כיצד איפוק מוביל למלחמה

מאנגלית: צור ארליך

הנשיא אובמה טוען כי משמעות הסכם הגרעין עם איראן היא ש"כל הנתיבים לנשק גרעיני נחסמו". הוא אף אומר כי ההסכם סולל את הדרך ל"תמרוץ האיראנים להתנהג אחרת באזור, להיות פחות תוקפנים, פחות עוינים, יותר משתפי פעולה, להתנהל באופן המצופה ממדינות בקהילייה הבינלאומית". הוא צופה כי "בהיעדר פצצה יהיה קל הרבה יותר לבלום פעילויות מרושעות של איראן, ולהדוף פעולות בתחומים נוספים המנוגדות לאינטרסים שלנו או של בעלות בריתנו".

גישה זו הולמת היטב את מדיניות החוץ של אובמה. בשורה ארוכה של סוגיות בינלאומיות הוא סמך את ידיו על הדיפלומטיה והאמין שהיא תפחית מתחים ותמנע עימותים צבאיים; והגישה הזו התפוצצה לו בפרצוף פעם אחר פעם.

הוא אִתחֵל את היחסים עם רוסיה – ומוסקבה סיפחה את קרים ופלשה למזרח אוקראינה. הוא השיק שותפות אסטרטגית עם סין – ובייג'ין כבשה איים הנתונים במחלוקת בים סין הדרומי ובים סין המזרחי, והקימה בהם מתקנים צבאיים. הוא שלח יד-אחים לעולם המוסלמי – והאסלאם הרדיקלי פרץ. האם ההסכם עם איראן יתגלה כחוליה נוספת בשרשרת היוזמות מבית מדרשו של אובמה המכוונות לשלום אך מגבירות את האלימות?

אם לשפוט על פי ההצהרות הנשמעות בארצות-הברית ובאיראן, ועל פי פרטי העסקה עצמה, התשובה חיובית. ביולי אמר מזכיר המדינה ג'ון קרי לקונגרס כי "אם איראן לא תמלא את חלקה בהסכם, קהיליית המודיעין שלנו, מחלקת האנרגיה האחראית לנשק הגרעיני, יבטיחו כי נדע זאת במהירות ונוכל להגיב בהתאם בכל דרך שיש לנו כיום". במציאות, העסקה נותנת לאיראן 24 ימי התראה לפני ביקור פקחים בינלאומיים במתקנים חשודים. לאור הנהלים המוסכמים בעסקה לטיפול ב"התנגדויות" איראניות, 24 ימים אלה עלולים להפוך לשלושה חודשים ואף יותר, זמן שדי בו לסלק כל ראיה מרשיעה לפעילות אסורה במתקנים.

עוד טען קרי כי בעסקה אין שום תאריכי תפוגה למגבלות על איראן. אך העובדות הפשוטות אומרות אחרת. ההסכם קובע כי כעבור חמש שנים יוסר אמברגו הנשק הקונוונציונלי מאיראן. כעבור שמונה שנים איראן תורשה לקבל רכיבים של טילים בליסטיים. וכעבור עשר שנים יתחילו, למרבה הנוחות, לפוג גם ההגבלות על ההעשרה הגרעינית באיראן. כך תוכל איראן לבנות תחילה את המערכות לניוד הפּצצה, ובבוא העת גם להשלים את הפצצה עצמה.

כל זה בהנחה שאיראן תמלא את התחייבויותיה. זו הנחה מעורערת. כי בשעה שקרי ואובמה מנו את שבחי העסקה, המנהיג העליון של איראן עלי ח'מינאי אמר גלויות לתומכיו באיראן כי "גם אחרי העסקה הזו, מדיניותנו כלפי אמריקה היהירה לא תשתנה". הנאום נחתם בתרועות "מוות לאמריקה!". מזכיר המדינה קרי הודה שזה "מטריד".

אכן מטריד, בייחוד משום שהעסקה מעניקה לאיראן, למימוש אִיומהּ זה, עשרות מיליארדי דולרים בדמות הקלות בעיצומים. לארצות-הברית אין שום השפעה על דרכי השימוש בכסף. לנוכח המתקפות שאיראן וארגוני החסות שלה מנהלים היום בסוריה, בעיראק, בתימן ובשאר מקומות, סביר להניח שבעזרת האמצעים הכספיים החדשים תגביר איראן את הפרובוקציות הצבאיות שלה. ולנוכח התגרותו הרברבנית של חמינאי בנאומו, אין זה מן הנמנע שהכסף יוזרם ישירות לתכנית גרעין אסורה.

וכך, כפי שהיה פעמים רבות בעבר, מאמץ למנוע עימות עלול להוביל, אם גם בהשהיית-מה, לעימות גרוע הרבה יותר.

מדוע האלימות מסלימה פעם אחר פעם ומידרדרת תכופות לידי מלחמה? יש אומרים שהדבר הוא פרי פעילותה השאפתנית מדי והתוקפנית מדי של ארצות-הברית – כפי שהיה, על פי חלק מהדעות, בעיראק. אובמה שותף לדעה זו. הוא טען שהנשיא לשעבר ג'ורג' וו' בוש קידם סדר-יום עולמי של חופש וכדי לממשו נשען יתר על המידה על כוח צבאי. בוש הרגיז טרוריסטים ויריבים אחרים, והם הגיבו, וכך הסלים העימות.

אך אפשר להעלות גם קו אחר של טיעון: מלחמה מתחוללת כשארצות-הברית איננה שאפתנית ותקיפה די הצורך, שכן במצב זה מדינות תוקפניות מרימות ראש ותוקפות אינטרסים של ארצות-הברית ובעלות בריתה, ביודען שאין מי שמונע זאת מהן.

