אינדוקטרינציה, מיניות ואקטיביזם: סיליבוס 'מידה' המלא

מאולמות ההרצאות ועד לבילויי הערב; מפעילויות תרבות ועד להגשמה עצמית – כל מה שהאקדמיה הישראלית מציעה לדור ה-Y, ולא ידעת לשאול.

דם יזע ודמעות. חוד החנית של המדע הישראלי במהלך מחקר מאומץ. צילום: דודו גרינספן פלאש90

קשים ומורכבים הם חיי הסטודנט: בעודו חוגג את נעוריו הקצרים, הוא נאלץ לשאת בנטל שעות הלימודים המפרכות ולשאת על גבו הצעיר את כל משקלם האקדמי של אוצרות הידע האנושי. דור העתיד הטרי של ישראל סובב לו אנה ואנה, ובדמי ימיו חובש את ספסלי הלימודים השחוקים, כשבינו לבין החופש מפרידה רק פיסת דשא מהוהה בינות לעלמות מצודדות ושאר מסיחי הדעת שברא השטן.

קשים מכולם הם הימים הידועים בשם "תקופת שינויים", בהם תודעתו של האינטלקטואל הפוטנציאלי משועבדת לאינספור טבלאות אקסל ושלטי הכוונה מוצפנים, המסייעים לו לנווט דרכו בין שלל חדרי הרצאות על-שם אדון וגברת קנדיים כלשהם.

מכיוון שבמערכת 'מידה' הצטברו תלונות רבות אודות קשיי ההתאקלמות בימים אלו, החלטנו לרתום את ניסיוננו האקדמי הרב וליצור עבור הסטודנט הישראלי מדריך שימושי: מאולמות ההרצאות ועד לבילויי הערב; מפעילויות תרבות ועד להגשמה עצמית – כל מה שהאקדמיה הישראלית מציעה לדור ה-Y, ולא ידעת לשאול.

סדרת טיפולי בוקר

לאחר שיזנק ממיטתו עם אור ראשון של צהריים, ויגרור עצמו אל עבר הקמפוס המנומנם בו בחר להפקיר את עתידו, מומלץ לו לסטודנט לדאוג לחיזוק כוחות הנפש החיוביים שבו. במסגרת זו מציעה האוניברסיטה שלל מסלולים לטיפול באמצעות אשמה, פוסט קולוניאליזם ומנגנונים לדיכוי גאווה מעמדית.

לסטודנטים הסובלים מרקע סוציו-אקונומי גבוה מדי, מוצע ליטול חלק פעיל בכמה מפגשים ייעודיים. הראשון, והמומלץ מכל, הוא הטיפול "גלובליזציה, ניאו-ליברליזם ומדינת הרווחה", שפותח על ידי ד"ר אפרים דוידי, הגורס כי ההנאה מרמת חיים גבוהה איננה מחלה חשוכת מרפא. לאחר כמה מפגשים יוכל הסטודנט להכיר בכך ש"האידיאולוגיה הניאו-ליברלית היא התשובה של המעמדות השליטים להישגים שהושגו על ידי עובדים ואיכרים", ואת גאוותו הטכנולוגית-כלכלית ימיר בצער עמוק על כך ש"גידול חד בעושר המרוכז בידיים מעטות מקורו במדיניות ממלכתית הגורסת התקפה על העובדים … קיצוץ במשאבים המוקדשים להוצאה החברתית, הפרטתם של שירותים ציבוריים וחברתיים".

מי שעוד לא הזדכך דיו, יוכל להשלים טיפול זה באמצעות סדרה טיפולית קצרה בשם "פני העוני: היבטים סוציולוגים ואנתרופולוגים בחקר העוני". בחינה של "תרבות העוני" וודאי תועיל להוציא מליבו של הסטודנט כל שריד של נפיחות עצמית. שימוש מבוקר ב"גישה המבנית-חברתית, פונקציונליסטית, גישת הכלכלה-הפוליטית וגישות רדיקאליות ופמיניסטיות", יכול למול כל ערל לב, ולמקרים קשים שמורים חומרי הקריאה ש"יבקשו לעמוד על הקשרים שבין הדיכוי והסבל שחווים אנשים בעוני ברמת הפרט להבניה החברתית של כוחות היסטוריים פוליטיים ותרבותיים". בסופו של הטיפול ההצלחה מובטחת כאשר הפציינט יחווה הכרה של "הפוליטיקה של העוני ואת האופנים שבהם היא מבנה ומצדיקה את אי-השוויון דרך עיצוב מחדש של הכלכלה, שירותי הרווחה ושוק העבודה".

ניתן לבחור בשילובים רבים לסדרת טיפולי הבוקר שלנו: "אנתרופולוגיה של שארות ומשפחה" יועיל לסובלים מעודף יציבות משפחתית להבין ש"מושגים של שארות הם ארטיפקטים של תרבות ולא רק השתקפות של טבע"; לקרבנותיו של דיור יוקרתי מומלץ על "מרחבים של זהות, אקטיביזם ותכנון", שמסייע ללמוד "על האופן בו משפיעים מאבקים מרחביים מבוססי זהות על תכנון העיר, ועל היכולת של אקטיביזם להשפיע על מערכות אלו"; ולמי שעדיין סובל מהנאה בצפייה בטלוויזיה וקולנוע, מומלץ ליטול מנה נכבדה של "כוכבים בארון: חד-מיניות בתקשורת הפופולרית" שעוסק "במנגנוני הרחקה, הדרה, ניצול, הכלה וסיפוח של מיעוטים מיניים לתעשיית התקשורת", וכן ב"עלייתו של הקולנוע הקווירי העצמאי החדש, הבנייה תקשורתית חוץ ופנים-קהילתית של הגוף השרירי, הסתרה וגילוי של (חד)מיניות".

מי שלמרות הכל סובל מזהות מינית יציבה מדי, יוכל למצוא מזור ב"ביקורת תרבות מפרספקטיבות פמיניסטיות", שתסייע לפיצוח "הבניות חברתיות של גבריות, נשיות, פוסט פמיניזם, אופנה, מעמד, גזע, זמן וגיל, רגשות חברתיים, הטרונורמטיביות, הדימיון ההטרוסקסואלי ועוד".

לאחר שהתמרקו מנגנוני האשמה, ניתן לסיים את חלק הבוקר בהתכנסות רוחנית ומדיטציה בשני מפגשים חווייתיים :"היענות לאחר" ו"זכויות אדם", בהם "הסטודנט מוזמן להתבוננות כיצד תכני הקורס 'פוגשים' אותו, את ערכיו, תחושותיו, סיפורו האישי, שאיפותיו וחלומותיו וכיצד הקורס מקדם אותו בדרכו שלו"; ובתפילה לישות השמיימית הגדולה שתגלה לנו "מה מקומם של חמלה, חסד ואחריות כלפי האחר בחברה ובשיח זכויות האדם בן זמננו", באמצעות עיסוק "במקורות הנוגעים ליחס היהדות והאסלאם למאבק לא אלים ולזכויות אדם".

סטודנטיות מטוהרות מאשמה. צילום: רוני שוטסר פלאש90

הפסקת צהריים

עתה, לכשמילא הסטודנט את כרסו ברשימות ביבליוגרפיות ותיאוריות ביקורתיות, הגיע העת לאכול משהו. בתחום זה נדמה שמצבה של האקדמיה הישראלית בכי רע. הסטודנט יאלץ להסתפק במזללת "אוכל ודברים אחרים", המתכנה גם "סוציולוגיה של צריכה ותרבות חומרית", העושה "שימוש בתחום האוכל כדוגמא לאופן בו ניתן לנתח היבטים של גלובליזציה ולוקאליזציה, זהות, מעמד ועוד". מבקר הבית טעם והמליץ בחום על שתי מנות מהסילבוס (בתפריט 'קריאות חובה'): "לבן או לבניה: על מזון, נשיות ובניין אומה בימי הצנע", ועל הספיישל "חומוס – קוסקוס – סושי – אוכל ואתניות בחברה הישראלית".

עתה, לאחר שמילא את צרכיו החומריים, יפנה הסטודנט להרגעת המוח ולתרפיה תרבותית. בתחום זה, לאקדמיה הישראלית היצע נרחב למדי, שיכול בנקל לקלוע לטעמם של רבים.

לחובבי הז'אנר הישראלי, מומלץ בחום לבלות בסינמה "תרבות ישראלית והמדינה", בו תתבצע "קריאה פוליטית במוצרי תרבות ישראליים", או כפי שמכנה זאת העם: צפייה בסרטי בורקס. כאשר "בין היוצרים והצירות שנעסוק בהם: אפרים קישון, דן בן אמוץ, עמוס עוז, דודו טופז, ארץ נהדרת, אסקימו לימון, העולם הזה, חנוך לוין, הגשש החיוור, האח הגדול ועוד". אלו המעוניינים בסרטים עלילתיים באורך מלא, ימצאו את מקומם בנקל באולמות הקולנוע הנוספים של מיטב המוסדות, ביניהם: "המודרניות בקולנוע האירופי"; "פוליטיקת הטראומה ונרטיבים קולנועיים"; "התבגרות בקולנוע האירופי והישראלי"; ו"פוליטיקה וחברה בראי הקולנוע".

ולמי שלא מסתפק בצפייה, ורוצה לקחת חלק פעיל על הבמה הקולנועית, מומלץ להיעזר בקורס המעשי "הופעה מול קהל ומצלמה – תיאוריה ומעשה".

סיליבוס לתארים מתקדמים. תכנית המצטיינים במדעי השומדבר

אחר הצהריים: השמה מעשית לדור ה-Y

רבים טוענים שלימודי הביקורת-תרבות-תיאוריות-ביקורתיות-מדעי-הכיבוש הם "בזבוז זמן", שהרי אין למשק צורך בבוגרי חוגים אלו, שימצאו את עצמם ללא עבודה, למעט אולי כתיבת דעות ב-ynet. ובכן, מעבר לאווילות הבסיסית שברעיון ניאו-קפיטליסטי מנוכר שכזה, חשוב לדעת: האקדמיה הישראלית כלל לא מזניחה את עתיד בוגריה והיא אף מקדישה מאמצים רבים למציאת פתרונות תעסוקה והשמה לבוגרי מדעי הנישול.

סדנת השמה ראשונית, מתקיימת בשם "עבודה סוציאלית בארגוני החברה האזרחית", במטרה "להגביר את העניין בקדום צדק חברתי, כלכלי וסביבתי … הקשר בין הפעילות המקצועית של עובדים סוציאליים לבין פעילות של מחאה ושינוי חברתי". במשך הזמן "הסטודנטים יפגשו בעובדים מקצועיים ופעילים חברתיים הפועלים במסגרת ארגוני החברה האזרחית ותנועת המחאה".

למתקדמים, מומלץ להקדים ולהרשם לסטאז' היוקרתי "שינוי חברתי ופריפריה – התמחות בארגון פוליטי" הפועלת בשיתוף "שתיל" מבית הקרן החדשה לישראל, ומחייבת את הסטודנטים "בהתמחות בת 8 שעות שבועיות באחד מהארגונים המשתתפים בתכנית". תמורת מילגה. ביורו כמובן. שעות ייעוץ והכוונה מקצועית ניתן לקבל מד"ר ישי מנוחין, ב"אקטיביזם ושינוי חברתי". המפגין אובייקטיביות מחקרית מרשימה בעת שהוא מכהן כמנכ"ל ה'ועד הציבורי נגד עינויים בישראל', וכיו"ר 'אמנסטי' בישראל.

מי שנקעה נפשו מהמקצועות הקלאסיים, שעוצבו באמצעות הבנייה בורגנית וחד-סקסואלית, יכול לגשת – עוד במהלך התואר לעבודה סוציאלית – להסבה מקצועית: "עושים קמפיין חברתי". בשיעור זה לא לומדים אמנם לפרסם דעות ב-ynet, אך בכל זאת ניתן לצאת עם כמה תובנות מקצועיות עמוקות כמו "בריף לקוח ובריף קריאטיב"; "סטנדרטים גרפיים"; וכמובן – "פרסום עצמי".

תוצרי ההשכלה הגבוהה בזמן תרומה לתוצר הלאומי ולחוסן החברתי. צילום: אנה קפלן פלאש90

בילוי, פנאי ומועדוני מגדר

אין כמו בילוי מפנק בסופו של יום מלא תוכן בחסות האי-פיקוח של המל"ג ותקצוב-מכיסי-משלמי-המיסים של הות"ת. הגיע הזמן להשיל את החליפות, להניח את הלפטופים ולצאת לסיבוב בחיי הלילה התוססים של האקדמיה בישראל.

