האם ההלכה איבדה רלוונטיות? ביקורת ספר

אחרי שסבלה מקיפאון ארוך שנים בגלות, התקשתה ההלכה היהודית להתאים עצמה לתקופה המודרנית • בספרו החדש 'הברית הישראלית', מנסה יואב שורק לשרטט מפת דרכים להתחדשות ההלכה היהודית בארץ-ישראל, ולחזרתה למרכז הבמה התרבותית • הניסיון חשוב, אך נדמה שכמה כשלים יסודיים ימנעו ממנו להתממש • ביקורת ספר

"אני מאמין שעתידה של ישראל – חוסנה, שגשוגה, ואפילו שרידותה – תלויים ביכולתה של החברה הישראלית להתחבר באופן עמוק לזהותה היהודית". כך פותח יואב שורק את ספרו הברית הישראלית. אלא שבניגוד למה שניתן היה לצפות מספר שנפתח במשפט כזה, שורק איננו קורא לחילונים הכופרים "לחזור הביתה" אל הזהות היהודית. למעשה, הספר מאתגר את תפישת עולמם של הדתיים לא פחות מאשר את זו של החילונים, בקריאתו לרביזיה דתית ולהפשרת המנגנון ההלכתי שקפא לאורך שנות הגלות, ואשר לתחושת רבים איבד מהרלוונטיות שלו.

עיקר ספרו של שורק עוסק בניתוח הסטייה ההיסטורית של הדת היהודית מייעודה המקורי כפי שהוא מנוסח בתורה ובדברי חז"ל. מתורה הפונה אל עם ישראל ואל פרטיו ומדריכה אותם לחיים מוסריים ול"תיקון עולם", כך הוא טוען, הפכה היהדות לדת מסתגרת שהתנתקה מן המציאות הארצית וההיסטורית והתמקדה ביעד אחר: שימור ייחודם ואחדותם של היהודים בסביבה זרה ועוינת. כורח הגלות. עקב כך, אבדו המצוות תוחלת ממשית והפכו, ביודעין, לתמרורים הלכתיים סטטיים שתפקידם להזכיר לעם היהודי מה עליו לקיים ביום שיחזור לחיים ריבוניים בארץ. שינוי זה הביא, לדברי שורק, ל"העתקת הדגש מן התוכן – הערכים הממומשים באמצעות המצוות – אל המסגרת, הפן הריטואלי והפורמלי של המצוות".

התמורה הזו מתפרשת, לפי שרטוטו של שורק, על פני תקופה ארוכה: מימי חורבן בית ראשון בשנת 586 לפני הספירה ועד לפיזור המוחלט של עם ישראל בגלות. במשך הזמן הזה, אידאת תיקון העולם ה"ארצישראלית" פינתה מקום בהדרגה לאידיאה גלותית חדשה של הגעה לחיי העולם הבא דרך הפרוזדור הבלתי נמנע של העולם הזה. אולם, נקודת המפנה ההיסטורית המרכזית עליה שם שורק את אצבעו היא חתימת התלמוד הבבלי, שעד אליה היו חכמי ישראל יוצרים, וממנה והלאה – בעיקר משמרים ומיישמים. אם עד לתקופה זו דנו חז"ל באופן התאמת המצוות לחיי הדור, תוך מוכנות (וסמכות) לשנות ולעדכן, הרי שממנה והלאה קפאה ההלכה ופסקה היצירה החדשנית. בעקבות זאת, טוען שורק, נוצר אבסורד בו חלקים נרחבים מהקודקס ההלכתי לא רלוונטיים לחיים מודרניים וריבוניים, השונים בתכלית מחייו של היהודי בתקופת התלמוד כמעט בכל אספקט.

