אל תחששו מעלבונות: יגיל הנקין מסכם שבעה

יגיל הנקין מסכם את ימי השבעה על איתם ונעמה, ומבקש שתיקחו לתשומת הלב מספר תובנות לא שגרתיות על עלבונות, רגישויות, וכמה אנשים מנוולים

אנשים נפלאים הגיעו מכל הארץ; ימי השבעה בבית משפחת הנקין. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

לאחרונה, בנסיבות מצערות ידועות, פגשתי בערך את כל עם ישראל, או לפחות כך נדמה לי. היה אפשר למצוא מסייעים או מבקרים מימין ומשמאל: את חבר הכנסת מוטי יוגב, שהעמיס על עצמו את כל ארגון ההלוויה, חסך לנו את העבודה והמשיך בכך אפילו כשנאלץ לנסוע צפונה להלוויית קרוב משפחה משלו באותו יום ממש; עיתונאים טובים ועיתונאים טובים פחות, כאלה שאני מכיר להם תודה על הרגישות וכאלה שאני לא מעוניין להכיר יותר, ראשי מפלגות שונים, מזכ"ל שלום עכשיו, רבנים, שרי אלפים ושרי מאות, אנשי רוח, אנשי הבל, משלחת דרוזית נכבדה והמוני אנשים לא פוליטיים, כולל אחד שלא הכיר אותנו אבל נסע ממצפה רמון לנריה, כדי להביע את השתתפותו בצער ומיד חזר למצפה רמון.

בנקודה הזו אני אמור ככל הנראה לפצוח בקיטורים נמרצים אודות עם ישראל הנ"ל. הרי, כפי שיודע כל מי שיש לו פייסבוק, אנחנו חיים בעידן ההיפר-רגישות. עידן שבו אסור לשאול שום דבר, וכל שאלה הריהי עלבון. עידן שבו חוסר טאקט או אפילו שאלה תמימה שהנשאל לא חפץ בה היא עילה למלחמת עולם ולפוסט מרובה לייקים ושיתופים עד מאוד; כל נושא הוא עילה ל'אזהרת טריגר' (אזהרת טריגר: שימוש באזהרות טריגר הוא אידיוטי), על מנת למנוע פגיעה בנפשנו הרכה, והרעיון של 'מיקרו אגרסיות' – לצורך העניין, כל דבר שהוא שיכול לפגוע במישהו אם הוא מחליט להיפגע ממנו – הופך מנונסנס מונטי-פייטוני למציאות יומיומית באוניברסיטאות עילית.

ואם מחפשים זמן להיעלב, אין זמן מוצלח כמו השבעה. הרי בשבעה על זוג שנרצח באים במגע עם אלפי אנשים, חלקם לא מוכרים ולא מכירים, ואין סיכוי שכולם יקלעו לרצונם של האבלים. בתוך כל עם ישראל יש גם את האנשים שלא ברור אם הם רצו לנחם אותנו או את עצמם; האנשים שמציעים הצעות סיוע מוזרות (היו כמה באמת באמת מופלאות, לצד הרבה יותר הצעות סיוע 'רגילות' ומועילות); האנשים ששואלים שאלות שאני לא מוכן לענות עליהן ושלא היו צריכות להישאל מלכתחילה, ואז מתעקשים ושואלים שוב; האנשים שמדברים כשאני רוצה לשתוק; וגרועים מכולם האנשים שלמרות הפצרותי לא הביאו לי כדור פיזיו קטן כדי שאוכל לקפץ עליו ולהביך מנחמים במקום לשבת על כיסא כנהוג (הסתדרתי – ישבתי על סוס נדנדה. אבל לא נשכח ולא נסלח וכו'.) וזה רק קצה הקרחון: כשכל כך הרבה אנשים מגיעים, ובמצב שכמעט לאף אחד אין מושג מה לעשות בו, למעט משפחות שעברו את אותו דבר בדיוק, אפשר להיות בטוחים שיהיו מצבים לא נעימים, יהיו מנחמים לא מוצלחים, ובקושי נצליח לישון. אמנם הקדמנו ותלינו לצד הדלת ובכניסה את המדריך למנחם, אבל הסיכום הכללי הוא שמי שקרא אותו לא צריך אותו ומי שצריך אותו לא קרא אותו. בכל שבעה, אני מתרשם, יש גם מנחמים על גבול הביזאר, כאלה שעלולים להפוך לסיפור קאלט משפחתי, ומבחינה סטטיסטית לבדה סביר שבשבעה כזו יש גם הרבה יותר.

