דמדומי יהדות צרפת, דמדומיה של צרפת

מדוע נוטשים היהודים את צרפת בהמוניהם? האם זו רק האנטישמיות והאלימות המוסלמית? מאמר מרתק על גסיסתו של רעיון הנאורות והליברליזם הצרפתי.

יהודי צרפת, בניה של הקהילה היהודית הגדולה באירופה, מהגרים לישראל בעשרות אלפיהם • האם ההגירה מתרחשת רק על רקע אנטישמיות והאלימות מצד המיעוט המוסלמי בצרפת, או שמא יש כאן סיבות עמוקות יותר? • מאמר מרתק שפורסם במגזין מוזאיק, מתאר את תהליך גסיסתו של רעיון הנאורות והליברליזם הצרפתי  

זו לא רק האנטישמיות; דגל צרפת. צילום: fdecomite CC BY 2.0 VIA FLICKR
זו לא רק האנטישמיות; דגל צרפת. צילום: fdecomite CC BY 2.0 VIA FLICKR

המהומות האלימות במזרח־התיכון של ימינו מחוללות שלל השפעות מבלבלות וסותרות, כביכול. אחת מהן היא זו: מאות אלפי פליטים, בקרוב אולי מיליונים, נמלטים מהאזור בתקווה למצוא מקלט באירופה הלכודה בספקות כבדים ביחס לעצמה וביחס לשאלה מה לעשות עם הפליטים האלו. במקביל, בסדר גודל קטן בהרבה, אך בעל משמעות היסטורית עמוקה, נפרדים עשרות אלפי יהודים מצרפת, ביתה של הקהילה היהודית הגדולה באירופה, ועושים דרכם אל אותו מזרח־תיכון, אך במקרה הזה אל מדינה הערוכה, פתוחה ולהוטה לקולטם.

מה המשמעות שניתן לייחס לצירוף מקרים הפוכים זה? הפרופסור להיסטוריה ולגיאוגרפיה אלן אל-מושן, המתמקד כמעט בלעדית במצב בצרפת, מנסה לעמוד על הסיבות שמאחורי עזיבתם של אלפים מיהודי המדינה אל ביתם החדש בישראל. הרבה כבר נכתב על משבר יהדות אירופה, ובין השאר בידי מישל גורפינקל ורוברט ויסטריך המנוח, ב'מוזאיק'. אבל לאור הבלבול העמוק באירופה אל מול גלי מבקשי הכניסה, שב הנושא לכותרות, עם לקחים הנוגעים לא רק לעבר, כי אם גם לעתיד.

                                                                     ♦  ♦  ♦

"אם 100,000 צרפתים ממוצא ספרדי היו עוזבים, לעולם לא הייתי אומר שצרפת כבר אינה צרפת. אבל אם 100,000 יהודים עוזבים, צרפת לא תהיה עוד צרפת. הרפובליקה הצרפתית תיחשב לכישלון". כך אמר ראש הממשלה מנואל ואל לאסיפה הכללית בינואר 2015, ימים ספורים אחרי מתקפת הג'יהאד הקטלנית על המגזין הסאטירי שארלי הבדו וב'היפר כשר' בפריז.

מה עורר את ראש־הממשלה להכרזה הזו? נכון יהיה לומר כי זהו המספר ההולך וגדל של יהודי צרפת העוזבים אותה לטובת ישראל. בחמש השנים האחרונות לבדן עשו זאת יותר מ-20,000, ומאז שנת 2012 מספר המהגרים הולך וגדל מדי שנה. ועדיין, האוכלוסיה היהודית בצרפת, ששיעורה כ-480,000 איש, היא הגדולה באירופה, והגאות בהגירה ממנה, שבאה בעקבות הגירה מצומצמת יותר בתקופות קודמות של יהודים מצרפת לישראל, רחוקה מאוד מהנתון המדאיג של 100,000 עליו דיבר ראש הממשלה. האם הגירה בהיקף כזה עומדת בפתח? והאם, לא פחות חשוב, יש מובן שבו יציאת 100,000 מצרפת משמעותה כישלון הדגם הפוליטי הצרפתי של ממשל רפובליקני – כלומר, של צרפת עצמה?

א. הגירה יהודית מצרפת: סיבות ותוצאות

משנות החמישים של המאה הקודמת ועד מפנה המאה העשרים ואחת הונע הזרם הנחלש ומתחזק חליפות של הגירה יהודית מצרפת לישראל בעיקר משתי סיבות עיקריות. האחת הייתה המשיכה החיובית של הציונות; האחרת הייתה הדחיפה השלילית של האנטישמיות. זו האחרונה, גם אם לבשה לפרקים דמות אלימה או אפילו קטלנית, נתפשה באופן כללי, וגם בעיני יהודים רבים, לא כבעיה לאומית אלא כתוצר עקיף וחולף של העימות הישראלי-ערבי במזרח־התיכון, או כחלק מהביטוי הנמשך של שנאת הימין הקיצוני ליהודים. גם הממשלה הצרפתית לא התייחסה לכך ברצינות. עד שנת 2002, למעשה חיו הסוציאליסטים שבשלטון בהכחשה מוחלטת ביחס לאיום האנטישמי, ובנקודה זו נהנו משיתוף פעולה מלא מצד העיתונות המרכזית, שפעלה על בסיס ההנחה (הכוזבת) שמתן פרסום לאלימות אנטישמית רק יחריף אותה.

ואז, בשנים 2014-2002 החל מספר האיומים האנטי-יהודיים מבית, ולצידם המעשים — קללות, חילול בתי־קברות, צלבי קרס על רכוש יהודי, פצצות תבערה בבתי־כנסת, וצורות אחרות של אלימות עד כדי מעשי רצח — שטיפסו מעלה עד פי-שלושה מהנתון לעשור הקודם כולו. חטיפתו, עינויו ורציחתו של אילן חלימי בן העשרים ושלוש בשנת 2006 היה לסמלו של זן 'חדש' זה של אנטישמיות, שמבצעיה היו מבני רובעי העוני והפשיעה של הקהילה המוסלמית. סמל אחר אירע שש שנים מאוחר יותר, עם רצח רב מטולוז לצד בניו הצעירים וילד נוסף בידי מוחמד מראח, שהגדיר את עצמו "לוחם מוסלמי". בדצמבר 2014 אירע מעשה פריצה, שוד ואונס בפרוור קרטיי; מבצעי העבירה המוסלמים הצדיקו את בחירת הקורבנות באותן מילים בהן בחרו מעניו של חלימי: "ליהודים יש כסף". וכך נמשך הדבר.

בינואר 2014, במהלך הפגנת מחאה של "יום זעם" נגד, לכאורה, המדיניות הכלכלית הכושלת של הממשלה, הושמעו סיסמאות הסתה נוסח "יהודי, צרפת אינה שלך" מפי קבוצה קטנה המייצגת את הזן הקיצוני ביותר בימין הצרפתי – הפעם הראשונה מאז פרשת דרייפוס בסוף המאה התשע־עשרה, בה הושמעה קריאה לסילוק היהודים מחיי הציבור ברחובות צרפת. בקיץ אותה שנה הושמעה הקריאה "מוות ליהודים" בהפגנות פרו-חמאסיות מפיהם של מפגינים מוסלמים ומפגינים מן השמאל הקיצוני והימין הקיצוני; במהומות שבאו בעקבות ההפגנה נפרצו ונבזזו חנויות ובתי־כנסת.

