הבלקנים: מורשת מוסלמית עשירה ותושבים שאינם אדוקים בדתם

צעירים ששותים אלכוהול בפאבים מקומיים, זוגות שמתנשקים ברחוב ומסעדות שמגישות בשר חזיר. לא, זו לא איטליה או צרפת אלא המדינות המוסלמיות של הבלקן. יומן מסע מרתק

ראיתם פעם מדינה מוסלמית שבמסעדותיה מוגש בשר חזיר, צעיריה מתלבשים חשוף ומתנשקים ברחוב, ובפאבים המקומיים לוגמים אלכוהול חופשי? ברוכים הבאים למדינות הבלקן  נעם עברי יצא למסע ארוך בחבל ארץ יפיפה ועשיר בתרבות, וחזר עם תובנות משעשעות ומרתקות

נופים עוצרי נשימה ותרבות עשירה; גשר סטרי-מוסט העות'מני
נופים עוצרי נשימה ותרבות עשירה; גשר מוסטר

חצי האי הבלקני מככב בשלל טיסות לישראל. ישראלים השבים לנמל התעופה בן-גוריון מלונדון או מניו-יורק יכולים להבחין במפת הטיסה שלהם שמטוסם עובר מעל הררי מונטנגרו שעל חופי הים האדריאטי, או על פני שדות החיטה של מרכז מקדוניה. רק מעטים מהם יבקרו באזור השכן הזה, השוכן בקרן זווית של דרום-מזרח אירופה, הנמצא מרחק פחות משלוש שעות טיסה במטוס.

בשש השנים שחלפו מאז עליתי לישראל שמעתי שלל סיפורי הרפתקאות של ישראלים בתאילנד או בדרום אמריקה, או על חופשות של סוף שבוע באמסטרדם או בלונדון, אך לא זכיתי לשמוע סיפורים על ביקור במדינות קרובות הרבה יותר, אלבניה ובוסניה. לא מפליא, על כן, שכאשר סיפרתי לעמיתי בישראל על תכניותיי לטיול בקיץ הייתה תגובתם האחידה: "בחירה מעניינת" או "למה לשם?" ואכן, רק ביום העשרים לטיול שלי, שנמשך 26 יום בחמש מדינות בלקניות, נתקלתי בקבוצת הנוסעים הישראלית הראשונה והיחידה – אם ובנותיה התאומות מאזור חיפה.

עם סיום השנה הראשונה בתואר השני בתולדות המזרח התיכון קראו לי הבלקנים לחופשת קיץ. פחות משבוע אחרי סיום הבחינה האחרונה על תולדות האימפריה העות'מאנית הייתי להוט ללכת באזור בו שלטו התורכים במשך יותר מ-500 שנה – אזור אותו כבשו עוד לפני קונסטנטינופול והמזרח התיכון הערבי. כמי שלמד יחסים בינלאומיים, ואת ההתרחשויות העדכניות, ציפיתי לראות לפניי אזור השוכן עדיין בצל המאבקים האתניים של שנות התשעים, אף שהרובים נדמו כבר לפני עשרים שנה. לצד העניין האקדמי, האסתטיקה של הבלקנים נראתה לי מפתה בזכות עצמה: נופים מרהיבים, אקלים קיצי חם ושמשי, ומטבח מעורר תיאבון – ובמיוחד הבורק, שלפי השמועות היה אמור לשים את הגרסה הישראלית, הבורקס, בצל – מהם אוכל ליהנות במחירים נמוכים משמעותית מברוב מדינות אירופה.

נסיעתי החלה בחנייה של יום ביוון, והמשך ביקור של כמה ימים במקדוניה, אלבניה, קוסובו, מונטנגרו ובבוסנייה. נסעתי בשטח לא נוח ובין ערים ועיירות עתיקות באמצעות מוניות קשישות, אוטובוסים מודרניים, ופה ושם גם טרמפ, כשאני ישן בגסטהאוסים או בדירות שהשכירו לי משפחות מקומיות. בשבועיים הראשונים למסעי ובשלוש המדינות הראשונות הצטרף אלי אחי הצעיר יהודה, שגם הוא עולה חדש העומד להתגייס בסתיו. את 12 הימים האחרונים ושלוש מדינות עשיתי לבדי.

המסע הזה, שנמשך חודש, סיפק לי תובנות רבות מאוד על הדייסה הרב-אתנית במדינות הפוסט-קומוניסטיות שאחרי תקופת העימות. יכולתי להציץ אל תוך אזור באירופה הרחוק במיוחד מהעין הישראלית. לטפס אל מעברי הרים נישאים, לנסוע בין יערות ירוקים, לשחות במים צלולים וכחולים, לטייל בערים גדולות שהן בנפשן עיירות קטנות. נפגשתי לעתים קרובות עם מקומיים חובבי פטפוט על כוס קפה ורקיה (המשקה החריף החביב על תושבי הבלקנים) ולעתים תכופות פחות בפעילויות חוץ שונות, וראיתי דור המבקש להתגבר על רוחות מלחמות העבר ולשוב ולתפוס את מקומו באירופה המודרנית.

אזור הבלקנים: יופיו של הטבע, תרבות חילונית ונטולת דאגות

בכל מדינה פגשתי בגרסה המקומית של בורק, קבב, ירקות אפויים עם עשבי תיבול, וקפה תורכי משובח, לצד מחזות, ריחות וצלילים ייחודיים לכל מקום. אם להצביע על מכנה משותף לכל המדינות, הרי הוא נופן ההררי. חגורות ההרים החובקות את חופי הים האדריאטי או את אגמי קרחונים בפנים הארץ היו ניכרות בכל, נישאות לעתים קרובות לגובה של יותר מ-2,000 מטר, ובדרך כלל אינן נופלות מ-1,000 מטר.

שלא במפתיע, המילה בלקן פירושה "הרים" גם בבולגרית וגם בתורכית. בהרים יש ברכה וקללה: ברכה בדמות אוויר צח וקריר — תופעה נעימה במיוחד תחת שמש הקיץ הקופחת — ושלל מפלים, נהרות ויערות; הקללה היא האטה ניכרת בקצב המסע מנקודה לנקודה בפנים הארץ, שכן הדרכים מסתלסלות ומזגזגות במין מבוך אינסופי של פניות. משום כך, המסע בין ערים ומדינות עשוי להיות מואט עד כדי חלזוניות, מה שאפשר להקדיש תשומת לב גם לנוף וגם לנוף האנושי.

המרכיב הנוסף המשותף לאזור כולו הוא מקדשי דת ראוותניים – גם מסגדים וגם קתדרלות. בכל מקום בו הצצתי החוצה, בכפרים הרריים בצפון-מערב קוסובו, בערי התעשייה של לב בוסניה, או בגבעות דרום-מקדוניה, יכולתי להבחין במינארטים הדקים והגבוהים בסגנון העות'מאני, ובכנסיות הססגוניות ומרובות הכיפות בסגנון הביזנטי. פעמוני הכנסייה והאזן (גירסת המקומיים לקריאת המואזין הערבית לתפילה) נשמעו בכל מקום שבו הייתה אוכלוסיית קבע. הם משקפים מסורת של אימפריות גדולות ושל תרבויות גדולות, שהותירו חותם בל-יימחה בנוף הבלקנים.

האם יש אסלאם בלקני?