איפוק יתר ושאפתנות יתר

עם כניסתו לתפקיד, בינואר 2009, נסוג אובמה מיעדי הדמוקרטיזציה של ארצות-הברית ונטש את המלחמה העולמית בטרור. הוא הזמין מנהיגים מן העולם לפתור בעיות משותפות בשיתוף פעולה, כאילו הם פותרים תשבץ ולא מתחרים במשחק שחמט.

אבל האסטרטגיה הזו נגמרה במלחמה. ארגון המדינה האסלאמית תפס שטח עצום בצפון סוריה ובעיראק לא משום שהאמריקנים היו שם, אלא מפני שהם לא היו שם: הם באו אחרי שכוחות ארצות-הברית יצאו. הטליבאן באפגניסטן ובפקיסטן טָבח בבתי ספר וביצע פיגועי התאבדות לא מפני שהאמריקנים היו שם, אלא מפני שהם לא היו שם: הכוחות האמריקניים סיימו את משימתם הצבאית והם מתכוננים להוציא את אחרון החיילים מאפגניסטן ב-2016. רוסיה סחוּפַת לְאוּמנות סיפחה את קרים וטלטלה את מזרח אוקראינה – דווקא לאחר שארצות-הברית סגרה עם רוסיה עסקה שתיתן לאובמה תירוץ שלא לתקוף בסוריה, אפילו כשאסד עבר את הקו האדום שאובמה עצמו שרטט והשתמש בנשק כימי. סין מימשה בכוח את תביעותיה על האיים השנויים במחלוקת והקימה בהם בסיסים צבאיים לא מפני שארצות-הברית נדנדה לה בענייני זכויות אדם, אלא מפני שמזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון אמרה למנהיגי בייג'ין כי ענייני זכויות אדם לא יעמדו למכשול בכינון שותפות אסטרטגית.

תגובות לוחמניות אלו לא התעוררו בעקבות התנהגות תוקפנית של ארצות-הברית. וזה מעלה את השאלה: האם כשם שמדיניות חוץ עלולה להיות שאפתנית ותוקפנית מדי, כך היא גם עלולה להיות צנועה ומאופקת מדי? התשובה: כן. ותוכיח ההיסטוריה של ארצות-הברית במאה הקודמת.

הדוגמה הקלאסית לשאפתנות מופרזת במדיניות החוץ היא יוזמתו של הנשיא וודרו וילסון להקים את חבר הלאומים. חבר הלאומים הסמיך את ארצות-הברית, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לספק ביטחון לכל ארצות העולם. הדוגמה הקלאסית לאיפוק מופרז היא מדיניות החוץ האמריקנית בשנות העשרים והשלושים. הקונגרס האמריקני החליט שלא להצטרף לחבר הלאומים ולא סיפק ביטחון לשום מדינה, גם לא לארצות-הברית עצמה. התוצאה: יפן תקפה את פרל הרבור.

אחרי מלחמת העולם השנייה שמה ארצות-הברית את מבטחה באו"ם, והסיגה את רוב כוחותיה מאירופה. ברית-המועצות לא עשתה כן. ואז, ב-1948, צרה מוסקבה על מערב ברלין, תוך שהיא מתרברבת ביכולתה להתקדם בלי הפרעה, אם רק תרצה, עד לתעלת למאנש. היא אמנם לא עשתה זאת, אך הנשיא טרומן הבין שבהיעדר מאזן כוחות תקין באירופה אין בסיס למשא ומתן עם מוסקבה. הוא שם קץ לשיחות באו"ם על פולין ועל סוגיות בתר-מלחמתיות אחרות, וכך באה מלחמה חדשה, המלחמה הקרה.

כעבור ארבעה עשורים המלחמה הקרה תמה, וארצות-הברית חזרה לשים את יהבה באו"ם. הנשיא ג'ורג' בוש האב נופף ב-1990 ב"סדר עולמי חדש" והניע את הקהילה הבינלאומית כולה לצאת למלחמה ולגרש את עיראק מכוויית. האו"ם סיפק את הביטחון העולמי שוודרו וילסון חלם עליו בזמנו. אבל שנה אחת בלבד לאחר מכן פרצו עימותים אתניים ביוגוסלביה ובסומליה. בעקבותיהם באו מלחמות בבוסניה ובקוסובו. רוסיה חסמה התערבות מצד האו"ם. נאט"ו נכנס למלא את החלל. בינתיים, הטרור הסלים, ומחבלי ג'יהאד תקפו פעמיים את המגדלים התאומים. אמריקה נמצאה שוב במלחמה.

על פי המטרות שנקבעו מלכתחילה – הפלת משטרי רוע והרג – אמריקה ניצחה במלחמות הללו, ובכלל זה גם במלחמות באפגניסטן ובעיראק. אלא שאחרי כל מלחמה היא הפסידה את השלום כשחוללה בפראות בין שאפתנות מופרזת לאיפוק מופרז. ב-2005 הכריז ג'ורג' בוש כי "המדיניות האמריקנית היא לסייע בהצמחת מוסדות ותנועות דמוקרטיים בכל אומה ובכל תרבות – כשמטרת-העל היא לשים קץ לעריצות בעולמנו". שאפתנות יתר זו גוועה בייסורים בכיבושים הארוכים של אפגניסטן ועיראק. כשהמחיר הֶאֱמיר, הנשיא אובמה היה נחוש לשים קץ לא לעריצות כי אם למלחמות. הוא אימץ את האיפוק, החזיר את מוקד ההתעניינות מן החוץ אל הבית פנימה, והצהיר שאם אמריקה תתעסק בענייניה שלה, גם מדינות אחרות יעשו כמוה.

מדוע מתנועעת אמריקה בין שאפתנות יתר לאיפוק יתר, שתמיד באות אחריהם התקפות חדשות והחרָפָה של מלחמות? הסיבות רבות, ולפחות אחדות מהן מצויות בלב מסורות מדיניות החוץ האמריקנית.

