אל תקראו לזה פסטיבל רבין

אם השב"כ יעשה את עבודתו, כנראה שלא נראה עוד רצח פוליטי בישראל. אך האם האג'נדות האנטי-דמוקרטיות נעלמו או שהן עדיין איתנו? 20 שנה לרצח רבין

ניסיון לחסל את הדמוקרטיה הישראלית; רבין ז"ל. צילום: פלאש 90

כמעט מיליון ישראלים, 44 מנדטים, בחרו בקלפי בשנת 1992 במפלגת העבודה והעניקו ליצחק רבין את ראשות הממשלה. יחד עם מרצ (12), ש"ס (6), ובתמיכה חיצונית של חד"ש ומד"ע הוקמה ממשלת ישראל ה-25.

רבין לא היה ראש ממשלה טוב. למעשה הוא היה ראש ממשלה כושל למדי. בזירה המדינית הוא חתם על הסכמי אוסלו עם יאסר ערפאת, שהביאו עלינו טרור פלסטיני קטלני וגבו מאיתנו מחיר עצום בנפש ובעוצמה בינלאומית; בזירה הכלכלית הוא הגדיל את הוצאות הממשלה, את קצבאות הילדים ואת הגירעון הממשלתי; ובזירה החברתית הוא נכשל באמירות קשות דוגמת "פרופלורים" (על מתיישבי הגולן) ו"הם לא מזיזים לי".

אך כל זה לא משנה כהוא זה את העובדה שרבין היה ראש ממשלה שנבחר בדרך דמוקרטית, וככזה הוא נהנה מלגיטימציה חד-משמעית ומוחלטת לבצע את מהלכיו המדיניים והכלכליים. זוהי דמוקרטיה, זהו עקרון הכרעת הרוב, גם אם לגורמים כאלה ואחרים נורא קשה לקבל זאת.

אל תגידו "פסטיבל רבין"

20 שנה חלפו מאז רצח ראש ממשלת ישראל.

שטוף במשיחיות ובהיבריס ירה יגאל עמיר ביצחק רבין, ומלבד העוולה המוסרית שבנטילת נשמתו של אדם, שם עמיר את חירותם ורצונם של אזרחי ישראל ללעג וקלס. העם בחר, אבל יגאל עמיר החליט אחרת. קולו של אדם אחד הכריע עשרות מנדטים.

הדמוקרטיה הישראלית אמנם הוכיחה חיוניות ובגרות יוצאות-דופן והשתקמה במהירות מהמשבר, אך הדברים היו יכולים להתגלגל אחרת לגמרי. אין לשער את התסכול שגורם רצח של מנהיג שנבחר בדרך דמוקרטית, והוא עשוי בקלות לערער את יסודות המשטר, להצית אש תמיד של איבה אזרחית, ואף להוביל למלחמות אחים. האם מישהו יכול להעריך מה יהיו ההשלכות אם חלילה יתנקש כעת איש שמאל בראש הממשלה נתניהו?

אלו דברים ברורים ופשוטים ואין בהם כל חידוש. ועדיין, למרות שמובן מאליו שאת יום השנה לרצח רבין יש להקדיש ל"חשבון נפש לאומי" – על אף הקלישאה – ולחיזוק יסודות הדמוקרטיה (במערכת החינוך, בטקסים, בתקשורת ועוד), נראה שהוא עבר תפנית של פוליטיזציה חריפה שמחמיצה את העיקר. משמאל – עצרות מפלגתיות בכיכר שמדגישות את "דרך השלום", את "מורשת רבין" ואת המיליטריזם של השלטון הנוכחי. מימין – הצגת "מורשת רבין האמיתית" של הסכמי אוסלו, הנסיגות ופיגועי התופת, והמון בדיחות על "פסטיבל רבין". וכך, במקום לקבל צביון לאומי-ממלכתי עמוק, הפך י"א בחשוון לעוד יום סקטוריאלי של התנגחויות שמאל-ימין.

