון לקיים במסגרת הגדוד הוא "אימון הקמה", בטרם הכרזתו כגדוד מבצעי.
אם נרצה ואם לאו, דפוסיה של הוויית השגרה אכן השתרשו לעומק, עד כדי כך שצה"ל חושב, נושם ומתנהל במלחמה (כמו בתש"ח) כמפעיל גדודים. הדבר גורם בלי דעת לאובדן אדיר של פוטנציאל הלחימה, שלשם מימושו באופן מיטבי הוקמה האוגדה הקבועה שנקבעה כעוצבת יסוד בקרב היבשה.
הפעלת אוגדת מילואים בשיגרה
"תכנית העבודה השנתית" שאין רעה ממנה, מוססה לחלוטין את הוויית האוגדה. והראיה: למרות השקעות העתק בהסבת האוגדה המשימתית לקבועה, כבר בתחילת מלחמת יום-הכיפורים פורקו האוגדות האורגניות והורכבו מכל הבא ליד. באופן דומה, אך הפעם ללא הפתעה, נחזתה תופעת הפירוק וההרכבה מחדש במלחמת של"ג, ולימים במלחמת לבנון השנייה וצפונה.
זאת ועוד. בשיגרה, האוגדות מאופסנות במחסני החירום, לרבות קציני המטה ומפקד האוגדה. הגדרתם כ"מאופסנים" רלוונטית משום שהללו, על אף עלויות אחזקתם, אינם מעורבים וממילא לא תורמים דבר בבט"ש ובאימונים. הדבר חמור עד כדי כך שמפקד העוצבה רואה בפעם הראשונה את מלוא העוצמה האוגדתית במלחמה ממש. אתגר שגם הטובים שבטובים יתקשו לעמוד בו.
עם הידע הזה – כשאני כבר מעוטר בדרגות תת-אלוף – ניגשתי לעבודה.
השתמשתי בלקחי המלחמות כחומר גלם, שלאחר סינון ובקרה גובשו לתוכניות עבודה. בהן: "אלטרנטיבה לתכנית העבודה השנתית", "תפיסת אימונים אחרת", "שיטה חדשנית לאימון מפקדות", ולקינוח, הוכן נוסח מחייב להפקת לקחים בכוונה להכניסו לפקודות מטכ"ל.
קיבלתי מהרמטכ"ל דאז רב-אלוף דן שומרון ז"ל סמכות להכין תכנית עבודה שנתית שונה מהקיימת. הבסיס לתכנית: הפעלת אוגדות המילואים בשיגרה באופן תואם להפעלתן במלחמה. זה היה האמצעי המרכזי למיצוי מירב הפוטנציאל, כשהכוונה היתה לשלש את תפוקת הביטחון במחיר תקציבי שהמדינה יכולה לעמוד בו.
לאחר קבלת המינוי גיבשנו יחד עם נציגי כל אגפי המטכ"ל תכנית חלופית ולצדה תכניות משנה, שכללו "משרוך ועד נעל, שיקום אמל"ח, ועד אימונים ותעסוקה", שלא היה בה "רבב של מהפך" – זולת שימוש בקיים אך בסדר שונה. אולם, לאחר דיון קצר בלשכתו של המפקד העליון, נדחתה התכנית והושלכה לאחת הכספות במטכ"ל.
אלמלא נדחתה, היה הדרג המדיני זוכה בחופש פעולה רחב בהרבה מהקיים, משום שלהחלטותיו לעת חירום העמידה התכנית החדשה (מלבד הכוח הסדיר) אוגדת מילואים בסד"כ מלא לכל ימות השנה, ובכל חצי חודש שתי אוגדות מילואים מגויסות וזמינות להרתעה ולהפעלה. מספר ימי המילואים תאם לתקן העת ההיא (26 ימים לחוגרים, ו35 ימ"מ לקצינים). כך שבזמן חירום היה בידי המטכ"ל כוח במידה שהייתה מונעת גיוס מילואים, לרבות מניעת פגיעה בסדר היום של ציבור משרתי המילואים, במגזר היצרני והעסקי.
הגזבר מאשדות יעקב עבר למטכ"ל
היה חשש שביטול המפקדות המרחביות יגרום לאובדן ידע. אך את הבעיה הזו ניתן היה לפתור בכך שמפקדות האוגדות שבדרך כלל יושבות באפס מעשה, יקדישו את מירב חודשי השנה ללימוד הגזרות. אחד מעקרונות המלחמה קובע כי: "באופן מעשי רוכש את תוארו כמפקד זה שאימן את גיסותיו במו ידיו". זהו חלק נוסף של תפקידי האוגדה בשיגרה במקום הצוותים של צאלים.