בדיווח לשנת 2014 ציין שירות ביטחון הקהילה היהודית של צרפת (SPCJ) שמספר הפעולות האנטישמיות הוכפל ביחס לשנה הקודמת, ואירועים כאלו התרחשו כמעט בלי התערבות מצד המשטרה. למעשה, בשנת 2014, 51 אחוז מכלל המעשים הגזעניים שבוצעו בצרפת כוונו כלפי יהודים, קהילה שמניינה פחות מאחוז מאוכלוסיית המדינה – זאת במקביל לכך שפעולות גזעניות שכוונו כלפי קבוצות אחרות ככלל ירדו בשיעור של 5 אחוז.

ובכל זאת, מי שמבקש למצוא את הסיבות לעלייה הפתאומית בהגירה היום, צריך רק להשוות את הגאות הנוכחית בהגירה עם התפרצויות קודמות של אנטישמיות בצרפת ועם התפרצויות דומות במקומות אחרים באירופה, כדי להבין כי פועלים כאן גם גורמים אחרים. כפי שניתן ללמוד מן הטבלה שלהלן, מספר האירועים האנטישמיים בצרפת בשנים 2002 ו-2004 היה גדול ממספרם בשנת 2014. ובכל זאת, אחרי גאות קצרה בשנים 2007-2005, חלה ירידה בהגירה היהודית מצרפת.

יתר על־כן, היקף הפעילות האנטי-יהודית מפותח הרבה יותר במדינות אירופיות אחרות בהשוואה לצרפת. בנורווגיה, שבה פורסמה קריקטורה שנושאה עלילת דם בעיתון מרכזי, הפכה האנטישמיות נושא מרכזי דיו לעורר את הארגון הכלל-אירופי לשיתוף פעולה לביטחון (OSCE). בשוודיה הוכפל מספר האיומים נגד יהודים מאז ינואר שעבר, ומספר הפשעים בפועל נגד יהודים גדל פי כמה וכמה – כשהעבריינים נלכדים רק לעתים נדירות, וכמעט לעולם אינם מורשעים. בבריטניה הוכפל מספר האירועים האנטישמיים משנת 2013 לשנת 2014; נכון לסקר דעת קהל שנערך באותה שנה בין כמה אלפים מיהודי בריטניה, 45 אחוז מהם חשו שאין להם עתיד בבריטניה, ו-58 אחוז היו מודאגים שאין להם עתיד באירופה בכללה; רבע מהנשאלים שקלו לעזוב את בריטניה בשנתיים האחרונות.

ט
נתוני עלייה לישראל, טבלה ע"פ הלמ"ס

בקיצור, העלייה באיומים האנטישמיים הגלויים יכולה להיחשב כגורם תורם לעלייה החדה בהגירה היהודית מצרפת, יותר מאשר סיבת היסוד או הסיבה השורשית (שעליה נעמוד בהמשך). וכאן אנחנו מגיעים לגורמים אחרים, שגם את משמעותם צריך לבחון בהקשרה. בתוך האוכלוסיה הצרפתית בכללה, לדוגמא, הראו סקרי דעת קהל ירידה בגישות האנטישמיות; נוסף על־כך, האנטישמיות ככלי בפוליטיקה המפלגתית, שהייתה פעם מוחשית מאוד, נעלמה כמעט לחלוטין מהזירה. (בניגוד למפלגת 'יוביק' בהונגריה, או למפלגת 'השחר הזהוב' הנאצית במפגיע ביוון, מפלגת 'החזית הלאומית' בצרפת נזהרה להתרחק מאנטישמיות באופן כללי).

אל מול אלו ניצבת הדמוניזציה הנמשכת, האובססיבית, של עיתונות הזרם המרכזי בצרפת ובאירופה, והאישור המתלווה אליו לשיח ורטוריקה אנטישמית, לעתים כזו הקשורה בהסתה גלויה נגד יהודים, המתבטאת בסיסמאות נוסח "מוות ליהודים" או "יהודי, צרפת אינה שלך" שצוינה לעיל. ה"הומוריסט" דיידונה מופיע מול אולמות גדושים ומקדם את הקנל (הצדעה נאצית במועל יד, בשינוי זווית), והצליח לקבץ סביבו תחת אוהל האנטישמיות את הימין הקיצוני, את השמאל הקיצוני ואת הצעירים המוסלמים מפרברי הערים הגדולות בצרפת. במלים אחרות, בקרב קבוצות מיעוט מסוימות ובחלקים מוגדרים בחברה ובעולם הדעה הצרפתי, האנטישמיות אינה רק קיימת, אלא מתרחבת בהתמדה.

אסור להתעלם בהקשר זה מהתפקיד החשוב של האינטרנט, שהעניקה מרחב חופשי להסתה אנטישמית. אמצעי תקשורת שוויוני, מעין-אוניברסלי ו"על-לאומי" מאפשר העצמה מיוחדת למסעי־צלב אנטישמיים. מוחמד מראח, הג'יהאדיסט מטולוז, ומהדי נמוש, רוצח הארבעה במוזיאון היהודי בבריסל במאי 2014, הפכו לגיבורים אסלאמיים ברשת. אותו אמצעי שירת את מטרותיהם של אלו הרותמים בכוונה זידונית את המסע הכלל-אירופי של השמאל נגד "גזענות" לצורכי אנטי-ציונות: על בסיס ההחלטה של האו"ם משנת 1975, שהצביעה וגינתה את הציונות כצורה של "גזענות ואפליה גזעית". בצרפת של היום, השילוב הרעיל הזה נתן רישיון לנקוב בשמה של ישראל והיהודים כאויבי הרב־תרבותיות ולהציב אחרים — כמעט ללא יוצא מן הכלל מוסלמים — כקרבנות האמיתיים או המדומיינים של הגזענות.

גם לרשויות בצרפת היה חלק בעידוד ההתפתחויות האלו. אמנם, מצד אחד נכון יהיה לומר כי אחרי מעשי הרצח בינואר 2015 התעוררה דאגה בממשל הצרפתי וזה הכריז על מאבק באנטישמיות כנושא בעדיפות לאומית; רעיון זה עמד מאחורי נאומו המרגש של ראש־הממשלה ואל בפני האסיפה הלאומית, שבו שב ואישר בלשון תקיפה כי לא יעלה על הדעת שיהודי צרפת יידונו לחיות בפחד יומיומי, וגינה את ה"אסלאמו-פאשיזם". אחרי מתקפות ינואר, הוצבו כוחות ביטחון ניכרים, לעתים אף מן הצבא, לשמור על בתי־כנסת ועל מרכזי תרבות יהודיים.