שלוש גישות לכאוס הבינלאומי

עוד משחר הולדתה של ארצות-הברית ניכרו בה שלוש דרכי חשיבה עקרוניות על יחסיה עם העולם שמחוצה לה. תומס ג'פרסון הציג את הגישה האינטרנציונליסטית: המחשבה שבכוחה של ארצות-הברית לא רק לשנות את הפוליטיקה הפנימית שלה, אלא גם לשנות את הפוליטיקה העולמית ולהתיקה ממלחמה ליחסים שלווים של סחר ודיפלומטיה. אלכסנדר המילטון דגל בגישה הריאליסטית, המטיפה לטיפוח עוצמה לאומית, לרקימת בריתות בינלאומיות, וליציאה לפשיטות בספָר המערבי לצורך הגנתו. גישה שלישית העמיד ג'ורג' וושינגטון. זוהי הגישה הלאומית, ובצורתה הקיצונית הגישה הבדלנית, המציבה את העצמאות בראש סדר העדיפויות והמזהירה הן מפני שאפתנות בינלאומית, הן מפני בריתות בינלאומיות.

שלוש הגישות – האינטרנציונליסטית, הריאליסטית והלאומית – היו היסוד לשלוש המסורות האמריקניות המקובלות בתחום מדיניות החוץ. המסורת האינטרנציונליסטית, הקרויה לעתים אינטרנציונליזם ליברלי בעקבות הנשיאים הדמוקרטים וודרו וילסון ופרנקלין רוזוולט שדגלו בה, מעודדת את ארצות-הברית להאמין שבכוחה להכניע את האלימות הבינלאומית ולהפיץ בעולם דמוקרטיה, בעיקר באמצעות דיפלומטיה רב-צדדית ותלות כלכלית הדדית – לקראת החלפתו של מאזן הכוחות הבינלאומי ברשת ביטחון קולקטיבית, שֶכּוח מופעל בה רק כמפלט אחרון ורק בהסכמה רב-צדדית; מלחמת המפרץ הראשונה היא הדוגמה הבולטת לכך. הנשיא אובמה הבטיח עם היבחרו לחולל דיפלומטיה אמריקנית חדשה, שתפוגג את חוסר-האמון שגרמו ההתערבויות הצבאיות האמריקניות באפגניסטן ובעיראק. הוא האמין שאם ארצות-הברית תנקוט דיפלומטיה רודפת שלום, מדינות אחרות ילכו בעקבותיה.

אך מה אם המדינות האחרות לא ישיבו ידידוּת לידידותיות האמריקנית? מה אם יבחרו לא לשתף פעולה עם המוסדות הבינלאומיים ויעדיפו להתחרות על עמדות כוח מדיניות, כלכליות וצבאיות? מה אם – כפי שאכן עשו רוסיה וסין – הן ישתמשו במשא-ומתן בחסות האו"ם כדי לגרור רגליים בשיחות הגרעין עם איראן ועם קוריאה הצפונית או למסמס את השיחות, ויתמכו במדינות כגון סוריה הנותנות חסות לטרור? מה אם הן תיזומנה בעצמן התערבות צבאית לסילוק ההשפעה המערבית, כפי שנעשה ביַמֵּי סין ובאוקראינה?

שתי המסורות האחרות, הריאליזם והלאומיות, מעריכות שאכן כך תנהגנה מדינות אחרות. הריאליסטים והלאומיים סבורים שתמימות היא לחשוב שאמריקה יכולה להפיץ את הדמוקרטיה בעזרת קשרים כלכליים ומוסדות בינלאומיים. הם מבינים אל לבן של המדינות ההודפות את הפולשנות המערבית. למה שרוסיה תיתן לאוקראינה להצטרף לנאט"ו, אם יש למוסקבה בסיסים ימיים בקְרים? למה שסין תימנע מלפטרל בימים אשר לחופה? העולם מבולגן, והריאליסטים והלאומיים אמרו תמיד שאמריקה צריכה לקבל את העולם כפי שהוא, לא כפי שאולי היינו רוצים שיהיה. המדינות האחרות מוקירות את עצמאותן ואת צורת המשטר שלהן כפי שאנו מוקירים את שלנו, ולא-פעם הערכים שלהם ושלנו מתנגשים. אי אפשר לשנות את פנימן של מדינות; הדמוקרטיה היא מערבית, לא אוניברסלית; והזירה הבינלאומית הייתה ותהיה זירה של תחרות מבוזרת ושל אנרכיה שאפשר לנהלה רק באמצעות שילוב מושכל בין ביטחון ומדינאות.

בהשפעת האינטרנציונליזם הליברלי, אמריקה יוצאת מגדרה לשנות את העולם, מתוך תקווה להפחית את השימוש בכוח צבאי ולהכפיפו לבקרה רב-לאומית. בהשפעת הריאליזם והלאומיות לעומת זאת, אמריקה מתגדרת בתחומיה, מתרכזת בהבטחת יציבות ובמגננה צבאית מוגבלת, ונמנעת מלפעול להרחבת החופש בעולם. כל עשייה אינטרנציונליסטית נהדפת בידי מדינות אחרות, והדבר מעלה בסופו של דבר את המחיר הצבאי. כל נסיגה ריאליסטית או לאומית נענית בהתגברות האנרכיה בעולם ובמתקפות נוספות על ארצות-הברית או על בעלות בריתה – מתקפות שנזקן היה פוחת אילו שמרה ארצות-הברית על נוכחותה בחו"ל ואילו הייתה מקדימה לפעול.

