צבא סוריה החופשית: התרמית הגדולה שמשגעת את העולם

בתוך הכאוס של מלחמת האזרחים הסורית, נראה צבא סוריה החופשית כגורם מרכזי ורב השפעה ● האמריקנים מאמנים כוחות שלו, האירופאים מזרימים אליו כסף, ולאחרונה גם הדוב הרוסי מחזר אחריו ● יש רק בעיה אחת: אין באמת צבא כזה

בחודשיים האחרונים יצאו קובעי מדיניות רוסים בסדרה של הכרזות משונות שהרימו לא מעט גבות בקרב משקיפים פוליטיים ודיפלומטיים. רוסיה של פוטין, שעל התערבותה במלחמת האזרחים הסורית כבר כתבנו, החליטה לדבר עם האופוזיציה החילונית לאסד – הידועה גם בשם "צבא סוריה החופשית" – ולפתוח איתה במשא-ומתן. סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדאנוב, שנחשב לארכיטקט העיקרי של מדיניות הקרמלין בסוריה, נפגש בפריז עם אדם בשם פאהד אל-מסרי, שהזדהה כדובר של צבא סוריה החופשית, ועם עוד שני מתווכים – גנרל אמריקני לשעבר ועיתונאי לבנוני. בעקבות הפגישה הכריזה רוסיה שהיא מתכננת לשלב נציגים של האופוזיציה הסורית ה"מתונה" (היינו, זו שאינה שייכת לדאע"ש, ג'בהת א-נוסרה או קבוצות אסלאמיות קיצוניות אחרות), במהלכים פוליטיים הקשורים לעתידה של סוריה. לעין בלתי מזוינת, סדרת המהלכים הרוסיים הללו עשויה להיראות כתמרון מנצח. לא די שרוסיה נכנסה לוואקום שארצות-הברית הותירה אחריה במזרח התיכון, אלא שעכשיו היא גם "גונבת" את בעלי הברית האמריקניים העיקריים בשטח – המורדים המתונים מצבא סוריה החופשית – ובכך מתמודדת עם ההאשמות לפיהן היא תומכת במשטרו העריץ של אסד, ובמקום להילחם בדאע"ש היא נלחמת באופוזיציה המתונה.

אלא שבתסבוכת הסורית עדיף שלא להתבונן בעין בלתי מזוינת. בפועל, המהלך הרוסי הוא אכן מתוחכם, אבל מסיבות אחרות לגמרי. ד"ר ארן לונד, חוקר סוריה מקרן קרנאגי, כתב לאחרונה רשימה מעמיקה, מטרידה ומשעשעת בו-זמנית, בה הראה כיצד המהלך הרוסי אינו קשור באמת לתמרונים דיפלומטיים או לשינוי המדיניות ברוסיה. למעשה, המטרה שלו שונה לגמרי: מדובר ב"הטרלה".

כדי להבין מה למעשה מנסים הרוסים לעשות כאן, מבאר לונד שתי סוגיות שונות. הראשונה היא מה בעצם מסתתר מאחורי הכינוי "צבא סוריה החופשית", שנתפס כאחד הגורמים המרכזיים והחשובים בשטח; השנייה היא מי הוא בדיוק אותו פאהד אל-מסרי, דוברו של הצבא החופשי שמשתף כעת פעולה עם מהלכי התיווך הרוסיים. התשובות מפתיעות למדי.

מלחמת הפסיפס הסורית

ראשית יש לומר שהמלחמה בסוריה, בדומה למלחמה באפגניסטן שכבר כתבנו עליה רבות, היא מלחמה פסיפסית (mosaic war). במילים אחרות, לא מדובר במלחמה בין שני צדדים אלא בין עשרות רבות של קבוצות חמושות שמתאחדות ומתפלגות, משנות צורה ומחליפות שמות בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים – אתניים, דתיים, שבטיים, כלכליים ובעיקר אישיים. במלחמה הפסיפסית של אפגניסטן, השמות הגדולים כמו "ממשלה" ו"טליבאן", שעיתונאים שאינם מצויים בתסבוכת מרבים להשתמש בהם, הם בדרך כלל רק "מותג" – מעין שם מטריה כללי שקבוצות מאמצות וזורקות בהתאם לצורך. איל מלחמה שהסתכסך עם איל מלחמה אחר יכול להחליט שמהיום הוא שייך ל"טליבאן", ומחרתיים לעבור לצד של הממשלה אם יראה בכך צורך, כל זאת בלי לשנות במאומה את המדיניות המקומית שלו או לבקש רשות ממישהו. בסוריה, אף יותר מבאפגניסטן, קבוצות מקומיות מרבות להשתמש בשמות של "מותגים" מעין אלו. צבא סוריה החופשית הוא מקרה מובהק של "מותג" מסוג זה.

