"מה שמחלק את ירושלים זו לא אפליה או גדר אלא הטרור"

כמה עשרות מטרים של מכשול בטון הציתו מחדש את הדיון על עתידה של ירושלים המאוחדת • אך בניגוד לתקוות השמאל, מומחים מעריכים כי העיר בלתי ניתנת להפרדה • לצד לחימה עיקשת בטרור נדרשים צעדים אזרחיים ומשפטיים להשבת הריבונות

המחסומים שהקימה ישראל ביציאה מהשכונות הערביות וקיר הבטון הנייד שהוצב אתמול בין ג'בל מוכבר לשכונת ארמון הנציב, מעוררים מחדש את שאלת השאלות הירושלמית: האם העיר באמת "מאוחדת"? כיצד יש להתייחס אל הכפרים הערביים שבתוכה, ומה ניתן לעשות כדי למגר את האלימות הקשה?

בעוד ההתפתחויות האחרונות מחדשות את המחשבות משמאל על גבול מדיני מוסדר שיעבור בליבה של הבירה, הן גם מעניקות הזדמנות לבחון את תפיסת העולם של הימין.

ד"ר אלן בייקר, מומחה למשפט בינלאומי ועמית מחקר ב'מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', טוען כי "לישראל יש את כל הכלים המשפטיים לצאת למלחמת חורמה במחבלים תושבי ירושלים, אך היא לא עושה מספיק בגלל פחד מתגובת ארה"ב". לדברי ד"ר בייקר, החשש מתגובה אמריקנית מוצדק, "כל עוד אובמה וקרי מנהלים את מדיניות החוץ האמריקנית". בייקר, שב-2004 ריכז את פעילות הצוות המשפטי הישראלי לקראת דיון בבית הדין הבינלאומי לצדק בנושא גדר ההפרדה, מבהיר כי גם אם תוקם גדר בין היישובים הערביים ליהודים, "מבחינה משפטית לא מדובר בגבול, בדיוק כמו שגדר ההפרדה בין יו"ש לישראל אינה גדר גבול מדיני, אלא חיץ בטחוני שיכול להיות מוסר בקלות רבה במידה ולא יהיה עוד חשש מטרור. אם יש צורך בטחוני, ישראל צריכה לבנות גדר כזו, גם בתוך ירושלים".

אם העולם לא מכיר בסיפוח מזרח ירושלים לישראל, ההיגיון אומר שהוא לא יכיר בלגיטימיות שלנו לפעול באותם אזורים.

"יש פה פרדוקס מעניין. העולם לא יכול להגיד לישראל 'תראה איך אתה מתייחס לתושבים שלך' בהקשר של מזרח ירושלים, ובאותה נשימה לטעון שאתה כובש אותם. ואם ישראל אכן מצויה במעמד של כובש בירושלים, כפי שהעולם טוען, יש לה זכות מלאה להטיל עוצר וסגר על האוכלוסיה הכבושה לכאורה, אם היא נוקטת באלימות. עובדה שכמעט ולא נשמעים גינויים לישראל על המחסומים שהקימה, הבתים שמתכננת להרוס והאפשרות לשלול תושבות ממחבלים, מלבד ג'ון קרי, שתוך יום מיהר הדובר של מחלקת המדינה לסגת מדבריו".

זו לא האפליה

עוזי דיין, סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל לשעבר היה אמון על שרטוט תוואי הגדר בשלהי שירותו הצבאי ב-2002. בניגוד לבייקר, טוען דיין כי לישראל אסור להקים גדר בתוככי ירושלים. "בזמנו כששרטטנו את הקו של הגדר אמרו לי שאולי צריך להזיז אותה כדי שהיא לא תעבור באמצע שכונות ערביות מסוימות", מספר דיין, "אבל אמרתי שאם נתכנן את הגדר לפי כל בית ורחוב, נאבד את ירושלים. אם החלטנו על הגבול המוניציפלי של ירושלים, אז זה הגבול. כך גם היום. אסור לוותר ולהגיד שאולי לא צריכים את ג'בל מוכבר או עיסאוויה. התשובה שלנו צריכה להיות ברורה: זאת ירושלים והיא לא לדיון. אנחנו צריכים לחבר את ירושלים למעלה אדומים עם בנייה בשטח E1, וליישב את בקעת הירדן, כי זה מה שמתחייב לאומית וביטחונית".