וכל זה לא אומר שיש לי איזו כוונה להצטרף למקהלת הנפגעים והנעלבים-ואינם-עולבים-אלא-כותבים-פוסט-בפייסבוק-ומקבלים-2,600-שיתופים-ואלפי-לייקים.

נהפוך הוא. אני אסיר תודה לכולם (טוב, כמעט כולם).

הסיבה היא מאוד פשוטה: הם ניסו. היה להם אכפת. אנשים שלא אמרו את המילים הנכונות לא עשו את זה מרוע לב, אלא מפני שאינם קוראי מחשבות, ואינם יודעים בדיוק מה האבלים צריכים. אבל הם מנסים, גם אם הם אחד מתוך אלף ביום, וגם אם הם לא יודעים בדיוק איך. כי הם רוצים לעזור. הם מנסים לשדר מסר של 'אכפת לנו מכם'. נכון, אני לא יודע (למשל) אם היתומים ירצו לראות בעתיד ציורים של ילדים בני גילם שנועדו לנחם אותם; סוף סוף הם ילדים. אבל אולי הם ובוודאי ההורים יודעים את הידיעה המשמעותית, גם אם לא המנחמת, שהם לא לבד. האדם הוא חיה חברתית, ובשעת מצוקה הוא שואף להצטופף כדי להתגונן וכדי לספק הגנה.

איתם ונעמה הנקין ז"ל

יש סיבה טובה לכך שלפי הספירה שלי ולפי מה ששמעתי מאחרים, ברכת הנחמה 'שלא תדעו עוד צער' גוברת ברוב גדול על המתחרה 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים', גם בקרב דתיים ממוצא אשכנזי. היא פשוט מביכה פחות. אנשים באים ורוצים לומר משהו, אבל לא תמיד הם יודעים מה. אז הם ממלמלים את הנוסח הכי קצר; אבל הם באו, והם אמרו. האפשרות השנייה הייתה שהם לא יבואו; ועדיף בית מלא מנחמים על בית ריק, כשם שעודף חברה עדיף על היעדרה המוחלט. מהצד השני, במהלך השבעה ואחריה נחשפתי (שוב) גם לצד הרע של החברה הישראלית, באופן אישי במיוחד. ברשתות החברתיות בערבית התרוצצו, מסתבר, כמה שמועות לגבי אחי וגיסתי:

א. הם היו במילואים, כלומר מטרה לגיטימית (היא אמנם שירתה שירות לאומי, אבל כנראה שיש מצוקת כוח אדם בצה"ל, אז מגייסים את כולם); ב. הם היו ראשי חוליית תג מחיר באזור שכם (חבל שהמדווחים לא סיפרו לקפטן ג'ורג' מן השב"כ מי שאר חברי החוליה); ג. נעמה הייתה זאת שצעקה 'מוחמד חזיר' בסיומה של קטטה בהר הבית (לא היה ולא נברא. ככל הנראה הזיהוי התבסס על כך שהיה לה כיסוי ראש וחצאית. כמה כאלה כבר יש?).
חלק מהשמועות הללו הגיעו גם לטוקבקים באתרי חדשות ישראליים, כולל מגיב אחד שטרח להטיף לי מוסר על החוצפה שלי להספיד אותם ולא להזכיר את שמועה ג' (ללמדנו, בין השאר, שיש בינינו כאלה שלא רק שחלשים בבדיקת עובדות, אלא שרואים בקריאת 'מוחמד חזיר' עילה הגיונית ולגיטימית לרצח).

והיו עוד הרבה. לא כולם אידיוטים כמו המגיב לעיל, אבל לא מעטים ארסיים. במקרה הזה כלפי, אבל כידוע לכל בר דעת אני לא מיוחד בהקשר זה, ובכל נושא ועניין יהיו את אלה המקללים ואת אלה שזחלו אל מחוץ לביצה רק כדי לנשוך, ואין צורך לפרט. וכמובן שבמלאת עשרים שנה לרצח רבין כל נושא ההסתה חזר ועלה על הפרק, אם כי קשה להשתחרר מהתחושה שרובו איננו אלא קרדום לחפור בו רווח פוליטי.

ועדיין, מה כל זה קשור להכרת התודה שלי כלפי כל המנחמים ורבים אחרים?