אבל כל זה מצד אחד. מצד שני, רוב הפוליטיקאים הצרפתים יצאו מגדרם כדי להימנע אפילו מאזכור המילים אסלאם, אסלאמיזם או ג'יהאדיזם בהקשר העלייה באנטישמיות או כאשמים העיקריים בה; חלק מהם אפילו הכחישו במפורש את קיומו של קשר כזה. בנאומים שנשא אחרי המתקפות בינואר 2015 על שארלי אבדו והמרכול הכשר התייחס נשיא צרפת פרנסואה הולנד לטרוריסטים כ"אותם שוגים באשליות, אותם קיצונים" והמשיך וקבע כי לא היה להם "שום קשר לאסלאם". חודש מאוחר יותר, אחרי חילול רבתי של בית־קברות יהודי באלזאס, עדיין הקפיד הנשיא "לאזן" בין סוג אחד של קיצוניות לאחר, בהצביעו על הצורך להתנגד במידה שווה לתחושות אנטי-יהודיות ואנטי-אסלאמיות, על אף העובדה המוכחת כי עד ינואר 2015 הלכה הפעילות האנטי-מוסלמית והצטמצמה בהדרגה בצרפת, שעה שהאלימות האנטי-יהודית הלכה וגאתה.

הסירוב הזה לזהות את מבצעי הפשע ואת קרבנותיהם בשמם – סירוב טיפוסי גם לממשל אובמה – השתלב באופן ביזארי עם ההצבה החפוזה של כוחות צבא ומשטרה במוסדות יהודיים לגרום ליהודים לחוש כי הם, במקרה הטוב, "אזרחים מוגנים" במדינתם שלהם, מה ששב וחיזק את הרעיון שאין להם בית בצרפת, ומעמדם שב והפך לזה של 'דימי', בני חסות נחותים תחת השלטון המוסלמי. וגם הדבר הזה תרם לגידול הניכר בעלייה.

ובשלב אחרון, עלינו לציין שלושה גורמים נוספים. הראשון, שכבר הוזכר בהקשר למקרים קודמים של עלייה, הוא כוח המשיכה של הציונות. עבור רוב יהודי ארצות־הברית, המדינה היהודית היא הפשטה, מקום שבו הם מבקרים לעתים נדירות, אם בכלל. ליהודי צרפת, לעומתם, יש קשר עז למדינת ישראל: רבים מהם מבקרים בה באופן סדיר ובשיעור גדול בהרבה מזה של כל קהילה אחרת בעולם, ו/או מחזיקים ברכוש שם, או משקיעים באופן אחר במדינה. לרבים מהם יש משפחות בישראל; למעשה, הודות לזרם העלייה הנוכחי והתוצאה המצטברת של גלי עלייה קודמים, חיים כעת בישראל כ-150,000 מיהודי צרפת.

גורם שני הוא המצב הכלכלי בצרפת: מבחינה כלכלית, צרפת משרכת רגליה, אחרי שנפלה קרבן למערכת כלכלית הדוחה יזמות ויוזמה, אוכפת שוויון על חשבון חדשנות, פוגעת בזוגות צעירים ובגמלאים באמצעות מיסוי כבד, וכושלת ביצירת צמיחה כלכלית. בעבר היו הסיכויים הכלכליים מעודדים יותר בצרפת בהשוואה לישראל, אך זה אינו המצב היום. גם כאן, יהודי צרפת אינם היחידים המושפעים מכך. מצב דומה תורם גם להגירת יהודים מאיטליה – שם הוכפלה העלייה לישראל משנת 2013 לשנת 2014 על אף שרמת האנטישמיות בה נמוכה בהרבה. בבלגיה ניצבת הקהילה היהודית באנטוורפן בסכנת הכחדה – לא בגלל שהעיר הפכה לביתה של הליגה הערבית האירופית, אלא בגלל דעיכת תעשיית היהלומים, הפורחת בארצות־הברית ובישראל. (כמובן, היהודים אינם היחידים היוצאים את המדינה. בשנת 2013 תרו כרבע מבוגרי אוניברסיטאות הצמרת בצרפת אחר משרה מחוץ למדינה, מספר כפול מזה שהיה שנה קודם לכן; בין שליש למחצית הצרפתים באותה שכבת גיל אומרים כי היו מהגרים לצמיתות אילו רק יכלו לעשות זאת. אשר לגמלאים, רבים מהם היו מעדיפים ליהנות משנות הזהב שלהם בספרד או ביוון ולא בצרפת).

לא רק האנטישמיות; הפגנה לאחר הפיגועים במרכול כשר ובשרלי אבדו; באדיבות ויקימדיה.
הפגנה לאחר הפיגועים במרכול כשר ובשרלי אבדו; באדיבות ויקימדיה.

גורם שלישי הוא אפקט האדווה החזק הנוצר בעקבות שני הגורמים הראשונים – נוסף, כמובן, לתחושת אי־הביטחון הממשית ביותר הנוצרת בגלל ההתפרצויות האחרונות של איומים ופעולות אנטישמיות.

ובכל זאת, גם אם מתייחסים לכל הגורמים הללו במקובץ, עולה השאלה האם יש בהם הסבר מספק להגירת היהודים לישראל. התשובה היא: לא בדיוק ולא באמת. בשורה התחתונה, ההחלטה לעזוב חייבת להיחשב פחות כעניין של הימלטות אימפולסיבית, כמו כשיקול דעת ובחירה רציונלית: בחירה המתבצעת לעתים קרובות בצער רב, ועם תחושה של אובדן היסטורי מר, שלא לומר תחושת בגידה. ועובדה זו מובילה אותנו מהדיון בסיבות הגלויות לסיבות העומק, ואל לב העניין.

ב. מגן העדן הישן אל הפרדיגמה החדשה

לאורך מאות השנים שאחרי המהפכה הצרפתית של 1789, על אף עליות וירידות, ולהוציא את החריג הבולט של תקופת וישי (1940-1944) נטו היהודים להתייחס לחברה הצרפתית כפתוחה במיוחד ומקדמת בברכה את הזר – כולל בתקופת השיא של פרשת דרייפוס. באותה תקופה יכול היה הפילוסוף עמנואל לוינס להיזכר באביו האומר שהרעיון שחצי אומה תוכל להתייצב למען יהודי הוא רעיון שלא ניתן היה להעלותו על הדעת בשום מקום אחר באירופה.

למעשה, עוד לפני ארצות־הברית ומאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל, הייתה צרפת הנאורה המקום המועדף על יהודים. תקופת ההארה, יחד עם האמנסיפציה, הניבו סובלנות דתית, חופש מחשבה, חירות פוליטית, קדמה מדעית, חתירה לאושר ותקווה לעתיד. יהודים כמו גם פרוטסטנטים זכו לאזרחות בצרפת הקתולית והצליחו לפלס את דרכם במעגלי הכלכלה והפוליטיקה בלי להידרש לזנוח את דתם. אמנם היו באופן טבעי כאלו שהמירו את דתם, כמו המלחין ז'ק אופנבך. אחרים הלכו בעקבות אדולף כרמיה, שר המשפטים הצרפתי, שבשנת 1848 היה אחראי לביטול העבדות במושבותיה של צרפת מעבר לים; כרמיה התיר לאשתו להמיר את דתם של ילדיו, אך דבק תמיד בגאווה ביהדותו שלו. והיו אחרים שפשוט נותרו מה שהיו – כמו האחים אמיל ואיזאק פריר, אנשי הכספים הנודעים של האימפריה השנייה.