"מה שמחלק את העיר זה לא אפליה או גדר אלא הטרור", מבהיר דיין, המשמש כנשיא 'מועצת הביטחון לישראל', ומדגיש כי "גם אם היו יוצאים המוני מחבלים מכיכר דיזנגוף, היה ניתן להטיל על האזור סגרים וכתרים. לטעמי לא יהיה מנוס גם מהטלת עוצר על השכונות הערביות בירושלים בזמנים מסוימים. נצטרך גם להכניס לשכונות כוחות גדולים של צבא, שיעשה בירושלים מה שהוא יודע לעשות בחברון". שימוש בכוחות צבא בתוך השטח הריבוני של המדינה נעשה בימים אלו באוסטריה, בהונגריה ובמדינות נוספות באירופה כמענה לגל הפליטים מהמזה"ת, והתרחש גם בצרפת לאחר מתקפת הטרור במדינה בינואר האחרון ובברזיל לפני המונדיאל בקיץ שעבר.

ב-1993, עמד דיין, אז ראש אגף התכנון בצה"ל, בראש המשלחת הביטחונית של ישראל לשיחות עם הפלסטינים בתחילת הסכמי אוסלו. במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 (אוסלו א') לספטמבר 1995 (אוסלו ב') נרצחו בפיגועי טרור 164 ישראלים ומאות נוספים נפצעו.‏ "באותה תקופה שוחחנו עם הפלסטינים בחדר על אופק מדיני לכאורה, אבל בחוץ השתולל טרור קטלני בעשרות מונים יותר מהיום", אומר דיין. "כל מי שטוען שמו"מ עם הפלסטינים ירגיע את השטח בירושלים לא יודע על מה הוא מדבר. גם הכלכלה לא משחקת תפקיד כי שתי האינתיפאדות האחרונות פרצו על רקע מצב כלכלי טוב יחסית של הפלסטינים".

מי מפחד מראש עיר ערבי?

אחת הטענות המושמעות דרך קבע מצד מצדדי חלוקת ירושלים היא שלעיר הבירה של מדינת היהודים היה יכול להיות כבר היום ראש עיר ערבי, אילו תושבי צור באהר, עיסאוויה, ג'בל מוכבאר ויתר ערביי ירושלים לא היו מחרימים דרך קבע את הבחירות המוניציפאליות בעיר. נתוני השנתון הסטטיסטי האחרון של מכון ירושלים לחקר ישראל מעמידים עמדה זו בספק גדול. לפי הנתונים, בשנת 2013 היו בירושלים 517,690 בעלי זכות הצבעה לבחירות המקומיות (גילאי 17 ומעלה), מתוכם כ-177 אלף ערבים – פחות משליש. נדב שרגאי, גם הוא עמית וחוקר בכיר ב'מרכז הירושלמי', המוציא בימים אלו לאור את ספרו החדש 'ירושלים: אשליית החלוקה', אומר: "אם ערבי ירוץ לראשות העיר, היהודים בירושלים, חילונים כחרדים, יתאחדו סביב מועמד מוסכם כדי שירושלים תמשיך להיות בשליטה יהודית".

אך גם אם החרדים יציגו מועמד משלהם שירוץ מול המועמד הערבי והמועמד הלא-חרדי, מספר בעלי זכות ההצבעה הלא-חרדים בעיר (סקאלה שנעה בין חילונים לדתיים-לאומיים) עומד על למעלה מ-221 אלף איש, 44 אלף יותר ממספר הערבים שיכולים להצביע. אם לוקחים בחשבון תרחיש של סיבוב שני, שילווה בתחושת חירום ואיחוד שורות בקרב התושבים היהודים, הסבירות לראש עיר ערבי בירושלים נמוכה ביותר.

