מזרח תיכון של פוטין

פוטין הכריז על מעורבות צבאית בסוריה, וכבר הכורדים והעיראקים קוראים לעזרתו גם בתחומם. האם הנסיך החדש של האזור יידע להתנהל נכון או ישקע בביצה טובענית?

השם החם כיום באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק ובכורדיסטן – על חשבון היריבה ארצות-הברית אך האם ישכיל פוטין לנהל נכון את המערכה ולא לשקוע בבוץ, ואיזה לקחים הוא צריך להפיק מצ'צ'ניה ואפגניסטן?

תקיפות מהאוויר לא יספיקו; מטוסי קרב רוסיים. צילום: דמטרי טרחוב, ויקימדיה
תקיפות מהאוויר לא יספיקו; מטוסי קרב רוסיים. צילום: דמטרי טרחוב, ויקימדיה

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

מטרות מעורפלות כגורם תבוסה

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

       שיגור טילי שיוט רוסיים מהים, בשבוע שעבר

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

הפצצות אוויריות לא יספיקו

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

התדמית הקשוחה תסבך אותו? פוטין. צילום: Jedimentat44 CC BY 2.0

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית?

הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה ועיראק, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

17 תגובות למאמר

  1. "ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו"
    אפשר לפרט? מה פירות ההצלחה הרוסית?

    1. בעיקר דיפלומטית כרגע. פוטין הציב את עצמו כגורם הפעיל במזרח התיכון, ונכנס לואקום שהאמריקאים הותירו אחריהם. עכשיו גם עיראק וגם כורדיסטאן האוטונומית, האחרונה קליינטית אמריקאית מובהקת, התחילו לבקש עזרה רוסית.

  2. סתכל על המפה ותבין את המטרה הרוסית:
    רוסיה הולכת ליצור מסדרון במדבר בין כוחות אסד לכורדים.
    אורכו של המסדרון 100 ק"מ מחלב לקובאני.
    המסדרון הנ"ל יתן לכורדים גישה לים – ויאפשר להם ליצא נפט שלא דרך שנואת נפשם תורכיה.
    בנוסף המסדרון הנ"ל יחסום את הגישה של דאע"ש לגבול התורכי וימנע מדאע"ש ליצא נפט.
    מחיר הנפט בעולם יעלה במקצת עקב כך ורוסיה תרויח.
    אחרי תקופה דאע"ש יתעשתו יסכמו הבנות עם אסד וייצאו נפט דרכו.

    תורכיה תשאר בלי הנפט הכורדי ובלי הנפט הדאע"שי ועם 3 מיליון פליטים ועם מיעוט כורדי תוסס מגובה בכורדיסטן עצמאית ועצבנית.
    כמאמר המשורר תורכיה גם אכלה את הדגים וגם גורשה מהעיר.
    ולסיום – מדובר בעצם במאבק בין התורכים לרוסים ולהלן ההיסטוריה של רוסיה מול הטורקים:
    ב1240 רוסיה נכבשה ע"י הטורקים מונגולים.
    ב1380 היא פתחה במרד.
    ב1480 היא השתחררה סופית.
    ב1553 היא כבשה את הטורקים הטטארים.
    ב1686 היא השתתפה במאבק נגד הטורקים העות'מאנים.
    ב1708 נלחמה בהם שוב.
    ב1731 נלחמה בהם שוב.
    ב1776 נלחמה בהם שוב.
    ב1848 נלחמה בהם שוב.
    ב1878 נלחמה בהם שוב
    ב1912 נלחמה בהם שוב
    ב1914 נלחמה בהם שוב

    המערכה של הרוסים נגד התורכים היא ממש לא דבר חד פעמי.

    ובל נשכח שהרוסים הם נציגי הנצרות האורתודוכסית ממשיכת האימפריה הביזנטית.
    שאף היא נלחמה בטורקים 450 שנה עד שהוכרעה ושצאצאציה הם היוונים שניהלו מלחמת עצמאות במשך 100 שנה מ1822 ועד 1923.

    1. שאלה: האם רוסיה מעונינת לכבוש את תורכיה + חלק מהחוף הסורי? זה מה שמשתמע מדבריך

    2. עלי, מעניין מאד, אם כי אני לא בטוח שפוטין רואה את עצמו כנציג הנצרות האורתודוקסית. הרי אין לו שום בעיה לשתף פעולה עם מוסלמים, גם בתוך רוסיה וגם מחוץ לרוסיה.