הדיון עודנו רלוונטי

ואם לא פוליטיזציה ומפלגתיוּת, אז י"א בחשוון לכל הפחות עבר למחוזות השעמום והאדישות. אכן. קשה להימלט מן הבנאליות של עיסוק באירוע שכבר נכתב ונאמר עליו כמעט הכל. העיסוק בשאלה "האם רצח פוליטי נוסף אפשרי בישראל 2015" נראה מלאכותי, משעמם וגם הוא נדמה שמחמיץ את העיקר. הרי כמו אז כן עתה קשה להאמין שמעשה כזה יעלה על דעתו של מישהו במדינת ישראל, ואין ספק שאם כן אז מדובר באנשים קיצוניים שבקיצוניים שלא מייצגים איש מלבד את עצמם. במובן הזה, השאלה האם ייתכן רצח נוסף של ראש ממשלה היא יותר שאלה טכנית – עד כמה יהיו השב"כ ויחידות האבטחה שלו יעילים במלאכתם, ופחות שאלה חברתית-תרבותית.

ובכל זאת, קשה שלא להרהר בשאלה האם בסוגיא שלנו השעמום ותחושת הבנאליות, שלא לומר הזחיחות וההומור הנפרז, מוצדקים עד הסוף. רצח פוליטי בישראל אמנם תמיד יהיה מעשה קיצוני להחריד וחסר לגיטימציה ציבורית, אך סביר להניח שהמצע שאיפשר את גידולו של יגאל עמיר – אותה תודעה אנטי-ממלכתית ואנטי-דמוקרטית – עדיין נוכח בחיינו בצורה כלשהי, ומצריך התמודדות. בסופו של דבר, יש קו מחשבה עקבי שמחבר בין אי-כיבוד הדמוקרטיה והכרעת הרוב באמצעות סרבנות, למשל, ובין אי-כיבודן באמצעות רצח פוליטי. העקרון אותו עקרון, העצימות היא זו שמשתנה.

האם הלקח הופנם? אירועי עמונה. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
האם הלקח הופנם? אירועי עמונה. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

ההתנתקות כמשל

אז היכן נמצא בחברה הישראלית את הלך הרוח האנטי-דמוקרטי? רבים כבר היטיבו לזהות את חוסר הממלכתיות ואת אי-כיבוד הכרעת הרוב המצויים בשוליה השמאליים של המפה. מעמותות הפועלות להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל כדי לעקוף את רצון הבוחר, דרך מכתבי סרבנים, ועד אנרכיסטים המשליכים אבנים על חיילי צה"ל ומתסיסים את הפלסטינים – לשמאל הציוני יש די והותר עבודה בהקשר הזה.

עם זאת, בצדה הימני של המפה הישראלית יש לא פחות אתגרים כאלה, וכנראה שאף יותר. רצח פוליטי הוא כאמור לחלוטין מחוץ לתחום, אך צומחות אצלנו בהתמדה אג'נדות אנטי-ממלכתיות ואנטי-דמוקרטיות מובהקות.

למשל, ההתנתקות. האם אריק שרון טעה בתכנית ההתנתקות? בהחלט. טעות גמורה. אך האם הוא נהנה מלגיטימציה ציבורית-דמוקרטית למהלך? גם כן בהחלט. ובכל זאת, גורמים חשובים בימין קראו לסירוב פקודה ולכפיית ביטול התכנית על הממשלה הנבחרת. לדוגמא הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, שהכריז כי "חיילים ושוטרים יראי שמיים צריכים להבהיר כבר עכשיו למפקדיהם שכשם שלא יחללו שבת ולא יאכלו טרפות, כך לא ייעקרו יהודים מבתיהם". וזוהי רק דוגמא אחת מני רבות.