אל תגוננו ואל תשתיקו

הקשר הוא שאותו הדחף להתרעם על כל אותם ניסיונות לסייע בצורה שאיננה בדיוק מתאימה, הוא הדחף שמוביל לנסות ולהשתיק את כל החולרות למיניהן. אם ג'ון דון אמר שאף אדם איננו אי, הרי שכיום המגמה הגוברת והולכת היא מגמה של היפר-רגישות: כל אדם הוא אי שצריך להיות מוגן על-ידי חגורות מוקשים ימיים וצי של נושאות מטוסים שימנעו ממנו כל פגיעה. לכן, מצד אחד, אנשים שמנסים לעזור יכולים לספוג ארס ורעל כי עשו זאת בצורה שלומיאלית ולא קלעו בדיוק למטרה או לא ידעו איזו בדיוק עזרה צריך המקבל; ומצד שני, אנשים שאומרים דברים שהם לא צריכים לומר – דעות לא רצויות, שלא לדבר על ארס, כינויי גנאי (בפרט פוליטיים, אבל ממש לא רק) וכן הלאה – צריכים להיות מושתקים, ואם אפשר באמצעים חוקיים, וכמובן שהשימוש בארס מקובל ונהוג. המכנה המשותף הוא רצון לאי-התמודדות עם הצד השני – תהא כוונתו טובה או רעה. ג'ון דון הנ"ל המשיך ואמר "מותו של כל אדם מפחית אותי, כי מעורב אני במין האנושי; ולכן אל תשלחו לדעת למי צלצלו הפעמונים; הם צלצלו לי". היום כבר היו עונים לו: "תיכנס הביתה ואל תתעסק עם הפעמונים".

ואחרי מילות התודה וההערכה, לכל האנשים הנפלאים שבאו לנחם ולעודד, וגם לגונן ולהילחם (אולי יותר מדי), אגנוב ברשותכם כמה מילים על חופש הביטוי, הגמוניה ו"דיכוי". חופש הדיבור ה'קלאסי' נועד, כהגדרתו של ג'ון מילטון, לסייע לבירור האמת. "הרשו לה [לאמת] להתעמת עם השקר… בעימות חופשי ופתוח. הפרכת [השקר] היא הדיכוי הטוב והבטוח ביותר" שלו. הרעיון פשוט: גם דעות מוטעות צריכות להישמע, אחרת איך ישתכנעו שהן מוטעות?

כיום הרעיון הזה חלש יותר, ולא רק בגלל חופש הטיקבוק שעלול לעורר מחשבות כפירה גם בקרב תומכיו הנאמנים ביותר של חופש הביטוי, אלא גם בגלל התפיסה שרואה 'טוב' ו'רע' כ-'חלש' ו'חזק' בהתאמה. התפיסה הזו, מטבע הדברים, לא תייחס חשיבות מרובה לדיאלוג (לכל הפחות כזה שבו עליה לספוג ביקורת מבחוץ), שכן לשיטתה הוא איננו מייצג אלא מניפולציה של ההגמוניה; כל אדם איננו אלא מייצג השכבה החברתית לה הוא משתייך, ולכן פוחת הטעם לדבר על דעות, אם הוא קיים בכלל. אם זו דעה של ההגמוניה יש רק לתקוף אותה או להשתיק אותה, ואם זו דעה אנטי-הגמונית – אזי היא תקפה מתוקף אנטי-הגמוניותה, לא יותר ולא פחות. שכנוע? אמנם אנשים מדברים, אבל כנראה זה מתוקף האינרציה בלבד.

הדיון לא נעלם למרות סתימת הפיות; תורת המלך. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
הדיון לא נעלם למרות סתימת הפיות; תורת המלך. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