תנא דמסייע לביקורתו של שורק הוא מרטין בובר שכבר ב-1913 הביע דברים דומים:

לדת ייקרא דת-אמת כל עוד היא פורייה, ופורייה היא כל זמן שהדתיות מקבלת על עצמה עול מצוות ותורות (ו)מכניסה בהן, לעתים מבלי שתרגיש בכך, תוכן לוהט חדש ומשַנה אותן בתוך תוכָן עד כדי כך שכל דור ודור יראה אותן כאילו נתגלו לו עצמו אך היום כדי לפרנס את צרכיו של עצמו, השונים וזרים מצרכיהם של אבותיו. אולם בשעה שמנהגי הדת ועיקריה קפאו עד כדי כך שאין עוד בידי הדתיות להטיל בהם חיּות או שאין היא אומרת עוד לקבל עליה את מרותם, שוב נעשית הדת תופעת סרק ונטולת אמונה..

המהפכה הציונית שהבטיחה והכזיבה?

גם אם מעטים יחלקו על ניתוח הבעיה של שורק עד כה, ככל שהניתוח ההיסטורי שלו מתקרב לימינו כך הוא נעשה בעייתי יותר ופרשנותו הולכת ונדחקת. בהנחה שחתימת התלמוד סימנה את תחילת הקיפאון, הרי שמועד ההפשרה המיוחל, אותו מציין שורק, היה המהפכה הציונית, שמעבר לחזרה לחיי ריבונות בארץ נשאה בכנפיה אפשרות לתחיה דתית-רוחנית. אם להשתמש במטפורה של שורק ממקום אחר, הגיע הזמן בו ניתן היה לפרוק את העגלה מהמטען שנשאה במשך מאות שנים, לנער את האבק מהכלים ולהחזיר אותם לשימוש. אמנם עבור הדתיים מדובר היה במשימה נועזת מדי, אך הוגי הציונות ומנהיגיה – שיצאו מבית המדרש ואף מרדו בו, מלאי מרץ לזקוף ולשקם את דמותו הכפופה של היהודי הגלותי – יכלו, לטענת שורק, לתעל את המרד לאפיקים יצירתיים ולפתוח דף חדש במתודה ההלכתית.

דא-עקא, נדמה כי שורק קושר למהפכה הציונית כתרים שהיא לא בקשה לעצמה, כביכול התיימרה לממש את החזון של בניית חוליה חדשה בשרשרת ההלכה. אמנם רבים מאבות הציונות, מהרצל ועד בן-גוריון, ראו בציונות גאולה רוחנית לעם לא פחות מאשר גשמית, ולעיתים קרובות אף משיחית. ואמנם רבים מהם שאפו לכונן תרבות ישראלית שתישען על עמודי המסורת – בן-גוריון למשל, שדילג מהתנ"ך אל הפלמ"ח – אך כאשר הם שרו "פה תהא השכינה שורה", הדבר האחרון שעבר להם בראש הוא חידוש ההלכה, וסביר להניח שהם גם לא חשבו על שכינת האל, אלא יותר על מטאפורה לתחיה לאומית-רוחנית. ההגות והשירה הציונית אכן "חטאו" לא פעם ברליגיוזיות מרשימה, אך מי לנו כא.ד גורדון, החסיד הציוני, שלא הקפיד על ההלכה כדי להעיד על המחיצה הקיימת בינה, ובין הרוח, החכמה והמוסר היהודיים; מחיצה בין גלות וניוון ובין תחייה והתחדשות.

גם ביאליק לא יעזור פה. רבים מהאנשים המשוטטים כיום במרחב התפר שבין דתיים לחילונים, תולים את יהבם במודל שהציע המשורר הלאומי, בין השאר במאמרו "הלכה ואגדה", בו תבע מהדור החדש בארץ לקבל על עצמו מחויבות הלכתית, שאיננה השולחן ערוך. אך עיון מדוקדק בכתביו של ביאליק ילמד כי בסוגיה ההלכתית עיקר דאגתו הייתה לפרהסיה, למשל בעניין שמירת השבת. בפולמוס עם בני קבוצות ההתיישבות, גוער בהם ביאליק על כך שהמשיכו לעבוד בשבת: "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו".