סגן הרמטכ"ל דאז אהוד ברק היה היחיד שראה יתרונות בתכנית שהצעתי, ואמר שיש בה "רעיונות הקוסמים"; אך איש בדיון לא נתן דעתו אליהם. במקום זאת, כמו הגזבר באשדות יעקב, התמקד הרמטכ"ל בשאלה, "כמה יעלה השינוי"? כלומר, כמה זהובים (מתוך התקציב השנתי!!!) נדרש להקצות לשם שדרוג מערכות התחזוקה, בהתאם לתפיסה החדשה.
מה שבאחת ביאר כי נסתר מהרמטכ"ל ומאלופיו כלל יסוד בתורת המלחמה (ובניהול עסקי) הקובע כי לוגיסטיקה אמורה לשרת רעיון מבצעי, ואסור לראותה כמטרה. כל שכן כשמדובר בהוצאה כספית חד-פעמית. אגב, הוצאה פחותה בהרבה ממאות מיליוני הדולרים שהושקעו בבנין "המחט" בקריה (שהוחלף כעבור כמה שנים במבנה הפלדה והזכוכית החדש). הוצאה שייעודה לעת מלחמה, המאפשרת למטכ"ל להתערב עד לדרג הטקטי הנמוך ביותר במתרחש בשדות הקרב, כאמצעי שאין כמותו לסירוס עקרון "הסמכות והאחריות". כפי שראינו את תוצרה האפסי ברדידות שליטת המטכ"ל באינתיפאדות שאין להן סוף, בשהייה בלבנון ובמנוסה ממנה, במלחמת לבנון השנייה, ובשלושת המבצעים שנוהלו מל החמאס ברצועת עזה.
מנגד, אין ספק כי אם הייתה התכנית מתקבלת בשלמותה וממומשת מיד לאחר הצגתה, אזי תמונת הביטחון הלאומי הייתה משנה מהותית את פניה.
כך, באמצעות שתי אוגדות משוריינות שלמות – ללא טנקים ויתר כלי משחית – כאלה שחייליהן מצוידים באגדי "שושנים ריחניות ועתירות עוקצים" ובאזיקונים, ניתן היה לפתור את בעיית הביטחון השוטף. זאת מלקחי סיירת שקד במתקפת הטרור העזתית של 1971-72, אז נלכדו למעלה מ- 90% מהמבוקשים, ולא הרסנו ולו בית אחד (למרבה הצער בתקופת הפעילות נפגע אזרח אחד בלתי חמוש). כל זה פועל יוצא של ריכוז מאמץ נקודתי, כדי להכריע באתר ההתנגשות ולשייר הרתעה שתשפיע על השגת הכרעה באתר הבא. מה שהיה מבטיח כי אינתיפאדת 1987 המתמשכת עד היום, הייתה מסתיימת במקרה הרע בעבור חודש ימים, וכמעט ללא נפגעים.
בזכות העצמת ההרתעה, ספק אם היינו נדרשים לשהות על אדמת לבנון, ולחילופין, באמצעות שתי אוגדות (מאומנות בהתאם לתפיסה אימונים חדשה) ניתן היה לחפות על הנסיגה מלבנון ולמנוע את המנוסה שנחזתה כהוכחה לחולשתו של צה"ל, שכשלעצמה היוותה מאיץ תוקפנות בעיני החיזבאללה והפלסטינים.
ובאשר להשפעת התכנית על הסכם אוסלו, סביר עד בטוח כי בקיטום אינתיפאדת 87', ובהפסקת השהייה המטופשת בלבנון – ממשלת ישראל לא הייתה נדרשת למהלך. אך גם אם מסיבה כלשהי היא הייתה הולכת להסכם, היתה בידי צה"ל עוצמה מספקת כדי להרתיע את ערפאת מהפרת ההסכם, ולחילופין, לגרש אותו ואת כנופייתו כמעשה ביירות 1982.