בעקבות לימודי אסלאם כחוג משנה באוניברסיטה בארצות-הברית, ואחרי שחייתי בשתי מדינות מוסלמיות בעיקרן (תורכיה וירדן) במשך חצי שנה בכל אחת, ציפיתי תחילה להבחין בנקודות הדמיון והשוני בין האסלאם הבלקני והאסלאם במדינות שבהן ביקרתי קודם לכן. במהלך הטיול לא יכולתי שלא לשים לב לכך שנקודות השוני הלכו והצטברו, והטו את הכף במידה ניכרת לרעת נקודות הדמיון. יצאתי לדרך עם השאלה: "איזה תפקיד משחק האסלאם בחיי המוסלמים בבלקן?" ככלות הטיול, לא יכולתי שלא להוסיף גם את התנייה: "אם בכלל".

האלכוהול חופשי; תצוגת יינות ביקב מקומי
האלכוהול חופשי; תצוגת יינות ביקב מקומי

ניתן היה לראות מסגדים בכל מקום באזורים שבהם היו מוסלמים, אך התפילה בהם הייתה עניין אחר לחלוטין. נדמה היה כי הקצב הנינוח של החיים בבלקן הגלה את הדת בעיקר למחוזות הפולקלור, המורשת והגאווה התרבותית-היסטורית. קיום מצוות, או אי קיום מצוות, הפכו עניין אישי, שאינו אמור לבלוט במיוחד במרחב הציבורי. הבלקנים, כך למדתי, הם מעוז של חילוניות עבור כל הדתות.

נקודה זו מביאה אותי להיבט השלישי והאחרון המשותף לעמי האזור. בבלקנים, מאמינים התושבים בראש ובראשונה בחיים טובים, בחברה טובה ובאוכל טוב. הייתי מכנה זאת "מנטליות היידה". המילה הזו מוכרת לחלק מהישראלים באזור יפו מזמרת הכדורגל של אוהדי מכבי יפו מבולגריה, על משקל יאללה או קדימה.

שמעתי את הביטוי בוקע בנימה של גאווה מדוברי כמה משפות הבלקן בכל אחת מחמש הארצות, תמיד ברוח טובה ותמיד על סיפו של דבר מהנה. ניתן היה לשמוע אותה מאב המוביל את משפחתו לטיול רגלי, מזוגות המשיקים כוסות יין, מיושבי עיר המזרזים את עמיתיהם למהר וללכת כבר למועדון, משחקן שח מבוגר האומר ליריבו שזהו תורו. באזור בו האבטלה היא עדיין מגיפה נפוצה, ורמת החיים לא בדיוק משתווה לזו שבסקנדינביה, מנטליות ההיידה מעודדת את המקומיים לא להתייאש ולא להתרגש מדי מהתפניות ומהתלאות בחיים, ליהנות מכוס קפה או מקנקן בירה צוננת, ולראות את החצי המלא של הכוס.

אלבניה: אסלאם דיאט

"בקרוב לא נצטרך לחשוש מבשר חזיר בתפריט" אמרתי לאחי במהלך שמונה שעות ההמתנה ליד תחנת האוטובוסים בסטרוגה, עיירת מעבר במערב מקדוניה – ממתינים לבואו של אוטובוס הלילה שכמעט לא בא לכיוון אלבניה. היו לנו קווים אדומים של כשרות, ואכילת חזיר הייתה אחד הקווים האדומים האלה. בחמישה ימים של צפייה באתרים ובאנשים ברפובליקה הנוצרית המזרחית-אורתודוקסית, ששמה שנוי במחלוקת עם יוון, נאלצנו לשאול שוב ושוב את המלצרים בכל מסעדה במקדוניה הפרימיטיבית להפליא, אם הסקארה (בשר בגריל) כוללים בשר חזיר או בקר; אם לא הבינו אותנו, שאלנו אם הבשר הוא חלאל – כשר לפי האסלאם, או שנאלצנו לבצע חיקויים של חיות כדי להבהיר את מבוקשנו. עכשיו כל זה אמור היה להשתנות…

אוטובוס מהעידן הקומוניסטי הגיע שעה ארוחה אחרי חצות, והציל אותנו מאוויר ההרים הצונן של סטרוגה. כשעלינו על האוטובוס הגדוש למדי שמנו לב לכמה נוסעות הלובשות מטפחות ראש ססגוניות ומדברות באלבנית. החיג'אב שלהן הוא ממש כמו של התורכיות… ברוכים הבאים לעוד ארץ מוסלמית. כך חשבתי לעצמי. לא ידעתי שעם הגיענו לטיראנה בירת אלבניה בבוקר המחרת ובתשעת הימים הבאים אראה פחות נשים בחיג'אב מאותה קבוצה קטנה באוטובוס. לדאבונו של אחי, מציאת גריל בשר נטול חזיר באלבניה המוסלמית הייתה משימה קשה הרבה יותר מאשר במקדוניה הנוצרית.

אלבניה היא נקודת הקיצון של החילון בבלקנים. 60-70% משלושת מיליון תושביה הם מוסלמים להלכה, אך הזרם המרכזי בתרבות והסמלים החברתיים רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהאסלאם. עובדה זו הוסברה לעתים קרובות בידי מומחים שניתחו את המצב, בשלושה גורמים עיקריים: חמישים שנים של שלטון קומוניסטי, שהוציא מחוץ לחוק קיום כל מצוות דת, וסגר את מרכזי התפילה (אלבניה הייתה למדינה הראשונה שהכריזה כי "אתאיזם" הוא דתה הרשמית בשנת 1967); העובדה שהאסלאם הגיע לאלבניה על כנפי הביורוקרטיה העות'מאנית ולא תחת חרב צבאות ערביים פולשים; וההצלחה של הטריקה השיעית-צופית של הבקטשיה, בהפצת התורות שלו. וכמובן, יש גם פעפוע של 'מנטליות ההיידה'.

במסענו הראשון במדינה – נסיעה של שעה במונית לעיר הצפונית שקודר עם נהג חסר מעצורים בגיל העמידה – סיפרה לנו בת לווייתנו שם, צעירה מוסלמית, על הטפשיות שבאיסור היודו-אסלאמי על אכילת חזיר, ועמדה על כך שדווקא כבש וריחו המבאיש (לטעמה) הם מין הבשר שממנו היה ראוי להימנע. זו בערך הייתה הנימה הכללית במסענו מצפון לדרום ברחבי המדינה ששטחה 28 אלף קמ"ר. בתשעה ימים של מסע הבחנו במגמה ברורה: מדבריהם של בני שיחנו נעדרו כמעט לחלוטין השקפות עולם והקשרים אסלאמיים, לבוש אסלאמי נראה רק לעתים נדירות, חזיר ואלכוהול נמצאו בשפע. "האלבנים הם בדיוק כמו אירופאים אחרים", אמרו לנו לעתים תכופות.

בירת אלבניה, טיראנה, אינה דומה לערים מוסלמיות ממזרח או מדרום לה במזרח-התיכון. היא זרועה אינספור בתי-קפה אופנתיים, גדושים מפה לפה בחודשי הקיץ, כשברקע נשמעים שירי פופ מערביים ואלבניים עכשוויים. הלקוחות לוגמים אספרסו מקיאטו ומשקיפים אל עוברי האורח ברחובות ההומים – גברים לבושים בבגדי מעצבים ונשים בלבוש אופנתי, כשזוגות מהלכים לעתים קרובות יד ביד, ואף נושקים זה לזה בפרהסיה בלי חשש או היסוס. לעת שקיעה מתקבצים קשישים ומשחקים בדמקה על ספסלים, וילדים בועטים בכדוררגל בפארקים הרחבים בצל העצים – כשדור הביניים לוגם קפה של ערבית בבתי-הקפה הסמוכים. על רקע בתי הדירות הגדולים הבנויים בבטון, ניתן היה לחשוב שמדובר באחת מבירות ברית וורשה, כמו בודפשט או בוקרשט. רק המסגדים הפזורים ברחבי העיר מזכירים כי מדובר במקום אחר.