הגישה הרביעית

הגיע הזמן לגישה רביעית, שתפרוץ את המעגל. היא לא תפתור מיד את כל הבעיות, אבל בטווח הארוך היא עשויה לחזק את מעמדה של ארצות-הברית ולמתן את הסחרור. גישה זו משלבת בין המחויבות של האינטרנציונליזם הליברלי להפצת הדמוקרטיה ולתיקון העולם, לבין כלֵי העבודה של הריאליזם המגבים את הדיפלומטיה בכוח צבאי. שילוב זה של הפצת חופש ושימוש בכוח יוגבל למדינות הגובלות במדינות חופשיות, בייחוד באירופה ובאסיה, ולא יינקט "בכל אומה ובכל תרבות". הוא גם ינקוט פעולות צבאיות לצורך פשרות מדיניות החותרות אל החופש – אך לא לשם ניצחון צבאי שבעקבותיו כיבוש ובניין-אומה אינסופי. שאפתנות מוגבלת זו, שאפשר לכנותה אינטרנציונליזם שמרני, שמה לה ליעד עולם שיש בו מדינות לאום דמוקרטיות ריבוניות ובעלות כוח צבאי, החיות בשלווה ומקיימות תחרות כלכלית בריאה – ואינה מפקידה אינטרסים חיוניים של ביטחון לאומי בידי מוסדות בינלאומיים.

זו הייתה גישתם של הנשיאים טרומן ורייגן: הנשיא שפתח במלחמה הקרה, והנשיא שניצח בה. הם לא חששו לסייע לקידום החופש בעולם, והם גיבו בכוח צבאי את הדיפלומטיה שלהם במשאם ובמגעם עם משטרים סמכותניים. אך הם גם ידעו לסייג את הגישה הזו. הם העדיפו לקדם את החופש במדינות הגובלות במדינות חופשיות באירופה ובאסיה, ולא בכל מדינה באמריקה הלטינית, במזרח התיכון ובאפריקה. והם צברו כוח צבאי והשתמשו בו כמנוף לא להבסת יריביהם, אלא כדי להגיע להסדרים שיגדילו את מידת  החופש במדינות רודניות.

כיצד תתמודד גישה כזו עם אתגרי זמננו? הנה כך.

ראשית, ארצות-הברית צריכה לדבוק בתפקידה כמגדלור עולמי של חופש. עולם שיש בו יותר מדינות דמוקרטיות הוא בלי ספק עולם בטוח יותר לאמריקה. אם אינכם משוכנעים בכך, השוו בין אירופה ויפן של 2014 לאירופה ויפן של 1914. אלמלא המאמץ לחולל דמוקרטיזציה בגרמניה וביפן, העולם היה דומה היום לעולם של 1914 או 1940: אמריקה הייתה מוקפת מדינות העוינות אותה באופן אידיאולוגי.

מאז 2006 פוחת מספרן של המדינות החופשיות, והעולם שוב נסוג אל עבר העריצות. בשנת 2014, מספר המדינות שנעו לכיוון רודני היה גדול כפליים ממספר אלו שהחופש בהן גבר. טורקיה, מצרים, רוסיה וסין – כולן נסוגו אחור. על פי דו"ח מצב החופש בעולם 2015, "התקבלות הדמוקרטיה כצורת המשטר הדומיננטית בעולם, ובנייתה של מערכת בינלאומית על אדנֵי אידיאלים דמוקרטיים, נמצאות עתה בסכנה גדולה יותר מבכל 25 השנים האחרונות".

משטרים סמכותניים הם המקור העיקרי לאלימות בעולם. הם מחסלים יריבים מבית ומשתלטים על שטחים מחוץ; עיינו ערך ולדימיר פוטין ברוסיה ושי ג'ינפינג בסין. התרחבות השפעתם פירושה הפחתת היציבות בעולם. המדינות השכנות אינן יכולות להתעלם, והן מיישרות קו. הונגריה נעשית ידידותית יותר כלפי מוסקבה, טורקיה מתרחקת מישראל ומנאט"ו, קוריאה הצפונית מגדילה את תלותה בסין, ועיראק פונה לשותפות עם איראן.

הסכמה-שבשתיקה לדיכוי מפוגגת את החופש. להוריד עכשיו את הראש, לרדת לקווי ההגנה ולוותר על הקרב לקידום החופש בחו"ל, פירושם לחכות בחיבוק ידיים להידרדרות העולם אל המלחמה הבאה. כך היה תמיד.

אך מנגד, פעילות אמריקנית רצינית להגדלת מספר המדינות הדמוקרטיות תיתקל בהתנגדותם של משטרים רודניים. להבדיל מהאינטרנציונליזם הליברלי, האינטרנציונליזם השמרני אינו מצפה ממדינות סמכותניות לשיתוף פעולה בזירה הדיפלומטית ובמוסדות הבינלאומיים. הוא מצפה שהן יתנגדו בכוח. מדינות סמכותניות אלו תופסות בעיות המשותפות להן ולמדינות אחרות – כגון שינוי האקלים, הצורך בצמיחה כלכלית ומניעת הפצת נשק בלתי קונוונציונלי – לא כנושאים משותפים שיש להם רק פתרון אחד (כמו תשבץ), אלא כתחרות בין פתרונות פרטיים של הצדדים (כמו שחמט). רוסיה מתנערת ממחויבותה שלא לתקוף את אוקראינה (מחויבות שניתנה במסגרת הסדרי האי-הפצה, כי אוקראינה ויתרה ב-1994 על נשקה הגרעיני) – מפני שסיפור קרים וערעור היציבות במזרח אוקראינה חשובים לה יותר מכפי שחשובה לה עצמאותה של אוקראינה. סין גוררת רגליים בנושא פליטת הפחמן והפסקת תכנית הגרעין של קוריאה הצפונית מפני שיותר מכך חשובות לה צמיחתה הכלכלית שלה והישרדות המשטר הצפון-קוריאני.

רוסיה וסין משתמשות באו"ם לצורך הגבלת זכויות האדם, לא לקידומן. הדיפלומטיה הרב-צדדית מחזקת את שלטון החוק, אבל השאלה האמתית היא: החוק של מי? פשרות סדרתיות עם משטרים סמכותניים במוסדות הבינלאומיים יכולות לקדם חוקים שמגבילים זכויות אדם לא פחות מכפי שבכוחן לקדם חוקים המגדילים אותן.