דו"ח לוקר והתכניות הנלוות
גם אם נריע לוועדת לוקר בגין המלצותיה לקיצוץ תקציב הביטחון, או שנתפעל מתכנית ההתעצמות הרב-שנתית (תר"ש) שהגה הרמטכ"ל, לא יהיה זה יותר מ"שמחת עניים". די אם נתבונן בעבר הרחוק והקרוב יותר. הוכח כי צמצומי תקציב/התייעלות/וכמותם תוכניות רב שנתיות למיניהן, אמנם אפשרו לצה"ל לרכוש אמל"ח, לקיים מסדרים ותחנת שידור, וגם להעביר תשלומי פנסיה מכובדת; אלא שלא היה בהם די ידע מקצועי ונחישות במידתה, כדי להתמודד עם האתגרים שהציב האויב. מחדל מתמשך זה, המשתקף זה מכבר בהפיכת העורף שלנו לשדה קרב.
יתר על כן, אם נתבונן בשלשת המבצעים מול החמאס, מן הסתם נתקשה לזהות הבדל כלשהו בהכנות ובביצוע. למרות לקחיהם לאורך שנים, ולמרות העובדה שהללו הוכנו ונוהלו תחת שניים וחצי רמטכ"לים – החל באשכנזי, עבור לגנץ ואייזנקוט – מסתכם בכך שהכול נשאר כשהיה, ללא הבדל משמעותי. בשלושת המבצעים נמצא אותם ליקויים בהכנה, בשליטה מוגבלת בכוחות, ובתיקו האסטרטגי בסופם. מה שמוכיח כי זהות הממונה על צה"ל בטלה בשישים (מה שנכון גם לגבי המשטרה), בהיות הממונה והכפופים לו בני ערובה לתפיסת הפעלה של תתי-מערכות, כאלו שמטבע בריאתן מסרסות איכויות.
התכנית שאותה הזכרתי היא בת יותר מ-25 שנה, ובכוחה להטמיע בקצינים עוד בטרם הפכו לאלופים דפוסי חשיבה ופעולה תואמי צבא אחוד, כאלה שביום פקודה יניבו תמורה מבצעית גבוהה עשרת מונים מכל תוספת תקציב, לא כל שכן מקיצוצו.
באמצעות החשיבה החדשה שגלומה בתכנית הישנה שלא בוצעה, ניתן להביא למפנה אסטרטגי. להפוך את פעילות צה"ל, שמטרתה בדיוק כמו בימי המנדט הבריטי היא "הגנת הרכוש והנפש", לנקודת מוצא להכרעה ולהרתעה של ממש, וכאמצעי שאין בלתו לאיחוי השבר הלאומי המכונן של 1973. אני רואה במאמר זה כהנחת זר לזכר הנופלים במלחמות ישראל, וכתזכורת לחבריי הלוחמים על חובתם המוסרית במלאות 42 שנים למלחמת יום הכיפורים.
אמציה (פצי) חן הוא תת-אלוף במילואים.
הכל מתחיל ונגמר ברצון מוצהר(!) לא לנצח את האויב, אותו מכנים "עמיתים", "מקבילים", רק לא אויב
אחד המאמרים המעניינים שקראתי באתר, רוב הטענות נכונות בהחלט. כשלים שונים עולים שוב ושוב בגלל קיבעון חשיבתי.
כשל השילוב הבין-חילי, כשל זה קיים בכל רמות השילוב הפנימיים בכל המסגרות. יש קושי בניהול ושילוב של כוחות לפי ייעודם בתוך כוחות "אורגנים". כמו למשל לצוות כוח צלפים או סיור בתוך פלוגה רובאית. שילובים לא "טבעיים" מונעים מהכוח למצות את הפוטנציאל שלו בגלל אי הבנה בסיסית איזה יכולות מעניק הכוח המשתלב או בגלל חוסר מיומנות וידע של הפעלה.
כשל השילוב הבין זרועי, האימונים בין מסגרות החי"ר, שריון ותותחנים כמעט ואינם מתקיימים משיקולי תקציב. מג"ד חייב לדעת להפעיל את כלל הכלים שלו ולא רק במתודי ומ"כ חייב לדעת איך הוא מכווין מט"ק לעבר יעד. ומנגד אותם כוחות צריכים לדעת לעבוד עם כוחות חי"ר הנמצאים בשטח. ברמות הללו נדרש ליטוש! (מי שחושב אחרת מוזמן לקרוא על שילוב כוחות החי"ר של גולני עם כוחות שריון שאמורים היו לאבטח את הנגמשים של גולני בדרך ליעדים בסג'עיה).
מכשלת הסיוע הלוגיסטי, כאשר התברר במהלך "צוק איתן" כי עקב אכילס של צה"ל הם שטחי הכינוס הוחלט להרחיק אותם, אבל בגלל התארכות הלחימה צה"ל התקשה לתחזק את הכוחות במרחק שנוצר. צה"ל צריך להבין שאין יותר "זבנג וגמרנו" וגם "מבצע מוגבל" יכול פתאום להתארך ל50 ימי לחימה.
עצירת רציפות הלחימה, במהלך "צוק איתן" מי שעצר את הרציפות וההמשכיות הייתה ההנהגה המגמגמת של ישראל שהכריזה על הפסקות אש ואפשרה לאויב להתאושש ולבלום את התקדמות הכוחות ולהגביל אותם לטיפול במנהרות בלבד במהלך הפסקות האש.
ירי כוחותינו זה על זה, אירועים מהסוג הזה עדין קורים וזה מצער למרות שיש מגמת שיפור בין כמות המקרים הדומים במהלך "עופרת יצוקה" ל"צוק איתן" הצבא כן עושה חושבים ודואג לאמצעי סימון שונים פיזים ואלקטרונים.
דווקא מודיעין טקטי בכמות באיכות ובזמן כן סופק במהלך מבצע "צוק איתן" באמצעות מדור יעדים. במהלך "עמוד ענן" צה"ל תוך שבוע חיסל את בנק המטרות שלו והתקשה לספק חדשות. לעומת זאת בצוק איתן היחידה ייצרה מדי יום לפחות 200 מטרות לתקיפה, בהן מחסנים של אמצעי לחימה, מרכזי פיקוד ושליטה, חדרי מלחמה ועמדות לחימה.
ארגוני הטרור עם כל עימות משתכללים זה מהות העימות הא-סימטרי אשר מאיים על ישראל מאז תום עידן המלחמות הגדולות. עצם עימות מהסוג הזה הפך את צה"ל לגורם שמגיב להפתעות לכן לפחות מן הראוי שנדע לטפל בקשיים הידועים לנו.
צריך לקחת בחשבון את הדרג המדיני
שקובע לצה"ל מה לעשות וגם קובע מי יהיו מפקדי צה"ל. לכן כל נסיון שינוי צריך לקחת את זה בחשבון. אפשר לשאול אם אמציה הוא כזה גאון צבאי מדוע לא הפך להיות הרמטכ"ל? האם יתכן שהוא לא היה מתאים בעיני הדרג המדיני ולכן לא קודם? איך יתכן למשל שבני גנץ הפך להיות רמטכ"ל למרות שהפקיר למות לוחם בקבר יוסף במקום לעוף מצה"ל בקשת תלולת מסלול? איך יתכן שאהוד ברק קודם למרות שלפי מחקרו של אורי מילשטיין גם יאנוש וגם רפול רצו להדיח אותו מהצבא? איך יתכן שיצחק רבין הגיע לרמטכ"לות למרות שהיה לפי מחקרים שונים מפקד גרוע וגם ברח משדה הקרב? האם כל זה לא מראה שהדרג המדיני קובע ולא צה"ל קובע? לכן מדוע לבוא בטענות לצה"ל בשעה שהדרג המדיני קובע מי יהיו המפקדים וזה מחלחל למטה? האם יתכן שאנחנו בכלל לא עצמאים ולמעשה בחירת המפקדים תלויה בהסכמה של מדינות זרות? האם יתכן שכל הנסיון לשינוי שאמציה הכין ניתן לו כדי למזער ביקורת על פעילות צה"ל? בסופו של דבר אפשר לטעון שצה"ל כן מנסה אבל התכנית לא מתאימה. בנוסף כל תכנית כנ"ל היא תאוריה ועד שלא בוצעה קשה לדעת אם היא טובה או לא ולכן אולי כדאי שאמציה ימתן קצת את ההתלהבות מהתכנית. כמו כן הטענה כאילו צה"ל לא ביצע עבודה טובה במלחמת יום הכיפורים אין לה על מה להסתמך צה"ל דוקא ביצע עבודה למופת לאחר שהדרג המדיני אפשר תגובה. לפני זה הדרג המדיני לא איפשר תגובה מקדימה ולמעשה אפשר ביודעין לאויב להתקיף ראשון. אז למה להאשים את צה"ל בזה? אם אמציה לא מצליח להבין את זה אז איך אפשר להתייחס לכל תכנית השינויים שלו?
