פחות עניים אבל יותר עוני? חורים ושערוריות בדו"ח העוני

הביטוח הלאומי פרסם ב-9 בדצמבר את דו"ח ממדי העוני שלו לשנת 2014 בו דיווח על התייצבות בשיעורי העוני, אחרי ירידה חדה בשנתיים האחרונות. מיד אחרי הפרסום נשמעה יללת סירנות עולה ויורדת בכל חלקי התקשורת לתחילת טקס התפילות והמספד הקבוע על העוני הגובר. בחינה של הנתונים בדו"ח, עם זאת, מעלה שורה ארוכה של שיבושים חמורים ביותר, נתונים שגויים ותמוהים ובסיס נתונים רעוע ולא אמין. הערכה המנכה את הנתונים השגויים מעלה אפשרות כי גם בשנת 2014 המשיך שיעור העוני לצנוח בחדות, לרמה הנמוכה ביותר מאז שנת 2001.

יעלה ויבוא נציג שכבות העוני

יש טקס, ויש כללי טקס והתבנית קבועה ונוקשה. תחילה באות זעקות השבר בעתונים: דו"ח מטלטל פורצים בבכי בוויינט. עלייה במספר העניים בישראל, זועק מעריב. "הרעב בבטן זו המציאות שלי" מתפייטים במאקו. במאמר המערכת ב'הארץ' מדווחים על "פצצת העוני" ובוואלה אף מגדילים לעשות ומזדעזעים מראש, עוד לפני פרסום הדו"ח. לכל ידיעה מצורפות התמונות הקבועות, שלכל עיתון יש גלריה שלמה מהן: חסר-הבית עם עגלת הסופרמרקט שעליה שקית הפחיות, מקבץ הנדבות עם השמיכה על הראש, אוספי הירקות בשוק הכרמל בסוף היום.

אחר כך באה נהמת הלביאה השכולה שהוקלטה מראש מטעם יו"ר האופוזיציה, עם הקריאה המסורתית להקמת ועדת חקירה. לעתים קורה, כמו עכשיו, שבתקופת כהונתו של היו"ר המכהן בתפקיד שר הרווחה שיעורי העוני היו גבוהים יותר, אבל ממילא אף אחד לא קורא את הדו"ח. אל שאגת הלביאה מצטרפת שאגת הארידרעי הפצוע, נציגם הרשמי של השכבותָחלשות. השאגה הזו מושמעת בדציבל תלוי-קואליציה: אם מפלגת האריות באופוזיציה, ינועו אמות הסיפים מעצמת הזעזוע; אם הש"סניקים הניחו את ישבניהם על מושבי עור הצבי, מאשימים את יאיר לפיד. אמנם כשאנשי ש"ס היו במשרד הרווחה שיעורי העוני היו גבוהים יותר, אבל צריך לזכור שאף אחד לא קורא את הדו"ח.

אחר־כך באות הפרפראות: צקצוקי הלשון במגזיני הרדיו לאורך היום, נתן זהבי, זעקת השכונות, השמעת לחשי "נתוני הדו"ח מזעזעים" ו"משפחות קורסות תחת הנטל" הידועים כדוחי עין הרע מן המובהקים, ראיון החג עם הצרפתי ההוא מ"לתת", יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים צפרא דוויק, איפה אנחנו ואיפה OECD, המצב חמור יותר מבתורכיה, רפי. הכאב כה כבד, עד שלא ניתן לו מזור עד למחרת בבוקר, כשהסערה נשכחת לחלוטין, עד לדו"ח אדווה/לתת/הביטוח הלאומי הבא.

במעמד צד אחד

הטקס הקבוע מתנהל במעמד צד אחד. כלומר, איש מן הכותבים והמצקצקים אינו טורח לקרוא את דו"ח ממדי העוני עצמו. כולם מגיעים, אם בכלל, עד לקריאת תמצית ההודעה לעיתונות או הפרטים המופיעים בכתב דוד מודגש בעמוד עיקר הממצאים. אילו היו קוראים, היו עשויים להזדעזע ממשהו אחר לגמרי.

