ללמוד על החיים מהמתים המהלכים

מה עושים כשאין מוקד 100 להתקשר אליו? 'המתים המהלכים' מציגה לנו עולם קשוח וריאלסטי, שבו רק החזקים ישרדו. לא סתם היא הסדרה הנצפית בארה"ב

ריאליזם במיטבו; המתים המהלכים. צילומסך IMDB

"בני האדם אינם אויבים מטבעם" אמר לפני 250 שנה ז'אן ז'אק רוסו, וברור בעליל שהוא לא צפה בסדרה הנהדרת המתים המהלכים (THE WALKING DEAD) כדי שתגאל אותו מתמימותו. מפני שהמתים המהלכים, הפקה קשוחה לבעלי קיבה מנירוסטה בלבד, מפזרת את כל מסכי העשן אודות טבעו האמיתי של האדם וטבען של מדינות, ומגרשת באכזריות כל מחשבה נאיבית על סדר חברתי שמבוסס על Peace and Love.

למי שלא מכיר, המתים המהלכים היא אפוקליפסת מתח-אימה שלמרות המעטפת הלא מציאותית שלה, מדובר בכל זאת באחת הסדרות הריאליסטיות הנוקבות ביותר שיצאו אי פעם. אמרתי זומבים וחלקכם כבר רוצים לנטוש את הקריאה, אבל אל תטעו: המתים המהלכים שמתפשטים בהמוניהם בעולם ומחריבים אותו ליסודותיו, אינם עיקר הסדרה. הם בסך הכל תפאורה, כלי יעיל בידי הבמאי לנער את האנושות ולבחון אותה בשעה שהיא חוזרת ל"מצב הטבע", ללא המסגרות החברתיות והמדינתיות שהתרגלנו אליהן. מי שבאמת עולה כאן על הבמה חשוף לחלוטין וללא איפור או מסכות, הוא האדם.

הסדרה נפתחת בריק גריימס, סגן שריף בעיירה קטנה בג'ורג'יה, שנורה ונפצע קשות בעת מעצר וכעת הוא שוכב בבית חולים מורדם ומונשם. כשהוא מתעורר, חלוש ומורעב, הוא מגלה להוותו שבית החולים הרוס לגמרי, ללא נפש חיה, וחדרים מרכזיים שלו נעולים בשרשראות מתכת כבדות עם רעשים מוזרים הבוקעים מבפנים. ריק מדדה לאיטו החוצה בניסיון להבין מה בדיוק מתרחש, ושם הוא מגלה שורות ארוכות של גוויות, רכבים צבאיים נטושים, ובעיקר רחובות ריקים מאדם.

מכאן העלילה מתפתחת, ולאט לאט מתברר שנגיף שיצא משליטה הופך אנשים לאחר מותם לזומבים איטיים וחסרי מודעות, אך רעבתנים להחריד לבשר חי. הם בעלי חוש ריח, נמשכים לרעש ואור, נעים בעדרים המוניים, וקורעים לגזרים כל אדם או חיה שנקרים בדרכם; תיאבון לדם ובשר שלא יודע שובע. אמנם לא קשה לגבור עליהם בקרב של אחד-על-אחד (רק צריך לירות בראש), אבל הבעיה מתחילה – ולרוב גם מסתיימת בבעתה – כשהם עולים עליך במספר או מפתיעים אותך.

אך כפי שאמרנו, הזומבים הם לא הסיפור האמיתי כאן. מה שחשוב ומעניין באמת הם האנשים. ואיך הם מגיבים לעולם שאין בו מדינה, אין מוקד 100 לחייג אליו, אין רשויות, אין אמבולנסים, אין תשתיות, הכל נטוש ועומד מלכת ואיש הישר בעיניו יעשה. האם הם מתאחדים ועושים יד אחת כנגד המתים המהלכים? לא ממש. למעשה, הזומבים הם הצרות הקטנות של האנשים המנסים לשרוד בעולם הארור הזה. הצרות הגדולות יותר הן אחיהם למין האנושי.