כוח צבאי בשירות הדיפלומטיה

כדי שמגעיה של ארצות-הברית עם מדינות סמכותניות יישאו פרי, נדרש אפוא כי היא תגבה את הדיפלומטיה בעוצמה צבאית. עליה להפעיל מנופים צבאיים לפני המשא ומתן ובמהלכו, ולא רק לאחר שהוא מתפוצץ. אם כוח צבאי יופעל רק לאחר כישלון משא ומתן, מדינות לא דמוקרטיות ימשכו את המשאים והמתנים עד שישיגו את מטרותיהן באלימות מחוץ למשא ומתן.

דיפלומטיה מזוינת אין פירושה התערבות צבאית ישירה ושינויי משטרים כתחליף לדיפלומטיה. התערבות צבאית ישירה, הכרוכה בהפלת משטר ובהזרמת הון עתק לבניין-אומה, נשמרת (בצדק) כמפלט אחרון למקרה שהמשא ומתן נכשל. עם זה, דיפלומטיה מזוינת גם אין פירושה סילוק המנופים הצבאיים מן השולחן עד תום המשא ומתן. שלא כדברי אובמה, אין כאן "בחירה בין דיפלומטיה לבין סוג כלשהו של מלחמה". הדיפלומטיה משקפת את מאזן הכוחות הצבאיים שמחוץ לחדרי השיחות. כדי שהדיפלומטיה תהיה יעילה, נדרשת לה מעטפת בדמות פריסה ותמרון של כוחות צבאיים מועטים. כך משכנעים את היריב להתייחס למשא ומתן ברצינות. יש בכך גם משום קלף מיקוח בשיחות. בדיפלומטיה מזוינת מוצלחת עושים שימוש מוקדם בכוח קטן כדי לחסוך שימוש מאוחר בכוח גדול.

רונלד רייגן היה אשף הדיפלומטיה המזוינת. הוא בנה את כלי המגן של ארצות-הברית לפני שהחל בשיחות עם ברית-המועצות, והשתמש בהתערבויות צבאיות סמויות וקטנות – לוחמי חופש באפגניסטן, באמריקה התיכונה ובדרום אפריקה – כדי למנוע ממוסקבה לצבור יתרונות צבאיים מחוץ לחדרי השיחות. נוסף על כך, הוא פרס טילים גרעיניים לטווח בינוני במערב אירופה, כדי לתת מענה לטילי האס-אס-20 שהסובייטיים פרסו במזרח אירופה, והשיק את יוזמת ההגנה האסטרטגית ("מלחמת הכוכבים") כדי לשכנע את ברית-המועצות שלא תוכל לנצח במרוץ חימוש מורחב. הוא הסתלק משיחות דיפלומטיות בקיץ 1982 (מה שמכונה "ההליכה ביער") ושוב בסתיו 1986 (בריקיאוויק), לנוכח חוסר-נכונות סובייטית. הפריסה המוקדמת של כמה מאות טילים מנעה את התפתחות הצורך בסדרה גדולה הרבה יותר של כלי נשק גרעיניים. וההיצמדות ליוזמת ההגנה האסטרטגית שמה קץ למלחמה הקרה ולחשש מפני אפוקליפסה גרעינית.

הנשיא אובמה מפעיל דיפלומטיה "בלתי מזוינת". קחו לדוגמה את השיחות שלו עם איראן. הוא יזם אותן בשעה שקיצץ בתקציב ההגנה והוציא את כוחות ארצות-הברית מעיראק. ואז, עם תקציבים מקוצצים, הוא "הסב" כלי שיט צבאיים אמריקניים מהמזרח התיכון לאוקיינוס השקט. העיצומים הכלכליים שהורעפו על איראן לא גובו באיום אמין בשימוש בכוח אם איראן לא תפסיק את תכנית הגרעין שלה. איראן חזתה בנשיא אמריקני שאיבד שליטה על תקציב הביטחון שלו בתהליך הפקעה רשלני, שהיה להוט לצאת מעיראק, ושמצב הכוחות האמריקניים באוקיינוס השקט עניין אותו יותר ממצב כוחותיו במזרח התיכון.

אובמה גם מיעט לפעול נגד התוקפנות האיראנית מחוץ להיכלי המשא ומתן. הוא סירב לתמוך באופוזיציה הסורית שעה שאיראן הכפילה את תמיכתה ברודן הסורי. הוא כשל בהתמודדות עם התגברות ההשפעה האיראנית בעיראק כאשר מסמס את השיחות על הסכם מעמד הכוחות בין ארצות-הברית לעיראק, בעיקר מפני שהממשלה השיעית בבגדאד ראתה את טהרן כשותפה עתידית מוצלחת יותר מוושינגטון. לאחרונה ממש, בתימן, המורדים נתמכי איראן תפסו את השלטון, ואובמה הגיב בהסגת כוחות הקומנדו האמריקניים ובהפסקת תכנית המזל"טים נגד אל-קאעידה בחצי האי ערב, תכנית שקודם לכן הוא נופף בה כתכנית מופת.