את הערב מומלץ לפתוח בפאב "הקרטוגרפיה של התשוקה: גזע, מין וקולוניאליזם", המגיש תפריט מלא של "האחר המוגזע" בשלל בלנדים: "פעם כאובייקט של יחסי מין כפייתיים ומנצלים, פעם כמושא של אינטימיות פסבדו-משפחתית, פעם כאתר של ניהול פוביות ארוטיות, פטישיזם או טאבו".

ולאחר שתידלקנו קצת, אפשר להתחיל ליהנות. התחנה הראשונה תהיה במועדון "תרבות הגוף: ייצוגי הגוף הנשי באמנות המודרנית", הידוע כמקום בו מבינים "מדוע כה רבות מיצירות האמנות של התקופה מתארות את הגוף הנשי, לרוב העירום; מה באמת בין פורנוגרפיה לאמנות גבוהה". מכאן, אפשר לזרום בטבעיות למסיבה אלטרנטיבית במרתף "הפעולה הפוליטית", שמתמחה ב"אקטיביזם ומגדר", דרך התבוננות ב"שאלות הנוגעות לגוף ולזהות של שחקניות פוליטיות".

ומי שבכל זאת אוחז בהעדפות קצת שונות, או לפחות מעוניין להתנסות מפעם לפעם, מוזמן לפיק-אפ בר "מבוא ללימודי גבריות" עם דגש מיוחד על "הפרקטיקות של השיח הגברי".

אם עד לשעות הקטנות לא הסתדרת, לא נורא. גם לזה יש פתרון. מעבר לפינה מחכה "תעשיית המין: שחקנים, אופנים וגבולות", שהפכה ל"תעשייה בעלת אתרים מרובים-ממשיים (רחוב, מועדוני חשפנות, דירות דיסקרטיות וכד') כמו גם וירטואליים (רשתות חברתיות, פורומים אינטרנטיים)".

זהו, היום הסתיים ומחר מתחיל יום חדש. זכרו: אל תשאלו מה המל"ג כבר עשה בשבילכם, אלא מה הוא עוד לא עשה.

פורסם לראשונה: 13.10.2013

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

24 תגובות למאמר

    1. ברגע שהשמאלנים מתחילים לקלל, סימן שאתה עושה משהו נכון. המשיכו עם הכתבות מאירות העיניים. הגיע הזמן שתקום פה אליטה שתדע להחליף את כל הרקבון שהשמאל יצר!

    2. מילא פאשיסטים אבל גם לא יודעים להציב עמודים בדפדפן

  1. ענק! כמה זבל ובולשיט פוסט-מודרני ופסאודו אקדמי יש באוניברסיטאות בארץ.

  2. ואם המרצה ימני זה כן נחשב אובייקטיבי?כלומר במידה ובחרתי קורס עם דיסקין שמשתף פעולה עם תנועת המרכז האה-פוליטית אם תרצו, או אם פרופ' חצרוני זה כן בסדר?
    כי תכלס אולי כדאי שאני אתמקד באמת בליבה של מהות: איפה שמחנכים נערים צעירים שאוננות היא הפרת הברית האלוקית, או אולי היכן שהנשים נשארות מאחור בזמן שהגברים חוגגים עם הארון בזמן ההקפות בשמחת התורה.

    1. אתה יכול להביא דוגמא לפסקאות מופרכות והזויות שכאלו של מרצה כלשהו מהימין. יש לך מקרים שבהם ניתן להראות שקורס אקדמי הוא לא יותר מפמפלט עלוב של סיסמאות סמולניות הזויות? אין לך? לא חשבתי אחרת…

    2. מה קשור מחט לתחת?! איך הצלחת לדחוף לכאן את שמחת תורה? וכמי שלמד אצל דיסקין וגם אצל הזבל הפוסט מודרני ששוטף את האקדמיה, אז דיסקין לא רואה אותם ממטר. וזה אגב אמפירי, הוא מפרסם מאמרי איכות בקצב של תותח וולקן