היה חזק, חמוש, וקח את גורלך בידיך

יש להודות שאפילו במתים המהלכים רוב בני האדם הם טובים ועדינים, ולעומתם האנשים הציניים ונטולי המצפון הם מועטים יחסית. אבל זו בדיוק הנקודה. לא צריך יותר מדי "זאבים" בעולם שאין בו חוק וסדר, כדי שהמצב יתדרדר לכאוס מוחלט שבו אדם לאדם או חבורה לחבורה – זאב. המיעוט הרע מכתיב את הטון לכולם. זה מתחיל במאבקים על מזון וציוד חיוני (הרי לא לכולם יש מספיק, אבל כולם רוצים לחיות) כשהאלימות היא עדיין לא נוהל שבשגרה, אבל מהר מאוד הניסיון מלמד שיש אנשים שיעשו הכל, פשוט הכל, כדי לשרוד. וכך היכולת של האדם לבטוח בזרים נעלמת כלא היתה – במיוחד אם הוא ניסה בתחילה לתת בהם אמון, אבל לא פעם ולא פעמיים זה כמעט עלה לו בחייו.

וכאן, רבותיי, הריאליזם של הסדרה השמרנית הזו מתחיל להתגלות במיטבו. לאט לאט נחשפים כללי הברזל של העולם החדש:

ראשית, חובה עליך להיות חזק וחמוש, ולהיות נכון לעת שבה תצטרך להפעיל כוח בעוצמה. מפני שרק אתה תוכל לשמור על עצמך, משפחתך, וחבריך, ואיש לא יעשה זאת עבורך. להיפך, כל אדם זר הוא בחזקת אויב עד שיוכח אחרת. אם, למשל, שמת לב שמישהו מבחוץ גילה את מקום המסתור שלכם, סיכוי גבוה שהוא יחזור בימים הקרובים, והוא לא יבוא בטוב. כעת אתה יכול לברוח למקום אחר, להכפיל את המשמרות, או לצאת ולחפש אותו כדי לראות מה הוא זומם. זה המינימום האפשרי במקרה שאתה אדם טוב, ועדיין זה ייגמר בדרך כלל בדם. אם לא תהיה חזק, אחראי, יוזם ונחוש – לא אתה ולא ילדיך תשרדו אפילו יממה.

שנית, יש לנו נטייה לא להביט נכוחה אל העולם. אבל מי שיתכחש לעובדות החיים כי הן לא נעימות, וינסה לייפות אותן, לעדן אותן, לרכך אותן, או יתפתה למשאלות הלב שלו – ייפגע בהכרח. "טבעם של דברים הוא, אני מודה, יריב חסון למדי" אמר באנדרסטייטמנט אדמנד ברק, ואין באמת דרך להתל במציאות. בסדרה הרעיון הזה מובע בשיטתיות אכזרית (אנשים רעים שאתה חומל עליהם בסיבוב הראשון, יפתיעו אותך בסיבוב השני ויגבו קרבנות בנפש), והמציאות מסרבת בהתמדה להתיישר עם התקוות של גיבורי הסדרה לחיים טובים יותר.

היופי של המתים המהלכים הוא שהריאליזם השמרני הזה לא נפלט לה בטעות. להיפך. זהו העיקרון המכונן של הסדרה, והיא יוצאת מגדרה כדי ללמד אותנו דברים כהווייתם על העולם האמיתי. כך, כל האוטופיות של הסדרה נכשלות באופן קבוע, עד שאתה למד שאין שום מקום בטוח שאפשר לשהות בו לאורך זמן. (דוגמאות לצופים הקבועים? המחנה בלב היער בעונה הראשונה. החווה של משפחת גרין. בית הכלא. מתחם "וודברי" של המושל. בית החולים באטלנטה. טרמינוס המפלצתי. ובעונה הנוכחית – אלכסנדריה). פעם אחר פעם, כשנראה שהשקט והביטחון מתחילים להתייצב באוטופיה החדשה, מגיע הזאב התורן וטורף את הכל מחדש. המתים המהלכים מלמדת אותנו שכל עוד אין "לוויתן" הובסיאני שיכפה סדר על כולם, המציאות בהכרח גולשת לאנרכיה. לאו דווקא בגלל שאנחנו רעים, אלא בעיקר בגלל שיש אנשים אחרים רעים שעלינו להישמר מפניהם. אז אוטופיות לא שורדות. משאלות לב הן חסרות ערך. יש טבע לאדם, ואו שתקבל זאת או שתמות.