כפי שהבחין החבר יחזקאל שולטהייס לפני כמה שנים, אבחנה המגובה בבסיס הנתונים של גוגל, "שוביניזם" על הטיותיו פינה את מקומו ל"פטריארכיה" על הטיותיה, מפני שהראשון הוא דעה, ואילו השני הוא מצב חברתי. על דעות יש טעם להתווכח, מצב חברתי צריך רק לשנות, והגמוניה צריך לשבור. דיאלוג, לפיכך, הוא מיותר – אלא אם הוא מוביל למטרה הנכונה. בירור האמת של מילטון או ג'ון סטיוארט מיל הוחלף בשאלה האם הדיאלוג מוביל למטרה 'הנכונה'. השיח איננו ויכוח אלא קבוצת תמיכה להשקפות ה'נכונות'. עם מי שמצוי מחוץ לשיח המציאות אולי מאלצת לדבר, אבל לא כאידיאל – עצם הדיון בנושא נתפס כנתינת לגיטימציה; אם מניחים שהדיבור איננו משנה דעות, אזי כיוון שרק דעות 'נכונות' ראויות להישמע, עצם העיסוק בדעה משמיע אותה ולפיכך נותן לה לגיטימציה. טענות על 'חופש הביטוי' נשמעות לעתים קרובות יותר ויותר כאמצעי טקטי שנועד לאפשר לך את החופש שאתה מבקש לשלול מהזולת (לפני כמה זמן, בדיון אינטרנטי, הועלתה מולי הטענה שחופש הביטוי "לא נועד" כדי לאפשר לבעלי ההון והכוח להתבטא, אלא כדי לאפשר ל'שכבות מוחלשות' לשפר את מצבן מול החזקים). חופש הביטוי, כפי המאמר הידוע לשמצה של סנדרה קורן בעיתון הסטודנטים של הרווארד, פסול בגלל שהוא מאפשר להביע גם דעות לא נכונות, וצריך להיות מוחלף בצדק-הביטוי: הזכות לומר את הדעות הנכונות, לכל הפחות הנכונות בעיני סטודנטים צרי אופקים מהרווארד.

גישה זו כושלת גם במבחן המעשה. ניסיונות להגבלת רעיונות (ולו חשוכים) על-ידי סתימת פיות מובילים לכך שהרעיונות יורדים למחתרת – ואז אין ויכוח עליהם או הוכחת חולשתם, למעט ההנחה שהם רעים כי הם לא נאורים או לא ראויים או לא מתאימים לדוגמה של הכנסיה הקתולית (זהו תער אוקהם המקורי: "אין צורך להניח דבר מבלי שניתנה לכך סיבה, אלא אם הוא ברור מאליו או ידוע מהניסיון או שהוכחתו ניתנת מכוח סמכותם של ספרי הקודש"; לכל דור הדוגמות שלו, ולכל דוגמה כתבי הקודש שלה).

הנה למשל, ב-1995-1994, לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים ערבים במערת המכפלה, ניהל אבי ויכוח הלכתי ממושך עם הרב עדו אלבה ועם שני אברכים צעירים, אחד מהם נודע לימים כשותף לכתיבתו של הספר תורת המלך. הויכוח עסק בשאלת האיסור על הריגת גוי. כשאבי בא לפרסם בכתב עת הלכתי חשוב את אחת מתשובותיו המתנגדת לטענותיהם התנגדות נמרצת, נפסלה התשובה לא בגלל תוכנה אלא בגלל הנושא. "אם לא נעסוק בזה בפומבי, לא יעסקו בזה בסתר", אמרו העורכים. אבי סבר שהדבר הפוך בדיוק: נושא שלא יועלה לדיון, יירד למחתרת ועדיין יעסקו בו. כמדומה שהמציאות מוכיחה שהצדק עימו. הדיון המזדעזע על 'תורת המלך' למשל, עשור וחצי לאחר מכן, יוכיח זאת. מלבד העובדה שהנושא לא הלך לשום מקום והמשיכו לעסוק בו, גם אופן הדיון יכול היה ברובו רק לגרום לקורא התם לחשוב שהצדק ההלכתי עם המחברים. שהרי למעט חוברתו של אריאל פינקלשטיין, דרך המלך, התעסק רוב הדיון בספר בקריאות 'הסתה' ובמחאות נזעמות בלבד – כביכול אין מה לענות על גישתם וכאילו ההתנגדות לדבריהם היא טקטית בלבד (אפשר להשוות את ההתנגדות לצעקות כלפי דעא"ש ואל-קעידה שאינם 'אסלאם אמיתי', צעקות שכושלות מלעשות רושם רב כשאינן מגובות בהוכחות דתיות, והופכות לפארסה גמורה כאשר לא-מוסלמים כנשיא אובמה מנסים להסביר למוסלמים מהו האסלאם האמיתי).