הרעיון של חוק האוכף עקרונות אוניברסליים של צדק ומבטיח שוויון אזרחי, משך במיוחד את היהודים, משום שעקרונות אלו היו עקרונותיהם שלהם משך אלף שנים – ומשום שהם חלמו לחיות במקום שבו לא-יהודים יחיו באופן דומה. היה מחיר שהיהודים נאלצו לשלם עבור אותה הפתעה "אלוהית": כלומר, הוויתור על האוטונומיה ממנה נהנו היהודים לאורך שנים בניהול קהילותיהם וענייניהם הפנימיים. היהודים בצרפת יישמו את הוויתור הזה באמצעות הפרדה בין זהותם הדתית לזהותם הלאומית. כפי שניסח זאת לזאר איזידור, הרב הגדול של פאריז, בשנת 1852:

הוכחנו שאנחנו ראויים לחירות, ראויים לתואר אזרח, וכי אנחנו יכולים להיות גם יהודים וגם צרפתים. העם היהודי מת, הרעיון הלאומי שלו מת, אך מה שלא מת ולעולם לא ימות הוא רוח היהדות, עקרונותיה ואמיתותיה, נצחיות כסלע מחצבתנו, הר סיני.

עבור רבים מיהודי צרפת נראה היה כי במצב בו העולם החיצוני מאמץ, לכאורה, ערכים יהודיים,  נחלש הצורך בפרטיקולריזם היהודי. מה הצורך בחיל חלוץ אתי, ברגע שהמלחמה נגד אי־הצדק והדעות הקדומות נמצאת על־סף הכרעה? המדינאי והסופר ז'וזף ריינש, מעמודי התווך של תומכי דרייפוס, ואחד האבות המייסדים ב־1899 של הליגה לזכויות האדם והאזרח, אגודה רבת־עצמה שהוקדשה להגנה ולניסוח זכויות האדם בכל תחומי החיים הציבוריים, שקלה אפילו את ביטול היהדות עצמה לטובת אוניברסליזם רפובליקני.

ובינתיים, מן העבר השני, החלו כמה אינטלקטואלים צרפתיים להכיר בחובם לאוניברסליזם היהודי. ההיסטוריון אנטול לרוי-בוליה כתב ב-1893:

במבני היסוד של החברות החדשות שלנו משולבות אבנים מפלסטינה. במובנים רבים, המהפכה [הצרפתית] הייתה יישום של הרעיון שעם ישראל הביא לעולם. כדי לאתר את המקור ל-1789… עלינו להרחיק מעבר לעת העתיקה והברית החדשה אל התנ"ך [של העברים], אל התורה והנביאים. במובן זה, נכון יהיה לומר כי עשרת הדברות החדשים של זכויות האדם שואבים את כוחם מהלוחות שירדו מהר סיני.

במובן מסוים, חשבו כמה, בנתה צרפת את עצמה כאומה לפי דגם העם היהודי.

בשנת 1905, דחק חוק להפרדת הכנסייה והמדינה את הדת לתחום החיים הפרטיים. החוק כיוון להשיג שלוש מטרות: אכיפת הנייטרליות הדתית של המדינה, הגנת החופש לקיים מצוות דת, ושבירת הקשר שבין הכוח הציבורי והכנסייה הקתולית. החוק הפך לעמוד השדרה של החילוניות הצרפתית (לאיסיטֶה, laïcité). מכאן ואילך יכלו כל היהודים לחיות את חייהם כיהודים תחת חסות החוק. במשך עשרות שנים אחרי מלחמת־העולם השנייה יישבו הסדרי אד-הוק את הבעיות הפעוטות של חיי היומיום: ארוחות כשרות למגויסים לצבא, שני ימי חופשה שנתיים נוספים למשרתי ציבור יהודים, שינוי תאריכים דיסקרטי לתלמידים יהודים לימים שאינם שבת ומועד – כל אלו בוצעו בלי שהמוסדות החילוניים יידרשו להתאים את עצמם לסדרי הדת היהודית. באופן רשמי, נותרו עקרונות החילוניות ללא שינוי.

היו כמובן סימנים לסכנה העומדת בפתח – במיוחד אחרי מלחמת אלג'יר בשנות השישים. תחת שארל דה-גול עברה מדיניות החוץ הצרפתית שינוי מוחלט ביחסה למדינת ישראל. המדינה היהודית הפכה מבת בריתה הקטנה והנאמנה של צרפת לקוץ המתמיד באליית הפיוס הצרפתי-ערבי. בשטח הופיע נראטיב פרו-פלסטיני, שהתעצם אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, ושהרוב במפלגת המרכז-ימין, בשמאל הנוצרי ובקרב הקיצונים משני הצדדים הזדהה עמו, ורק מעטים — כמו ראש הממשלה ואל בשנת 2015 — הצליחו להינתק ממנו. בשנות השבעים, כפי שכותב דיוויד פרייס-ג'ונס בספרו בגידה: צרפת, הערבים והיהודים (2006, מהדורה צרפתית מורחבת 2008), מדיניות החוץ הצרפתית הפכה פרו-ערבית ופרו-אש"פית באופן גלוי, והאנטישמיות התבטאה תחת אדרת של אנטי-ציוניות, והאצבעות החלו מזדקרות לעברם של היהודים בצרפת כאזרחים לא נאמנים.

האשמות בחוסר נאמנות; יהודים ברחובות פריז, אילוסטרציה. צילום: Henrik Berger Jørgensen CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR
האשמות בחוסר נאמנות; יהודים ברחובות פריז, אילוסטרציה. צילום: Henrik Berger Jørgensen CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR

אך השינוי הממשי התרחש רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות הגידול המתמיד באוכלוסיה המוסלמית (שמניינה היום פי עשרה מהאוכלוסייה היהודית) והמודעות המתעצמת שלה בנוגע לכוחה החברתי והפוליטי. היהודים העלימו את עצמם בזירה הציבורית, אך המוסלמים החלו להציב תביעות הולכות ומתעצמות לחברה החילונית: סילוק בשר חזיר מקפטריות בבתי־הספר, היתר לעטות רעלה, רופאות לנשים בבתי־חולים. תחילה הגיבו הרשויות בצרפת במגננה, ואכפו חוקים לפי הספר, וכדי להימנע מהצגתם כמפלים, אפילו אסרו כמה מהדברים שהותרו עד אז, כמו חבישת כיפה או כיסוי ראש במתקנים בניהול המדינה כמו בתי־ספר ציבוריים, בתי־חולים ציבוריים, בתי־משפט, משרדי ממשלה, וכן הלאה. הלחץ הכפול מצד המוסלמים והנאמנות הנמשכת לעקרונותיהם גרמו לאלו שהסתדרו במשך שנים עם הסדרי אד-הוק לאמץ עמדה קנאית למען הלאיסיטֶה, ועמדה של חוסר־סובלנות הולך ומתגבר כלפי הבדלי דת באשר הם.