השם הרומנטי משהו "צבא סוריה החופשית" הופיע כבר בתחילת מלחמת האזרחים. בעוד אסד מדכא ברצחנות את ההפגנות נגדו, החליטו מספר קצינים מהצבא הסורי לערוק לטורקיה ולהקים קבוצות אופוזיציה חמושות. אחד מהמפקדים הללו, קולונל אלמוני בשם ריאד אל-אסעד, פרסם סרטון יו-טיוב שבו הוקיע את משטר אסד, והכריז על הקמתו של "צבא סוריה החופשית" ככוח העיקרי שיפיל את המשטר. אבל כפי שכותב לונד, אסעד מעולם לא היה יותר מ"מכשיר פקס" ששלח קומוניקטים לעיתונאים מערביים, ומעולם לא היתה לו שליטה, אפילו מזערית, על המתרחש בשטח בסוריה. זה לא הפריע לשם "צבא סוריה החופשית" לתפוס כמותג, וערב-רב של קבוצות חמושות שונות החליטו להשתמש בו, בלי שום קשר לקולונל אסעד ולמפקדה הפיקטיבית שלו. התקדמות לכאורה הושגה ב-2012, אז הקימו הפטרונים הזרים של האופוזיציה הסורית מארצות-הברית והמפרץ מעין מפקדה מאוחדת בטורקיה, בראשותו של "רמטכ"ל", גנרל סלים אידריס. אולם גם למפקדה של גנרל אידריס לא היתה שליטה על המתרחש בשטח, והיא היוותה לכל היותר צינור להקצאת מימון מערבי ומפרצי לקבוצות החמושות השונות, אך לא צבא אפוזיציוני מאוחד. ב-2014 היא קרסה לתוך עצמה ונעלמה לחלוטין. כיום יש נסיונות נוספים, של ארצות-הברית ושאר פטרוניה הזרים של האופוזיציה הסורית, להקים "מפקדות עליונות" של צבא סוריה החופשית, אולם בינתיים לא נראה שהם נוחלים הצלחה אמיתית.

למעשה, המכנה המשותף היחיד לקבוצות שכונו "צבא סוריה החופשית" היה שאף אחת מהן אינה כפופה לדאע"ש או לאל-קאעידה, רובן לא נוטות לאיסלאמיזם קיצוני, והן מקבלות סיוע, ישיר או עקיף, משני מרכזי אימון מערביים שנמצאים בטורקיה ובירדן, וידועים בקיצורים MOM ו-MOC. סוג שני של קבוצות שמשתמשות במותג "צבא סוריה החופשית" הן מיליציות ערביות שבטיות, אשר כפופות ל"יחידות ההגנה העממית" (YPG) – הצבא הכורדי של צפון סוריה. המיליציות הללו, רובן קטנות וחלשות, משרתות את הכורדים כארגוני פסאדה, שנועדו להוכיח של-YPG אין עוינות כלפי ערבים, ושיש בצפון חזית אתנית מאוחדת נגד דאע"ש.