שלישית, ב"מצב הטבע" שבו אין ציוויליזציה אמנם אדם לאדם זאב, אך מצד שני האדם הוא גם לא ממש שורד מוצלח כזאב בודד. שוב מסתבר שהתפקוד האופטימלי שלנו הוא במסגרת הנאמנויות של משפחה וחברי אמת – "להקת זאבים" אם נמשיך לדבוק במטאפורה. (גם דריל דיקסון, מישון או מורגן, שנראה היה כי חיי הבדידות מיטיבים איתם, מוצאים את עצמם בסוף במסגרת החבורה המלוכדת של ריק). בעולם שנשלט על-ידי זומבים קשה מאוד לרכוש נאמנויות חדשות, אך ערכן לא יסולא בפז. המשפחה והקהילה הקטנה מעל לכל.

הכוח שנמצא ביסוד החוק והסדר

לבסוף, המתים המהלכים מזכירה לנו שביסוד החוק, הסדר והחירות של הציוויליזציה שלנו, וביסוד ההישגים הנפלאים שלה – נמצא כוח. והוא נמצא שם לפני הכל. לא כוונות טובות, שלום ואהבה הם מקור היציבות החברתית שלנו, אלא הכוח של הריבון, העוצמה והנכונות שלו להפעיל אלימות ולרסן את הזאבים כדבר שבשגרה. ברגע שמסתלק הריבון אבד הגורם שמכונן את הביטחון האישי ואת הסדר הציבורי, ואנשים נאלצים בעל כורחם לקחת את העניינים לידיהם ולדאוג לביטחונם. המונופול המדינתי על אלימות עובר במצב כזה "הפרטה" מוחלטת.

כשילד קטן לא מבין למה יש פיגועים'רגע של נחת' מ היום שהיה עם גיא זהר. לרגעים נוספים>>>http://bit.ly/1NCbfG5

‎Posted by ‎ערוץ 10 Channel10‎ on‎ יום רביעי 18 נובמבר 2015

                                                          פרחים במקום רובים?

אמת. בגלל שאנחנו רחוקים מאוד מ"מצב הטבע" ומוקפים במוסדות תרבותיים מוצלחים, אנחנו נוטים לקבל אותם כמובנים מאליהם. אך אסור לנו לשכוח על איזה כוח הם מיוסדים, ומה יקרה אם הרסן שהם מטילים יתרופף. הסדרה הזו מזכירה לנו את העניין. זה לא מקרה אפוא שדווקא סגן השריף הנאמן הממונה על החוק והסדר בעיירה שלו, נמצא במרכז ההתרחשויות. אם הוא, כנציג החוק, הבין מהר מאוד שכללי המשחק השתנו וכבר אין את השריף שיעשה סדר, כולם צריכים להבין זאת.

המתים המהלכים היא הסדרה הנצפית ביותר בהיסטוריה של שידורי הכבלים האמריקניים. אולי התופעה הזו לא מפתיעה בעידן הנשיאות של ברק אובמה, האנטיתזה של גיבורי הסדרה. אובמה ועימו הזרמים הפרוגרסיביים של המערב, לא מאמינים בשימוש בכוח, לא רואים לגיטימציה להפעיל אלימות, ותופסים את הסדר החברתי כנתון טבעי ולא כמשהו שצריך להילחם כדי להשיג אותו. את השלום והשלווה נשיג לדידם באמצעות פרחים ולא באמצעות רובים. את התוצאות אנחנו רואים בימים האחרונים.

אך עזבו אתכם מה"פשט" של הסדרה. הרי מוסד המדינה לא צפוי ליפול בטווח הזמן הנראה לעין (להיפך! הגברת רק הולכת ומשמינה), "מצב הטבע" לא באמת התקיים אי-פעם, וגם אפוקליפסת זומבים שתעמיד למבחן את האחווה הלאומית שלנו לא באמת נראית באופק. את השיעור החשוב מהסדרה הזו כדאי שנעתיק דווקא אל הזירה הבינלאומית ואל "משפחת העמים". מפני ששם יש באמת אנרכיה, ואין לך על מי להישען, ואין שוטר בינלאומי שיבוא להציל אותך, ובאופן כללי אם תהיה תמים, תוותר על נכסים אסטרטגיים או תתפתה לרגע להניח את האקדח – הזומבים יבואו.

