עיתונאים שמבקשים בשנת 2015 להגיע לעזה לראיין מתנחלים או לפגוש את ערפאת אינם מחזה נדיר בישראל. חאלד אבו-טועמה על הבורות של התקשורת הזרה
המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר 'גייטסטון'.
תרגום: אורי רדלר.
שני עיתונאים מערביים ביקשו לאחרונה ליווי לרצועת עזה, לשם ראיון עם מתנחלים יהודים החיים שם.
לא, זו לא שורת פתיחה של בדיחה. העיתונאים שהו בישראל בסוף שנת 2015, והם ביקשו את הליווי במלוא הרצינות. דמיינו את מבוכתם לו היו מספרים להם שישראל פינתה את רצועת עזה לחלוטין לפני עשר שנים.
חייבים לחוש מעט רחמים עליהם. העיתונאים הזרים הללו היו טירונים, שניסו לעשות רושם באמצעות ביקור במקום "מסוכן" כמו רצועת עזה, כדי לדווח על "המתנחלים" שחיים שם. הבקשה שלהם, עם זאת, לא הפתיעה אף אחד – אפילו לא את עמיתי המקומיים.
ה"עיתונאים המוצנחים" האלו, כפי שמכנים אותם לעתים, מושלכים ממטוס אל האזור בלי לקבל תדרוך בנוגע לעובדות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לרוע המזל, כתבים כאלו הם הכלל ולא היוצא-מן-הכלל. ובהקשר זה, קשה שלא להיזכר בכתב בריטי מבולבל במיוחד:
בשנת 2004, כשישראל התנקשה באחמד יאסין, מייסד החמאס ומנהיגו הרוחני, שלח יומון בריטי את כתב הפלילים שלו לירושלים כדי לסקר את האירוע. האזור, כמו גם החמאס, היו אדמת בראשית מבחינתו של הכתב. העורכים שלו שלחו אותו למזרח התיכון, כך סיפר, כי אף אחד אחר לא היה מוכן לנסוע.
ובכן, גיבורנו הצנוע דיווח על ההתנקשות באחמד יאסין מבר במלון אמריקן-קולוני. בשורת הקרדיט שלו טען הבחור שהוא נמצא ברצועת עזה, וראיין את קרוביו של גיבור החמאס שנפל.
לפעמים עולה תחושה כאילו אני מין מגנט שמושך סיפורים מעין אלו. עמית אחר, היושב ברמאללה, סיפר לי לפני כמה שנים שפנה אליו כתב אחר, טירון גם הוא, שביקש כי יארגן לו ראיון עם יאסר ערפאת. הכל טוב ויפה, למעט העובדה שערפאת היה כבר מת מזה מספר שנים. העיתונאי, ורוד ורענן אחרי סיום לימודיו בבית הספר לעיתונאות, ונטול כל ידע על המזרח התיכון, נחשב בעיני עורכיו מועמד נאות לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לאורך שלושה עשורים בהם אני מכסה תחום זה, למדתי להכיר היטב את העיתונאים "הירוקים" הללו. הם עולים על מטוס, קוראים מאמר או שניים בטיימס הלונדוני, וחשים שהם מוכנים לשמש כמומחים לעניין הסכסוך האזורי שלנו.
כמה מהם אף סיפרו לי, מעשה מומחים ובקיאים, כי לפני שנת 1948 הייתה מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. ממש כמו העמיתים הצעירים שביקשו לראיין את המתנחלים הבלתי-קיימים ברצועת עזה בשנת 2015, הם הופתעו מאוד לגלות שלפני שנת 1967 נשלטה הגדה המערבית בידי ירדן, שעה שרצועת עזה נשלטה בידי מצרים.
האם יש הבדל כלשהו בין אזרח ערבי בישראל ובין פלסטיני מהגדה המערבית או רצועת עזה? עמיתי הכתבים הזרים לא יודעים דבר על הבדל כזה. האם אמנת החמאס אכן קובעת שהתנועה האסלאמית מבקשת להחליף את ישראל באימפריה אסלאמית? אם כן, עמיתי מחו"ל לא ידעו לספר לכם על כך.