ומזיק מכול, אובמה תִחְזֵק מריבה מרירה עם בת-בריתה הדמוקרטית העיקרית של ארצות-הברית באזור, ישראל. המדינה היחידה במזרח התיכון שהינה חופשית לגמרי קיבלה מארצות  הברית לא יד מושטת אלא אצבע צרדה. ההסכם החדש עם איראן איננו חוסם בפני איראן שום נתיב להשגת נשק גרעיני, אף שאובמה טוען כך. הוא רק מקפיא את כל הנתיבים הללו ומשמר אותם – וזאת אפילו אם איראן תעמוד בכל מילה בהסכם לכל אורך חמש-עשרה השנים הקרובות. זכרו נא כמה היטיבו מערכות פיקוח בינלאומיות קודמות לגלות ולעצור תכניות גרעין בקוריאה הצפונית ובעיראק. לישראל אין שום אמון בהסכם הזה, ובְדין, מפני שגם לו היה ההסכם נסבל, אין סיכוי שהיה מיושם בסביבה המזרח-תיכונית הנוכחית. הדיפלומטיה לכודה בסבך גורמים צבאיים; איראן מתדלקת "טבעת אש" סביב ישראל: מחַבּלֵי חיזבאללה בלבנון, הרדיקלים של חמאס בעזה, מקצועני הרצח של אסד בסוריה, ארגוני טרור בסיני, ואחרונה המורדים החותים בתימן. איך אפשר לצפות ממדינה הנתונה בתוך טבעת כזו לקבל הסכם גרעין רב-סכנות? המצב בשטח פועל מדי יום לטובת איראן, ובכל זאת אובמה דבק בבדָיה שההסכם הוא נקודת מפנה שתמתן את התנהגותה התוקפנית של איראן ותוביל לעידן של שלום במזרח התיכון.

הנשיא רייגן ציין פעם עובדה חשובה מאוד באשר למשאים ומתנים. אי אפשר להשיג בהם שום דבר שאיננו מגובה בתנאי השטח שמחוצה להם. תנאי השטח במזרח התיכון כיום אינם הולמים בשום אופן הסכמים בני קיימא הקשורים בתכניות גרעין או בשלום בין ישראל לערבים.

אובמה לא יודע לנהל משא ומתן

במשאיו ומתניו, אובמה כמעט שאינו משתמש במנופים צבאיים או בהסתלקויות המבהירות את הקווים האדומים שלו. אדרבה, יש לו הרגל לוותר על מנופים אלה עוד לפני שהוא מתיישב לשולחן השיחות. הוא ביטל את תכנית ההגנה מטילים במזרח אירופה כמחווה של רצון טוב במסגרת ה"אתחול" שלו עם רוסיה. עכשיו הוא ויתר על העיצומים הכלכליים, המנוף היחיד שהוא השתמש בו נגד איראן, דווקא ברגע שהן התחילו להכאיב לאיראנים באמת. אשר לקווים אדומים, בסוריה הוא נעלם כשאסד חצה קו אדום מוכרז והשתמש בנשק כימי, וכעת מתברר ממידע מודיעיני שאסד לא חדל לעשות זאת למרות כל ההתערבויות הבינלאומיות הפולשניות כביכול.

לכל אורך הדרך, הדיפלומטיה של אובמה היא נטולת שרירים. אפילו מזכיר המדינה ג'ון קרי מסכים. "זכרו", העיד, "העיצומים לא עצרו את התפתחותה המתמדת של תכנית הגרעין האיראני. כבר יש להם מה שהם רוצים. הם קיבלו אותו לפני עשר שנים או יותר". זה סימן מובהק לכך שהשיחות לא היו על עצירת תכנית הגרעין האיראנית אלא על קבלתה.

אין בכל הדברים הללו כדי לומר שהאפשרות היחידה שנותרה הייתה, או הינה, פלישה לאיראן. לא זה העניין. אבל אפשר היה להפגין יותר קשיחות וכושר עמידה ולהוביל, במקום להיגרר אחר בנות ברית. כך עשה רייגן בעניין ברית-המועצות. צריך היה להעלות עוד ועוד את המחיר שאיראן משלמת על דבקותה במדיניות החוץ התוקפנית שלה, ולהניח למחירי הנפט הנופלים להפיל איתם את בעלי הקו הנוקשה בטהרן. זו הייתה האסטרטגיה המצליחה כלפי ברית-המועצות במחצית השנייה של שנות השמונים.

הדרך חזרה לתצורת-כוחות טובה יותר במזרח התיכון, כזו שעשויה לסייע להגעה להסכמי שלום, עוד ארוכה. מחיריה של דיפלומטיה בלתי מזוינת אף פעם אינם מתבררים מיד. הם מאמירים עם הזמן. מדיניות האיפוק המופרז של אובמה זרעה אולי זרעי אלימות שינבטו בשנים הבאות.

באי-השימוש במנופים צבאיים במהלך משא ומתן יש אפוא סיכון – אבל גם בשימוש בהם. עלינו להודות בכך. אחרי וייטנאם, עיראק ואפגניסטן צריך להיות ברור שהעם האמריקני אינו מחבב מלחמות ארוכות וחסרות אבחנה. המפתח להצלחה הוא הכפפת השימוש בכוח צבאי למשמעת רצינית ושיטתית. זה לא קרה בימי בוש ואובמה. שיקענו את עצמנו עד צוואר בקידום הדמוקרטיה בארצות רחוקות כעיראק ואפגניסטן, ובינתיים הפחתנו את סיכויי החופש במדינות שבִּסְפַר העולם החופשי: באוקראינה, בטורקיה, ואולי יתברר שגם בקוריאה הדרומית.

בעתיד, ארצות-הברית תצטרך להדוף איומי טרור מאזורים רחוקים, אך להגדיל את השקעתה בהרחבת החופש בעיקר באזורים קרובים יותר, אזורי הספר של העולם החופשי. פירוש הדבר אימוץ אסטרטגיה הגנתית בצפון אפריקה, במזרח התיכון, בדרום אסיה ובדרום-מזרחה, ואסטרטגיה התקפית באירופה ובמזרח אסיה.