מנגד, השתתפות פעילה של הערבים בבחירות תקנה להם כשליש מחברי מועצת העיר. שרגאי טוען כי לנוכח האירועים האחרונים, נציגות ערבית במועצה תשרת דווקא את אלו שמתנגדים לחלוקת העיר. "הסוגיות המהותיות והנפיצות, כמו הר הבית והריסת בתים, בכל מקרה מוכרעות על-יד שולחן הממשלה, ולא בעירייה", אומר שרגאי, "לעומת זאת, חברים ערבים במועצת העיר יכולים לדאוג לציבור שלהם בסוגיות היומיומיות".

ביום שישי האחרון פורסם באתר החדשות הפלסטיני 'דוניה אל-וואטן' מאמר מאלף בו נטען כי בניגוד לטענות השמאל הישראלי, המחבלים שדקרו יהודים בשבועות האחרונים עשו זאת "כדי להגן על אל-אקצה, ולא כתוצאה מעוני". שרגאי מסכים עם הקביעה, אך טוען כי היא לא פוטרת את ישראל מלהשקיע במזרח העיר. "הטרור לא נובע מעוני או הזנחה, אבל לא נהגנו נכון עם ערביי ירושלים. אתה לא יכול רק לבקש לעצמך את הטריטוריה ולהתייחס לתושבים שחיים בה כאל סרח עודף. אי אפשר לדרוש תשלום ארנונה כשלא מספקים מערכת ביוב במקום בורות ספיגה. זו חובה שלנו להתייחס באופן שוויוני לכלל תושבי העיר, ובשנים האחרונות יש שיפור איטי אך לא מספיק. למשל – בחלקים נרחבים של מזרח העיר הותקנו שעוני מים".

שרגאי גם מציין שמרקמי החיים המשותפים והערבובים הרבים בעיר, בתחומים רבים, הם אינטרס ישראלי, הבולם עדיין קיצוניות וטרור בקרב רבים מערביי מזרח ירושלים. 35 אלף מפרנסים ממזרח העיר עובדים ברובם במערב ירושלים, נתון המבהיר עד כמה החיים בעיר מעורבבים.

ביוני האחרון פרסם מכון וושינגטון סקר ממנו עולה כי 52 אחוז מערביי מזרח ירושלים היו מעדיפים להחזיק באזרחות ישראלית על פני פלסטינית. מנגד, 60% מהם גם מצדדים במאבק מזוין נגד ישראל ו-39 אחוז תומכים בחמאס. המסקנה היא כי הערבים בירושלים מעוניינים להיות חלק מישראל, אך מגמה זו לא מצביעה על נורמליזציה עם האוכלוסיה היהודית, אלא להיפך – הכרה בחשיבות הדמוגרפיה במאבק על השליטה בעיר הבירה. לדברי שרגאי, חלוקה של העיר רק תחריף את המצב – דמוגרפית וביטחונית. "ב-1948 כשירושלים חולקה – רבע מיהודי העיר עזבו אותה", הוא מזכיר. "וב-2003, כשהייתה מיני חלוקה דה-פקטו בירושלים, והוקמה גדר הבטחון בצפון העיר, באופן ששכונות ערביות שלמות הוצאו מתוכה – נדדו כ-70 אלף ערבים אל הצד הישראלי של הגדר. הם נהגו כך כדי שלא להפסיד זכויות רבות הנגזרות ממעמד התושב שלהם. אם חלילה יוחלט היום לחלק את ירושלים נהיה עדים לשני תהליכים דומים. מצד אחד – עזיבה של יהודים את העיר, יהודים שלא יהיו מוכנים לחיות לאורך קו ספר, ומצד שני כניסה המונית של ערבים אל תוך תחומי ירושלים היהודית, כדי שלא להפסיד את מעמד התושב שלהם ואת הזכויות שנגזרות ממנו. כיום אין בנמצא כלים משפטיים שיכולים לעצור זאת".

מבחינה ביטחונית, מתרה שרגאי כי קו החלוקה של העיר, באורך 46 ק"מ, יהפוך לשדה קטל שיגרום לנו להתגעגע לימים הנוכחיים. "חלוקת ירושלים תהיה ליקוי מאורות נורא, ברמה של הסכמי אוסלו. הנזק הביטחוני עלול להיות עצום, ויאפשר לפלסטינים לייצר ארועי ירי דוגמת בית ג'אלה-גילה במכפיל בלתי נגמר".