במאחז הלא-חוקי עמונה התעמתו אלפי צעירים (מלווים בחברי כנסת) עם כוחות הביטחון, והפעילו אלימות קשה מאוד כלפי המשטרה שבאה לפנותם. 49 שוטרים נפצעו מהשלכות אבנים וחפצים, בהם שוטר שנפצע קשה; ביישוב יצהר, לפני כשנה, מתיישבים התנגשו באלימות עם שוטרי מג"ב, השחיתו ג'יפים צבאיים ואף פרצו למוצב צבאי; בזמן הריסת בתי דריינוף בבית-אל, לפני חודשים ספורים, הושלכו חפצים על שוטרים שבאו לממש את צו ההריסה ומאות צעירים התנגדו באלימות למהלך; השוטרים הללו, מיותר לציין, הם אותם שוטרים שבימים אלה מחסלים ביעילות מחבלים ערבים רצחניים שדוקרים יהודים ברחובות; לפני כשנה השר אורי אריאל התפלל בהר הבית בניגוד להנחיות; ואתמול הכריזו פעילים כי לא יכבדו את החלטת ראש הממשלה בעניין הסטטוס-קוו. "הצהרת ראש הממשלה איננה מחייבת את עולי הר-הבית, ואיננה מחייבת כל יהודי נאמן…", קבע העיתונאי ארנון סגל.

האם ניתן להלום את התופעות הללו עם עקרונות הדמוקרטיה והכרעת הרוב? התשובה היא לא. אין דרך כזו. אפשר אמנם להתפלפל על מצבי קיצון של משטר רשע דמוקרטי אשר דורס אזרחים ומצדיק התנגדות אקטיבית, אך זה רחוק מלהיות המצב אצלנו. לעת עתה, נדמה שהסיפור הוא פשוט בתכלית. יש בקרבנו גורמים מסוימים שעבורם הדמוקרטיה היא כלי חביב כל עוד האג'נדות שלהם ממומשות באמצעותה; ממלכתיות למראית עין. אך מרגע שרצון הבוחר באמצעות נציגיו בממשלה מתנגש באותן אג'נדות אידאולוגיות, שלטון הרוב מושעה לטובת עקרונות נעלים יותר. יגאל עמיר ניסה לחסל את הדמוקרטיה הישראלית במעשה קיצוני ומופרע, האידאולוגים שלנו הורגים אותה ברכות.

אם אנחנו מאמינים שדמוקרטיה היא משטר של חירות המוביל לשגשוג, לצמיחה ולביטחון אישי ולאומי, ובד-בבד מחייב כיבוד מלא של הכרעת הרוב ותפיסה ממלכתית, אלו האג'נדות הפנים-ישראליות שעלינו להתמודד עימן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. בועז, אשמח לשמוע את דעתך בעניין –
    אם המדינה נכנסת לתחומים לא לה, כמו חלק מדיני תכנון ובניה, בהם אין קורבן, האם יש הצדקה לדעתך שלא לציית לחוק כזה, בניגוד לחוק אחר שיש לו קורבן (רצח, גניבה)

  2. בעיני יש פה בלבול של מושגים. השיטה הדמוקרטית לא מבטיחה כיבוד הכרעת הרוב ולהפך (וטוב שכך).

  3. נעצרתי ב"ונפעילו אלימות קשה מאוד נגד כוחות הבטחון". במזל גדול, ולא בזכות הנחיות הדרג המדיני ו/או הדרג הפיקודי, הקלגסים בעמונה לא רצחו אזרחי ישראל. הצדקה של אלימות שלטונית כזו תביא אותנו לד'מוקרטיה' סטייל תקופת הטרור בצרפת. שלטון העם בצורה מופתית.

  4. איזו אנטי-ממלכתית הרוזה פרקס הזו. איך היא לא מקיימת את ההוראות . אנטי-דמוקרטיה במיטבה.

  5. אני לא יכול לומר שאני מחסידיו ואוהביו המדינית של דרך רבין, אבל האם לראש ממשלה אין זכות להחליט על מדיניות שהוא מאמין כמו במקרה של גוש אמונים וסיבסטיה כשהוא מבקש מהם להתפנות מאותה נקודה???

  6. אני חולק על דעתו של כותב המאמר.
    רק במשטר דיקטטורי אסור לסרב פקודה – כי יהרגו אותך.
    במשטר דמוקרטי מותר – והסרבן ישא בתוצאות (כלא וכו')

  7. מה שהכותב מספר הוא לא הכרעת רוב אלא דיקטטורת רוב. דמוקרטיה היא שלטון הרוב תוך שמירת זכויות המיעוט.

    " אני אחראי לביטחונו של 98% מהעם"

    זאת אמירה שתאימה לדיון של קניבלים "את מי מחברי הקבוצה נאכל לארוחת ערב?" .
    אין בין זה לדמוקרטיה שום דבר.

  8. גירוש אזרחים שלא חטאו ולא היו חלק מעם שפתח במלחמה הוא פשע נגד האנושות.

    הכותב מסלף קשות גם את מה שקרה בפוגרום עמונה, וניכר שלא קרא את ספרה המצויין של ענת רוט על מה שהיה שם.

    כנראה שהכותב מתבלבל גם בין דמוקרטיה לדיקטטורה. בדמוקרטיה יש גבול לשלטון הרוב. טיהור אתני, שבעה בגוש קטיף, עבר את הגבול הזה בהרבה. אני מקווה שיעמדו לדין את יוזמי הגירוש הנתעב ואת מבצעיו.

  9. לבועז, אני זוכר את מאמרך הראוי לציון "להיות ליברל שמרן – הצד השני של המטבע" ובו כתבת כיצד הליברליזם משתלב דווקא עם שמרנות ועם שינויים הדרגתיים של החברה בזכות החברה עצמה ולא עם רדיקליזם הכופה שינויים בחברה בכח דרך מוסדות המדינה. האפשרות האחרונה היא מה שנעשה בימי רבין כמו גם בתוכנית ההתנתקות וגם ביבי כמישם מדיניות של השמאל מבצע זאת למעשה.

    המאמר הנוכחי נראה כמו נסיון לא מוצלח לתת דוגמא נוספת לליבאליזם שמרני, ובו אתה מטיף לאקטיביזם "מרוסן" לשם הבאת תוצאות פוליטיות רצויות. הפעם נראה שהתבלבלת בין התנגדות לכך שהמדינה תיכפה בכח את הדינמיקה החברתית הרצויה לה (כמובן שאם מישהו רוצח או גונב , על המדינה להתערב גם להתערב) לבין מצב בו האזרחים "אלימים" כנגד המדינה המפרה את עקרונות הליברליזם. וכבר הזכירו בתגובות שלפניי את רוזה פארקס או את אלו שהתנגדו לאלימות השוטרים בעמונה- אלימות שקיבלה גיבוי מהמדינה.

    חשוב שנזכור כי בעוד שבטוטליטריזם מרחב הפעולה של הרשויות הוא רחב ואילו של האזרח מצומצם, הרי שבליברליזם מרחב הפעולה של האזרח הוא רחב ואילו הרשויות הן אלו שמרחב הפעולה שלהן צריך להיות מצומצם כדי שהמדינה תוכל עדיין להיחשב ליברלית. למשל, אין יותר מדי חוקים שהכנסת יכולה לחוקק בלי שהמדינה תהפוך ללא ליברלית ואין יותר מדיי מרחב של פסקי דין אפשריים מבלי שמערכת המשפט תיחשב לשרירותית או לא צודקת (שזה נוגד את הליברליזם) .

    אם הליבראליזם השמרני דורש בעקרון מהמדינה לכבד את הדינמיקה החברתית הטבעית ולתת לזמן לעשות את שלו בקשר לשינויים הראויים להיעשות (חוץ ממקרים הדורשים התערבות מיידית כגון מעשי רצח וכו'), הרי שבמחינת היחס לאלימות או עוולות קשות מצד המדינה אידיאולוגיה זו דורשת שהאזרחים יגיבו כמה שיותר מהר ובנחישות לנוכח טוטליטריזם מדינתי. אחרת יש שתיקה אל מול עוול.

    1. אחת התגובות היותר מטומטמות שיצא לי לקרוא בימי חיי

  10. האתגר הוא מציאת הכלים שיאפשרו לדמוקרטיה להגן על עצמה במגבלותיה היא

  11. אני מתקשה לא לראות ביום שכל מהותו קרנבל של פוליטיזציה מתובלת חלקם אפילו גסים כמחייב אותי, סליחה