הנוכל אל-מסרי

בהעדר מטריה מאחדת אמיתית בין הקבוצות הללו, הכאוס חוגג. תיבות האימייל של עיתונאים מערביים, ערבים וטורקים מתמלאות מדי יום בקומוניקטים, מנשרים, הכרזות והצהרות של מיני "מפקדים", "גנרלים", "דוברים" ו"חברי ועדות עליונות" של צבא סוריה החופשי. רוב האנשים הללו הם גולים סורים. חלקם קשורים לקבוצה כזו או אחרת, או לפחות מנתבים אליה מימון, חלקם חברים בארגוני אופוזיציה אזרחיים. לכל אלו אין הרבה השפעה על המצב בשטח. אחרים הם נוכלי אימייל ופייסבוק. פאהד אל-מסרי, השותף החדש של רוסיה, שייך לקבוצה האחרונה. מדובר למעשה בעיתונאי כושל שחי בצרפת כבר שנים רבות, והספיק לשרת אדונים רבים מספור, ביניהם רפעת אל-אסד, דודו האכזרי של בשאר שנמק מזה שנים בגלות. מסרי שלח מסרים לעיתונאים כדובר של שלל ארגונים, ביניהם "המטה המשותף" של צבא סוריה החופשית או "המרכז ללימודים אסטרטגיים, צבאיים ובטחוניים בסוריה" – לרוב הצהרות לוחמניות נגד אסד וארגונים אחרים הפעילים במלחמת האזרחים. הביטחון העצמי והרטוריקה הלוהטת שלו קנו את אמונם של לא מעט עיתונאים, ביניהם נציגים של כלי תקשורת מרכזיים במערב, שלא טרחו לבדוק מי שולח להם את ההצהרות. כשהמטכ"ל של גנרל סלים אידריס (בתקופה שעוד היה קיים) ניסה להתנער מאל-מסרי, אותם עיתונאים פירשו את זה כ"קרע בהנהגת צבא סוריה החופשית", וכך חיזקו את מעמדו של מסרי אף יותר.

למעשה, לרוב האנשים שהרוסים משתפים איתם פעולה כרגע אין שום השפעה על קבוצות צבא סוריה החופשית בשטח. ביניהם יש נוכלים כמו אל-מסרי, דמויות שוליים צבעוניות מלבנון, קצינים אמריקנים תמהוניים בדימוס וכמה גולים סורים קשישים שנמצאים ממילא בחסות רוסית. השותפים היחידים למהלך שבאמת נמצאים בשטח הן יחידות "צבא סוריה החופשית" הערביות שכפופות לכורדים בצפון סוריה – שותפים ותיקים של הקרמלין בין כה וכה. לכן, אין לפרש את המהלך הרוסי כניסיון דיפלומטי לסיים את המלחמה בסוריה או לשנות את מאזן הכוחות שלה באופן מהותי. ייתכן שהוא יתפתח למהלך כזה עקב אירועים לא צפויים שיגרמו לכוחות רציניים הרבה יותר "לקפוץ על העגלה", אולם כעת ספק אם מי מהצדדים באמת מקווה לכך.

אך האמת היא שכפי שכותב לונד בצדק, נוכל לראות את הסיפור באור שונה לחלוטין אם נסתכל על התגובה הרפה, שלא לומר חוסר התגובה, של המערב למהלך הרוסי. מדוע דוברים של ממשלות מערביות אינן חושפות את אל-מסרי ככלי ריק, ואומרות את האמת – שרוסיה אינה באמת משתפת פעולה עם "צבא סוריה החופשית" אלא עם שום דבר? פשוט מאוד, כותב לונד. במקרה כזה, אנשים יתחילו לשאול מה זה בדיוק אומר להיות "חבר בצבא סוריה החופשית", מהו אופיו של ה"צבא" הזה וממה בדיוק הוא מורכב. אם אל-מסרי הוא נוכל, והוא אכן נוכל, מה אפשר לומר על שלל הפוליטיקאים חסרי ההשפעה, הדוברים, הלוביסטים, והגנרלים הספונים בלובי של מלונות בדרום טורקיה? מה אפשר לומר על שלל הקבוצות המקומיות שמוגדרות כ"צבא סוריה החופשית" על סמך קריטריונים שרירותיים ותמוהים, וסמוכות על שולחנו של המערב? המהלך הרוסי, בסופו של דבר, הוא תרמית שחושפת תרמית. "אחדים", מסכם ארן לונד, "קוראים לזה דיפלומטיה. אני קורא לזה הטרלה מסוגה עילית".