זו הייתה מערכה אבודה, במידה רבה. אל מול העיקשות של המוסלמים, המודל הצרפתי הגאה של רפובליקניזם חילוני כיסה את עיניו וגלש במהירות אל תוך דגם של 'התאמתיזם'. עד שהציבור בצרפת הספיק להסיר את הכיסוי מעיניו, כבר הפך הדגם הישן למיושן, והומר ברלטיביזם תרבותי וברב־תרבותיות פוסט-מודרניסטית, שעמדו בסתירה גמורה לעקרונות הרפובליקניזם הנאור – כלומר, לעצם העקרונות שאפשרו ליהודים להשתלב בחברה החילונית במאה התשע עשרה, אך לא הלמו את טעמם של המוסלמים במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. כעת, כאילו בניסיון לפצות על כישלון האינטגרציה של המוסלמים, החלו הרשויות לפעול כדי להבטיח שהזהות האסלאמית והספרטיזם האסלאמי יזכו להערכה, הגנה ובמקרה הצורך, למערך תירוצים ונימוקים נאות.

לאור מצב זה, עליית האנטישמיות בתחילת האלף הייתה רק צידו האחד של המטבע; הצד השני היה הכחשה רשמית מרצון של סכנותיה ומשמעותה – ומקורה העיקרי. בדו"ח ביניים משנת 2004 של משרד הפנים הצרפתי על "המאבק נגד גזענות ואנטישמיות" (Chantier sur la lutte contre le racisme et l’anti-Sémitisme) תיעד ז'ן-כריסטוף רופן את המעורבות ההולכת ופוחתת של הימין הקיצוני הקלאסי באלימות אנטישמית, ואת העלייה המקבילה של התפקיד ששחקו צעירים ממוצא צפון-אפריקני. עם זאת, הודות לזן המסוים של פוליטיקת זהויות שטופח תחת הדגם הצרפתי החדש, בעוד ההגנה וההערכה לזהות המוסלמית מתפתחת, הזהות היהודית נתפשה כחשודה — גם בגלל קשריה עם הערכים שחשיבותם פחתה של ליברליזם מערבי וגם בגלל קשריה עם פרטיקולריזם אתני מיושן, בדמות הציוניות. כבר ראינו איך המסע הנכון-פוליטית באירופה נגד הגזענות נרתם לעגלת מסע אנטי-ציוני. במקביל, ובאופן צפוי ביותר, עשר שנים אחרי הדו"ח של רופן התפרסם מחקר חדש של דעת הקהל בצרפת מאת דומיני רייניה (L’Antisémitisme dans l’opinion publique française: nouveaux éclairages), שממצאיו אישרו באופן חד-משמעי את התפקיד המרכזי של צעירים מוסלמים באלימות האנטישמית – אך הדו"ח וכותבו זכו לגינוי חריף מעיתונות השמאל הצרפתית כגזעניים בעצמם.

במבט היסטורי ניתן לראות כי אפילו איומי הקומוניזם, הפאשיזם והנאציזם לא גרמו ליהודים להיוואש מצרפת; אחרי מלחמת־העולם השנייה, אפילו אחרי מלחמת ששת הימים והמפנה הפרו-ערבי במדיניות החוץ הצרפתית, הם רצו להאמין בהבטחה שייצגה צרפת. אבל בתחילת המאה הזו איבדה צרפת את האמצעים התרבותיים והאינטלקטואליים להגן על עצמה במונחים אלו, והותירה את היהודים בדד, נטושים ומבודדים. בין אם הנאורות הצרפתית אכן ייצגה, כפי שחשב לרוי-בוליה, אוניברסליזציה של ערכים יהודים, הכחדת ערכי הנאורות לוותה בדחייה של היהדות.

בלי מודעות לקשר המיוחד שנוצר בין היהודים והרפובליקה הצרפתית בשיאה, ומכאן גם בשקיעתה, לא נוכל להבין את הטראומה החדשה הזו במאה העשרים ואחת לעומקה.

ומה קורה עכשיו? אחרי מה שהוגדר "קריאת השכמה" ערב מעשי ההרג בינואר 2015, האם היה מפנה? לדעת כמה, הסולידריות האזרחית המרשימה שהופגנה בהפגנת המונים של כמעט מיליון איש ברחבי צרפת, שהתגלמה בסיסמה אחת בכל-פה: "אני שארלי", מסמנת תקווה להתחלה חדשה, או אפילו לתחייה של המחויבות הלאומית לרעיונות רפובליקניים קלסיים. אם מדובר בהתחלה חדשה, עם זאת, זו התחלה שגויה, הנשענת על בסיס של צביעות ושקרים.

מותו של הרעיון הצרפתי; ככר הרפובליקה בפריז, לאחר הפיגוע האחרון. צילום: פלאש 90
מותו של הרעיון הצרפתי; ככר הרפובליקה בפריז, לאחר הפיגוע האחרון. צילום: פלאש 90

ראשית, הצבת שארלי אבדו כסמל העיתונות החופשית מציבה פרסום שהוא יותר גס רוח ממרדני, ובשולי הדברים גם אנטישמי. יתר על־כן, רבים מאלו שזעקו בקול גדול "אני שארלי" זעקו אך ביום אתמול כנגד פרסומן של קריקטורות הלועגות למוחמד ותבעו מהעיתונות ליישם צנזורה-עצמית. לא נכון יהיה לומר שההתקפה בצרפת הייתה כנגד חופש הביטוי כשלעצמו. יוצרי הקריקטורות הפכו למטרה רק בשל מה שהמוסלמים ראו בו חילול השם, ותו לא. ואחרון, הצנזורה-העצמית חיה וקיימת — לא רק, כפי שראינו קודם, בתגובתו של הנשיא הולנד ובתגובתם של אחרים למתקפות ינואר, אלא גם בעיתונות המותקפת עצמה. זו מיהרה, מיד אחרי מעשי הרצח, להצניע את יהדותם של הקרבנות היהודים ולהשמיט או להימנע מאזכור זהותם המוסלמית ואמונותיהם המוסלמיות של הרוצחים, בכנותה אותם "קיצונים משוגעים".

אשר למצבם של יהודי צרפת, דוגמא קצרה תסייע בהבנת הנקודה ההיסטורית. ב-10 במאי 1990 חולל אחד מבתי־הקברות היהודיים העתיקים במדינה בעיירה קרפטרה שבדרום צרפת: יותר מ-30 מצבות נעקרו, וגופתו של זקן בן שמונים ואחת, שנקבר שם זה מקבר, נחפרה מקברה והוצבה סמוך למטרייה. מה ההבדל בין מה שאירע לפני 25 שנים ומה שאירע עכשיו? כפי שמציינים ב-SPCJ, שירות ביטחון הקהילה היהודית של צרפת, בדו"ח משנת 2014, האזרחים הוותיקים יותר עדיין זוכרים איך חילול בית־הקברות היהודי בקרפנטרה "הוציא את העם הצרפתי לרחובות", שעה שבשנת 2006, אחרי "הרצח האנטישמי של אילן חלימי, ובשנת 2012, אחרי ההתקפה נגד בית־הספר היהודי בטולוז, היו המשתתפים בהפגנות כמעט בלעדית חברי הקהילה היהודית".