צודק בכל מילה
להלן שניים מחוקי יסוד בעשייה הצבאית, כולל חוות דעתו של האלוף ישראל טל (טליק) ז"ל, ועוד הערה ליחסי הדרג המדיני וצה"ל – כהערות מקדימות לתגובות הקורא אם בכלל:
"זולת הניצחון במלחמה אין מעשה חשוב כמו הפקת לקחיה. ואם לאו, למרות מחירם שכבר שולם בדמים ובדם,
יופיעו אלה וביתר חומרה במלחמה שתבוא אחריה".
"תפקוד הכוחות במלחמה משקף את אופני וטיב הכנתו באימונים – כפל מקדם הקטן מאחד".
"מעת הכנסתו של הנבוט כתוסף לאבן, נוצר הקרב המשולב. על כן הכפלת העוצמה, מותנית באופני שילובם
במינון במקום ובזמן".
לפרשני מלחמת יוה"כ על טיבה של הלחימה, לדידי אין עדות טובה כמו של סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל ז"ל במלחמת יום כיפור, שאמר:
"לסיכום אני רוצה להגיד ככה:
כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה".
במישור העקרוני/ משפטי המהלכים ככלל, מותנים בהחלטות הדרג המדיני. מעבר לכך קביעת מדדי היכולת ומימושם בפועל נמצא כולו בידי הצבא. העובדה כי בכל צמתי ההחלטות בטרם המלחמה, הטעה צה"ל את עצמו ואת הדרג המדיני בהערכת יכולתו המבצעית, ריסקה את עקרון הכפיפות לסתמי – כמהתלה כואבת ומזיקה.
אמציה, מה בדיוק ראה ישראל טל לפני הקרבות?
הוא ראה את התעצמות האויב וידע מה סדר כוחות האויב מסוגל לעשות ולא להתייחס למה שאומרים שהאויב רוצה לעשות. הוא ידע שהכוחות הקיימים בשטח לא יוכלו לעצור את האויב ולא משנה איך יערכו. הוא ידע שהדרג המדיני מונע תגובה ומשתיק את התעצמות האויב כדי לא ליצור לחץ ציבורי לפעולה. לא רק טל ידע על זה אלא גם צמרת צה"ל ידעה על זה והשתתפה בהשתקת העניין במקום לפרסם את זה או להתמרד. אבל כמובן התמרדות לא קרתה כי הדרג המדיני השכיל למנות מפקדים בינוניים שעיקר תכונתתם היא שייכות למפלגה מסויימת שידעו לסתום את פה ולא לעשות את מה שצריך לעשות כדי להגן על המדינה והחיילים אל רק להגן על הדרג המדיני. זאת בעצם בעיה מובנית של כל צבא בכל מקום בעולם. ולכן כשהדרג המדיני נתן אישור לפעולה היו צריכים לבלום את האויב עם מה שיש ובאותו זמן לגייס את השאר ולהכין אותם לקרבות. ברור שיהיה ברדק כי זה נובע מהמצב והזמן הקצר לביצוע ולכן כל תלונה על הברדק הזה יש להפנות לדרג המדיני ולא לצה"ל. אז מה, רק ישראל טל הבין שהיו כאן אלתורים? אתה לא מבין את זה לבד בהתחשב במצב? בנוסף, איזה לקחים אתם, אמציה ושות', יכולים להציע לנו? איזה לקחים בכלל אפשר ללמוד ממצב שמשתנה באופן מתמיד? אורי מילשטיין הסכים איתי בסוף ואמר שאפשר ללמוד לקחים "אם המצב משתנה לאט" אבל לא הסביר מה זה "לאט". בכל אופן אולי תסביר אתה, אמציה, איך אפשר ללמוד לקחים ממצבים שמשתנים כל הזמן. ברור הוא שיש אפשרות לשנות הרבה דברים בצה"ל אבל הבעיה העיקרית של הרבה מהכשלים היא הדרג המדיני ועל זה לא מדברים. זה הפיל הגדול, תרתי משמע, שמסתובב בחדר וכולם מתעלמים ממנו.
פצי ידידי מבקש לא לעסוק במה שהיה (במחדלים), אלא מדוע היה מה שהיה כדי שנפיק לקחי אמת ונשפר את תפקוד צה"ל בעתיד.