"אלפי פלסטינים נטבחו כאן"
אני נזכר במקרה שאירע לפני כמה שנים, כאשר עיתונאית ביקשה ממני לבקר בעיר ה"הרוסה" ג'נין, שם "אלפי פלסטינים נטבחו בידי ישראל בשנת 2002". היא התייחסה בדבריה לפעולת צה"ל במחנה הפליטים בג'נין, שבמהלכה נהרגו כמעט 60 פלסטינים, רבים מהם חמושים, ועוד 23 חיילי צה"ל.
אפשר לרחם עליה, אך רמה כזו של בורות – ועצלנות מקצועית – היא דבר שקשה לקבל בעידן האינטרנט.
אבל בכל הנוגע לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מסתבר שבורות היא עניין מבורך. התקשורת הבינלאומית שורצת תפישות שגויות ביחס למה שמתרחש כאן, כשבראש מובילה חלוקה בינארית של האיש הטוב והאיש הרע. מישהו צריך להיות האיש הטוב (הפלסטינים מקבלים את התפקיד הזה) ומישהו צריך להיות האיש הרע (הישראלים מקבלים את התפקיד הזה), והכל משתקף מבעד לעדשה החד-ממדית הזו.
אך הבעיה נוגעת למשהו עמוק יותר. עיתונאים מערביים רבים המכסים את ענייני המזרח-התיכון אינם חשים כל צורך להסתיר את שנאתם לישראל וליהודים. אבל ככל שנוגעים הדברים לפלסטינים – דומה שהם לעולם אינם עושים דבר רע בעיני אותם עיתונאים. עיתונאים זרים היושבים בירושלים ובתל-אביב סרבו במשך שנים לדווח על השחיתות הפיננסית והפרות זכויות האדם, הרווחות תחת שלטון הרשות הפלסטינית ותחת שלטון חמאס. ייתכן שהם חוששים להיחשב "סוכנים ציוניים" או "תועמלנים" למען ישראל.
ואחרונים ברשימה הם העיתונאים המקומיים הנשכרים בידי כתבים ושליחים מערביים כדי לסייע בסיקור העימות. העיתונאים הללו מסרבים לא פעם לשתף פעולה בסיפור הנחשב "אנטי-פלסטיני". ה"סבל" הפלסטיני וישראל ה"רשעה" וה"כיבוש" הם נושאי הסיקור היחידים מבחינתם. עיתונאים מערביים, מצדם, נזהרים שלא להכעיס את עמיתיהם הפלסטינים – הם לא רוצים שתימנע מהם גישה למקורות המקומיים.
האדישות של התקשורת הבינלאומית לגל הדקירות והדריסות האחרון נגד ישראלים אינה צריכה אפוא להפתיע אף אחד. קשה למצוא עיתונאי מערבי או ארגון תקשורת המתייחס לתוקפים הפלסטינים כ"טרוריסטים". למעשה, כותרות העיתונים מפגינות לעתים קרובות יותר אהדה לתוקפים הפלסטינים הנהרגים בעקבות תוקפנותם, מאשר לישראלים שהותקפו על-ידם.
למותר לציין כי הסיפורים האלו אינם מאפיינים את כל העיתונאים הזרים. כמה מהכתבים מארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה ואירופה הם בעלי ידע רב והוגנים מאוד. לרוע המזל, עם זאת, הם רק קבוצה קטנה בקרב התקשורת מהזרם המרכזי במערב.
כתבים מערביים, ובמיוחד הטירונים ה'מוצנחים' למזרח-התיכון, צריכים לזכור שעיתונאות באזור אינה שאלה של פרו-ישראל או פרו-פלסטינים – העיקר הוא להיות פרו-האמת, גם כאשר האמת סותרת את מה שהם מעדיפים להאמין בו.
_____
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי זוכה פרסים מירושלים, כתב הג'רוזלם פוסט וחוקר במכון גייטסטון.