    3. זה אמפירי?כי הוא מפרסם מאמרי איכות? בדקת באופן אמפירי שהמאמרים שלו בנושא מדע המדינה איכותיים?נראה לי שיש לך קצת בעיות בהבנת הנקרא, תקרא קצת פופר.
      חצרוני חוקר נגיד את הפורמט של מי רוצה להיות מיליונר בערב הסעודית?שזה מופרך לא פחות מכל הקורסים שהביאו פה.
      והבחירה של בר אילן לחייב סטודנטים ללמוד קורסים בפריזמה אורתודוקסית היא לא פמפלט מוטה? וזה שהעיפו איזה מרצה לאנתרופולוגיה ש שדיבר על אבולוציה בפני חרדים זו לא הטייה אקדמית?
      כן, יש שמאלנים באקדמיה רחמנא ליצלן. יש גם ימנים באקדמיה שמפיצים את האג'נדה שלהם. מרכז שלם הוא מכון מחקר לגיטימי בדיוק כמו שואן ליר.
      הימין בשלטון כבר עשרות שנים, התקשורת כבר מזמן לא שמאלנית,אבל אתם עדיין שקועים בתסביך רדיפה שכל העולם נגדכם. אולי כדי שתתמקדו במה אתם כן מאמינים, במקום בלזרוע שנאה.

    4. אפשר להגיד הרבה דברים על חצרוני, אבל שהמאמרים והקורסים שלו מוטים פוליטית או לא עוברים מבחינה אקדמית טהורה זה לא אחד מהם. ואני לא אומר את זה כמעריץ שלו, בלשון המעטה. האיש משתולל בפייסבוק אבל מבחינה מקצועית הוא עשר.

  3. חשבתי שביגמן אמור להביא תחקירים רציניים, בזמן שאלון מזרחי משמש כבדרן וקונספירטור ברקע. אבל כנראה שביגמן התקנא במספרי הלייקים של מזרחי, והנה גם הוא בבדרנים.
    המעגל הסגור של מידה: מפרסמים דאחקות והשתלחויות בכדי להגביר פופולריות, אך מה שקורה זה שכל הקוראים הרציניים בורחים. לבסוף המאמרים הרצינייים לא מקבלים לייקים, אז מפסיקים לפרסמם.
    התוצאה: אלון מזרחי המלך.

    1. אני מוחה!
      פרסמתי דחקות והשתלחויות בכדי להגביר את הפופולריות הרבה לפני שמזרחי הצטרף למעגל הכותבים שמבריח את הקוראים הרציניים.

    2. כמאמר הקלישאה ישי, הבעיה מתחילה בזה שחשבת.

  4. נו שוין. תחשבו על היתרונות. כל אחד יכול לחרטט קורס. גם אנחנו! יופי של פרנסה באפס מאמץ

  5. כפי שכתבתי לפרופ' עומר מואב על המאמר הזה, כשהוא הביע את דאגתו מפני בזבוז כספי משלם המיסים על אינדוקטרינציה כזו: אל דאגה. מרבית הישראלים יוצאים מהאקדמיה בורים לפחות באותה מידה שהם נכנסו אליה, זה אינדיקציה לכך שהם לא מקשיבים לשום דבר שנאמר להם ולכן רוב הישראלים נשארים ימנים.

    וכאן אוסיף: בשם ערכי השיוויון עליהם מבוססת מדינת ישראל עוד מהקמתה, המדינה מממנת ישיבות לחילונים כשם שהיא מממנת ישיבות לחרדים. פשוט במקרה השני הפרה האדומה שלומדים עליה היא בעל חיים שצריך לספור לו שיערות לבנות כדי לקבוע אם אפשר לטהר באמצעותו כהן מטומאה מדומיינת, ואילו במקרה הראשון היא פעיל.ה אקו-פמיניסטית מזרחית קווירג'נדר/ית פאנסקסואל-ית רדיקלית לסבית מטעמים אידאולוגים טבעונית שגורמת למשלם המיסים לספור שיערות לבנות… התוצאה בסופו של דבר זהה.

  6. כתלמיד למדעי החברה אני חייב לציין כי הקורס על תעשיית המין תפס את תשומת לבי. אולי ניקח אותו סמסטר הבא.

  7. וכמובן: קורסים שמלמדים אנשים לא לחשוב משובצים גם לכל אורך תכנית הלימודים שלי. כנראה שעומר מואב צדק כשהו אמר שמדעי החברה בארץ הם "זבל"

  8. אני רק אניח את זה פה
    http://smartprog.wordpress.com/

    תוכנית חכמ"ה – חברה. כלכלה. מחשבה. היסטוריה.