אילו בינואר 2015 היו הקרבנות יהודים בלבד ולא קריקטוריסטים, היו היהודים לבדם צועדים במחאה ברחובות צרפת. כל היהודים הצרפתים מבינים זאת. כפי שקורה לעתים קרובות בהיסטוריה, האנטישמיות בצרפת היא רק תסמין של ריקבון הלכידות החברתית.

ג. בצומת דרכים

בשנת 2004, נוכח הנתונים על האנטישמיות בצרפת, דחק ראש הממשלה הישראלי אריאל שרון ביהודי צרפת לעלות לישראל. דבריו עוררו שערורייה. תאו קליין, נשיא כבוד של קרי"ף, ארגון הגג של יהדות צרפת, הדהד את עלבונו של דובר משרד החוץ הצרפתי ואמר לשרון באופן חד-משמעי שיהדות צרפת יכולה לטפל בבעיותיה בעצמה.

עשר שנים מאוחר יותר, אחרי אירועי ינואר 2015, התרחש תסריט דומה. ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו נשא דברים בבית־הכנסת הגדול בפריז והזכיר ליהודי צרפת כי "ישראל אינה רק המקום שאליו אתם מכוונים בתפילה; מדינת ישראל היא ביתכם". לדברים באה תגובה חריפה מרבי מנחם מרגולין, ראש אגודת יהודי אירופה:

אני מצר על כך שאחרי כל התקפה אנטישמית באירופה הממשלה הישראלית מוציאה אותן הצהרות ביחס לחשיבות העלייה במקום לנקוט בכל האמצעים… שברשותה להגברת ביטחון החיים היהודיים באירופה. כל מסע ישראלי כזה מחליש מאוד ופוגע בקהילות היהודיות שיש להן זכות לחיות בביטחון בכל מקום.

תגובה נוספת, תחילה של ראש הממשלה הישראלי ושנייה של הרשויות בצרפת שהפצירו ביהודי צרפת להישאר, באה מחיים קורסיה, הרב הראשי של צרפת:

העלייה היא תגובה לצרכים רוחניים, דתיים ואידאולוגיים. היא לא צריכה להיתפש כבריחה. השימוש במילה "הישארו" [גם] מטרידה אותי, משום שנובע ממנה כי בארצנו האזרחים היהודים ניידים מטבעם. התפישה הזו שגויה לחלוטין, שכן היהודים תרמו משך 2,000 שנים למדינה הזו להפוך למה שהיא היום.

רוז'ה קוקירמן, ראש קרי"ף, קונן אף הוא על העלייה בתקופה האחרונה כתופעה עצובה ומדאיגה.

הצהרות כאלו מצד מנהיגי הקהילה ראויות לציון גם על מה שהן אומרות וגם על מה שהן אינן אומרות. מצד אחד, רבי מרגולין מכיר לכאורה בכך ש"הגברת ביטחון החיים היהודיים באירופה" נמצאת לא רק בתחום אחריותן של ממשלות אירופה, אלא גם של ראש הממשלה הישראלי. זו פליטת פה פרוידיאנית, אולי, אך משתמע ממנה פער ניכר בין הפן הרשמי של דובר יהדות אירופה והדאגות העמוקות יותר המקננות אצלם. מצד שני, דומה כי רבי מרגולין עיוור לעובדה שהנושא באירופה אינו "זכותם" של היהודים לחיות בביטחון אלא האפשרות לעשות כן בחברה חולה באנטישמיות, שלעתים קרובות אין בה כוח להתמודד עם התופעה. רבי קורסיה, מצידו, שכח שמחוץ לישראל רוב היהודים נמצאים מזה שנים רבות, בכל מובן מעשי, במצב של "ניידים מטבעם".

לתגובות אלו נוספה הערה מרעננת בישירותה מצד בנימין לשקר, לשעבר יועץ ראש עיריית ירושלים לקהילה הצרפתית, ואחר כך מנכ"ל קרן היסוד בצרפת. לשקר מנה באופן בוטה את הסיבות המעשיות שבגללן מסרב הממסד היהודי לתמוך בעלייה בהיקף רחב: "בלי קהילה, אין תורמים, אין חברים, אין מעמד של חשיבות [לבעלי התפקיד], המעניק גישה, מעמד מכובד ומגע עם בכירי הרפובליקה".

לשקר, ניתן לטעון, רק עשה את תפקידו. באותו מטבע, עם זאת, גם ראש ממשלת ישראל רק עשה את תפקידו בהזכירו ליהודים שיש להם בית לאומי – ומה משמעות הדבר. מישל טוביאנה, יו"ר יהודי לשם כבוד של הליגה לזכויות האדם, עמד על־כך שלנתניהו "לא היה כל יסוד לגיטימי לקרוא ליהודים להגלות את עצמם [כך במקור] לישראל", אך המציאות אומרת אחרת. ניתן ללמוד לא מעט מכך שכל ארבעת קרבנות ההתקפה בהיפר-כשר נקברו בישראל – סטירה בפניה של החברה הצרפתית שלה היהודים "תרמו משך 2,000 שנים" ובפניהם של 28 מלכי ישראל ויהודה שפוסלו על חזית קתדרלת נוטר-דם.

קרא ליהודים לעלות ארצה; נתניהו בפריז לאחר הפיגוע. צילום: חיים זך, פלאש 90
קרא ליהודים לעלות ארצה; נתניהו בבי"כ בפריז לאחר הפיגוע. צילום: חיים זך, פלאש 90

אין כוונת הדברים לטעון שמעבר של יהודי צרפת לישראל לא ייתקל בקשיים לשוניים, חברתיים ותרבותיים; כבר היום עוררה הגעתם במספרים נכבדים תלונות ממגזרים שונים בחברה בישראל. אך בכך אין שום דבר חדש ושום מקור לדאגה; אם ישראל הצליחה לשלב מיליון יהודים מחבר המדינות לשעבר, שרבים מהם היו רחוקים מאוד מיהדות, מה הסכנה הטמונה בעלייה צרפתית?

סוגיה משמעותית יותר היא מה יביאו עמם יהודי צרפת לבית הלאומי שלהם? בהקשר זה, ניתן לציין קטע רלוונטי אחד שנכתב בעידן האורות בידיו של לא אחר מז'ן-ז'ק רוסו, אבי הסדר הסוציו-פוליטי הצרפתי המודרני. הקטע הוא מתוך אמיל, המסה שכתב רוסו בשנת 1762 על חינוך:

אם מישהו בימינו היה מעז לפרסם ספרים התומכים בגלוי בדת היהודית, היינו מענישים את המחבר, את המו"ל ואת מוכר הספרים. תקנה זו היא דרך בטוחה וּודאית להיות צודק תמיד. קל להפריך את אלו שאינם מעזים לדבר. ככל שהיהודי מלומד ונאור יותר, כך הוא זהיר יותר. אתה יכול להמיר את דתו של איזה עלוב נפש ששילמת לו כדי שישמיץ את דתו… ובה בעת המלומדים בקרבם צוחקים על טיפשותך. אבל האם אתה חושב שהם היו מסוגלים להתחמק מאמירה בקלות רבה כל־כך במקום שבו הם חשים בטוחים?… לא אחזיק בסברה ששמעתי את טיעוניהם של היהודים עד שתהיה להם מדינה חופשית, בתי־ספר חופשיים ואוניברסיטאות חופשיות, שם יוכלו לדבר ולהתווכח בלי סכנה. רק כך נוכל לתת תשובה לשאלה: מה יש להם לומר?