כמו ערים אלבניות קטנות יותר, גם בטיראנה יש מסגד גדול ברובע העתיק שלה, שנבנה מחדש בתקופה הפוסט-קומוניסטית ונועד להוסיף ליופיה של העיר. המסגדים נמצאים שם כדי לאותת על מורשתה האסלאמית למחצה של המדינה; באף אחת מהערים לא רבים הלכו להתפלל בהם. בהתאם למורשת הרב-דתית של אלבניה, ברוב הערים מצוות למסגד מבנה נוצרי בגודל דומה. בטיראנה יש שתי כנסיות ענק, קתולית ויוונית-אורתודוקסית, שנבנו בסיועה של המדינה, ושתיהן מככבות במסלולי התיירים החינמיים בעיר.

אסלאם מתון וסובלני; המסגד המרכזי בשקודר
אסלאם מתון וסובלני; המסגד המרכזי בשקודר

הגאווה הלאומית מנצחת את הלהט הדתי

אם ניתן לדבר על דת מרכזית באלבניה, הרי שהיא דומה לזו שבשאר עמי הבלקן: הלאומיות. השפה האלבנית המשותפת ותחושה של עבר משותף שראשיתו בתרבויות איליריה עתיקה, הן הדבק המאחד את הלאום האלבני. במפגשיי עם מקומיים הבחנתי לעתים קרובות בנישואים מעורבים של מוסלמים ונוצרים, כשהילדים גדלים עם שברים וקרעים משתי הדתות, או פשוט ברוח התרבות והפולקלור האלבני. המוסלמים האלבנים מפהקים כשמזכירים להם משהו הקשור לקוראן או לתורכיה המוסלמית, אך שמחים לדבר על נושא זכויות המיעוט האלבני במקדוניה או על מעמד הקהילות הגולות בצרפת ובמישיגן.

אם תשאלו אלבנים באלבניה או בארצות השכנות מיהו הגיבור הגדול ביותר של האומה, תקבלו אחת משתי תשובות, בהתעלם מרקע דתי: סקאנדרברג, המפקד האלבני בן המאה החמש-עשרה, שעמד בפני הלחץ העות'מאני לחדירה לאזור; או הנזירה הקתולית ילידת סקופיה אנז'ז'ה גונג'ה בויאג'ו, הידועה יותר בעולם בשם האם תרזה. הכיכר המרכזית הגדולה של טיראנה נושאת את שמו של סקאנדרברג, ואילו נמל-התעופה הבינלאומי היחידי של המדינה נושא את שמה של האם תרזה.

אם תשאלו אלבנים מי המדינה שהעניקה להם השראה יותר מכל, תקבלו אחת משתי תשובות אפשריות, גם כאן בלי קשר לדת: איטליה, על בסיס השליטה האיטלקית במדינה במהלך התקופה הפשיסטית, ואופרות הסבון התוססות המשודרות מעבר לים האדריאטי מאז מלחמת העולם השנייה; או ארצות-הברית, שההערצה לה נטועה בסיוע שהעניקה וושינגטון לאלבנים מקוסובר במסע משנת 1999 נגד סרביה, ותמיכתה בעצמאותה, לצד ההשפעה שהפעילה אמריקה כדי להכניס את אלבניה לנאט"ו בשנת 2008, ותמיכתה במועמדות המדינה לאיחוד האירופי.

ביקורו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן בשנת 2007 – ביקור ראשון של מנהיג אמריקני מכהן במדינה – זכה לעשרות אלפי מברכים בבירה, והגיע לשיאו בקריאת רחוב על שמו של נשיאה ה-43 של ארצות-הברית (הקוסוברים זוכרים בחיבה רבה יותר את ביל קלינטון, בזכות ההגנה שהעניק להם בשנת 1999, וקראו על שמו את השדרה המרכזית בעיר הבירה שלהם). הפרו-אמריקניות בלטה בכך שדגל הכוכבים והפסים מונף כמעט בכל פינה של אלבניה וקוסובו, ממרפסות בתים פרטיים, מגגות מסעדות, ובחזיתות בניינים.

לצד אהבה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זוכה לאהדה גם הארץ המובטחת. עניתי ביושר לשאלות אלבנים לגבי הארץ ממנה באתי, וזכיתי לחיוכים רחבים ולאווירה נעימה הרבה יותר בשיחה. לעתים קרובות נאמר לי שישראל משמשת דגם לאלבניה: מדינה קטנה בשכונה לא ידידותית, שהצליחה מבחינה כלכלית כנגד כל הסיכויים.

כשהלאומנות האלבנית מתנגשת עם ה'אחר': דת נוספת לסלט הזהויות

הזהות האלבנית קשורה קשר הדוק יותר לאסלאם ולסמלים מוסלמיים באזורים שבהם האלבנים נתונים בעימות עם קבוצות אתניות אחרות, כלומר בקוסובו ובמקדוניה. ה'אלבניות' נראית אסלאמית יותר כשהיא מונגדת לאופי הנוצרי-אורתודוקסי של המקדונים והסרבים.

עימות שעדיין לא יושב סוער בין שני מליון אזרחיה של מקדוניה על זהותה של המדינה; בין שני שליש הנוצרים המקדונים, רבע האלבנים ומיעוט מוסלמי בעיקרו (יש גם קהילות קטנות יותר של בוסנים, סרבים, ותורכים, אך הן הרבה פחות קולניות בנושא זה). בשנת 2001 פתחו כוחות אלבניים שתמכו באוטונומיה נרחבת יותר מסקופיה במאבק מזויין שנמשך תשעה חודשים. הלחימה הסתיימה בהסכם אוחריד, שהושג בתיווך בינלאומי, בו הוענקו לקהילת המיעוט זכות שפה שווה ברמה המוניציפלית ביחס לשירותים ציבוריים, הגשת מסמכים, ושילוט – קביעה שחלה על ערים שבהן דוברי אלבנית מהווים לפחות 20% מהאוכלוסיה. מעמד זה חלש הרבה יותר, חייבים לציין, ממעמדה של הערבית כשפה רשמית שנייה בישראל. העימות הגיע למבוי סתום, כפי שניתן להתרשם מסקר האוכלוסין של 2011 שנדחה למועד בלתי ידוע בידי הממשלה, בשל האשמות שהמיעוט האלבני מנפח באופן שקרי את מספרו כדי לזכות בוויתורים נוספים מן הממשלה.

העימות מתמקד כאן בעיקר באתניות ובמעמד לשוני, אך דימויים וסמליות דתית חדרה לזירה כדרך לחיזוק הטענות של הצדדים וזכותם להחזיק בכוח. בשנת 2002 החליטה הממשלה המקדונית לממן את בנייתו של צלב מילניום בגובה 30 מטרים בראש הר וודנו – הנראה היטב מכל חלקי סקופיה – לכבוד 2,000 שנים של נצרות במקדוניה. האלבנים מחו בחריפות כנגד צעד זה, שנתפש בעיניהם כסמל חזותי להגמוניה של הרוב ומתקפה על זכויות המיעוט שלהם באומה רב-דתית ודו-לאומית.

מן העבר השני, כשאחי ואני עברנו בשכונות אלבניות או בערים אלבניות לחלוטין, יכולנו לראות שלטים שנכתבו כל כולם בכתב האלבני הלטיני – כשהקירילית המקדונית נעדרת 'במפתיע' משלטי חנויות, מבתי ספר ומהשווקים – מה שעורר שוב את ההשוואה לישראל, שבה העברית מוצגת כמעט תמיד על כל השלטים בערים הערביות, גם אם כשפה משנית לערבית. הדבקות בכתב לטיני בלבד, לצד מקבץ של מסגדים בסגנון עות'מאני, ביטאה את הדחייה של האופי האתנו-דתי העכשווי של מקדוניה. זו הייתה הצהרה חזותית שביטאה תחושה של חוסר שייכות.