יש גבולות, והם דקים

לחופש הביטוי יש גבולות, והסתה לאלימות היא מעבר לגבולות האלו. לפעמים גם ביטויים ניטרליים כביכול משמשים קוד להסתה. אולם כאשר המונחים נמתחים עד אין סוף, הם מאבדים ממשמעותם. כשכינויי גנאי וניבולי פה סתם הופכים להסתה, אזי כבר אין להבדיל בין סתם 'מכוער' להסתה ממש. וכך למשל "תתפטר מתפקידך ותזדחל בפני האויב" או "ממש מעורר בחילה" הופכים דוגמאות להסתה. מי שעשה "פולסא דנורא" לרבין רצה שהוא ימות אבל לא דווקא קרא לרצוח אותו, כשם שמי שטוען שמתנחלים הם פושעי מלחמה ואחי וגיסתי שנרצחו הם 'לא אזרחים תמימים' לא דווקא קורא לרצח (אם כי הוא נבלה סרוחה ובושה לכנסת ישראל ובמיוחד לבוחריו). מי שקרא לחיילי צה"ל 'יודונאצים' עשה מעשה מכוער ומגעיל שחוסה תחת חופש הביטוי, ובאותה מידה מי שקרא לרבין 'בוגד' עשה מעשה מכוער ומגעיל שחוסה תחת חופש הביטוי, ובאותה מידה גם מי שקורא לראש הממשלה הנוכחי 'מכחיש שואה' הוא דמגוג, אבל מסית לרצח הוא לא. הפרשנות הלוליינית שאם-מישהו-קורא-להעמיד-מישהו-לדין או לחילופין אומר-שהוא-אשם-בפשע-סימן-שהוא-קורא-לרצוח-אותו לא הייתה משכנעת מעולם, ונשארה לא משכנעת. אמת שלפעמים הגבול דק; אבל הצורך לחפש את הגבול קיים, והניסיון להרחיב אותו מעבר לגבולות שטח ההפקר אל קו החפירות הראשון והשני והשלישי שמאחוריהם מתבצרת הדמוקרטיה, לא משאיר לה הרבה מערך הגנה.

סיכומו של עניין, לכל חופש, ולחופש הדיבור בכלל זה, יש צדדים טובים וצדדים רעים. אבל הבריחה מחופש הדיבור לטובת חופש ההיעלבות שגובר עליו, היא מהלך שגוי ומזיק. אי הרצון, או אי היכולת, להתמודד עם דעות אחרות ועם העובדה המצערת אך הבלתי-ניתנת-להכחשה שלא כל האנשים בעולם חושבים כמוני, מובילה להתגוננות מופרזת. בעוד שירידת החשיבות של דעות מול עליית המצבים והזהות, מובילה לרצון שלא לשמוע מה שלא מתאים לי. בצד האחד הדבר מוביל לתרעומת וכעס כלפי מי שכוונותיו ללא ספק טובות אבל אולי הוא לא מצליח לבטא אותן בצורה הטובה ביותר. בצד השני הדבר מוביל לניסיון לחנוק כל דעה פוגעת\לא לגיטימית\הוסיפו כינויי גנאי כרצונכם. כי צריך מרחב מוגן, וצריך רגישות (טוב, היפר-רגישות) וצריך למנוע מדברים לא ראויים להיאמר – ועל כן יש להשתיקם, וכל המשתיק הרי זה משובח.

הרבה אנשים עם רצון טוב; לוויית בני הזוג הנקין. צילום: פלאש 90
הרבה אנשים עם רצון טוב; לוויית בני הזוג הנקין. צילום: פלאש 90

המחיר של הגישה הזו כבד מנשוא. הגישה שמשתיקה את הדיון לא באמת מסלקת דעות; היא רק מעבירה אותן למחתרת והיא רק מונעת התמודדות, ואירוני הדבר שחסידים של דעות שהגיעו לעמדת השפעה רק מפני שזכו לחופש הביטוי כאשר אותן דעות נתפסו כשוליים הזויים, מבקשים כיום למנוע את חופש הביטוי בשמו של צדק כזה או אחר. ברמה האישית, הגישה הזו חונקת את הקשרים בין בני האדם, ומחליפה אותן בקבוצות תמיכה מזויפות, שנדרשות להגבלות בלתי פוסקות ולהזדעזעות לא נגמרת כדי לשמר את עצמן – כי כל דבר הופך עילה להיעלבות. בשמו של הערך 'לא תעליב' (עשרת הדיברות פינו מזמן את מקומן לדיבר האחד 'לא תדכא', שאחת הנגזרות שלו היא 'לא תעליב [את המדוכא לפחות]'), אסור לדבר, ובשמה של האמפתיה המסר הוא 'אל תתקרבו ואל תגעו בי כדי שלא תכאיבו', מסר הפוך מאמפתיה.