שני כשלים:
א. מבלי לעסוק בפרטי הפרטים של מה שהיה לא נבין מדוע היה מה שהיה שהרי "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" ו"אלוהים" משמע – למה, משמע – תובנות.
ב. כדי להבין את הלמה יש לרדת עד אבני היסוד. התכנית השנתית של צה"ל אינה אבן יסוד אלא נגזרת מבעיה עמוקה יותר והיא : אופיו האנטי-אינטלטואלי של הארגון הצבאי בכלל ושל צה"ל בפרט
בגלל אופי אנטי-אינטלקטואלי זה דחה המטכ"ל של דן שומרון (הגזברות של אשדות יעקב) את הצעתו של פצי שגם אם לא היתה נדחית לא הייתה, לעניות דעתי, יוצרת את השיפור המקווה על ידו, כי לא היה עם מי ליישמה.
.
אני מאושר לקרוא כי התכנית של תא"ל אמציה(פאצי) חן הוציאה מההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין את המשפט "אלוהים נמצא בפרטים". אכן המנהיגים שלנו אינם מבצעים אינטלקטואליזציה של המלחמה. לכן אינם מצויים בפרטים שבתוכם נמצא אלוהים. ייתר על כן הם מתעלמים מהצורך הגובר של ישראל, גם כתוצאה מלקח יום כיפור, בו הותקפה משני חזיתות ויותר, וכך בצוק איתן ועוד אם כי בהיקף קטן יותר, להפעיל בו זמנית לפחות שתי חזיתות. דבר זה מחייב כוחות אחודים מלוכדים מאומנים לפחות ברמה אוגדתית זמינה, כפי שהציע פאצי. ייתר על כן זרועות האוויר והים כולל המודיעין והלוגיסטיקה צריכים להסתנכרן מול שתי פעיליות בחזיתות שונות לפחות, נוסף לביטחון שוטף. מעבר לזה ברור כי אם צה"ל אינו מתורגל בלחימה אוגדתית, אזי כאשר יידרש להילחם במבנה אוגדתי לא יוכל לבצע זאת במלוא ניצול היכולות האוגדתיות. כול זה כנראה לא מעניין את צמרת צה"ל והפוליטיקה שעסוקה בקריירה האישית והמיטבית עבורה. ייתר על כן ככול שהם "מחרבנים" את הלחימה הקריירה שלהם נוסקת, ולא במקרה. צריך לעדכן מחדש את "הגדרת האויב" כדי להבין מה מתרחש פה כבר עשרות שנים רבות.
ירון, בל תשכח שישראל נלחמה בשלש חזיתות
במלחמת ששת הימים ונצחה כך שלהילחם בשתי חזיתות לא צריכה להיות בעיה כפי שאתה דואג. כמו שאר הכותבים כאן אתה מתעלם מהעובדה הברורה שראו את האויב מתעצם ולא עשו דבר לעצור את ההתעצמות הזאת. יתרה מזאת השתיקו את התעצמות האויב כדי כפי הנראה לא ליצור לחץ ציבורי לפעולה. בנוסך הפקירו את לוחמי המעוזים למרות שברור היה שהם אל יצליחו לעצור את האויב. כל זה פשוט נעלם ונאלם אצלך ואצל אחרים בשיח הזה. במקום זה אנחנו שומעים דיבורים על "קונספציה" שאין לאף אחד הוכחה שהיתה או סיפורים על מרגלים שאמרו דבר אחד או אחר שבעצם לא משנה מה אמרו כי ראינו את האויב מתעצם מול הפרצוף שלנו ולא צריך מרגלים לספר לנו כי אנחנו רואים את זה ללא עזרה מבחוץ. כמו כן מביאים לנו עוד סיפורים רבים וכל מיני ניתוחים מלומדים עם ז'רגון צבאי ואחר למכביר על מה האויב רצה לעשות אבל אין התייחסות למה שהאויב יכול לעשות עם סדר הכוחות שהיו לו ולמה לא הגבנו ומי מנע תגובה ולמה. וגם מביאים לנו כל מיני פניני לשון כמו "לא עושים אינטלקטואליזציה של המלחמה" שלא ברור בדיוק מה זה. בכלל יש להזהר מכל מיני אינטלקטואלים בעיני עצמם שיש להם בעיה להבין ולתפקד במציאות המשתנה בהתמדה ולכן הם ממציאים מציאות קבועה נוחה להם בה קל להם להבין