    3. קמיליה – פוטין כרגע מתכוון ליצור מסדרון במדבר בין חלב לקובאני באורך 100 ק"מ בעיקר כדי שתהיה דרך ליצא את הנפט הכורדי.
      ההשלכות של המהלך הן נתק בין שדות הנפט שבידי דאע"ש לתורכיה .
      הנפט הנ"ל יאפשר למשטר אסד לשרוד ולבסיס הרוסי בים התיכון להמשיך להתקיים.
      זה מה שפוטין מתכוון להשיג בקדנציה שלו.
      לגבי כיבוש תורכיה ע"י רוסיה.
      רוסיה כבר כבשה עמים וממלכות טורקיות ששלטו על שטחים .
      אדירים כמו הטטארים של הוולגה ושל קרים
      רוסיה לא פחדה להלחם נגד גרמניה ונגד יפן וכשמדובר ברוסיה הכל אפשרי.
      אבל רוסיה משתדלת לכבוש רק עמים קטנים שהיא מסוגלת לעכל- את תורכיה בת ה80 מיליון התושבים היא לא מסוגלת כיום לבלוע.

      בהחלט יתכן שהעלאווים והדרוזים והנוצרים בלבנון ובסוריה ימצאו את עצמם עם דרכון רוסי.
      בדיוק כמו הצ'רקסים והקווקזים.

      דני אורבך – אתה צודק חלקית – פוטין לא פועל כדי שהמוסלמים יתנצרו אלא מסתפק בזה שהם יהיו חילונים.
      יש לו בני ברית ותומכים מוסלמים חילונים.
      ועדיין הוא רואה את עצמו כצאר כלומר כממשיכם של הקיסרים הביזנטים.

    4. קמיליה, אני לא חושב שהרוסים מתכננים לכבוש שום חלק מטורקיה, ובאופן רשמי גם לא את החוף הסורי. הם מתכננים לשמר את הבסיס הצבאי שלהם בטרטוס ולהשפיע על סוריה באופן מעצמתי. למה להם לשלוט בסוריה באופן ישיר כשיש להם את אסד? אפילו הסובייטים לא רצו או ניסו לשלוט באפגניסטן באופן ישיר וקבוע.

  3. הכוח הרוסי מיועד בעיקר נגד הקואליציה האמריקאית ופחות נגד דאעש והמורדים. יש בו מטוסי סוחוי-24, סוחוי- 30 וסוחוי-34
    שהם מתקדמים בהרבה ממה שצריך כדי לתקוף אויב נטול הגנת נ"מ ומטוסי קרב. נגד המורדים ודאעש היה מספיק לשלוח סוחוי-25 פשוטים.
    באותו אופן, אין הגיון מבצעי לשלוח טילי שיוט מהים הכספי למטרות שוודאי נמצאות בטווח המטוסים הרוסיים בסוריה עצמה.
    פוטין בעיקר מנסה לשמור על אסד ממה שקרה לקדאפי- מתקפה של המורדים על הקרקע ונאטו באוויר, כשנאטו בעיקר מוודאת שחיל האויר הלובי לא מפריע למורדים. כרגע, אם נאטו תרצה להילחם באסד, היא תצטרך לפחות להקצות סד,כ גדול שירתיע את הכוח הרוסי..

  4. תודה, מאמר מצוין.

    כמה נקודות
    פוטין מודע היטב לסכנה שציירת. אתמול פורסם בעיתון רוסי שהוא מתכוון לפרוש בשיא, קרי להוציא את הכוחות בזמן הקרוב, כשההישג שלו מירבי. אך אתה צודק ולליחמה יש הגיון משלה.
    המטרות. של פוטין – גם לו אין מדיניות חוץ, רק פוליטיקה פנימית. פופולריות שלו, שהיא חשובה לו מאוד, מתבססת על תדמית. הגדולה הרוסית שהוא יצר. את התדמית צריך להזין. פוטין נחל הצלחה אדירה בסיפוח קרים, אך נכשל בענק בצזרח אוקראינה. הוא במלכוד. "מלחמה ניצחת וקטנה" היא הפתרון עבורו, שמאפשר לו להשכיח את הכישלון באוקראינה ו"להחליף" את לחימתו נגד דאעש בביטול הסנקציות נגד רוסיה.
    בקיצור, וין-וין סיטואיישן