    התוכנית ללימודי היסטוריה ומחשבה כלכלית חברתית
    לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה

    נושאי הליבה לקורסים:

    בציר המחשבה הכללית:

    מבוא למחשבה סוציאליסטית וביקורתית.
    משבר הקפיטליזם: הפילוסופיה של מדינת הרווחה.
    ניאו- ליברליזם ופוסט מודרניזם.
    בציר ההיסטוריה היהודית:

    המפגש בין היהודים והקפיטליזם.
    הציונות והעולם היהודי, ניתוח חברתי כלכלי 1897-1947.
    היסטוריה חברתית כלכלית של מדינת ישראל.

  9. חמור מאוד מה שהכתב מתאר. המסקנה המתבקשת היא להישאר בבר אילן שבה אין מרצים
    (שמאלנים (רק שיעורי חובה ביהדות.

  10. ממליץ לא לפספס את ההרצאה של חיים דעואל לוסקי בעניין
    .המחשבה הריזומאטית ביחסה אל האמנות

    ההרצאה הנוכחית תעסוק בפועל היוצא של הפילוסופיה הדלזיאנית ביחסה אל האמנות. המחשבה הריזומאטית המעמידה את האמנות כבסיס לכל פילוסופיה שבעתיד, חושבת את הריזום כמה שעומד עבור השרירותיות והניטרליות. ביטויה של השרירותיות הלא אנושית היא האוניווקאליות, הכָּכוּת הגמורה בה עומדים הדברים כביטוי לרצון המחשבה לאייך אותם לתוך המישור בו היא תאבד את אחיזתה בעולם. 'עקרון הפעולה הפחותה' הזה הוא הרעיון המאפשר לי להציב את האמנות, את המעשה כמרכז השאלה אודות ריבויי המישורים המתבדלים במרחבים האימננטים, עליהם דלז, גוואטרי מתבוננים בסקרנות אין-קץ. מישורים אלה של המחשבה הריזומאטית שאינה מבקשת לגעת בדברים, שאינה מבקש להעיר או להאיר דבר, אך היא בכל זאת מחשבה מתקינה ומאחדת של ההיגדים, של המבעים המשותפים בצורת האיחוי שהם מכנים – 'טעות פוריה': ה-'voici', ה'הִנֵּהִיּוּת' של ה-être-la ביצירה שאינה צריכה לבוא אל העולם, והיא תמיד במקום של העוד לא.

  11. אחרי המאמר הזה רצתי לקרוא שוב את המאמר של אלן סוקל, הזכור מ"תרמית סוקל", כפי שמתאר אותה הערך הנושא כותרת זו ב"ויקיפדיה": בשנת 1996 פרסם הפיזיקאי אלן סוקל את מאמרו "פורצים גבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית" בכתב העת היוצא על ידי אוניברסיטת דיוק. ביום פרסום המאמר, במאי 1996, חשף המחבר בכתב העת לינגואה פרנקה כי המאמר הארוך ועמוס הערות השוליים מופרך מיסודו ומורכב מבליל שטויות, הבלים וטעויות בחשבון בסיסי… כמו כן טוען המאמר… שבדיוק כמו המציאות החברתית גם המציאות הפיזיקאלית היא הבניה חברתית ולשונית ושתורת הכבידה הקוונטית מראה שהמרחב זמן איננו מציאות פיזיקאלית אובייקטיבית. המאמר פורסם בגיליון של כתב העת שהוקדש ל"מלחמות המדע" – דיון מתמשך שהחל בשנות ה-70 של המאה ה-20, הסלים והגיע לשיאו בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, בין מצדדי המדע, רובם מדענים ופילוסופים אנליטיים של המדע, למתנגדיו, רובם סוציולוגים של המדע ומבקרי תרבות המשתייכים לזרם הפוסטמודרני… סוקל עצמו הכריז במפורש שמטרת המאמר הייתה להדגים את הטפשות שבפוסטמודרניזם ואת הניוון המחשבתי שהוא גורם לאקדמיה.

  12. .הפוסטמודרניזם הוא מסיבת הסיום של הציויליזציה המערבית
    תחי הודו, תחי סין, ויחיו כל מי שיבינו שהמערב הוא סו.