ולתפקד. אין כאן נסיון להסביר את השתיקה וחוסר התגובה של הדרג המדיני חוץ מאשר סיפור ללא הוכחה ש"האמריקנים ביקשו שלא נתקיף". לעומת זאת אפשר גם להבין שכל הסיפור התחיל דוקא כאן אצלינו ולא כלחץ אמריקני ויש אצלינו המון בוגדים בדרגים הגבוהים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם מה צריך לעשות. הסכם אוסלו הוא דוגמא נוספת לזה. אבל אין דיון בעניין או אפילו התייחסות לעניינים כאילו. קל יותר להאשים את צה"ל ולרדת לפרטים הקטנים למרות שאלוהים לא נמצא שם כי הפרטים הקטנים משתנים בהתמדה. גם הקטע האחרון שלך בקשר לקציני הצבא על שהם מעדיפים קריירה לא מספק את הסחורה כי הדרג המדיני קובע מי ישאר בצבא ומי יעוף ולכן הדרג המדיני יעדיף מפקדים אומרי הן על מצביאים ולכן גם כאן הכתובת לתלונות היא הדרג המדיני ולא צה"ל. כל הסיפורים שאני קורא כאן ובמקומות אחרים שיוצאים מחכמי "פורום אלפרדו" מעלים אצלי את החשד שכל זה ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל במטרה להרוס משהו בדיוק כפי שהם ממנים את המכון לדמוקרטיה כאילו אין דמוקרטיה בישראל.
למיטב ידיעתי מקיימים בצאלים אימונים לקצינים בסימולציות של הפעלות גדולות.
יש שם מרכז מתאים לדימוי שדה קרב רב תכליתי.
חוץ מהצורך של כל חייל לדעת להלחם עם מקביליו מחי"ר/שריון/אוויר/תותחנים
גם במצב מלחמה החיילים ברמת הגדוד לא אמורים להחליף רשמים על האוגדה כולה.
זה אמור להיות רק ברמת הקצונה הבכירה.
ישנה בעיה בסיסית בלתי פתירה. ממשלה אינה מסוגלת לפתור בעיות אלא רק ליצור אותם {רייגן] מי יעשה את השינויים ? קבוצה של פקידים כושלים? לכל מתבונן ברור א. ההיקף הרחב וגיוס החובה הופך את הצבא לנטל שהמדינה אינה מסוגלת לשאת בו כלכלית. ב. לכן חובה לקצר את השירות הצבאי לשנתיים בלבד, שנה אימונים ושנה פעילות בשטח. במקביל צריך ליצור מסלול מקוצר של שנה בלבד, השנתיים יהיו עבור אלה הרוצים להיות " פייטרים" והשנה לאלה שבנסיבות הנוכחיות מחפשים כיצד להפוך לג'ובניקים או החוששים מנטל האימונים בכל שלב יוכל החייל לעבור מהמסלול של שנתיים למסלול של שנה. אחרי השנתיים המשך השירות יהיה על בסיס התנדבותי לצבא מקצועי – וליחידות קרביות בלבד. חובת מילואים תוקצב לחמש שנים בלבד. אי אפשר לבנות ולפתח עסק עצמאי עם חובת העדרות מהעסק בכל שנה למשך חודשיים. אחרי חמש שנים לא תהיה יותר חובת שירות מלואים אלא השתלבות במשמר אזרחי בלבד. המבנה הנוכחי של מה שנקרא "צבא העם" התאים לחזונו של בן גוריון אודות כלכלה ממשלתית והלאמת כל מפעל כלכלי ג.הנטל הכלכלי שבגיוס נשים הינו בלתי נסבל ויש לבטלו יש לאפשר דחיית גיוס בשנה בעקבות נישואים, ובשנה נוספת עם הולדת ילד. להפריט את מערכת החינוך באופן שתאפשר הגעה לדרגה אקדמאית כבר בגיל 19 ולדחות עד אז את הגיוס. . 3 שנות גיוס פוגעות פגיעה אנושה מדי ביכולת הביסוס הכלכלי של כל פרט. כל זאת עד אשר יוגשם חזונו של פייגלין אודות צבא מקצועי על בסיס התנדבותי עם משכורות מלאות..
אולי לא הבנתי את ההצעה.
במקום שאוגדת מילואים תספק בערך 15 גדודים לבט"ש באופן שוטף, מפוזרים לאורך השנה, היא תיקח אחריות על גזרת בט"ש ענקית לחודש?