מושכל ראשון ביחס לדו"ח ממדי העוני של הביטוח הלאומי הוא שמדובר בדו"ח מטעם בעל עניין. הביטוח הלאומי אינו גורם בלתי-תלוי המתעניין בבירור מצב העוני — חוקריו הם שלוחי גוף שמטרתו להציג נתונים מהם עולה שקיומו של הגוף והרחבת כוחו נחוצים מאוד. שלא במפתיע, כאשר בוחנים את דו"חות הביטוח הלאומי לאורך השנים עולה כי כמו שבשבת מקולקלת המלצתו אחת ויחידה: להרחיב את תשלומי הביטוח הלאומי.

בדו"ח שנת 2001, לדוגמה, בעיצומה של התרחבות מטאורית בקצבאות, הודו בביטוח הלאומי כי הגדלת הקצבאות לא בלמה את הגידול בעוני, אך גרסו כי הדבר רק מדגיש את חשיבות הגדלת הקצבאות. לעומת זאת, בדו"ח שנת 2013, צוין כי "ממדי העוני והאי-שוויון נמצאים בתהליך של ירידה", על אף הירידה בקצבאות, ומכאן הגיע למסקנה כי יש "צורך להגדיל את קצבאות הבטחת ההכנסה ואת קצבאות הילדים".

קצבאות מגדילות את העוני

הנתונים מצביעים ככל הנראה על קשר הפוך בין היקף הקצבאות להיקף העוני. על אף הלשון שנוקט הביטוח הלאומי, לפיה הקצבאות "מצילות" או "מושיעות" מעוני, עולה מנתוניו תמונה הפוכה: ככל שהיקף הקצבאות גדול יותר, כך שיעור משמעותי יותר של האוכלוסיה נעול בעוני חסר תקווה, במשפחות שבהן אין מפרנס וכל הכנסת המשפחה תלויה בקצבה. כך, דווקא הקטנת הקצבאות במקביל לגידול במספר העובדים במשק בעשור האחרון (2005-2014) הניבו קיטון משמעותי ביותר בשיעור העוני.

כפי שניתן לראות בתרשים, בתקופה בה הועלו הקצבאות באופן ניכר (1998-2002) חל גידול מסחרר של 25 אחוז במספר השרויים בעוני לפי נתוני הביטוח הלאומי. עד שנת 2004, בה עדיין ניכרה השפעת ההעלאות הקודמות, כבר הסתכמה העליה ב-40.5 אחוז. במונחים מוחלטים, מדובר בעלייה בשיעור של כמעט 60 אחוז (574 אלף איש) במספר המוגדרים עניים בישראל.

התמונה מתהפכת כשבוחנים את הנתונים משנת 2005 ואילך: שיעור הנפשות הנתונות בעוני, אפילו לפי נתוני הביטוח הלאומי, קטן ב-11.7 אחוז. במלים פשוטות: כשהקצבאות עלו, עלה גם העוני. כשהן ירדו, אחרי תקופת הסתגלות, ירד גם העוני. הקצבאות אינן רק מחולקות לעניים, הן גם משאירות אותם עניים.

ערבים יורדים, יהודים עולים

מה שמותיר אותנו עם חידת 2014. הנתון המרכזי לשנת 2014 — העילה לחינגה השנתית של שאגות האריה ונהמות הלביאה — היא עליה של 0.2 אחוז בשיעור המשפחות, הנפשות והילדים מתחת לקו העוני, מ-21.8 אחוז מכלל הנפשות בישראל בשנת 2013, ל-22 אחוז מכלל הנפשות בשנת 2014. (יצוין כי הנתון בניכוי מזרח ירושלים מצביע על כך שלא חל שינוי במצב העוני: 20.2 אחוז מכלל הנפשות).

הנתון מעורר תמיהה רבתי. בשתי הקבוצות העיקריות תחת קו העוני — הערבים והחרדים, המונים כשני שליש מכלל העניים — יש בשנת 2014 ירידה משמעותית בשיעור העוני. לפי נספח 2 לדו"ח העוני, הכולל את הנתונים המספריים של המשפחות, הנפשות והילדים מתחת לקו העוני, מספר נפשות הערבים מתחת לקו העוני קטן ב-4.2 אחוז בשנים 2013-2014, שעה שאצל החרדים יש באותה תקופה ירידה של 4.4 אחוז. עוד במקביל, בקרב משפחות חד־הוריות יש ירידה חריפה של 18.2 אחוז. כלומר, שעה שבקרב הקבוצות הבולטות ביותר מתחת לקו העוני יש ירידה חריפה ומובהקת בשיעור העוני כבר משנת 2012, לפי הביטוח הלאומי השיעור הכולל של העוני דווקא עלה בשנת 2014.