האסטרטגיה ההגנתית מתמקדת באיומים ספציפיים. ארצות-הברית פלשה לאפגניסטן כדי להדוף את איום הטליבאן, וחידשה את המלחמה בעיראק כדי להדוף את איום דאע"ש. אולם משנהדפים האיומים צריכה ארצות-הברית לצאת מהארצות הללו, אפגניסטן ועיראק בדוגמה שלנו, בתוך שנתיים-שלוש לכל היותר. טביעת הרגל האמריקנית במקומות כאלה יכולה להיות גסה או קלה, על פי הצורך, אך היא חייבת להיות מהירה. מדוע? מפני שהסיכוי לבנות דמוקרטיה בת-קיימא במדינות הללו הוא מזערי. הן אינן גובלות במדינות חופשיות, ואין בקרבתן בנות-ברית דמוקרטיות ושווקים חופשיים חזקים די הצורך לסייע בהתפתחות דמוקרטיה. (וייטנאם היא מקרה דומה מן העבר).

המטרה במדינות אלה צריכה להיות ערעור כוחם של הטרוריסטים. האמצעים הם שילוב של שיתוף פעולה עם הממשלות המקומיות (גם אם הן לעתים קרובות עריצות) ושל התערבויות קצרות וחוזרות מבחוץ אם הממשלות קורסות או אינן מצליחות לדכא את האיום. כאשר ישנן באזור דמוקרטיות יציבות – ישראל במזרח התיכון, הודו בדרום אסיה – ארצות-הברית צריכה להבטיח שפעולותיה לא תסכנה את ביטחונן. אין שום היגיון בלחימה באיומי טרור באיראן ובפקיסטן אם היא מחלישה דמוקרטיות ידידותיות כישראל והודו.

בזמנים שקטים יותר צריכה ארצות-הברית להושיט למדינות אלו סיוע, לספק להן ייעוץ צבאי, ולנסות להובילן לקראת שיפור הדרגתי של המשטר – לקראת יצירת ממשלה סקטוריאלית פחות בעיראק ובאפגניסטן ודכאנית פחות במצרים. אולם כאשר ארצות-הברית כובשת מדינות כגון אלו ושוהה בהן לאורך זמן כדי ליצור דמוקרטיה מושלמת, וכעבור עשר שנים מגלה שהממשלה המקומית שהקימה אינה דמוקרטית יותר או יציבה יותר מכפי שהייתה במלאת לה שלוש, הציבור האמריקני מאבד את תאבונו להתערבויות צבאיות כלשהן – עד שארצות-הברית שוב חוטפת מכה.

האסטרטגיה ההתקפית, לעומת זאת, תתמקד לא רק באיומים אלא גם בהזדמנויות לחופש. איומים והזדמנויות אלו גדולים במיוחד באזורים העיקריים הגובלים במדינות חופשיות. כיום אלה הן בעיקר רוסיה הגובלת באירופה החופשית וסין הגובלת באסיה החופשית. אם יושג באזורים אלה חופש, ואם יאבד בהם, הרווחים וההפסדים יהיו גדולים במיוחד: פריצות דרך גדולות, כגון סוף המלחמה הקרה, או מנגד מלחמות קטסטרופליות, כגון שתי מלחמות העולם. על כן, ארצות-הברית ובנות בריתה, ולצדן מעצמות כלכליות וצבאיות סמוכות, מדינתיות ובין-מדינתיות (נאט"ו, האיחוד האירופי, יפן), צריכות לא רק להדוף את האיומים על גבולות אלה, אלא גם להתמיד במאבק על החופש עד הניצחון. במובן זה, המערכות הקריטיות כיום הן אלו המתחוללות באוקראינה, בטורקיה ובחצי האי הקוריאני, לא בעיראק ולא באפגניסטן.

הייתה זו אפוא טעות לפלוש לעיראק בלי תמיכת טורקיה, שהייתה אז מדינה בתהליכי דמוקרטיזציה הגובלת בנאט"ו. וכיום טעות היא לטעון כי "אסור שאוקראינה תהיה עמדה קדמית של צד אחד במלחמתו בצד האחר". אוקראינה איננה מדינת חיץ בולמת זעזועים, ממש כפי שגרמניה לא הייתה כזו במלחמה הקרה. להפך: אוקראינה היא לב לבו של המאבק הגיאו-פוליטי על החופש באירופה. כפי שאמר לאחרונה ל'וושינגטון פוסט' ארסני יאצניוק, ראש ממשלת אוקראינה: "על הפרק עומדים ערכי הליבה של העולם החופשי. אם ניפול, זו תהיה מפלה לעולם החופשי כולו". בנות הברית המערביות צריכות לספק לאוקראינה נשק הגנתי וסיוע כלכלי, לא למען הניצחון בעימות הצבאי עם הבדלנים הפרו-רוסים, אלא למען ייצוב הזירה הצבאית שמחוץ לשולחן הדיונים. רק כך תתייחס רוסיה לדיונים ברצינות, ותסכים לתחרות שלֵווה על לבה של אוקראינה בין החלופה האירופית לחלופה הרוסית. כמו גרמניה ב-1990, גם לקייב יש זכות להיות חופשייה ולבחור לה את בנות בריתה.

כך גם בקוריאה המאוחדת, בהגיע היום. קוריאה הדרומית נעה כיום מבחינה כלכלית לכיוונה של רוסיה, ומבחינה מדינית מתרחקת מיפן. שתי ההתפתחויות הללו מחלישות את עתיד החופש בחצי האי הקוריאני. כאשר תתאחדנה שתי הקוריאות, זה יקרה תחת בקרה דמוקרטית של יפן וארצות-הברית ומתוך ברית רעיונית איתן – או לחלופין מתוך היסחפות חריפה אל עבר סין, השכנה החזקה והסמכותנית. באזורי הסְפָר העיקריים של העולם החופשי, החופש עשוי להתקדם ועשוי להיסוג; והשלמה מתמשכת עם הרודנות באזורים אלה מגדילה את הסיכויים למלחמה.

איך להפיץ את הדמוקרטיה?