זה בעייתי בכמה היבטים:
– אין גמישות; אם הגזרה מתחממת או מתקררת, קשה להקפיץ כוח מילואים אחר כי הוא מתוכנן לתע"מ באוגדה שלו בעוד כמה שבועות או חודשים
יכולות רבות של האוגדה עדיין לא יידרשו ולא יתורגלו. תגייס אלפי אנשי רפואה וחימוש כדי לתפוס כונניות רופא/חובש תורן ולעשות ימי טיפול לרכבי בט"ש? זה טוב מהמצב הקיים, אך לא בהרבה
.
אבדן ידע: חטיבת מילואים שאמורה לתפוס את גבול הצפון לחודש בשנה לעולם לא תלמד את השטח ברמה של אוגדה סדירה שמוצבת באותו שטח.
אין לי מה להוסיף על הצד הצבאי-טכני-מקצועי למנוסים כמוכם , כלוחם לשעבר הייתי עד גם כן למה שקורה בצה"ל אך היכולת וההזדמנות לשנות לא תוכל לבוא מבתוך המערכת השלטונית , לא הנוכחית ולא זו שתבוא אחריה או כל אחת שתתפקד במערכת החוקים הקיימת בישראל היום , בני פלד צדק לגבי זה .
אם ברצונכם באמת להביא לשינוי , עליכם ליצור תנועה עממית רחבה החולשת על כל המגזרים ולשווק אותה באגרסיביות כשמטרתה חדה וברורה , חוקה .
בחוקה :
פירוט ברור של גודל הטריטוריה הרצוי לנו (מבחינתי לפחות : סיני , בדרום לבנון כל הליטני בקו ישר עד מטולה , רמת הגולן הנוכחית , איו"ש , עזה , הנגב , כל קו החוף הנוכחי וכו .. והמים הטריטוריאלים שבאים עם שטח זה .
הגדרה ברורה וחד משמעית של אזרח ישראלי , ללא הבדל דת , מין , גזע , גיל , רקע וכו' .
הגדרה ברורה של המנגנון השלטוני (מבחינתי : דמוקרטיה נשיאותית מצומצת בגודלה , ישירה , חילונית וריבונית . (היינו הפרדת דת ממדינה , הגדרת , הפרדת והגבלת הרשויות , בחירה וחקיקה ישירה-ביטול הכנסת והפיכת המדינה לאיזור בחירה אחד , שינוי מערכת המס ומעבר למס מחזור אחד בלבד ).
עצמאות . (חוסר תלות צבאית במדינות אחרות כגון ארה"ב ) .
כלכלה : כלכלת שוק תחרותית (ביטול הריכוזיות שקוטלת אותנו).
בריאות : הפרטה מסיבית שתתחרה בשוק במקביל לבניית מנגנוני רפואת חירום מיידית שישולבו במערכת ביטחון הפנים , המשטרה וכו' .
חינוך : הפרטה מסיבית , ביטול משרד החינוך ויצירת תחרות בין המורים שתביא לשינוי חריף ולטובה באיכות ההוראה ותיצור התאמה של הכשרת המורים באוניברסיטאות לשוק ותביא להקמה של מערכות חינוך איכותיות ומגוונות כגון : חינוך פרטי , ביתי , אישי , עצמי .. , ללא מימון של המדינה דרך המס ובתוך מסגרת חוקתית !!! .
צבא : הגדרה חוקתית ברורה לגבי הייעוד , ההפעלה , האיכות , צורתו והשליטה והבקרה על הצבא שיקרא מעתה : " צבא ישראל " (ניסוח חוקי מלחמה , קוד אתי וקוד התנהגות לצבא וחייליו !!! ).
זהו הבסיס הקריטי שכולנו חייבים להסכים עליו בתנאי ואנחנו רוצים מדינה ורק לזה אתן יד .
אך לצערי האווירה הכללית בארץ היא של גטו יהודוני שטוף מוח ופחדני ולכן הסיכויים לשינוי נמוכים אם בכלל .
אם תסכימו על הנ"ל ותתצליחו " להמריא " עם פרוייקט כזה , אצטרף ברצון .
ועוד דבר , שאלה .
אמרת ב "האם צה"ל הוא צבא מקצועי חלק ב' " : " אם לא נעשה מעשה " (בזמן 26:30) .
אם תוכל להרחיב פרטנית למה התכוונת ?
תודה