בסופו של דבר, העניין פשוט מאוד. לא כולם יצליחו לגעת, ולא כולם יצליחו לעזור. לא כל הדעות ראויות מוסרית, ולא כל הדעות לגיטימיות. אבל אילולא מדברים, אין שכנוע ואין עזרה. אם לא מחליפים דעות, הדעות אינן מתחלפות. ואם חונקים את הדיון ומגבילים את הדיבור כדי למנוע רוע, בסוף גם נמנע טוב. נכון, המחיר של חופש ביטוי הוא גם כל מיני מנוולים שמתבטאים בצורה מנוולת, אבל האלטרנטיבה גרועה יותר.

כשרבי עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, הוא אמר משהו שאיננו מובן מאליו ואיננו מתאים לשיח בימינו. הוא היה, כדי להתאים לימינו, צריך לומר "ואהבת לרעך כמוהו", כדי להבהיר שמה שמתאים לך לא מתאים לו, ושאתה צריך לאהוב את רעך כפי שהוא אוהב את עצמו – בצורה הייחודית שתתאים לו. אבל רבי עקיבא לא אמר את זה, בין השאר כי זה בלתי אפשרי. אי אפשר תמיד לקלוע לצרכים של אדם אחר, ואם רק מי שיודע בוודאות מהם הצרכים ידבר או ינסה לסייע, יהיו מעט מאוד אנשים שידברו בעולם. בסיכומו של דבר, העניין פשוט מאוד: אם אנשים מנסים לעזור, מנסים לגעת – לפעמים הם יצליחו ולפעמים הם ייכשלו. אם הם לא ינסו – הם לעולם לא יצליחו.

אבל בכל זאת לא אתנגד לקצת יותר טאקט.

[adsanity id="51486" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

21 תגובות למאמר

  1. לדעתי האישית את התירוצים והשמועות שאתה מונה שם לא צריך בכלל לכבד בתגובה, גם לא בהפרכה רבתי.

    ובכל זאת, שלא תדעו עוד צער.

  2. המקום ינחמך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיף לדאבה עוד .ובירושלים תנוחמו. , ושלא תדעו עוד צער

  3. יגיל.אני משתתף בצערכם.אני רוצה לקרוא מאמרים חכמים כאלה לעיתים קרובות יותר..אני מקווה שתמשיך להביע דעתך ונקודות מבטך בעוד נושאים.

  4. משתתף בצערך – שלא תדע עוד צער. ארצה להוסיף קצת מהשקפתי האישית על חלק מהנושאים שהעלית:
    כאשר אנו דנים על חופש הביטוי והדעה, כדאי להתייחס גל לפלטפורמת השיח שהשתנתה בשנים האחרונות.בפרט, ארצה לציין את פייסבוק, בה לדעתי מתנהל רוב השיח הפוליטי במדינה. ה"אלגוריתם" של הקיר (Wall) של פייסבוק בוחר להציג את מה שאנשים רוצים לראות מתוך ניתוח תוכן ביחס ללייקים, תגובות וזמן צפייה של המשתמש. המטרה של הרשת החברתית הוא, לכל הפחות, לא ליצור אנטגוניזם אצל הגולש ע"י חשיפה לתכנים שהוא אינו אוהב, ולמקסם (Maximize) את פרק הזמן בו הוא חשוף לפרסומות. התוצאה המיידית היא שרוב האנשים, אלא אם ידרשו באופן ספציפי את דעת האחר (לדוגמא, ע"י מעקב אחר יריב פוליטי), יחשפו רק לדעות הקרובות לשלהם. יתרה על כך, הבעת דיעה בפייסבוק תזכה בד"כ בדיעות חיוביות כמעט לחלוטין – היות והיא תופיע אצל אלה שדעותיהם כשל הכותב.
    נוסיף על כך את רצונה של גוגל להביא לנו את תוצאת החיפוש הרלוונטית ביותר עבורנו, ונקבל שהאינטרנט – מגדלור חופש הביטוי והפלורליזם, יקשה עלינו להיחשף לדיעות שונות משלנו אם לא נבקש ממנו מפורשות.
    אני חושב שזה אחד הגורמים העיקריים להקצנה בדיעות (ומחקרים על הרשתות החברתיות מוכיחים זאת), והיעדר סובלנות פוליטית בשנים האחרונות. זה, ושטחיות "הדיון" (אשר כפי שיגיל ציין) הנובעת מהיעדר "קונטרה" לטענות העולות בו בצורה חד צדדית.