עלינו לאפשר דמוקרטיה, לא לכפות אותה. ולבסוף, כשאנו חושבים על קידום דמוקרטיה במדינה הגובלת במדינה דמוקרטית, עלינו להחליט למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "דמוקרטיה". הנשיא רייגן חשב רבות על שאלה זו בימי המלחמה הקרה. בווסטמינסטר, ב-1982, הוא אמר שקידום דמוקרטיה פירושו מעל לַכול קידום של בחירה. הוא דחק במדינות שותפות "לבצר את תשתיות הדמוקרטיה: עיתונות חופשית, חופש התאגדות, מפלגות חופשיות, אוניברסיטאות חופשיות, כל מה שמאפשר לאנשים לבחור את דרכם שלהם ולטפח את תרבותם שלהם וליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום".

אמריקה, בהיותה הרפובליקה הליברלית הגדולה הראשונה בעולם, ראתה לה ליעד להוכיח לעולם שדמוקרטיה אפשרית בכל תרבות, ושגם מדינות אחרות יכולות לבחור בה בהתבסס על המסורות המקומיות שלהן. כדברי הארווי מנספילד, איש הארוורד: "הפטריוטיזם האמריקני אמר תמיד לבני עמים אחרים לא 'אנחנו טובים מכם מטבענו' אלא 'גם אתם יכולים להשיג זאת'. יש כאן גאווה ומסורת שמרניות, מעורבות בהכלה וחדשנות ליברליות".

לכל ארץ יש מסורות של חירות הנאבקות במסורות של דיכוי. חשבו על המאבקים בארצות-הברית נגד הקולוניאליזם הבריטי, העבדות, חוקי ההפרדה הגזעית ואפליית הנשים. ארצות-הברית התייחדה לא בכך שהייתה מושלמת, אלא  משום שהיה בה פוטנציאל: ניתן בה מרווח פעולה ושכנוע לקבוצות המתנגדות למדיניות קיימת. אוקראינה של היום אולי איננה דמוקרטיה למופת יותר מכפי שהייתה אמריקה בשנת 1850, אבל היא נותנת מקום למפלגות מנוגדות; ברוסיה אין להן מקום. די בעובדה זו להצדיק את זכותה של אוקראינה לקיים דיון פנימי ולהכריע בעצמה לאן מועדות פניה.

על פי התפיסה השמרנית-אינטרנציונליסטית, כל ארץ צריכה לשמור על ייחודה. לדמוקרטיה יש יותר מנוסחה אחת. הדרישה היחידה מכולן היא בחירה, ובחירה פירושה מפלגות בעלות השקפות מנוגדות המתחרות ביניהן ומעבירות זו לזה את השלטון בזירה ציבורית מוגנת, מקום שבו מתקיימים דברי תומס ג'פרסון כי "אפשר לסבול דעות שגויות כל עוד לתבונה ניתן החופש להתנגד להן". ממשלה מוסלמית בטורקיה או במצרים אינה יכולה לטעון שהיא דמוקרטית, אפילו אם נבחרה ברוב קולות, אם היא מעבירה חוקים המונעים מאחרים להיבחר. כך הוא גם באשר לאוליגרכיות סמכותניות במוסקבה ובבייג'ין.

העסקה עם איראן היא הניסוח הסופי של חזון מדיניות החוץ מבית מדרשו של אובמה. הוא מצפה כי הדיפלומטיה תפחית אלימות צבאית מצד מדינות כלפי חוץ ותשנה את התנהגותן השלטונית בבית פנימה. אלא שמגעים דיפלומטיים עם עריצים מובילים למלחמה, לא לשלום, כל עוד הם מתקיימים בלי גיבוי של כוח צבאי ואינם מעמידים כמטרה את הפצת החופש. יוזמותיו של הנשיא אובמה ביחסיו עם מוסקבה ועם בייג'ין הובילו להגברת האלימות במקום להפחתתה. יש לשער שכך יקרה גם עם יוזמתו האיראנית.

לדיפלומטיה המשלבת רדיפת חופש ומנופים צבאיים, ואשר מציבה לרדיפת-החופש שלה גבולות ברורים, יש ציפיות ריאליסטיות יותר. היא אינה מפקידה את הביטחון הלאומי בידי ארגונים בינלאומיים. היא מכבדת את ריבונותן של מדינות, משמרת אותן, ואינה מנסה להתעלות מעליה. חזונה הוא עולם מבוזר, המורכב ממדינות נפרדות וחמושות, עולם שהדמוקרטיות צומחות בו מלמטה למעלה ובעיקר במדינות הגובלות בדמוקרטיות קיימות, עולם שהשווקים החופשיים, ושאר מוסדות החברה האזרחית הדמוקרטית, פורחים בו מעבר לגבולות המדיניים. בעולם כזה, מדינות רודניות ייחלשו וילכו.

בקיצור – הֲפיצו את הדמוקרטיה, אך בעיקר היכן שהיא חשובה במיוחד: על גבולות העולם החופשי. הֱיוּ נכונים להפעיל כוח, כדי להבטיח שהיריב יתייחס למשא ומתן ברצינות, אך היו נכונים גם להתפשר, מפני שכוח צבאי הוא אמצעי ולא מטרה. הֲטיפו לדמוקרטיה, אבל לדמוקרטיה של בחירה ושל מסורות מגוונות המשמרת את הריבונות הלאומית ומטפחת חברה אזרחית גלובלית, ולא לביורוקרטיות בינלאומיות ריכוזיות. ומעל לכול, הֲבינו כי מלחמות נגרמות כאשר אמריקה שאפתנית מדי, וכאשר היא מאופקת מדי.

הנרי ר' נאו הוא פרופסור באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. בשנות ה-80' שימש נאו בתפקיד בכיר במועצה לביטחון לאומי בממשל רייגן. אנחנו מודים למגזין קומנטרי על הרשות לתרגם את המאמר.