ומה יש ליהדות צרפת לומר? כמובן, הקהילה אינה עשויה מעור אחד. רובם יהודים שומרי מסורת מצפון אפריקה דוברת הצרפתית ורבים מהם, כשנאלצו לעזוב את בתיהם בשנות החמישים והשישים, חשו מידה של אשמה על־כך שעברו לצרפת במקום לישראל. הם הגיעו לצרפת בתקופה של דה-קולוניזציה, ורבים מהם לא אימצו מעולם את תנאי הנאורות הצרפתית-יהודית. ברגע שיגיעו לבית הלאומי היהודי הם יטמעו בלא ספק בנורמות של המסורתיות הדתית הישראלית של המזרחים בישראל – ויעשו זאת לא פחות בקלות משעמיתיהם החילונים ייטמעו בחברה החילונית בישראל.

מנקודת מבט מסורתית או חילונית כאחד, לא סביר שהערכים של האוניברסליזם הרפובליקני ישובו ויצוצו או ישמיעו את קולם בשיח הדמוקרטי בישראל. היהודים בצרפת הדבקים ברעיונות אלו – או שבאו לישראל בשלב מוקדם יותר, במקרים מסוימים אחרי מלחמת ששת הימים, או שבאו ואז עזבו ומספרם גם קטן יחסית. אם יהיו בין המהגרים כאלו שיישאו עמם את הרעיונות האוניברסליים של הדגם הצרפתי, הסיבה לכך תהיה פשוטה: במקרה שלהם, אחרי מאתיים שנות הצלחה מרשימה ההבטחה הטמונה בדגם הזה קרסה אל מול עיניהם. בעשורים הבאים הם ימשיכו להיות יהודים בצרפת, כמו במדינות אחרות בעולם, אך הנוכחות היהודית-צרפתית החזקה תשקע אל תוך דפי ההיסטוריה. לעומת זאת, מדינת היהודים עדיין מגלמת באופן מלהיב את הבטחת הליבה של העקרונות האוניברסליים ובשמם של היהודים יש לה הרבה יותר מה לומר לעולם, הניצב רופס ומפקפק אל מול האויבים בשער והאויבים מבית.

צרפת שנולדה עם המהפכה הצרפתית הייתה אמורה להיות המקום שבו אף אחד לא יוכל לזעוק ברחובות "מוות ליהודים". בראשית המאה העשרים ואחת, צרפת כבר אינה המקום הזה. המקום הזה הוא מדינת ישראל, המקום היחידי, כפי שרוסו הבין יפה, שבו היהודים "יכולים לדבר ולהתווכח בלי סכנה" ושם האוניברסליזם היהודי בצוותא עם הפרטיקולריזם היהודי, יכול לשגשג ולפרוח.

אם לשוב ולצטט את ראש הממשלה וולס: "ההיסטוריה לימדה אותנו שהתעוררות האנטישמיות היא תסמין של משבר לדמוקרטיה ומשבר לרפובליקה…. כשיהודי צרפת מותקפים, צרפת מותקפת, מצפון האנושות מותקף. אל נשכח זאת לעולם". לרוע המזל, אם ללמוד מהבעת פניהם של מאזיניו באסיפה הלאומית, רבים בצרפת היו מעדיפים שלא יזכירו להם זאת – כלומר, הם מעדיפים שלא לעמוד פנים-אל-פנים אל מול המציאות הקודרת, שמה שקורה ליהודים בצרפת אינו נוגע לעתידה של יהדות צרפת אלא לעתידה של צרפת.

קליטתם והגנתם של היהודים הנרדפים הייתה משך מאות שנים גאוות הרפובליקה שהתיימרה לגלם בעצמה את רעיונות הליברליזם, החילוניות והסובלנות. במובן זה הפכו היהודים לסמל הצלחת הדגם הרפובליקני. זו בדיוק הסיבה שבגללה חשים רבים באליטה הצרפתית כי יציאת היהודים היא עלבון וחרפה. עזיבתם של היהודים חושפת בפניהם אמת שהם אינה מוכנים לקבל ביחס לעצמם: כלומר, שהאידאל הרפובליקני של צרפת, אחד הפרקים המבטיחים והמושכים בתולדות האנושות, הגיע לראשית קיצו. צרפת יכולה להעמיד פנים לאורך שנים רבות שהיא מייצגת את רעיון הנאורות, אך זו לא תהיה יותר מהעמדת פנים ההולכת ומתרוקנת מתוכן. וזהו דבר שלא רק ראש הממשלה ואל מבין. גם רוב מבין הצרפתים מבין זאת בעומק ליבו, ממש כפי שהכל מבינים כי היהודים – הקנרית במכרה הפחם של האנושות – הם הקרבנות הראשונים, אך ודאי לא האחרונים.

ביום שמש קיצי אחד, על הרחבה החיצונית של בית קפה פריזאי טיפוסי, ישב שגריר צרפתי הגאה לראות בעצמו את התגלמות עקרונות הנאורות של הרפובליקה ושל אירופה, ושתה כוס משקה עם ידיד יהודי. הם עסקו בשיחה של מה בכך על שורה נודעת של המשורר פול ולרי: "גם ציוויליזציות הן בנות תמותה". לפתע השתתק השגריר והרהר במשהו לכמה שניות, ואז פנה אל ידידו. "כמובן, אתה תמיד יכול ללכת לישראל", הוא אמר. "אבל אנחנו… לאן אנחנו נלך?".

___________

אלן אל-מושן הוא שם העט של פרופסור להיסטוריה וגיאוגרפיה בפריז. המאמר פורסם לראשונה באנגלית במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. 

מאנגלית: אורי רדלר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. לא פלא שהמאמר נכתב בשם עט ולא בשם המחבר. הוא מתאר את המציאות אחד לאחד ונוגע בכל נקודה בתהליכים שעוברת צרפת ואירופה בכלל בדיוק מופתי. במציאות של ימינו כותבי האמת שהם לא מישראל צריכים להסתתר מאחורי שמות בדויים בכדי להמשיך לחיות בשלווה. מציאות עגומה. מאמר נוקב חד ופשוט מדוייק. וואו

  2. מאמר מעניין, אם כי כדרכם של הצרפתים – ארוך ומסורבל יתר על המידה.
    סיכומו של המאמר – מה שהיה (המהפכה הצרפתית שאיפשרה ליהודים להיות צרפתים) כבר לא יהיה (כי יש מהפכה חדשה של איסלום, והיא מצטרפת ליסודות הישנים הטבועים בנפשם של הצרפתים שאינם יהודים, דהיינו אנטישמיות). משום כך היהודים המתגוררים בצרפת אורזים את הפקלאות ועוברים למדינת ישראל, גם אם היא לא מוצאת חן בעיניהם, אך היא מוכרת להם ורוצה בהם ולכן הקליטה בה עדיין קלה יותר מאשר כמעט בכל מקום אחר. ולסיום, הצרפתים הלא יהודים מרגישים נבגדים ע"י היהודים שעוזבים, למרות שהצרפתים עצמם תרמו מרצון בשמחה ובששון לכך שהיהודים ידעו שהם לא רצויים.
    ——–
    ומתי יהודי ארה"ב יבינו שגם הם לא כל כך רצויים, וכמו שזמנם של יהודי צרפת (המדינה שנתנה להם כל כך הרבה חופש ושיוויון זכויות) הגיע, כך יגיע גם זמנם של יהודי ארה"ב (המדינה שנתנה להם כל כך הרבה חופש ושיוויון זכויות)?