החיים מתנהלים על מי מנוחות; בית קפה בפריסטיניה
החיים מתנהלים על מי מנוחות; בית קפה בפריסטיניה

העימות הבלתי פתור בקוסובו

קוסובו הדגימה תופעה זו באופן קיצוני אף יותר, כשמבנים דתיים נתפשים כסמלים ללגיטימיות פוליטית וכאמצעי להפגנת ריבונות. בערך 90% מ-1.8 מיליון תושבי קוסובו הם אלבנים, ומתוכם כ-95% הם מוסלמים. הלא-אלבנים שייכים לקהילה הסרבית, המקיימת להלכה את מצוות הנצרות האורתודוקסית, ורובם חיים מאז העימות של 1999 בארבע ערים בצפון קוסובו – בעולם נפרד ברוב המובנים מזה של אוכלוסיית הרוב.

הגעתי לבירה פרישטינה בבדידות מזהרת באוטובוס מטיראנה – אחי שב לישראל מאלבניה כדי להתחיל בהליך הגיוס – ובמהרה שמתי לב לשיפור בתשתיות כשהאוטובוס חצה את גבולות אלבניה אל הרפובליקה העצמאית דה-פקטו שמסבסד האיחוד האירופי מצפון מזרח לה. במהלך שלושה ימים במדינה הקטנה נתקלתי רק בסרבי אחד, בוגר אוניברסיטה שנסע באוטובוס למונטנגרו כדי לבקר את חברתו הסרבית המתגוררת שם.

ההפרדה המוחלטת כמעט בין שתי הקבוצות האתניות הפכה לנורמה המקובלת, כשהזיהוי הדתי-אתני הפך מובהק יותר: האסלאם הוא מרכיב מרכזי בדימוי העצמי של האלבנים הקוסוברים, גם אם מדובר רק במובנים התרבותיים והפולקלוריסטיים – כשהוא מוצב כנגד ומעומת עם ה"אחר" העוין, הנוצרי סרבי. במונחים מעשיים, מתורגם הדבר לכך שהכנסיות הסרביות היווניות-אורתודוקסיות נסגרו והוקפו בתיל דוקרני, כייצוג לנוכחות הסרבית הבלתי-רצויה ואולי כבסיס לטענה לבעלות על השטח הנתון במחלוקת. לעומת זאת, מסגדים מהתקופה העות'מאנית זוכים לטיפוח מצד הרשויות כאוצרות המורשת האלבנית-קוסוברית, כשרבים מהם עוברים כעת שיקום במימון תורכי.

לא נובע מכך שהאלבנים בקוסובו דתיים יותר מהאלבנים באלבניה – או האלבנים ממקדוניה. בבזאר העתיק של סקופיה, שבו רבים האלבנים, ניתן היה למצוא שלל ברים ופאבים, שעה שבעיר המסורתית יותר והשנייה בגודלה בקוסובו, פריזרן, מספר הנשים שאינן עוטות כיסוי ראש גדול ממספר הנשים העוטות כיסוי ראש בשיעור של חמישים לאחת. לא נתקלתי אפילו פעם אחת בשמונה הימים שביליתי בשתי המדינות בשלט בשפה האלבנית המעלה על נס את השריע'ה כאמצעי לחיזוק הקהילה במאבקה, ולא שמעתי ולו פעם אחת אלבנים המתייחסים לעמים דוברי השפות הסלביות כ"כופרים". מלים כמו אללה, כופאר, ג'יהאד, דאע"ש נעדרו לחלוטין מהשיח במדינות אלו.

הקוסוברים החשים מרירות כלפי הסרבים הדגישו את מעשי הזוועה שחברי הקהילה האחרת ביצעו בהם לפני שני עשורים, שעה שהמקדונים האלבנים עמדו על האפליה נגדם ועל ההתנשאות של הרוב הסלאבי. באופן אירוני, המארח הקוסוברי של בפרישטינה, רופא עם דעות אנטי-סרביות חריפות מאוד, על בסיס נסיונו כשבוי מלחמה בעימות בשנת 1999, גינה אותי על כך שהשתמשתי במונח האסלאמי מא'שאללה [בעזרת השם] במהלך שיחתנו. "אני לא רוצה לשמעו דעווה [הטפה אסלאמית] בבית הזה, כאן מדברים אלבנית, לא ערבית". הבהיר דוקטור איליר.

בוסניה: פנינת הבלקנים

10,000 קמ"ר של רוב נוצרי במונטנגרו הסלבית, או 140 ק"מ אורך, מפרידים בין תחום האלבניות האסלאמית ובין המרכז הבולט השני של מורשת מוסלמית – בוסניה. עברתי בהררי מונטנגרו היפה להפליא במשך שלושה ימים, ועסקתי בפעילויות חוץ כמו רפטינג וגלישה באומגה יותר מאשר בביקורים תרבותיים-דתיים בכנסיות ובמנזרים. מרגע שאוטובוס המעבורת של ההוסטל שלי ממפרץ קוטור הגיע לבקורת הדרכונים הבוסנית באחד ממעברי הגבול המשניים, הפעלתי מחדש את מנוע החשיבה האתנולוגית שלי, והתעוררתי לפאר הממלכה העות'מאנית.

בוסניה, ששלטה בחצי האי הבלקני במאה החמש-עשרה, הייתה היהלום שבכתר האימפריה העות'מאנית באזור זה, והיתה חשובה לתורכים לא פחות משהודו הייתה חשובה לבריטניה הגדולה. הבירה האזורית של בוסניה, סרייבו, שהיא גרסה סלבית של המלים התורכיות "המישורים שסביב הארמון" הייתה העיר השנייה בגודלה באימפריה במשך מאתיים שנה (אחרי איסטנבול עצמה), ושכנו בה כמה מהמסגדים הגדולים ביותר בבלקנים. במוסטר נבנה גשר סטרי מוסט במאה השש-עשרה, כדי לאפשר מעבר מעל זרמו המהיר של נהר נרטבה – והגשר הפך שם נרדף לפאר האדריכלי של הממלכה העות'מאנית ושל קסם יכולות ההנדסה המתקדמות שלה.

תחת השפעת העות'מאנים המירו רבים באוכלוסיה הבוסנית את דתם לאסלאם; שלא כמו באלבניה, רק מעטים אמצו את הבקטשיה הליברלית מאוד, ובחרו במקומה את גישת המסדרים הצופיים השמרניים יותר של הנקשבנדיה והקאדיריה. הבדל נוסף מאלבנים טמון בכך שהזהות הבוסניאקית הייחודית התעצבה לאורך מאות שנים ועוגנה בהשתייכות לאמונה האסלאמית, בדומה למיזוג הקיים במדינות דרומיות וסלביות שכנות בין דת וזהות תת-אתנית: היוונים-אורתודוקסים הפכו ל"סרבים" ואילו הקתולים הפכו ל"קרואטים". הנוצרים והמוסלמים האלבנים יכולים להזדהות כאחד עם נראטיב הסטורי משותף, שעה שהבוסנים פיתחו ערכת סמלים ומוטיבים השונה מזו של אחיהם הסלאביים הדרומיים שדבקו בזרמים של הנצרות.

העימות הנודע בשנות התשעים בבוסניה הביא לכך שהאזור הפך הומוגני יותר מבחינה דתית. הסכם דייטון ששם קץ ללחימה קידש את ההפרדה דה-פקטו באמצעות יצירת שתי זהויות: רפובליקה סרפסקה לטובת 33% מהאוכלוסיה שהם סרבים, והפדרציה של בוסניה והרצגובינה למוסלמים הבוסניאקים (48% מהאוכלוסייה) ולקרואטים (15% מהאוכלוסייה).