    על כך יש להוסיף מניע עיקרי, שהוא אישי לגמרי. ידוע בוודאות שפוטין החליי ללכת לכהונת נשיא שלישית כשראה את מה שקרה לקדאפי. בתור דיקטטור הוא מרגיש אחוות גורל עם דיקטטורים אחרים, ואסד נשאר הדיקטטור הפרו-רוסי האצרון. לכן תמיכה בו בו, לא לתת לו ליפול, זו מטרה אובססיבית ומאוד אישית של פוטין.
    למזלו, יש לו עסק עם חדלי אישים במערב. על הרקע שלהם קלפטוקראט זה נראה כבאון מדיני.
    בכל מקרה, הקמפיין הזה יהיה מכריע. אם פוטין ישקע בו, הוא יודח, ואם יצא כשידו על העליונה, שלטונה יבוצר לשנים הבאות.

  5. כל אלו שמנסים לתת פה עודף כוונות ואסטרטגיות מורכבות יפספסו אמת פשוטה.
    פוטין שומר ומגן על המאחזים הצבאיים שלו נקודה.
    אין הבדל בין קרים לטרטוס.
    הגאוגרפיה של רוסיה הזמינה פולשים שחדרו שוב ושוב חמישורים הגדולים וגרמו למיליוני הרוגים לאורך ההיסטוריה. האסטרטגיה של רוסיה היא יצירת מעטפת הגנה שיצור קו הגנה הרחק מרוסיה ולשם כך נדרשין הבסיסים החיצוניים.
    זה האינטרס המרכזי ועח זה הוא ייגן בל הכוח.
    עכשיו ברור לכולם שהוא לא ייתן להפיל את אסד, זו כבר לא אופציה על השולחן.
    לא שזה לא אפשרי שיקרה אבל זו המשימה שלו.

  6. ראשית ההצלחה הצ'צנית צנועה בהרבה ממה שמתואר בכתבה, אומנם אין לחימה בצ'צ'נה אבל כוחות הביטחון של השלטון המרכזי נרצחים בצורה קבועה כשהם נכנסים למחוז. היו לא מעט מקרי רצח במוסקבה ע"י פקידים צ'צנים (או בהשראתם) . המקרה המפורסם האחרון הוא ראש הממשלה לשעבר נמצוב שנרצח ע"י אנשי כוחות הביטחון הצ'צנים כנראה בגלל שרמזן קדירוב לא אהב אותו, זה מספיק. בכל הקשור למחוז השלטון המרכזי איבד את המונופול על הפעלת כוח.
    שנית ההחלטה להיכנס לסוריה , עפ"י כלי התקשורת העצמאיים, התקבלה ע"י פוטין אישית כדי לנסות לסחור עם המערב על עתיד אוקראינה. לפי מה שאני מבין לא נעשתה בחינה מעמיקה של הסיכונים, היכולות או המטרות הסופיות. מאז הכניסה הרוסית לסוריה אין כמעט אזכורים לאוקראינה בתקשורת הממשלתית ולסוריה מתייחסים בתור אדמה רוסית, קשה לי להבין מה עומד מאחורי רטוריקה כזו אבל היא מאוד דומה למה שנאמר על אוקראינה.
    אני לא יודע איך הכותב קובע שהמטרות הרוסיות הן " ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי." הרושם שלי הפוך שרידותו של אסד היא מטרה לא ברורה – האם מסתפקים בשרידותו במובלעת קטנה? שואפים להחזירו לשלטון בכל סוריה? נלחמים במדינה האסלאמית(זו מטרה מוצהרת) ונגררים לתוך עיראק? לא ברור לאיש כרגע כמה זמן תמשך מלחמת האזרחים, ומה נדרש כדי להשאיר את אסד בתמונה. אין דיון שאני מודע לו על המשמעיות של הצטרפות לציר השיעי נגד הסונים, יש לציין שברוסיה מיעוט מוסלמי שכמעט כולו סוני.
    שלישית הארגונים האסלאמיים כבר הכריזו פרס כספי משמעותי על ראשו של כל חייל רוסי ואתמול דיווחו על תפיסת מעבדת נפץ באחת מערי רוסיה, קשה לדעת אם זו התארגנות חדשה או משהו קיים שקיבל זריקת מוטיבציה מסוריה.

    1. אלכס, תודה רבה. נקודות מעניינות מאד.