  3. לא יכלתם להימנע מהרפלקס הפבלובי ולהכניס את המשנה הכלכלית המקולקלת שלכם גם לכאן.יש ימין לאומי, ערכי, היסטורי ויש "ימין" כלכלי, כזה שמצמיח מתוכו בעיקר פוליטיקאים אופרטוניסטים, שחיתות ונזק כלכלי.

    אי החדשנות של צרפת לא קשורה ל"כפיית" שוויון. יוזמה פרטית עדיין מתוגמלת היטב בצרפת. המדינה הכי עשירה והכי פורייה בארה"ב הקפיטליסטית היא קליפורניה שבה אחוז המסים הוא הגבוה ביותר. אמנם שם הם לא מנוצלים למטרה חברתית.

    אוקיי, אז שווייץ שבה המיסים כן הולכים למטרות חברתיות והיא מדינה סוציאל דמוקרטית לעילא ולעילא, היא המדינה בעלת הפריון לנפש הגבוה בעולם ואחוז הפטנטים לנפש הגבוה בעולם.

    צרפת היא עדיין כלכלה חזקה, חזקה הרבה יותר מישראל למשל. יש לה תעשייה מסורתית חזקה וגם כלכלה טכנולוגית חזקה. מה שמעיב עליה הוא הזדקנות האוכלוסייה לצד שיעור ילודה נמוך במיוחד (10% מהזוגות הנשואים הצרפתים בוחרים במודע שלא להביא ילדים) וקליטה מסיבית של הגירה מהעולם השלישי. זה הכל.

    1. המשנה הכלכלית שלכם ? זהו מאמר מתורגם מכתב עת זר
      הדחף האובססיבי הוא שלך ולא של עורכי מידה

    2. אכן קליפורניה היא המדינה העשירה והפוריה בארה"ב.
      משום כך כל יומיים וחצי בערך (לא מדדתי בעשיריות שניה) המדינה מאיימת / מכריזה על פשיטת רגל.
      ואחד המחוזות העשירים ביותר בארה"ב, Orange County, גם בוא כל הזמן מאיים / מכריז על פשיטת רגל.
      חברת החשמל של דרום קליפורניה בצרות צרורות, שהתגלו וכנראה גם נופחו רק לאחר שהופרטה.
      עדיף שלא להשוות את הגישה הכלכלית של המימסד השלטוני בארה"ב לשום דבר. הדרך שבה האמריקאים מתנהלים מזכירה את הסינים – שם דבר ממה שהם מדווחים אינו נכון.

    3. כלכלת צרפת היא במצב גרוע כבר 30 שנה והתוצר לנשפ כמעט זהה עכשיו לישראל. אין עבודה, אין צמיחה, אין שגשוג, אין עתיד ואפילו השמאל הסוציאליסטי מבין עכשיו שחייבים לשחרר את הכלכלה ומבצע צעדים של הימין הכלכלי שאתה שונא.
      בנוסף אין ימין ללא ימין כלכלי, זה הולך ביחד.

  4. נראה שנשמטה מהמאמר טבלת אירועים אנטישמיים לפי שנים:
    "כפי שניתן ללמוד מן הטבלה שלהלן, מספר האירועים האנטישמיים בצרפת בשנים 2002 ו-2004 היה גדול ממספרם בשנת 2014"- ואין טבלה כזו.
    פרט לכך, תרגום מעולה, כרגיל, של אורי רדלר. המקצב הוא ישראלי לגמרי ולא מלאכותי.

    בקשר למצבה של ישראל: דומני שהכותב עושה איתנו חסד גדול כשהוא מתאר את ישראל כ- "מדינת היהודים עדיין מגלמת באופן מלהיב את הבטחת הליבה של העקרונות האוניברסליים".
    ישראל היא מקום נהדר להיות בו יהודי, אבל אזרח ערבי שומר חוק מקבל מהממלכתיות הישראלית פחות משהמהגר המוסלמי מקבל מהרפובליקה הצרפתית.

    1. ישובים ערביים מקבלים כ10% יותר. מישובים יהודיים
      שלא לדבר על חוסר מחוייבות מוחלט של לפחות חלק מהמועצות .
      ועיריות לציבור שלהם.מומלץ ללמוד עובדות .

  5. מרבית יהודי צרפת ב 2015 הם יהודים ערבים מצפון אפריקה שמעולם לא לכו לחלק התרבות הצרפתית.

    אלה שיהגרו לישראל יהפכו להיות מצביעי ש״ס.

    לו היו יהודים אלה צרפתים של ממש, כולל תהליך החילון – ספק אם כתבה זאת היתה נכתבת.

    1. כל היהודים (למעט כמובן אלו שהתגיירו) הינם צאצאיו של יהודי שנולד וגדל באזור כורדיסטאן העיראקית, או איפה שלא יהיה האזור שממנו בא אברהם אבינו.

  6. הנכון הוא באמת לחפש את הסיבות בפסיכולוגיה של אותם יהודים בצרפת. הם מזהים בגל המוסלמים השוטף את צרפת את השכנים המוסלמים שלהם בצפון אפריקה וזה ממש-ממש לא נעים להיזכר. זה אפילו כואב. בצרפת הם החלו להחשיב את עצמם לאליטה והנה הם שוב במקורות של בררה. זהו מצב שלא רוצים להזכר בו. איש לא רוצה לראות את דמותו משתקפת במראת העבר. זוהי הסיבה המודחקת העיקרת שלהם לברוח לכאן.

  7. בכמה דקות נרצחו בפאריס כמות כפולה של אנשים מכל "צוק איתן", קצת פרופורציות. אמנם מדינת ישראל היא מסוכנת אבל הרוב המוחץ של היהודים כאן מנהלים חיים נורמלים ולא מפחדים ללכת עם כיפה על הראש בעוד שמעשה דומה בצרפת יגרור מיד התנכלות מידי ערבים

  8. צילה18

    20/11/2015
    18:40

    את תועה לגמרי, רוב היהודים בצרפת השתלבו מאוד טוב והצליחו בכל מני מקצועות,כהן תנודזי קבל פרם נובל לפיזיקה, הרבה היצליחו באומנות, ברפואה, במסחר, בעיתונאות, בתלויזיה, בקולנוע, וכולי…… כי הצרפתים נתנו להם אפשרויות בילתי מוגבלות.