התמיהה מטפסת לדרגת לא ייאמן כאשר מתחילים להשוות את המספרים. כל אחד מדו"חות הביטוח הלאומי כולל, כמקובל, השוואה של השנה הנסקרת לשנה או לשנתיים שקדמו לה — כל זאת כדי להעניק לקורא פרופורציה או תחושה כלשהי של מגמה. בשנת 2013 מובאים גם נתוני שנת 2012, בדו"ח 2012 מובאים גם נתוני 2011, וכן הלאה. מטבע הדברים, יש נתונים המחושבים מחדש משנה לשנה. לכן, למשל, ייתכן בהחלט מצב בו נתוני שנת 2012 מדו"ח 2012 יעודכנו מעט בשנת 2013.

כאשר הנתונים משתנים מדו"ח לדו"ח, מובן מאליו שגם סיכום הנתונים צריך להשתנות. לדוגמא, אם מתברר לאחר זמן כי מספר הערבים מתחת לקו העוני גדול משסברו קודם, כי אז הסך הכולל של הנמצאים מתחת לקו העוני צריך לגדול אף הוא. אלא שבביטוח הלאומי סבורים אחרת. בחינה של דו"חות הביטוח הלאומי בשנים 2009-2014 מלמדת כי אף שהמספר הכולל של הנמצאים מתחת לקו העוני נשמר בעקביות משנה לשנה, הסכומים המרכיבים אותו השתנו באופן כמעט שרירותי. כך, כמה פעמים הועברו אנשים משנה לשנה מטור היהודים לטור היהודים החרדים, ובשנים אחרות הועברו ערבים לטור היהודים, היהודים החרדים ולהפך. בביטוח הלאומי אף הגדילו לעשות בדו"ח האחרון כשגרעו 16,200 ממספר הערבים מתחת לקו העוני בשנת 2013 והוסיפו 16,200 איש למניין היהודים מתחת לקו העוני.

בסיס נתונים רעוע ונתונים מוזרים

אפשר להבין את מצוקתם של חוקרי הביטוח הלאומי. בשנים האחרונות עורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שינויים משמעותיים באופן עריכת הסקר ובמתודולוגיה שלו, באופן שמערער במידה ניכרת את אמינות הנתונים. עם זאת, הניסיון לערוך התאמות כדי להגיע לשורה תחתונה אחידה, הופך את הנתונים למפוקפקים מאוד, אם להשתמש בלשון עדינה: העברת 16,200 איש מטור אחד למשנהו משמעה תנודה של 2 אחוז אצל יהודים וערבים, ותנודה זו גדולה פי 10 מהתנודה הכוללת בנתוני העוני.

שינויים שרירותיים יוצרים תוצאות מגוחכות. לדוגמה, בדו"ח הנוכחי נרשמת ירידה חריפה של 18.2 אחוז במספר המשפחות החד־הוריות, שעה שאצל משפחות עם מפרנס אחד יש עלייה של 15.4 אחוז, המגיעה שנה אחת בלבד אחרי ירידה של 13.7 אחוז בשנה הקודמת; בקבוצת הגיל 46 עד פנסיה יש ירידה של 28.4 אחוז בתוך שנתיים; ובמספר היהודים הכולל מתחת לקו העוני יש עליה של 18 אחוז.

השיטה הקלאסית לניפוח חרדים

החרדים הם כנראה נתון המפתח. בשנים האחרונות עבר חישוב העוני בקרב האוכלוסיה החרדית שינוי ניכר. משנת 2009 התבססו בביטוח הלאומי על ממוצע נע של מספרם (כלומר, על ניחוש סטטיסטי) לפי שיטת גוטליב-קושניר. בשנת 2013 הסתמכו על "השיטה הקלאסית" (עם תוצאות שנופחו בכ-20 אחוז) ואילו בשנת 2014 עברו לשיטה "הסובייקטיבית" (הגדרה עצמית של מרואיינים), שהביאה לניפוח היקף האוכלוסיה החרדית ב-50 אחוז נוספים. כלומר, משנת 2012 ועד שנת 2014 עלה מספר החרדים מתחת לקו העוני ב-65 אחוז — כלומר, לא במציאות; אבל בהחלט בטבלאות של הביטוח הלאומי.