לאומיות חזקה המתעלה על הדת; פסלו של סקנדרברג, הגיבור הלאומי.
לאומיות חזקה המתעלה על הדת; פסלו של סקנדרברג, הגיבור הלאומי.

לא היה זה מפתיע, לפיכך, לראות נימה אסלאמית בולטת הרבה יותר במוסטר ובסרייבו בהשוואה לכל מקום אחר באלבניה. שיעור גדול יותר של הנשים לבשו כיסוי ראש, חנויות אסלאמיות מכרו קוראנים בשפה הבוסנית ופרשנויות טפסיר, ופרסומות לכבוד ההאדז (חאג') בספטמבר למכה בלטו ליד המסגדים, שמשכו אליהם קהל נכבד של מתפללים. בפעם הראשונה במסעי שמעתי הרבה ערבית במרכזי התיירות. חלק ניכר מהנופשים היו מערב הסעודית וממדינות המפרץ, ובהם בעיקר משפחות גדולות ואמידות, לבושות באופן מסורתי, שנמשכו ללא ספק לפאר האסלאם העשיר של פנינת האימפריה העות'מאנית באזור, כשהם נהנים גם מאינספור מסעדות חלאל ומדוכני מזכרות ובהם פריטים אסלאמיים.

בוסניה הייתה המדינה הדתית והמסורתית ביותר מבחינה מוסלמית בבלקנים, אך היא עדיין חילונית במהותה. החוק האזרחי האירופי הוא חוק המדינה, ואין מפלגה פוליטית כלשהי בזרם המרכזי הדוגלת בשילוב השריע'ה באופן כלשהו. בחנויות הספרים האסלאמיות לא היו ספרים שהוקדשו ל'מטרות' מוסלמיות כמו פלסטין, צ'צ'ניה או עיראק (ולעניין זה, גם לא הוצעו למכירה עותקים של מיין קמפף או הפרוטוקולים של זקני ציון) והנושא גם לא עלה בשיחה עם מקומיים, גם אחרי שחשפתי את מוצאי.

הקריאה לתפילות נשמעה כאן בקול רם יותר מאשר באלבניה, אך קולה היה רפה הרבה יותר מאשר בעמאן או בקהיר. בדומה למצב בקוסובו, הייתה אישה עוטת כיסוי ראש אחת על כל חמישים שלא עטו כיסוי ראש; גברים לבושים בלבוש מוסלמי היו כמעט ללא יוצא מן הכלל תיירים ערבים. ולסיכום, השפעת האסלאם בזירה הציבורית עדיין החווירה בהשוואה לזו שבתורכיה או בכל מדינה ערבית בה ביקרתי. האסלאם שימש את הבוסניאקים במינונים שונים, כשכל אחד חופשי לבחור את היקף הצריכה הרצוי לו לפי טעמו האישי.

סרייבו, העיר האחרונה בטיולי, הייתה הדוגמה הבולטת למיזוג שבין החילוני לדתי ובין האירופי למזרח-תיכוני. הסמטאות הצרות בבזאר העות'מאני העתיק בבאסקארסיה, המזכיר את איסטנבול, פינו מקומן לשדירות רחבות בסגנון ההבסבורגי, בנוסח שהזכיר את וינה. מועדוני לילה אופנתיים שכנו מטרים ספורים ממדרסות עתיקות שעדיין פעלו ללימודי אסלאם.

מבשלת סרייבסקה פיבארה תפסה מקום מרכזי במפת האטרקציות התיירותיות, מרחק גוש בניינים אחד מאתר חובה נוסף, מסגד הסולטאן. כנסיות קרואטיות גותיות התחרו עם מגדלי משרדים בקו הרקיע של העיר המתחדשת, כשבית הכנסת הספרדי והאשכנזי מוסיפים עוד אבן לפסיפס המבנים הדתיים. משפחות ערכו פיקניק בפארקים העירוניים הרחבים, בצל העצים, כשלעתים קרובות אחות אחת לובשת כיסוי ראש, שעה שאחותה ישובה בגילוי ראש ובבגד ללא שרוולים.

על אף כל הבחריינים והכוויתים שראיתי בבאסקארסיה, אני חושב שראיתי מספר כפול ומכופל שלהם במרכזי הקניות החדשים ובמסעדות היוקרה, כשהם יושבים לצד נשים בלבוש חושפני. את הדו-קיום תמצתו באופן נאה דבריו של עדנאן, המדריך שלי באתרים הקשורים למלחמת האזרחים של שנות התשעים: "אמא שלי מתפללת חמש פעמים ביום. אבא שלי שותה וויסקי חמש פעמים ביום. איכשהו, הם מצאו דרך להסתדר".

הקדשתי את אחד הלילות האחרונים של ההרפתקה הבלקנית לזירת חיי הלילה בסרייבו. מארחת ה-Airbnb שלי, אמיליה, מורה נאה לשפות בת 25 שגוון עורה כזית, הציעה לי לערוך ביקור לילה בעיר, ולצלול אל תוך ערב ממוצע של בוסניאקי. יצאתי מדירת הוריה למרגלות הגבעות המערביות של סרייבו (על מדף הספרים נח קוראן בשפה הבוסנית לצד ספרים שאינם דתיים). עליתי על קרון החשמלית העתיקה ליד השדרה המרכזית וירדתי כמה מטרים מהגשר שעליו נרצח הארכידוכס פרדיננד בשנת 1914 – אירוע ששינה את פני ההיסטוריה. אמיליה קידמה את פניי בסגנון בלקני-ים-תיכוני מסורתי עם נשיקות על שתי הלחיים, והורתה לי ללכת אחריה אל הבר העירוני החביב עליה.

התיישבנו על ספה והזמנו בירה מהחבית, ואמיליה סיפרה לי שהיא חושבת שזה מוזר שליהודים כל כך חשוב להינשא בתוך השבט שלהם. "מדוע אתה חייב להתחתן עם יהודיה אחרת? אני יוצאת עם הבחור הקרואטי הנהדר הזה, מקרואטיה. המשפחה שלי והמשפחה שלו – לאף אחד מהם אין בכלל בעיה עם זה". ידידה שלה, לבושה בכיסוי ראש אופנתי הדומה לזה של נשים דתיות נשואות בישראל מזרמים מודרניים יותר, באה כדי להגיד שלום. כשציינתי את הדמיון בפניה השיבה הידידה האלמונית: "אז אני בטח יהודייה!" ואמיליה פרצה באופן מיידי בצחוק: "היי, נעם, אתה יכול להתחתן איתה עכשיו!".

צלב המילניום שעורר את חמת המיעוט המוסלמי בקוסובו
צלב המילניום שעורר את חמת המיעוט האלבני בקוסובו, שהוא ברובו מולסמי

מכאן עברה אמיליה לנושאים פנים-בוסניים, והסבירה לי מהם ההבדלים בין הקבוצות האתנו-דתיות במדינה, שלפי דעתה מסתכמים בערך בלא כלום. היא סיכמה זאת באותו אופן כמו כל בוסני אחר שפגשתי בחמשת ימי ביקורי שם: בן דת כלשהי מבטא את השתייכותו באירועי מחזור חיים: לידה, נישואים, מוות וכמה חגים. בין לבין, יש אהבה משותפת לכל לטיולים, לשתייה, למסיבות, לריקודים, ולבילויי פנאי נצחיים אחרים. השפה זהה למעשה, לבד מכמה ביטויים תרבותיים הייחודיים לכל זרם דתי.