אמנם ביאליק ביכה את הנתק התרבותי של חלקים מהישוב הציוני מארון הספרים היהודי ומהרעיונות הגדולים שהנחיל לאנושות, ואין ספק שבעיני רוחו הוא ראה את מדינת ישראל העתידית "יהודית יותר" מבחינה תרבותית וחוקתית, אך קשה להבין מה המודל האלטרנטיבי שאותו היה חפץ שורק לראות כהמשך לשאיפותיו של ביאליק.

שורק מונה בספרו סיבות רבות מדוע "הציונות נכשלה בהצבת עצמה כממשיכה האותנטית של הסיפור היהודי", ביניהן תיעוב הגלות עד כדי נתק מוחלט מהמסורת, בריחה מאנכרוניזם בעידן מהפכני ומודרני, ומיקוד המאמצים בהקמת מדינה ובהישרדות תוך הזנחה מודעת של אתגר עיצוב התרבות הלאומית. לאחר מכן מודה שורק כי נעשו מספר מאמצים "לכונן כאן מפעלי תרבות עמוקים ומחייבים", כגון טקסי הביכורים וההגדה הקיבוצית, אך אלו "התבררו למפרע כקצרי חיים עד מאוד". אך על מה מלין שורק כאשר הוא טוען שניסיונות החידוש נשענו על רעיונות הסוציאליזם והלאומיות המודרנית? האם לא זה מה שקורה כאשר מפשירים את הדת ומנסים להתאימה לרוח התקופה? האם ניתן לחדש את היהדות בלא שתושפע מרוחות הזמן ומהאידאולוגיות העכשוויות? מול אלו, מובן שהקיפאון ההלכתי נותן תחושה חזקה של יציבות. החרדים הבינו זאת מזמן, וניסו מראש לכרות גט מוחלט למציאות המאיימת שבחוץ.

מודל שגוי לפתרון הבעיה

ייתכן שהכשל בניתוחו של שורק את יומרותיה של הציונות בראשיתה, הוא אותו הכשל שעומד בבסיס הצעותיו לדורנו. יש לציין כי שורק איננו מתיימר לנסח פתרון קסם, אך לדבריו "גם אם אין בידינו את נוסחת הפתרון, אנו יכולים לשרטט את מפת האתגרים, ואף לעמוד על כמה מהמאפיינים המתבקשים של היהדות הישראלית". נקדים את המאוחר ונאמר כי עיקר חשיבותו של הספר הוא אכן בתיאור הפער בין מה שהיה יכול להיות ובין מה שקיים, וראוי שפער זה יטריד את כל חלקי החברה הישראלית, חילונים כדתיים. עם זאת, "מפת האתגרים" אותה משרטט שורק, עלולה לנטוע תקוות שווא בהתפתחויות שלא תתרחשנה.

המודל אותו מעוניין שורק לשחזר הינו "חידוש בית המדרש הסמכותי היוצר" של תקופת התלמוד, בה כאמור פיעמה רוח יצירה חופשית שחיברה בין מקורות הסמכות המוקדמים לבין מציאות החיים בבבל. ואם זהו המודל האידיאלי ליצירת חוליה חדשה בתורה שבעל פה, מכאן שהחלום הוא תחייתן של ישיבות כסורא ופומבדיתא בהן תלמידי חכמים מכל גווני החברה הישראלית דנים בסוגיות אקטואליות לאור המקורות, ובהינתן הסכמה על סמכות עליונה אף מכריעים להלכה עבור כלל האומה.