      בנוגע לצ'צ'ניה, צריך להשוות את המצב בזמן המלחמה למצב היום. קדירוב אמנם הוא בריון מרבה צרה, ואכן יש התנקשויות שהצ'צ'נים כנראה ביצעו בתוך רוסיה. אבל מבט על זהות אלו שהתנקשו בחייהם, נותנת יותר מרמז ששירות הביטחון הפדרלי לפחות לא התנגד להתנקשויות הללו.

      דרך אגב, היה מוטב לרוסיה אם היתה מוצאת דרך להגיע להסכם עם גנרל דודאייב עוד לפני שהתחילו שתי המלחמות האלה. אבל מרגע שהוכרז הג'יהאד ודודאייב נהרג, המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר שרוסיה יכלה להגיע אליו לפי דעתי. נכון, היא לא שולטת בצ'צ'ניה באמת, אבל האזור יחסית שקט, ובעיקר – אין התנתקות רשמית שתוכל ליצור אולי אפקט דומינו בקרב רפובליקות מיעוטים אחרות.

      בנוגע למטרות של פוטין בסוריה, תן לי לחדד את דברי. אני חושב שהן רזות ומדידות *כרגע*. כלומר, פוטין לא מתיימר לכבוש עבור אסד את סוריה כולה, אלא להגן על מה שנשאר למשטר. כלומר, לכבוש את מחוזות חאמה ואידליב כדי להסיר את האיום מעל לאטקייה וטרטוס. כמובן שלמלחמה דינמיקה משלה, והמטרות עלולות להתרחב עד אינסוף עם הזמן. זו בדיוק הסכנה.

    2. תודה על התגובה לא קישרתי בינך לבין דני מהינשוף, אני מניח שאתה יודע דבר או שניים על צ'צ'ניה.
      אני מסכים דודאייב היה מושלם בשביל הרוסים ולא רק, קל לנו כמובן להגיד את זה בדיעבד.
      לגבי צ'צ'ניה והרציחות לא לגמרי מסכים, לא כל הרציחות היו של מתנגדי משטר. היו כמה מקרים מתוקשרים מאוד של פקידים או אנשי כוחות בטחון שנרצחו. אפילו במקרים כמו של נמצוב כוחות הביטחון לא אוהבים בכלל שמישהו אחר נכנס לתוך תחום שהם תופסים כשלהם, אפילו אם הם לא מתנגדים לתוצאה. לפי כלי התקשורת העצמיים היה משבר פוליטי קשה בעקבות זה – החשוד העיקרי קצין בכיר באחד מגדודי העילית של קדירוב , לא לשעבר אלה "בחופשה" .
      באשר לסוריה אני לא אופטימי בכלל, אני אצטט ראש ממשלה רוסי אחר (בנושא לא קשור): "רצינו שיהיה טוב יותר,אבל יצא כמו תמיד".
      למען ההגינות אני רוצה לסייג שאת רוב הדברים אני שואב מכלי תקשורת אופזציוניים\עצמאיים ויתכן שאני נחשף רק למידע חלקי, ההשוואה המתבקשת היא לקורא הארץ שחי בחו"ל. אם כי אני מיחס אמינות רבה יותר לגרסאות הרוסיות ולו רק בגלל שיש יותר מעיתון אחד, מה שמאפשר להצליב מידע.

  7. דני אורבך בריה״מ הפסידה באפגניסטן בריה״מ התערבה באפגניסטן בעקבות מלחמת אזרחים בה נלחמו אבל איסלמיסטים כנגד השלטון הקומוניסטי באפגניסטן בריה״מ פלשה בשנת 1979עד -1989 כ 10 שנים של מלחמה מתו בה כ 15,000 סובייטים ו 54,000 פצועים לבסוף בריה״מ נסוגה משטח אפגניסטן ונמשכה מלחמת האזרחים עד שנת 1992 בשנה זו נפל השלטון הקומוניסטי באפגניסטן , בנושא צ׳צ׳ניה מלחמת צ׳צ׳ניה הראשונה 1994- באוגוס 1996 פתחו 1500 לוחמים בהתקפה על גרוזני וכיתרו כוח של 7500 חיילים רוסים בסוף אוגוסט נחתם הסכם הפסקת אש שכלל נסיגה רוסית מצ׳צ׳ניה המלחמה הסתיימה בתבוסה רוסית גדולה 1996 רוסיה הפסידה