נישואים בין-דתיים הם עדיין עניין רווח, אף כי בשכיחות פחותה מבימי יוגוסלביה. שאלתי אותה על מלחמת האזרחים. הסיכום שלה: אירוע טרגי מאוד, מעשי זוועה שבוצעו בידי כל הצדדים כנגד כל הצדדים; זה מה שההורים שלה סיפרו לה, שכן היא הייתה צעירה מכדי שתוכל לזכור. כמו בעל ההוסטל במוסטר, גם אמיליה הדגישה שזו בעיה של המאה העשרים – ולא הקונפליקט שלה – ושהדור שלה, דור המאה העשרים ואחת, אינו מתעניין בעבר הטראומטי ומעדיף להמשיך הלאה.

אניטה סיפרה לי מעט על האסלאם בעולמה. כמה מעמיתיה לדת צמים ברמדאן ונמנעים משתיית אלכוהול, שעה שכמה מהם אינם שומרים על מצווה כלשהי. עבור רבים משומרי המצוות מדובר באמונה חלקית וזמנית, כשחלק מהם מנצל את עיד אל-פיטר כדי לחגוג ולהשתכר. חלק מהם אפילו סבורים שאין בעיה לכלול בארוחת האיפטאר שאחרי תום הצום היומי גם כוסית של ראקיה. דאע"ש והמוסלמים מהבלקן שהצטרפו אליה עלו בשיחה בנקודה מסוימת. תגובתה של אמיליה נשמעה כמו זו של עדנאן וזו של כל אלבני שנגע בנושא: "איזו חבורה של לוזרים. משוגעים שלוקחים את הדת יותר מדי ברצינות, ויש להם כנראה אהבה פסיכולוגית וסדיסטית לאלימות ולפגיעה בבני אדם אחרים. אולי הם מאמינים שהם הולכים בדרך מסוימת של אסלאם, אבל מדובר בדרך מעוותת, ובטוח שזה לא האסלאם שלנו".

היה קשה יותר ויותר לשמוע את דבריה, שכן הבר נמלא בגברים ונשים לבושים היטב, והלהקה השכונתית כיוונה את הכלים ועלתה לבמה הזעירה המאולתרת. הצעירים שבמקום התהדרו בשלל קעקועים, פירסינג וגווני שיער צבוע. כולם אחזו בידם כוס בירה או כוס יין, ורובם עישנו. "כמו שאמרתי לך נעם, כולנו בוסנים. האנשים כאן יכולים להיות סרבים, קרואטים או בוסניאקים. אף אחד לא יודע. אף אחד לא חושב על זה, ותכל'ס, לאף אחד לא אכפת" היא אמרה לי, כשהיא כבר כמעט צועקת.

ואז יכולתי לראות את שפתיה נעות, אך לא יכולתי לשמוע אותה. ליל שבת בסרייבו, הלהקה מופיעה, וקהל השותים נערך להתחיל בחגיגה. היידה. חיים את הרגע. כמו כל בלקני הנאמן לשורשיו.

נעם עברי הוא סטודנט להיסטוריה מודרנית של המזרח התיכון, ועובד בחברת ייעוץ אסטרטגית. יליד ארצות-הברית, עלה ארצה לפני שש שנים ומתגורר ביפו. המאמר נכתב באנגלית בלעדית עבור מידה ותורגם על-ידי אורי רדלר. התמונות במאמר צולמו על-ידי הכותב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

  1. בושו לכם, מה אתם מועדדים אכילת שרצים וטרפות???

    1. שכל אחד יאכל ויפעל לפי האמונה שלו. אל תטיף לאף אחד.

  2. זה המקום הכי טוב שמצאת בכל העולם המוסלמי מהודו ועד כוש.

    אלבניה קוסובו ובוסניה הן המקומות הכי נחשלים באירופה.
    הן רחוקות שנות אור מלהצטרף לאיחוד האירופי.

    המוסלמים בבוסניה וקוסובו שיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו בנוצרים כחצי מיליון איש .
    ואז בשנות ה90 התחוללו שם מלחמות עם מאות אלפי נרצחים שבסופן שארית הנוצרים ברחו.
    הנוצרים באלבניה הם מיעוט נרדף שהולך ומתמעט.

    זה הדוגמא האופטימית שלך?

  3. אין איסלאם מתון.
    יש מוסלמים, לא רבים (יחסית ואבסולוטית), שאינם בעלי להט מוסלמי להשמיד ולהרוס, בין אם משום שכך הם כרגע תופסים את דתם ובין אם משום שהאיסלאם אינו משמש להם תירוץ למאוייהם.
    אולם כיחידה, האיסלאם הינו קיצוני להחריד, ואינו מאפשר מתינות משום שלשיטתו מתינות היא כפירה.
    בכל מקרה, אם מוסלמי מאלבניה יעמוד מול בחירה בין ג'יהאד ובין השמדה שלו ושל משפחתו, הבחירה של המוסלמי ידועה וברורה מראש.
    כמה זמן יקח עד שדאע"ש ודומיו ישתמשו במוסלמים אלבנים בכדי להחדיר מחבלים למדינות בעלות תרבות מערבית מפותחת, במסוה של אלבנים נחמדים (הרי האלבנים למרות שהם מוסלמים הם מאד מתונים ואף שותים אלכוהול ואוכלים חזיר, ממש כמו הנוצרים, ומוסלמים מתונים אלו אפשר ורצוי לקבל גם בגלל שהם אינם דאע"ש)? כותב המאמר, כסטודנט לתואר שני בהיסטוריה מודרנית של המזה"ת, אמור להכיר את הפסוקים בקוראן שמורים למוסלמי להיטמע באופן חיצוני בלבד באוכלוסיה המקומית אם הוא רואה סיכון חיים בהצגה של מוסלמיותו. אם כותב המאמר לא מכיר פסוקים שכאלו, אינני יודע איזה סוג של יעוץ אסטרטגי מספקת החברה בה הוא עובד, אך לא הייתי רוצה להיות לקוח שלה.
    כששוחחתי עם נוצרי קתולי מאירופה על הפלישה המוסלמית לארצו ועל הדרישות (שחלק מהן כבר החלו לצוץ מעל פני השטח) להחלת השריעה בארצות אירופה, המפלצת הנוצרית יצאה מהכלוב. "אנחנו יודעים איך לעשות גסטפו ואיך לעשות SS, ואנחנו יודעים איך לעשות אינקויזיציה".
    כותב המאמר יכול להמתין ולצפות כיצד בעוד זמן לא ארוך אותם מוסלמים בבלקן ייזכרו בשורשיהם הסוניים ויצטרפו גם הם לג'יהאד.
    רק תזכורת קטנה לגבי המוסלמים בבוסניה – 30 אלף מוסלמים בוסנים התגייסו ל-אס אס והשתתפו בזוועות השואה. ההתגייסות הזו הפכה את חאג' אמין אל-חוסייני לגנרל בצבא הגרמני.
    רק טיפש יבחר להתלהב ממאמרים וכתבות על מוסלמים מתונים ו/או חילונים כביכול. מוסלמי מתון או חילוני כביכול, הינו בסה"כ מוסלמי שהחיה שבו עדיין לא התפרצה.

    1. לא הבנתי את הטיעון שלך.
      אם מוסלמי מאלבניה יעמוד מול בחירה בין ג’יהאד ובין השמדה שלו ושל משפחתו, הבחירה של המוסלמי ידועה וברורה מראש."- וזה נכון גם ליהודי מהרצליה ולנוצרי מבריטניה.. מי בדיוק יעמיד את הברירה הזו בפני האלבנים?