אך ייתכן שיש בחלום הזה יותר מקורטוב של נאיביות. לא בכדי התעצבה התורה שבעל פה והאיצה את התפתחותה ככל שהריבונות היהודית התרחקה יותר. ראשיתה של תקופת התנאים היא ב"תנו לי יבנה וחכמיה" על חשבון הריבונות בירושלים, המסה הקריטית של המשניות נאמרו ונערכו לאחר כישלון מרד בר-כוכבא והייאוש מחידוש הריבונות בארץ, והתלמוד הבבלי נכתב בבבל בתנאי אוטונומיה תרבותית בלבד. הסיבה ברורה: על מנת להעמיד בתי מדרשות בהם ידונו באריכות ויתפלפלו על קוצו של יו"ד, יש צורך להתנתק מטרדות לאומיות-היסטוריות ולהיכנס לעמדת המתנה, עד שיארע שינוי שיחזיר את עם ישראל למסלול ההיסטורי. דומה כי שורק כה מתגעגע לתקופת היצירה, עד ששכח כיצד תיאר בעצמו בתחילת הספר את חשיבותו של הנתק הזה ליצירת ההלכה.

אך לא ניתן לדרוש מעם ששב אל ארצו וניער מעליו את אבק הגלות, להקצות משאבי אנרגיה לפלפולים הלכתיים על כל סוגיה שצצה מעת לעת. מרכז הכובד של החיים הריבוניים נמצא במוסדות המדיניים השונים, הנתבעים לנהל מערכות ביטחון, חוץ, כלכלה וחברה. בתי המדרש אינם מתאימים למשימה הזו. הפוטנציאל המצוי בהם במציאות ריבונית דומה לתפקידה של האקדמיה כיום – לסייע בעיצוב אטמוספירה רוחנית, ולפתח פרדיגמות חשיבה שיתרמו להתקדמות התרבות וההגות. ההשפעה על הפרקטיקה היא עקיפה בלבד בתנאים כאלו, ומיותר לציין שגם במטרה זו בתי המדרש של ימינו נכשלים לחלוטין, בטח בהשוואה לאקדמיה.

גם הניסיון לכונן את שיטת המשפט הישראלית על יסודות המשפט העברי נחל כשלון צורב. לא רק בגלל המתנגדים, אלא גם בשל חוסר היכולת של תומכי הרעיון להשלים את הלקונות הרבות המצויות במשפט העברי, ולעדכן את החלקים האנכרוניסטיים שלו בהתאם לצרכי המדינה המודרנית. כך נותר עד היום המשפט העברי "מקור להשראה" בלבד. במילים אחרות, הניסיון לחבר בין קודקס הלכתי שנוצר בבתי מדרש ובין מערכת משפט במדינה ריבונית מודרנית, איננו "קל ביחס" כפי שמתאר אותו שורק, משום שהוא מצריך את בנייתם של גשרים רבים בבת אחת באמצעות פרשנות, וירטואוזית לעיתים, שתהיה מוסכמת על שדרה רחבה של פרשנים. לא בכדי המתנגדים העיקריים להחייאת המשפט העברי באו מקרב האורתודוכסים, שהבינו כי פרשנות מחודשת לעקרונות ההלכה תעקר מהם את משמעותם המקורית.

גם התקווה הדתית שיום יבוא ותוחזר הסמכות הרוחנית שתכניס תחת כנפיה את כלל שומרי המסורת איננה מציאותית בלשון המעטה. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של החברה המודרנית הוא משבר הסמכות. הפער בין מנהיגים להמון הצטמצם בימינו באופן דרמטי, בזכות עליית ההמון ולאו דווקא בשל ירידת המנהיגים. החכמה שפעם היתה מצויה פיזית בידי מעטים, נגישה כיום לכולם בעקבות מהפכות המידע, והאדם המודרני נעשה אוטונומי יותר ויותר וצייתן באופן פוחת לגורמי סמכות באשר הם. כיצד במציאות כזו ניתן לייחל לחזרה של הסמכות ההלכתית?

אם נחזור לאחור, המרד של אבות הציונות בבתי המדרש לא אירע בשל הקיפאון ההלכתי, וממילא הוא לא נועד להפשיר אותו, אלא הוא ניתץ את המסגרת עצמה, שנוצרה בתנאי גלות והתאימה לחיי גלות מנותקים.ההתחדשות הרוחנית של כמה מאבות הציונות התאפשרה בשל השחרור מעולה של הלכה פרטנית ודקדקנית, והפניית האנרגיות לאתגרים לאומיים אקטואליים. תהליך זה לא ישוב לאחור.