והחרדים משפיעים על מערך הנתונים בכללו. נניח, לדוגמה, כי המגמה בה ניתן להבחין בין הערבים והחרדים (לפי השיטה הקלאסית) או המשפחות החד־הוריות (ירידה של כ-4 אחוז) מאפיינת את המדגם בכללו, בקיזוז מסוים. חישוב לפי בסיס זה יביא אותנו לפער של כ-102 אלף איש בנתון הסופי של מספר הנמצאים מתחת לקו העוני (כלומר, כ-1.6 מליון במקום 1.71 מיליון). נתון זה מביא את מספר הנמצאים מתחת לקו העוני ל-20.7 אחוז במקום 22 אחוז.

ואולי יש כאן משהו משמעותי יותר. נתוני הביטוח הלאומי לגבי האוכלוסיה בכללה מפגרים בשיעור ניכר אחרי נתוני הלמ"ס. כך, בשנת 2014 נמנתה בישראל אוכלוסייה של כמעט 8.3 מיליון, אך לפי הביטוח הלאומי מנתה האוכלוסיה בישראל (כולל מזרח־ירושלים) כ-7.77 מיליון איש. הפער נע בשנים האחרונות בין 430-530 אלף איש, אך הגיע גם להיקף גדול יותר. שיעור העוני מחושב לפי האוכלוסיה בכללה (כלומר, מספר העניים חלקי האוכלוסיה בכללה). כעת, כאשר מתאימים את הנתונים לגודל האוכלוסיה האמיתי, שיעור העוני צונח עוד יותר, ל-19.36 אחוז. לפי נתון זה, בשנים 2011-2014 הייתה ירידה של כ-17.5 אחוז בעוני בישראל.

אולי כל זה לא נכון. אולי אני טועה. אולי החישובים שלי שגויים לחלוטין. אולי בלבלתי בין טור א' לטור ב'. אולי לא הבנתי נכון. כדאי לכולנו לקוות שאני טועה — כי אם אני צודק, נוצר הרושם שבדו"חות הביטוח הלאומי עורכים החוקרים מניפולציה בנתונים, מנפחים מספרים כדי שיתאימו לקונספציה ומייצרים עוני יש מאין. אם כן, יש בהחלט סיבה לנהמות הלביאה ולשאגת האריה — רק מכיוון אחר לגמרי.

מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה:

הביטוח הלאומי עורך את דו"ח העוני זה יותר משלושה עשורים במיומנות ובמקצועיות, תוך הקפדה על דיוק ואמינות הנתונים המוצגים בדו"ח. כמו מוסדות אחרים בארץ ובעולם, הדו"ח נדרש גם לסוגיה של תרומת אמצעי המדיניות (מסים ישירים, קצבאות ועוד) להפחתת העוני. צמצום העוני באמצעות תשלומי העברה הוא בבחינת אמת ידועה המתבררת גם בדו"חות של מוסדות בינלאומיים כדוגמת ה-OECD, המראים על קשר ישיר והפוך בין רמת תשלומי הרווחה כאחוז מהתוצר לבין רמת העוני במדינות המפותחות.

ב-2000 וב-2001 סקר ההכנסות לא כלל את מזרח ירושלים לכן קשה להשוות את הנתונים בשנים אלה לשנים שקדמו להן או לשנים שאחריהן. לא ידוע לנו על העלאת קצבאות חריגה בין 1998 ל-2000 אך ב-2001 הועלו קצבאות הילדים לילד החמישי ואילך ("חוק אלפרט") למשך שנה אחת. בין שתי השנים רמת העוני של משפחות נותרה כמעט ללא שינוי (עלתה מ-17.5% ל-17.7%), לעומת זאת עליית מדרגה ניכרת ברמת העוני התרחשה בין 2002 ל-2004, מ-18.1% ל-20.3%, זאת לאחר שיושמו שינויי מדיניות במסגרתם נעשו קיצוצים עמוקים בקצבאות הילדים והבטחת הכנסה.

בסיס הנתונים שעליו מתבסס דו"ח העוני של הביטוח הלאומי הוא "סקר הוצאות משקי בית" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (לרבות הגדרת החרדים). כך שהביטוח הלאומי אינו הכתובת לטענות כלשהן על איכות בסיס הנתונים, והטענה ש"הנתונים מפגרים בשיעור ניכר אחרי הלמ"ס" אינה מציאותית.