      כמה זמן יקח עד שדאע”ש ודומיו ישתמשו במוסלמים אלבנים בכדי להחדיר מחבלים למדינות בעלות תרבות מערבית מפותחת": אם האלבנים עצמם מעדיפים ממשל חילוני בארצם, מנין אתה מסיק
      שמשהו יגרום להם להצטרף לדאעש בכלל?

      "הפסוקים בקוראן שמורים למוסלמי להיטמע באופן חיצוני בלבד באוכלוסיה המקומית אם הוא רואה סיכון חיים בהצגה של מוסלמיותו." אבל בבלקן אין סכנה בחזות מוסלמית ובכ"ז רוב המוסלמםי שם מתונים..

      .
      30 אלף מוסלמים בוסנים התגייסו ל-אס אס והשתתפו בזוועות השואה.": בודאי, כשהנאציזם נראה בדרך לניצחון עולמי או לפחות באירופה. מה שאין כך בימינו. כשדאעש יכבשו שטח אירופאי בגודל של צרפת , בלגיה והולנד נדבר., ."

  4. היי אורי,

    שריעה ולא שריע'ה. האפוסטרוף מופיע באנגלית כי אין בכתב לטיני מקבילה לאות ע' ושאר הגרוניות.
    אם אתה לא מאמין לי, תבדוק בוויקיפדיה העברית.

    בנוסף, תפסיר ולא טפסיר. זאת מלה ערבית במשקל מקביל לזה של המלים העבריות תפקיד ותפריט.

    אין צורך להציג את התגובה הזאת. תרגיש חופשי לתקן ולהעלים. תודה.

  5. מוסלמי קיצוני ישחט אותך.
    מוסלמי מתון יחזיק אותך שלא תברח.

    לנתנייתי:
    האלבנים לא בחרו בדמוקרטיה:
    האלבנים היו מוסלמים קיצוניים.
    עד שהאיטלקים הפשיסטים השתלטו עליהם
    ומאוחר יותר הקומוניסטים רדו בהם.
    והם זכו בחרות לפני בסה"כ 25 שנה ומאז הם הספיקו לגרש את הסרבים מקוסובו לעורר מהומות במקדוניה השכנה להתמוטט כלכלית במשחק פירמידה ולהקים אירגוני פשע שהביסו את המאפיה האיטלקית ולקיים את אחד המשטרים המושחתים ביותר באירופה.
    מי שאוכלים חזיר באלבניה זה הנוצרים.
    שמספרם הולך ופוחת בקצב מסחרר.
    כאופטימיסט אני נותן לאלבניה 30 שנה – עד שתוחל בה השריעה.

  6. לנתנייתי – הפיסקה האחרונה בתגובתך עונה על שאלותיך הקודמות.
    ובפשטות, כאשר דאע"ש יפעיל טרור במימדים גדולים באירופה, ודאע"ש יציג עצמו כמשחרר אדמות האיסלאם הכבושות ע"י הכופרים (אוסטריה מאז 1683, הונגריה, בולגריה, וכו'), אז החיה המוסלמית תצוץ באלבניה ושאר אזורי האיסלאם בבלקן.
    ולדעתי, דאע"ש לא יכבוש שטחים באירופה, משום שזו מלחמה גדולה מדי עבורו.
    באמצעות טרור באוכלוסיה האירופאית ואיומים ברורים על פוליטיקאים אירופאים ומשפחותיהם, דאע"ש ינסה לגרום לאירופאים להשתעבד מרצון לאיסלאם. האירופאים, בזכרם את השתלטות הנאצים על גרמניה באמצעים דמוקרטים, יעשו הכל בכדי למנוע התחזקות של גורמי ימין וכל מי שמדינתו חשובה לו, כך שלא יהיה מי שיתנגד למהלך שכזה, אלא אם תתפרץ מלחמת אזרחים שבה החיה הנוצרית תצא מהכלוב שאליו היא נכנסה ב 1945.
    רק תיראה את המנהיג הנבחר של מפלגת הלייבור הבריטי כיצד הוא מנשק את עכוזם של אירגוני הטרור. וזה עוד הרבה לפני האיומים, משום שהוא התנהג כך גם לאחר 11-ספטמבר-2001, כשעדיין לא היו איומים מצד האיסלאם בשום מקום בעולם המערבי.
    ——–
    טענתי מספר פעמים שבבוא היום, המוסלמים בשטחי מדינת ישראל (בין בתוך "הקו הירוק" ובין מחוצה לו) יקבלו עידוד מדאע"ש לפתוח במלחמה (קיראו לה אינתיפאדה, או התקוממות, או מרי אזרחי, או איך שתירצו. זו עדיין תהיה מלחמה) כנגד מדינת ישראל בכלל, ונגד היהודים בפרט, ועל הצד גם נגד הנוצרים והדרוזים. לא מעניין אותם שהחיים שלהם ברמה ובאיכות הגבוהים ביותר בעולם למוסלמים במדינה שמתייחסת אליהם כשווי זכויות (תציגו דרכון "פלשתיני" בסעודיה ותיראו מה יקרה לכם). ממש משל העקרב והצפרדע. הרי לאיזה צורך יש למוסלמים במדינת ישראל להחזיק נשק, מכל המינים והסוגים? נשק שכידוע אינו חוקי, ואם יהודי ייתפס שברשותו נשק שכזה, דינו מאסר שנים רבות.
    אי אפשר להוציא את החיה מהמוסלמי. אפשר רק להרגיע אותה זמנית, לאפשר לה ליהנות ממנעמי החיים, לא לחייב אותה לנהוג לפי חוקי המדינה, וכו'. אבל מתישהו, החיה תתפרץ ותהרוס את כל מה שמסביבה. לא מעניין את החיה הזו מה היא מפסידה. זו חיה והיא לא מסוגלת לשלוט בעצמה.

  7. בקייץ 2014 הייתי תרמילאי בבלקן במשך 18 שבועות. 17 יום במונטנגרו, 29 יום בבוסניה , שבועיים בסרביה, שבועיים בקוסובו, ששה שבועות במקדוניה ועשרה ימים בבולגריה. מיששתי את דופק החיים הבלקני. ומה שהכי הפתיע אותי זו הנוכחות המוסלמית הבולטת ההולכת וגדלה ומתחזקת שם. קודם כל הכספים הרבים שמושקעים שם בבניית מסגדים חדשים ובשיפוץ הקיימים. עברתי בנובי פזר שזו העיר הראשית בדרום מערב סרביה והרגשתי שחזרתי לסרייבו.המון מסגדים גדולים והרבה נשים בלבוש מסורתי. הסתבר לי שהחלק הזה של סרביה מיושב באוכלוסייה בוסנית מוסלמית והוא היה בשליטת התורכים,יחד עם קוסובו מקדוניה ואלבניה, עד 1912. ראיתי שם מסגד מיוחד מפואר וחדיש בעיצוב מודרני מאוד ואפילו עתידני עם מינארט שנראה כמו כן שיגור לחללית.וראיתי שם גם בחור שניראה ממש כמו הבלונדינים של ארצות סקנדינביה אבל הוא בוסאנסקי מתושבי המקום שהם כידוע ממוצא סלבי ונקראו פעם סרבים מוסלמים. בפריזרן שבדרום קוסובו הייתי 5 ימים והיא נחשבת עיר של אינטלקטואלים .שוחחתי שם עם ווטים דמירי ראש הקהילה היהודית הזעירה בפריזרן שבה 55 יהודים. ממנו שמעתי כי האלבנים המקומיים הם מתונים ויש איתם יחסים טובים ותקינים,והשלט הבולט של משרד הקהילה עם סמל המנורה של מדינת ישראל,קבוע בחזית הבניין ללא שום הפרעה וניסיון להשחיתו.אבל הוא הוסיף, שבשנים האחרונות באו להתגורר בעיר מוסלמים דתיים ממדינות לא אירופאיות בעלי השקפות אחרות ויחס שונה. המקדונים מתעקשים להבליט סממנים נוצריים בכל תחום כמשקל נגד לתודעה המוסלמית המתגברת אצל האלבנים. רואים את זה בדיוקנים הנוצריים שעל שטרות הכסף שלא מצויים אצל השטרות של הסרבים והבולגרים. ורואים את זה בתרנים הגבוהים מאוד של דגלי מקדוניה שמוצבים בכיכר המרכזית של מרכזי הערים ורואים זאת בפסל הצלב הענקי שמוצב בצומת כבישים חשובה בסקופיה. האלבנים התאסלמו לא מרצון אלא מחוסר ברירה ,אחרת התורכים היו מנשלים אותם מאדמותיהם. ליד סרייבו יש פארק חשוב עם מעיין גדול מאוד בשם ורלו בוסנה והשלטים במרכז הקניות שם כתובים בערבית כי המקום הזה חביב על התיירים ממדינות ערב. בעיר ג'קוביצה שבקוסובו יש מסגד חדש עם שני צריחים ענקיים ראוותניים גבוהים מאוד אבל זה כלום לעומת המסגד יוצא הדופן היוקרתי הענקי והמרשים והמרהיב עין שנבנה בכפר אלבני מערבית לסקופיה על הדרך לאתר התיירות החשוב קניון מטקה.ברור שיש פה עניין להשוויץ ולהתריס כלפי המקדונים.גם בסטרוגה יש מסגד גדול מאוד בבנייה עם צריחי ענק. בשיירות מכוניות של חתונות אלבניות בקוסובו ובמקדוניה מתנופפים דגלים גדולים של אלבניה. בבוסניה קיימת יותר סובלנות בין הדתות וראיתי במסעדה בעיר זניצה עובדת מוסלמית שהכינה את השולחנות לקראת חתונה סרבית.ואילו במוסטר מתי שהיה המונדיאל עם נבחרת בוסניה בהופעת בכורה, בחרו הקרואטים שמתגוררים בחלק המערבי החדש של העיר לאהוד את נבחרת קרואטיה, ודגליה נתלו בכל מקום ובכל פינה. בקוסובו שלטי הדרכים כתובים בשתי שפות סרבית ואלבנית אך גם הסרבית כתובה בכתיב הלטיני.כל המנזרים והכנסיות של הסרבים בקוסובו תחת שמירה של חיילי נאט"ו או של המשטרה והכנסייה היחידה שמוקפת בגדר תייל נמצאת בפריזרן כי היא נשרפה בידי האלבנים במהומות שהם יזמו בשנת 2004

  8. בקייץ 2014 הייתי תרמילאי בבלקן במשך 18 שבועות. 17 יום

    במונטנגרו, 29 יום בבוסניה , שבועיים בסרביה, שבועיים

    בקוסובו, ששה שבועות במקדוניה ועשרה ימים בבולגריה. מיששתי

    את דופק החיים הבלקני. ומה שהכי הפתיע אותי זו הנוכחות

    המוסלמית הבולטת ההולכת וגדלה ומתחזקת שם. קודם כל הכספים

    הרבים שמושקעים שם בבניית מסגדים חדשים ובשיפוץ הקיימים.

    עברתי בנובי פזר שזו העיר הראשית בדרום מערב סרביה והרגשתי

    שחזרתי לסרייבו.המון מסגדים גדולים והרבה נשים בלבוש

    מסורתי. הסתבר לי שהחלק הזה של סרביה מיושב באוכלוסייה

    בוסנית מוסלמית והוא היה בשליטת התורכים,יחד עם קוסובו

    מקדוניה ואלבניה, עד 1912. ראיתי שם מסגד מיוחד מפואר וחדיש

    בעיצוב מודרני מאוד ואפילו עתידני עם מינארט שנראה כמו כן

    שיגור לחללית.וראיתי שם גם בחור שניראה ממש כמו הבלונדינים

    של ארצות סקנדינביה אבל הוא בוסאנסקי מתושבי המקום שהם

    כידוע ממוצא סלבי ונקראו פעם סרבים מוסלמים. בפריזרן שבדרום

    קוסובו הייתי 5 ימים והיא נחשבת עיר של אינטלקטואלים

    .שוחחתי שם עם ווטים דמירי ראש הקהילה היהודית הזעירה

    בפריזרן שבה 55 יהודים. ממנו שמעתי כי האלבנים המקומיים הם

    מתונים ויש איתם יחסים טובים ותקינים,והשלט הבולט של משרד

    הקהילה עם סמל המנורה של מדינת ישראל,קבוע בחזית הבניין ללא

    שום הפרעה וניסיון להשחיתו.אבל הוא הוסיף, שבשנים האחרונות

    באו להתגורר בעיר מוסלמים דתיים ממדינות לא אירופאיות בעלי

    השקפות אחרות ויחס שונה. המקדונים מתעקשים להבליט סממנים

    נוצריים בכל תחום כמשקל נגד לתודעה המוסלמית המתגברת אצל

    האלבנים. רואים את זה בדיוקנים הנוצריים שעל שטרות הכסף שלא

    מצויים אצל השטרות של הסרבים והבולגרים. ורואים את זה

    בתרנים הגבוהים מאוד של דגלי מקדוניה שמוצבים בכיכר המרכזית

    של מרכזי הערים ורואים זאת בפסל הצלב הענקי שמוצב בצומת

    כבישים חשובה בסקופיה. האלבנים התאסלמו לא מרצון אלא מחוסר

    ברירה ,אחרת התורכים היו מנשלים אותם מאדמותיהם. ליד סרייבו

    יש פארק חשוב עם מעיין גדול מאוד בשם ורלו בוסנה והשלטים

    במרכז הקניות שם כתובים בערבית כי המקום הזה חביב על

    התיירים ממדינות ערב. בעיר ג’קוביצה שבקוסובו יש מסגד חדש

    עם שני צריחים ענקיים ראוותניים גבוהים מאוד אבל זה כלום

    לעומת המסגד יוצא הדופן היוקרתי הענקי והמרשים והמרהיב עין

    שנבנה בכפר אלבני מערבית לסקופיה על הדרך לאתר התיירות

    החשוב קניון מטקה.ברור שיש פה עניין להשוויץ ולהתריס כלפי

    המקדונים.גם בסטרוגה יש מסגד גדול מאוד בבנייה עם צריחי ענק.

    בשיירות מכוניות של חתונות אלבניות בקוסובו ובמקדוניה

    מתנופפים דגלים גדולים של אלבניה. בבוסניה קיימת יותר

    סובלנות בין הדתות וראיתי במסעדה בעיר זניצה עובדת מוסלמית

    שהכינה את השולחנות לקראת חתונה סרבית.ואילו במוסטר מתי

    שהיה המונדיאל עם נבחרת בוסניה בהופעת בכורה, בחרו הקרואטים

    שמתגוררים בחלק המערבי החדש של העיר לאהוד את נבחרת

    קרואטיה, ודגליה נתלו בכל מקום ובכל פינה. בקוסובו שלטי

    הדרכים כתובים בשתי שפות סרבית ואלבנית אך גם הסרבית כתובה

    בכתיב הלטיני.כל המנזרים והכנסיות של הסרבים בקוסובו תחת

    שמירה של חיילי נאט”ו או של המשטרה והכנסייה היחידה שמוקפת

    בגדר תייל נמצאת בפריזרן כי היא נשרפה בידי האלבנים במהומות

    שהם יזמו בשנת 2004. הבאזר העתיק של סקופיה הוא כל כולו

    אלבני ואחריו מתחיל החלק האלבני של סקופיה