בנתחו את "הכשל הציוני", מוצא שורק נקודה אחת של אור בתחיה הציונית, החייאת השפה העברית. אך בעוד שזה "הוכתר כהישג אדיר והוכיח שניתן להפיח חיים חדשים בנכס תרבות עתיק ושרשי, בשאר החזיתות הרוחניות נכשלה הציונות". למעשה, נקודה זו רק מדגישה את טענתנו. מפעל תחיית השפה הוא מפעל עממי, של כל מדברי השפה הקובעים (במודע ושלא במודע) כיצד תתפתח השפה, אילו מילים וביטויים ישתמרו ואילו יגוועו. אין אף גורם סמכותי שיכול לנהל מפעל כזה מלמעלה. היש למישהו ספק עד כמה צדדי, למשל, תפקידה של האקדמיה ללשון העברית בהקשר זה? גורל דומה צפוי גם לגוף שהיה מתמנה "להחיות את ההלכה העברית" מלמעלה, ולא כתופעה עממית טבעית.

ובכל זאת, יש בשורה

בהערת הסיום לספרו, מודה יואב שורק כי לא נראה שהצעותיו ישימות בסיטואציה החברתית הקיימת, אם כי הסיבות שהוא מונה שונות מאלו שהעלנו לעיל. לפיכך הוא חוזר לפתרון שהציע כבר בעבר, והוא התפתחות והרחבה של מרחב התפר בין הדתיים לחילונים, המתרחש מאליו בעשור האחרון. הכניסה הוולנטרית למרחב זה דורשת מהדתיים ויתור על המגזריות, על הנוקשות האורתודוכסית, ועל הסמכות ההלכתית, ומהחילונים היא דורשת לקחת בלי רגשות נחיתות אחריות על ארון הספרים היהודי, ולהציע אפשרויות שונות להשמה של רעיונות מסורתיים בחיי הפרט, הקהילה והעם.

החזון הזה, הצנוע יותר מקודמיו, איננו רחוק, ובמובנים רבים הוא כבר כאן. פריחת בתי המדרש החילוניים והמעורבים, חזרת אומנים רבים אל מקורות השראה עבריים, ובמקביל מגמת פתיחות מצד חלקים נרחבים בחברה הדתית לשינוי. על כך יעיד ספרו של שורק, שעל אף פריצתו את חומות האורתודוכסיה לא יצר מהומות בציבור הדתי, ואף קיבל 'הסכמה', מלאה או חלקית, של רבנים מסוימים.

במבט לטווח הקצר והארוך, לא צפויה עוד הלכה אחידה, פרטנית ומחייבת עבור כל שדרות העם, וגם זו הקיימת – כוחה יתמעט וילך למגינת ליבם של שומרי החומות. בעידן של אוטונומיה וחירות החיבור המחודש ליהדות יגיע מלמטה בצורה וולנטרית ומגוונת מאי פעם, כאשר חלקים נרחבים בעם יראו ביהדות את בסיס זהותם וייקחו מאוצרותיה אל ביתם.

בהקשר זה נציין כי יואב שורק הסיר לפני מספר שנים את הכיפה מראשו, כאות להתנתקות מהזהות הסקטוריאלית הצרה ולהסרת החומה שיוצרת דיכוטומיה מעוותת בין המחויבים להלכה ובין אלו שאינם. ייתכן שפעולה סמלית זו – אם תצבור תאוצה בציבור הדתי – תתרום מעט לשחרור מכבלי האורתודוכסיה וליצירת מרחב רוחני-תרבותי שכל הרוצה ליטול ממנו יבוא ויטול כפי כוחו ורצונו. נקודת התחלה טובה למי שמעוניין להשתתף בפרויקט זה הוא לקרוא את הספר של שורק, "הברית הישראלית".