אבל כרגע דווקא ירושלים, תחת שליטתנו, מסוכנת יותר מיו"ש, שחלקים גדולים ממנה מצויים תחת שליטה פלסטינית.

"נכון שיש פיגועי סכינאות שיצאו אל הפועל, אבל מאות רבות של פיגועים, הרבה יותר קטלניים מדקירות סכין, סוכלו כתוצאה מזה שאנחנו שולטים בשטח, על כל הנגישות המודיעינית ויכולת התמרון שכרוכה בכך. בשביל ביטחון צריך לייצר חיכוך עם האויב, ואם ירושלים תחולק, וכל מעצר בכפרים הפלסטיניים יצריך אישור של ראש הממשלה מחשש לתקרית דיפלומטית – היא תהיה הרבה פחות בטוחה מהיום".

אתה לא חושש שהמחסומים שהוצבו בכפרים הפלסטינים יהוו הודאה מצד ישראל בחלוקה בפועל של העיר?

"לא. נכון שהנראוּת של המחסומים לא סימפטית עבור מי שמתנגד לחלוקה, אבל בניגוד לגדר שהוקמה בעוטף ירושלים בעשור הקודם, שיש לה גם השלכות מדיניות, האמצעים הנוכחיים הם בעלי אופי ביטחוני מובהק".

האינטרס האמריקני

פרופ' איתן גלבוע, מומחה ליחסי ארה"ב-ישראל וחוקר בכיר במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן, טוען כי מראה המחסומים בשכונות הערביות בירושלים עלול להעלות מהאוב את הצעת נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון משנת 2000, לחלוקת אזורי השליטה בעיר לפי מפתח של כמות תושבים. "האלימות הנוכחית משרתת את האמריקנים, שמעוניינים בתירוץ לפסגה שתניע את התהליך המדיני", טוען גלבוע. "המחסומים החדשים בעיר ישרתו את הנרטיב האמריקני שאם כבר יש הפרדה בפועל, לכאורה, אז למה לא להפוך אותה לקבועה. יש פה מידה של צביעות, כי גם קרי יודע שיש אזורי עוני בוושינגטון שלא הוא ולפעמים גם לא המשטרה יעזו להיכנס אליהם, וזה לא אומר שצריך למסור אותם למקסיקו. כמובן שישראל לא צריכה להסיר את המחסומים רק משיקולי דיפלומטיה, וגם אם צעדים נוספים יגררו גינוי אמריקני, כמו שלילת תושבות, הריסת בתים והוצאת התנועה האיסלמית מחוץ לחוק – שווה לנקוט בהם".

בינתיים, ישראל מצפה מהאמריקנים לסכל את היוזמה הצרפתית לשלוח משקיפים בינלאומיים שיוודאו כי הסטטוס-קוו בהר הבית אכן נשמר. בספרו 'עלילת אל אקצה בסכנה – דיוקנו של שקר' מלפני שלוש שנים, הפריך שרגאי ביסודיות את הטענה הערבית כי ישראל מבקשת להרוס את מסגד אל-אקצה ולבנות תחתיו בית מקדש. "הסטטוס קוו אכן השתנה ברכיבים רבים שלו, אך לרעת היהודים", אומר שרגאי, שמאשים את ההסברה הישראלית בכישלון חרוץ בסוגיה. "ב-1967 ישראל עשתה מעשה חסר תקדים בתולדות העמים – היא וויתרה על שליטה במקום הכי קדוש ליהודים והפקידה אותו בידי דת מתחרה, האסלאם, שבעבורה הר הבית הוא המקום השלישי בקדושתו בלבד. טעות כפולה: גם ויתרנו על אחיזה ממשית במקום ואפשרות לממש תפילה יהודית שם, וגם נכשלנו חרוצות בשיווק הוויתור הזה. כיום – זה בבחינת חלב שנשפך. העולם המערבי והערבי מקבל את זה כמובן מאליו, ועוד בא אלינו בטענות. ברמת התכנים, יש לנו תשובות מצוינות לספק. הגיע הזמן להפסיק לפחד להגיד לעולם את האמת".