לסיום, יפים בעיניי דברי הביקורת של דייוויד פרנץ' על הסדרה: "אז, אם אתם מסוגלים להתמודד עם הדם והאימה, אל תהססו לצפות במתים המהלכים. אתם תמצאו שהדמויות המגוונות של הסדרה נשלטות בידי חוק סמוי: השמרנות תחזיק אותך בחיים, הליברליזם יהרוג אותך, והדרך היחידה שבה תוותר על הסמית'-אנד-ווסון (אקדח) שלך, היא רק אם מישהו ייטול אותו מידייך המתות".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. אני מסכים לדברי הכותב, אך יש מה להוסיף. הסדרה הזו נוגעת להרבה שאלות ולבטים מהיום-יום, הנה מספר דוגמאות:

    חשבת פעם איך תסתדר בתור זומבי בלי רגליים, כשצריך לגרור את המעיים שלך לכל מקום? תכננת פעם לשבור לאחים שלך שהפכו לזומבים את השיניים והלסת, ואז לעקור להם את הידיים, ואז לקשור אותם בשלשלאות ולהסתובב איתם בתור הסוואה? או לשמור ראשי זומבים נוקשי שיניים בארון בבית? האם זומבים אוהבים בשר סוס?

    בסדרה הזו שברו את כל השיאים של הגרפיקה החולנית והביזארית. חוץ כמובן מהגיטריסט-דת'-מטאל-תלוי-כמו-מריונטה-עם-גיטרת-להביור של מקס הזועם… שאין כמוהו

    סדרה מצוינת, אבל פסיכית ומפחידה בטירוף!

  2. למי שחושב שמדובר בטלויזיה בלבד, שיבדוק את היערכות ממשלת ישראל והטיפול שלה בסופה שהיתה לפני שנתיים, וישליך את הניסיון הזה על אסון אחר, למשל רעידת אדמה.
    הזומבים צמאי הדם והבשר, במקרה של מדינת ישראל, הינם המוסלמים החיים בתוכנו. החיה שבהם תנצל את ההזדמנות ותתפרץ.
    האם לממשלת ישראל יש איזושהי תכנית מגירה לטיפול במוסלמים האלו? ומה לגבי המוסלמים שמחוץ לגבולות המוגנים של המדינה?
    איך ממשלת ישראל מתכוונת לגונן ולהגן על היהודים מחדשי ההתישבות ביו"ש?
    מה ממשלת ישאל תעשה כשהמוסלמים בקלקיליה ינצלו את ההזדמנות לפלוש לכפר סבא ולעשות בתושביה כמעשי דאע"ש? או תושבי פרידיס שיפלשו לזכרון יעקב? או תושבי ג'סר א-זרקא שיחליטו לשכשך רגליהם בבריכות של תושבי קיסריה?
    האם יש בכלל מישהו בממשלת ישראל המוכן, ומסוגל, להורות לצה"ל להשמיד ולחסל כל מוסלמי שיהוה סכנה, גם אם רק במחשבתו, כלפי יהודים?
    האם מישהו בממשלת ישראל מעלה על דעתו שבארוע אסון שכזה מדינות העולם ינצלו את ההזדמנות ויפלשו למדינת ישראל, באיצטלה של סיוע הומניטרי, ובחסות השקר הזה יוציאו להורג כל יהודי שיכול להתנגד לנוכחות שלהם בתחומי מדינת ישראל?
    אני מקוה שלעולם לא נגיע למצב שכזה, אבל אם נגיע אז לכל הפחות מישהו בממשלת ישראל צריך לחשוב הרבה קדימה ולהכין פקודות מתאימות להגנה על תושביה היהודים של המדינה.

  3. הסדרה מאבדת את זה החל מהעונה הרביעית. חוסר ליניאריות, שחקנים באים והולכים, חוסר מוטיב מאחד מפריע מאד בתסריט

  4. נהדר.
    תמיד כשאני מספר למישהו על הסדרה אני אומר שזה הסדרה הכי מציאותית שיש – כאילו חוץ מהזומבים..
    ממש מרגיש ככה לגבי הסדרה, בעיקר כשנחשפים למקרים המזעזעים, כמו שהילדה הורג את אחותה הקטנה (עם דריל וקרול) ואז שקרול הורגת אותה..מחריד במיוחד, הקטע הכי קשה שראיתי בסדרה/סרט מימיי, ועם זאת כ"כ משמעותי ומלמד..

  5. רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו.