מדוע פעילי המחאה יישארו עניים?

האם חינוך כלכלי בסיסי היה מאפשר לשיר נוסצקי, מיוזמות המחאה החברתית, להפוך לאמא?

מפגינים במחאת יוקר המחיה בתל-אביב, יולי 2015. צילום: פלאש90

הכירו את שיר נוסצקי, שותפה במשרד לתקשורת חברתית ומיוזמות המחאה "החברתית". נוסצקי, שלדבריה מקדישה את רוב זמנה למאבקים חברתיים, האשימה בראיון ב'דה-מרקר' את הממשלה בכך שאינה מביאה ילדים לעולם: "אני בת 31 ורגב כבר בן 40, ואנחנו מרגישים שאין לנו יציבות של קורת גג, לכן אנחנו גם לא מביאים ילד לעולם".

לשאלת הכתב: שהאשים אותה בפינוק מסוים ותהה מדוע שלא תעבור להתגורר בבאר-שבע הזולה יותר השיבה נוסצקי: "באמת? אנחנו חוזרים לזה? אני לא יכולה לקנות דירה לא בתל אביב ולא בבאר שבע, אין לי 300 אלף שקל הון עצמי".

האמנם? ובכן, הבה ונקבל לרגע (רק לצורך הדיון) את הנחת הגב' נוסצקי שלא ניתן להביא ילד לעולם ללא קורת גג הרשומה בטאבו ספציפית על שמך. מה הן העובדות בשטח?

נעיף מבט קצר באתר מדל"ן המאפשר לראות שלל מחירי דירות ברחבי הארץ ישירות מנתוני מערכת הנדל"ן של רשות המיסים. האם באמת הגב' נוסצקי נדרשת ל-300 אלף ₪ הון עצמי כדי להביא ילד לעולם?

נכון לסוף נובמבר 2015 מחיר טיפוסי של דירה בבאר שבע עומד על 862 אלף ₪. נניח שכזוג צעיר הם יכולים לקחת למשל 70% על המשכנתא (המקסימום אף למעלה מכך) ונגיע לכך שהם זקוקים לכ-260 אלף ₪. אך האם זו באמת התמונה הנכונה? הרי זוג צעיר שרק מעונין להניח ראשו בקורת גג משלו יכול להסתפק גם בדירה קטנה וישנה יותר או בתנאים קצת פחות טובים. אין שום סיבה שזוג צעיר ובריא שזו לו דירתו הראשונה לא יגור למשל גם בדירה קטנה ישנה בקומה גבוהה ללא מעלית ועם הזמן ושיפור היכולת הכלכלית ישפר בהמשך.

דירת 2 חדרים חדשה יחסית משנות התשעים תדרוש מהזוג 413 אלף ₪ כלומר הון עצמי של 125 אלף ₪ בלבד. אם הוא מעונין בדירת 3 חדרים גדולה יותר הוא יכול להסתפק לא עלינו בדירה ישנה קצת יותר משנות השמונים שתעלה לו 552 אלף ש"ח או הון עצמי של 165 אלף ₪, ואלו הם המחירים הממוצעים. חיפוש פרטני יניב דירות אף במחירים זולים יותר.

האם מדובר בפתרון אידיאלי? לא. ממש לא. אך זו דירה.

האם שני רווקים, שכבר מזמן אינם ילדים ודירה בראש מעייניהם, אינם מסוגלים להגיע שניהם יחד לסכומים מעין אלה? האמת היא שזה ניתן ואפשרי. יתכן יותר שהדברים קשורים לכך שהגברת בוחרת "להקדיש את רוב זמנה לקונגרס החברתי" ולשאלת הכתב ממה הם מתפרנסים, היא עונה שרוב הפעילות שלהם בהתנדבות ומס' תקציבים מאפשרים להם להתפרנס באופן צנוע.

בסופו של דבר אנו תמיד מגיעים לסדר העדיפויות ולבחירות שלנו בחיים. לגור בתל אביב – זו בחירה. לעסוק בהתנדבות בנושאים חשובים לך על חשבון עבודה וחיסכון לדירה – זו בחירה. לא לקנות דירה שאדם יכול להרשות לעצמו מבחינת יכולת כלכלית, וכן לחלום על דירה שאינך יכול להרשות לעצמך – זו בחירה. כל אלו בחירות לגיטימיות לחלוטין אבל יש להבין שלכל בחירה מהסוג הזה ישנן משמעויות. אם כך מדוע המרואיינת סבורה שאינה מסוגלת להגיע לדירה, גם לא בבאר-שבע?

נדלן באר שבע

הצרכן הנבון לעומת הצרכן האימפולסיבי

הבעיה העיקרית שמלווה רבים מאד מאיתנו היא העדר חינוך פיננסי. בתי הספר מלמדים אותנו מקצועות רבים, ממתמטיקה ועד אנגלית, מספרות ועד תנ"ך. שלל מקצועות נוספים מלווים את חיי התלמידים, חלקם כבר מזמן לא מאד רלוונטיים לחיים המודרניים, אבל אחד המקצועות הקריטיים ביותר לחייהם של אזרחי ישראל נעדר משם – חינוך פיננסי.

כיצד עובדת כלכלה, הלוואות, ריביות, ריבית-דריבית, ניהול תקציב, חיסכון, השקעות. כל אלה הן מילים שלרבים מאד, רבים מדי, נשמעות כשפה חייזרית זרה. עסק שיוציא יותר מאשר יכניס לאורך זמן יכנס לחובות ולא ישרוד. העסק יפשוט רגל ויסגר. תא משפחתי בעל הכנסות נמוכות מהוצאות רק ימשיך ויקלע לחובות גדולים יותר ויותר. ילך וישקע.

אנשים ברי מזל זוכים לקבל את החינוך הזה מהוריהם או שלומדים אותו מהר על בשרם בכוחות עצמם, אבל לכל אלה שלא זכו לכך, חסרים כלים חיוניים לחיי היום יום. אנו מוקפים מכל עבר בפרסומות המעודדות אותנו לצרוך בין אם יש באפשרותנו ובין אם לא. אין לך מספיק כסף למוצר בו חשקה נפשך? "אין בעיה!" אומרות הפרסומות לצרכן האימפולסיבי. "קח הלוואה בריבית גבוהה והכל יסודר". את התשלומים תשלם אח"כ בריבית-דריבית ובור החובות רק ילך ויגדל.

הצרכן הנבון לעומת זאת יחסוך חלקים הולכים וגדלים מהונו, ואף ישקיע אותם בתבונה. ההשקעה (בניגוד לספקולציות והימורים שפעמים רבות מדי אנשים מבלבלים ביניהם לבין השקעה) תאפשר צמיחה של מפעלים ועסקים חדשים, יוזמות, חברות חדשות, תשפר את הכלכלה ובתמורה תגדיל את חסכונותיו של החוסך.

אנו יכולים להאשים את הממשלה בשלל האשמות מכאן ועד הודעה חדשה, האשמות שבחלקן לעיתים אף יהיו נכונות, אבל בראש ובראשונה האחריות להתנהלות פיננסית נבונה נמצאת קודם כל באחריותנו, באחריות כל אדם ואדם עצמו, והיא איננה ניתנת לחלוקה.

ההבדל בין הצרכן הנבון והמחושב לצרכן האימפולסיבי הוא הבדל של שמיים וארץ ויותר מכך – הוא הבדל שבגלל מבנה הריבית-דריבית רק ילך ויגבר, ילך ויתעצם עם השנים.

יכולים להיות שני אנשים זהים לחלוטין בתנאי חיים זהים המשתכרים משכורת זהה, אך אחד מהם הוא צרכן נבון והשני הוא צרכן אימפולסיבי. הראשון המחושב יכול לחיות חיי רווחה והשני יאבק בכל חודש וחודש מחדש לנסות לסגור את החודש ללא הצלחה, וזאת כאשר שניהם מרוויחים את אותו הסכום עצמו. כיצד זה יתכן?

ובכן זה יתכן, ונוגע לכל תחום ותחום בחיינו. הבה ניקח לדוגמא זוג צעיר המביא תינוק לעולם – הפתרון החסכוני והבריא ביותר לתזונתו בפער ניכר הוא קודם כל הנקה. אך נניח לרגע שמשלל סיבות אפשריות אותו זוג נדרש לקניית תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל).

ניקח לשם הדוגמה את המותג 'מטרנה' (באותה מידה יכולנו לבחור 'סימילאק' או כל מותג אחר). מזון התינוקות מחזיק זמן רב מאד באחסון. הצרכן הנבון יערוך סקר שוק, יערוך השוואות בין רשתות ויקנה מדי פעם מטרנה במבצעים עבור תקופה מסוימת מראש –היא תעלה לו 39 ₪ לקופסה. הצרכן האימפולסיבי לעומתו יקנה בחנות הנוחות הקרובה לביתו בכל פעם בה יזדקק לקופסה. אותה הקופסה בדיוק תעלה לו לעיתים 49 ₪, 54 ₪, 59 ₪ ולפעמים אף 64 ₪ בהתאם למחירה הרגעי באותה חנות. פער של עשרות אחוזים על אותו המוצר בדיוק.

אותו הדבר נכון למרבית התחומים בהם קיימת תחרות ולשלל מוצרים, מבקבוקי בירה ונייר טואלט ועד החיסכון לפנסיה שלנו או תשלומי הביטוח שלנו. הדברים הללו מצטברים ומשמעותיים עוד יותר כאשר זוכרים שההוצאות שלנו נגזרות מתוך ההכנסות שלנו נטו לאחר שכבר ירד מהן מס. רבים מהפערים הללו יכולים להימנע ע"י השוואה פשוטה במנועי חיפוש שנועדו לשם כך או באמצעות בדיקה קצרה ברשת.

הצרכן הנבון לא נקלע להלוואות מיותרות בריבית גבוהה, ובעל יכולת להתאזר בסבלנות בכל הנוגע להשגת מאווייו. הוא אינו חייב להשיג הכל עכשיו, וכך הוא חוסך לעצמו את תשלומי הריבית ששכנו האימפולסיבי נאלץ לשלם לנושיו – מחברות האשראי ועד הבנקים.

חשבו על המשמעות לאורך זמן כאשר משפחה אחת מוציאה הוצאות גבוהות בעשרות אחוזים מאשר משפחה אחרת, רק בגלל שאותה משפחה לא מודעת להשפעה המצטברת של הדברים הללו על רווחתה הכלכלית.

המשמעות האדירה הזו היא אחת הסיבות לכך שאני מעריך מאד את ארגון פעמונים בראשות אוריאל לדרברג. זהו ארגון שבניגוד לארגונים אחרים אינו מתרכז בנתינת מענקים אלא בהקניית הרגלים נכונים פיננסית למשפחות. זהו אחד הארגונים המתרכזים בהענקת חכות לאנשים ולא דגים, אך לטעמי חינוך פיננסי אינו צריך להסתמך על ארגונים התנדבותיים אלא להיות מובנה באופן אינטגרלי מראש במערכת החינוך שלנו.

הגיע הזמן שנשלב "התנהלות פיננסית" כמקצוע סטנדרטי לכל דבר במערכת החינוך שלנו.

הכותב הוא מנכ"ל "סברה מיקרוסיסטמס בע"מ"

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. מסכימה לכל מילה

    ,נמאס לי גם מהתבכיינות של צעירים בריאים ומשכילים. המצפים שהמדינה תיתן להם מתנות יקרות ותפרנס אותם, במקום לקלוט שהם כבר מבוגרים האמורים לפרנס את עצמם ולחסוך כסף להבטחת עתידם

  2. מדויק ומתומצת. שורש הבעיה הוא בכך שלא מעט אזרחים מתייחסים לעצמם כאל תינוקות חסרי ישע, שתפקיד המדינה הוא "להניק" אותם. למי שמעוניין לקרוא עוד קצת על תפיסת העולם החלופית, המדגישה את האחריות האישית של כל אדם בפן הפיננסי, אתם מוזמנים לחפש "הסולידית" בגוגל.

  3. לו שיר ורגב היו באמת רוצים להפוך להורים הם כבר מזמן היו כאלו
    הם רוצים להישאר ילדים ולשחק כל היום בהתנדבויות, במקום למצוא עבודה רצינית ממנה ניתן לחסוך, ושהמדינה תדאג להם במקום הוריהם הביולוגים

  4. אני מכיר את שיר נוסצקי ("שותפה במשרד לתקשורת חברתית", ו"מקדישה את רוב זמנה למאבקים חברתיים"), וגם את אביה יצחק נוסצקי (הבעלים של חברת אינטרספייס, והבעלים של מערכת סליקת כרטיסי אשראי 'טרנזילה') וגם את אחיה נגב נוסצקי (בחור צעיר שהקים ומכר חברת סטארט-אפ בהרבה כסף).
    הייתי מציע לקוראים לבדוק היטב (גוגל?) מיהם יצחק ונגב נוסצקי, ולהגיע לבד למסקנות בקשר לגברת הנ"ל.

  5. להעביר את מלוא האחריות לאזרחים זה טוב ויפה, אבל זה לא מבטל ולא מקטין את הבעייה של יוקר מחייה, שוק ריכוזי, מחירי דיור ועוד שלל בעיות במדינה. אנשים שיש להם דירה וקנו אותה בשליש משכורות ממה שהיא עולה היום נזכרים ברומנטיות בצעירותם, כשניתן היה לפרנס משפחה כשאחד ההורים עבד ומאשימים את הדור הצעיר בבכיינות.

    כללי המשחק השתנו לרעת האוכלוסייה הצעירה.
    ויש צדק במה שהבחורה אומרת, אין סיבה שזוג משכיל שבכל מדינה מותקנת אמור להתקיים ברמת חיים של מעמד ביניים, יחיה בעוני.

    אבל יש אמת אחת בכתבה, אנחנו אחראים למצב הכלכלי שלנו, עזיבה למדינה שבה הכלכלה מאפשרת לאנשים לחיות ברמת חיים התואמת את ההשכלה והכישורים שלהם היא בהחלט פתרון הולם לבעייה. או שפתאום אנחנו אמורים להישאר ולהילחם ביוקר המחייה? שני הדברים נוגדים אחד את השני. מי שרומה לשפר את מצבו כלכלית ויכול לעזוב – שיעזוב, זה הדרך המהירה והיעילה ביותר לעשות את זה.

  6. אני מסכים עם זה שאנשים צריכים להיות צרכנים נבונים, אבל עם עלות המחיה היום גם זה לא מבטיח את היכולת לקנות דירה או לגדל ילד. גם אם כן יהיו להם 300,000 ש"ח ויוכלו לקחת משכנתא, נטל החזרי המשכנתא מכביד מאד ולא בטוח שהם יוכלו לעמוד בהוצאות הכלכליות של גידול ילד. וגם אם היו עוברים לפריפריה זולה יותר מאשר באר שבע, הסיכוי למצוא שם עבודה הוא לא גבוה ואם אין להם שם משפחה אז אחד מהם יצטרך להשאר בבית ולשמור על הילד, מה שיוריד את ההכנסה.
    לדעתי זוג שמחליט שאין לו מספיק כסף להביא ילד לעולם הוא דווקא זוג בוגר ואחראי, עדיף על פני הסיפורים קורעי-הלב שרואים כל שבוע בפייסבוק על משפחה עם מספר ילדים שאין להם כסף לשום דבר ומבקשים תרומה.

  7. לא הבנת גברת נוצקי
    הוועדה הבינמשרדית שדנה בעניינכם קבעה שאין לאפשר לצמד ההנרקיסיסטים להתרבות עקב חוסר מסוגלות הורית ומתוך חמלה
    אנושית על מי שעלולים לגדול בבית שפשוט ידפוק להם את החיים
    הכל אישי

  8. שכירות רבותי שכירות – לא חייבים להיות בעלים של נכסים לא רכב ולא בית ובכך הקטנתם בצורה מהותית את הוצאותיכם השוטפות, וכמובן לא חייבים לקנות אוכל בדרך לעבודה ואו לאכול כל יומיים במסעדה אלא פשוט לבשל.
    אפשר להשתמש באופניים ולא לרכוש את האיפון הכי עדכני ואז גם עם משכורת די בסיסית אפשר להסתדר לא רע.
    הבעיה עם חברי הצדק החברתי הוא א' שהם רוצים בגיל עשרים שלושים לחיות ברמת חיים כמו של הוריהם בני השישים וב' שהם סוג של אידיוטים שימושים בין שבמודע ובין שלא בניסיון בלתי פוסק להפיל שלטון מכהן בשם צדק חברתי וכו'

    1. שני סייגים משמעותיים:
      1. גובה השכירות מאוד דומה לגובה המשכנתא ברוב חלקי הארץ. ההפרש ביניהם קטן והופך קניית דירה לכדאית לכאורה, הרי מה זה שווה לי לשלם כמעט אותו דבר כאשר בחלופה אחת יכולים לסלק אותי מידי שנה או לשנות לי את התנאים ואת המחיר, ואילו בשניה ההחזרים קבועים או לפחות ידועים מראש, הכללים נקבעים על ידי, ויש לי אפשרות להשכיר את הנכס למישהו אחר בעת הצורך.
      2. באיזור המרכז יש הכי הרבה עבודה ומצד שני מצוקת תחב"צ נוראית. המשמעות היא שחייבים לגור בתוך המטרופולין היקר, או לגור מחוץ לו אבל אז חייבים להחזיק רכב. כך או כך ישנה עלות נוספת שמגולמת בעלות דיור גבוהה יותר או בעלות נסיעות. מכאן שזה לא משנה אם גרים בפריפריה או במרכז, היוקר הוא כמעט אותו יוקר.

  9. מסכימה עם הכל למעט עם הפיסקה האחרונה.

    מי שיוצא ממערכת החינוך הישראלית לעיתים קרובות לא מבין, לא זוכר או לא יודע קרוב ל100% מהמטען ההשכלתי שהוא היה אמור לצאת איתו מהמערכת בגיל 18.

    מה שהמערכת לא מצליחה סתם לחרבן כמו שהיא מחרבנת מקצועות כמו מתמטיקה וביולוגיה, היא מצליחה לחרבן במיוחד – כך למשל שיעורי היסטוריה ואזרחות הם כבר מזמן שעות חינוך לפרוגרסיביזם פוליטי-חברתי-כלכלי.

    אם המדינה תכניס למערכת החינוך שיעורי חינוך פיננסי, סביר להניח שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע. צפוי שבהמשך למה שהולך בלימודי היסטוריה ואזרחות ו"שעות החינוך" המביכות, שיעורי "חינוך פיננסי" יכללו גם הם שטיפת מוח דומה.

    העם היושב בציון חי על שני מיתוסים דתיים- אלוהים הוציא אותנו ממצרים וביטוח לאומי מוציא אותנו מהעוני.

  10. אני חושב שלא הבנת לגמרי את התפיסה של השמאל הכלכלי. הם לא תינוקות חסרי אחריות שרוצים שהמדינה תנגב להם ותאכיל אותם.

    מדובר בתפיסת עולם, לפיה ה"מדינה" היא גוף הרבה יותר חזק וכולל, עם יותר סמכויות וחובות. הם מסתכלים על עצמם בתור משל, הנקודה החשובה היא העקרון הגדול. המוסר, לדידם, מכתיב שה"מדינה" תתערב יותר בחיי התושבים, בכסף שמרווחים ובשירותים שמקבלים.

    אני לא יודע אם זה טוב יותר מתמונת התינוקות שתיארת. אותי זה מדאיג.

  11. מסכים עם כל מילה בכתבה.
    התחלנו את דרכנו זוג צעיר + תינוקת בשכונת מצוקה ירושלמית.
    רכב אחד, בו נסענו בתורות. עם לידת הילד השני, שידרגנו למיקום מרכזי בעיר, קומה חמישית ללא מעלית. משם שידרגנו לדירת שיכון
    במרכז הארץ, עם סדקים בתוספות הבניה כך שעשן הסיגריות של השכנים עלה ונכנס אלינו למטבח. אבל לכל אורך הדרך שמרנו על פרופורציות, חסכנו בבילויים, נסיעות – ועדיין כך
    .
    היום אנו חיים במושב, רחוק מהרעש והפיתויים, בבית עליו חלמנו הרבה שנים.
    סוף מעשה במחשבה תחילה

  12. מסכימה ממש. במקום להתעסק בהרצאות דביליות, שיכניסו לימודי כלכלה בסיסיים לתוכנית הלימודים בבתי הספר.

  13. שמונה מאות ששים אלף לדירה בבאר שבע זה יקר.

    באר שבע היא לא עיר בירה אלא עיר שדה בינונית והיא צריכה לעמוד להשוואה אל מול עיירות הדומות לה בארה"ב ובאירופה.

    וככזאתי היא יקרה!
    במחיר של דירה בבאר שבע אפשר לקנות בתים עם גינות בעיירות בארהב ובאירופה.

    שלא לדבר על מזרח אירופה שמה אפשר לקנות ארמונות בסכומים האלה.