  5. אנחנו מזכירים לערבים שהם ערבים וזה יוצר אצלם חומצה שמאכלת אותם, קנאה מוציאה אדם מין העולם..

    לא צריך להעלב, אפילו במידת מה הם מעוררים רחמים

    יגיל ומשפחתו היקרה, תנוחמוושלא תדעו עוד צער

  6. משתתפת בצערך הכבד. לא הכרתי את בני הזוג שנרצחו אבל אני אוהבת אותם בכל ליבי.לגביהאי העלבות, אתה כנראה צודק אבל באופן אישי אין לי כוח לספוג עלבונות. אז כל הכבוד לך על החוזק ושלא תדע עוד צער

  7. שלום רב לך, יגיל היקר !

    מאז אובדנם הטרגי של איתם ונעמה, אני לא יודעת מנוח.
    לקחתי את זה קשה ללב, ובאופן אישי. והצער העמוק בא לידי ביטוי בזה שאין לי תיאבון, אני בדיכאון, ואין לי חשק לקחת חלק באירועים שמחים, למרות שאני לא מכירה אותם.
    זאת כנראה, הדרך שלי לאמר לך שאני משתתפת בצערך. מתאבלת עליהם בדרכי, ומנחמת אתכם מרחוק.

    צער גדול מזה לא יכול להיות !
    אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב,
    וכמובן מאחלת לך הרבה רגעי אושר וגיל.

    באהבה ובהערכה, מירית דיין.

    1. תודה רבה!
      אני מבין בהחלט את מה שאת אומרת, ומקווה שגם את תוכלי לחזור לכמעט-שגרה בהקדם.

  8. כתבה הזויה אנשים באים טורחים. מצב לא נעים – ועוד אחר כך צריכים לספוג עלבון ולו בעקיפין??

    1. עם זאת, הייתי ממליץ לעבוד על כישורי הבנת הנקרא.

    2. אני רק אוסיף ובזה אסגור עניין

      באמת צער רב חש על האסון
      אבל זה לא מתיר לך לעלוב באנשים. גם לא ברמז וגם אם אתה חש כך

    3. ראשית, אם כבר בהלכות נימוסים והליכות עסקינן, זה די מוזר לפתוח בעלבון שאין לו שום מטרה למעט הבעת זלזול ('כתבה הזויה') ואז להתלונן על צורת התבטאות.
      שנית, יעזור שתהיה יותר ספציפי, כי די קשה להבין על מה אתה מדבר.
      ושלישית, אם אתה ממש רציני, כדאי שתסביר את עצמך ביותר משורה וחצי. כי להיכנס לכתבה שעוסקת בלמה-לא-להיעלב ושמצויין בה שאני אסיר תודה למנחמים ועדיף שינסו ולא יצליחו משלא ינסו, וכתבה שמבקרת את תרבות האקסטרה-היעלבות, ואז להטיף מוסר בשמה של היעלבות לא ברורה של אנשים לא ידועים על משהו שאתה לא טורח לפרט, אבל עושה את זה תוך הטפת מוסר – זה נראה כאילו אתה מנסה לייצר קריקטורה של המגיב הנעלב.

    4. כמובן אין לי עניין לפגוע בך ואת הערת הפתיח הלא מוצלח אני מקבל את ומתנצל על כך
      משפטים כמו "הצעות סיוע מוזרות" שנתנו לכם, מסמך ש -"ומי שצריך אותו לא קרא אותו", ואסירות תודה "טוב, כמעט כולם" הן שלוש דוגמאות ראשונות ששלפתי.
      אני רואה את עצמי מציע הצעות מוזרות לא קורא את ההוראות ומשום כך מגיע למעט שאתה לא מודה לו על ביקורו .
      לא מצאתי את גדלות הנפש לבקר אתכם. ודאי אתה חושב שמצאתי את קטנות הנפש לבקר אותך כאן. אבל לא הייתי רוצה לחשוב או לדעת שנכנסתי ל"סיפור קאלט המשפחתי" שלכם ואם קרו דברים כנ"ל לחלק מהאנשים שטרחו ובאו הייתי נמנע מלפרסם זאת וודאי לא באתר פומבי כמו מידה.

    5. טוב, מתברר שאתה שייך לאסכולה הנעלבת. אני לא. כי אם מבחינתך אמירות חלביות (ואלה תיאורים *מאוד* רגועים, ו*לא* ספציפיים, שכל מה שהם עושים הוא לומר את האמת הברורה לכל בר דעת, שיש מנחמים חסרי טאקט או שיקול דעת. לא פרסמתי *שום* סיפור ספציפי או אפילו רמז לו) הם עניין להיעלב, ואם אתה לא סומך על עצמך שלא תגיע למדרגה הקיצונית של חוסר שיקול דעת, ואם מבחינתך אתה בוחר להיעלב בשם אחרים למרות שאמרתי שכמעט לכולם אני אסיר תודה, באמת שיש לך מחלוקת עם כל תוכן המאמר ואתה תומך בהיעלבות על ימין ושמאל.

      אבל במקרה כזה, באמת כדאי שלא תגיע לנחם אבלים. כי נראה שמבחינתך למנחמים מותר להיעלב, לאבלים אסור; האבלים נמצאים שם בשביל המנחמים שטרחו, ולא להיפך; ומי שנמצא במצב קשה, מבחינתך, אינם האבלים אלא המנחמים. אז אם אתה אתה תומך בהיפר-היעלבות של המנחמים, אבל דורש מהאבלים שלא להיעלב כלל, ואפילו לא *לציין בצורה רגועה* שלא כל המנחמים מצליחים, אזי באמת עדיף שלא.

  9. כמי שעבר "שבעה" כבר בחיים שלו, אני מאד מבין את יגיל
    מגיעים אליך לפעמים כל מיני אנשים שמתנהגים בצורה משונה והם נוחתים עליך דוקא בשעה הכי קשה שלך. ולא מקובל להגיד להם לצאת ולבוא נאמר בעוד שנה. זה לא מנומס. כל שכן כשהאבל הוא ציבורי והסיפור האישי שלך מתפרסם בכל המדינה כמו במקרה של משפחת הנקין מגיעים אליך כל מיני אנשים שרוצים להיות שותפים בכאב שנוגע להם איך שהו וזה מאד לא קל למשפחה להתמודד עם זה. .
    נכון, רוב רובם של האנשים מתנהגים בטקט ובשכל וגם הם לא תמיד ידעים מה לעשות עם עצמם בארוע כה קשה.
    אני מאחל לך שלא תסבול יותר מדי כשתשב שבעה על הוריך, בעוד שנים רבות רבות.
    אם בכל זאת תחוש אז מה שיגיל כותב, כדאי שתיזכר בו אז. .

  10. הבהרנו את אי ההסכמה ביננו.

    באמת שלא תדעו עוד צער. האבל שלכם הוא גם האבל של כולם.

  11. הכרת את אחיך הי"ד משיטוטי באתר כיפה לפני כ-12 שנה. הוא היה אז נער ותיכף היה ברור שמדובר בפנומן.בליבי אמרתי שיום אחד עוד נשמע עליו.למרבה הצער ,היום הזה הגיע..כשהתחוור לי במי מדובר ,חשתי אבל אישי כבד.אבל מהסוג השמור לאנשים מאד מיוחדים שבלכתם .מותירים אותנו יתומים,גם אם איננו שארי בשר.אבל כזה חשתי גם בלכתו של אורי אורבך ז"ל.אחכ הסתבר שאת עם גיסתך הי"ד הכרתי מכמה דיוני פורום מרתקים איתה,בכיפה.אינני מוצאת מילים לנחם מעבר לשגרות הידועות.איתכם באבלכם.

  12. בעולם הדיגיטלי עצם הדיון אכן מחזק את היריב. כל תגובה שתכתוב בטוקבק או בפייסבוק תגביר את החשיפה של אותו אתר/ארגון/אדם, ובמקרים רבים אף תגדיל את ההכנסות שלהם מפרסום. להבנתי (הלא מוסמכת) בעולם המדיה מתקיימת המשוואה: התיחסות = חשיפה = כוח פוליטי וכסף. לכן לדעתי המערכת היום אכן בנויה כך שעדיף לרובנו להתעלם ולהחרים אתרים ודעות מאשר להתיחס אליהן. לפחות כאשר מדובר באתרים תקשורתיים ודפי אינטרנט של ארגונים, או דמויות פוליטיות/תקשרותיות בולטות. בנוגע לאנשים פרטיים "רגילים", או בפורומים שאינם דיגיטליים, אני חושב שהמסר שלך יותר נכון.