המאמר פורסם באתר גייטסטון, אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
נו שוין, את עונשם הם מקבלים בחזרה.
למשל כאשר מסתבר שחברי דת התמיכה ב"מסכנים"
סירבו במשך מספר ימים לדווח על ארועי השנה החדשה בגרמניה ובשבדיה – התעללות ואונס של מאות נשים ארופאיות על ידי כנופיות מוסלמים שעתה מסתבר שהיו מאורגנות.
מנגד עמדו שוטרים שפחדו להתערב ועיתונאים שלא דיווחו.
תחי אירופה.
מה בדיוק הם מקבלים בחזרה? הסקנדלים על הסתרת ההטרדות המיניות באירופה התפוצצו בזה אחר זה, ובכל זאת העיתונאים לא ניזוקו והפגנות כנגד התקשורת לא ראינו.
קוראים לו חאלד אבו טועמה?
אני נתקל במעט מאד ערבים שמוכנים לומר את האמת ואינם נשטפים בזרם השמועות שהופכות למציאות. כולל השמועה הגדולה מכל – על קיומו של עם פלסטיני. שמועה שזה מכבר הפכה למדיניות רשמית של המעצמה הגדולה בעולם. והכל מבוסס על בלוף קטן של אחד חאג' אמין אל חוסייני שמו.
אולי כדאי שיישלח איזה עיתונאי לראיין גם אותו?…
אין לך אלא להלין על חוזה מדינת פלסטין- שמעון היקר
ברמה העקרונית, אלו חדשות רעות לאתר ליברלי כמו מידה.
אם צרכן התקשורת המערבי הממוצע מעוניין בחדשות שמשקפות את האמונות שלו (בסגנון, כולנו יודעים שהיהודים מיוחדים- אצלנו הם הכי מצליחים וישרים, ובמדינה. שלהם, איזה קטע, הם ממש מרושעים),
אז מנין האמונה שהליברליזם "יעבוד"? יש לתת את הדעת לבעיית קלות הדעת של ההמון.
ברמה המעשית, צריך לחשוב איך מייצרים חדשות שתתקבלנה:
ישראל מפתחת כלים נגד טרור (יתקבל בעיקר אצל צופי פוקס, שמוטים לצד השני, ובכל זאת)
ישראל מפתחת רפואה, הייטק וחקלאות
גילויים ארכיאולוגיים מימי ישו והאבת
וכום
אתר "ליברלי" כמו מידה?
זה אתר אולטרה שמרני מוטה ימינה באופן ברור..
ליואב, אתר 'מידה' אינו 'אתר אולטרה שמרני מוטה ימינה באופן ברור' כדבריך.
אתר מידה מפרסם מאמרים מפרי עטו של מרדכי קידר, שרוצה לתת למוסלמים בא"י שטחים בכדי שינהלו בהם אמירויות (תכנית שמונה האמירויות הפלסטיניות http://palestinianemirates.com/). מתן שטחים בא"י למוסלמים, ועוד לשם שלטון עצמי, זהו חלום רטוב של חלקים מהמחנה הציני, לא של ימין יהודי. וזוהי גם דריסת רגל של דאע"ש בא"י ללא צורך בהשקעה או בסיכון כלשהם, פשוט מתנה מאת מזרחן המכובד ע"י יהודים ימנים. מה שקורה ברצועת עזה לאחר גרוש היהודים לא בדיוק שינה את דעתו של מר קידר.
יואב היקר, המונחים "שמרני", "ימני", ו"ליברלי" אינם מנוחים הפוכים או סותרים. לידיעתך ולצורך הרחבת אופקים.
ותפקידו של מי לספק לתקשורת הבין לאומית את הנתונים החסרים ואת הצד הישראלי בסכסוך?
אני לא בטוח מי אשם יותר – חוסר הפתיחות של התקשורת והמצפן הערכי השבור של המערב, או ממשלת ישראל שלא מצליחה להתמודד בצורה ראויה עם המצב כבר במשך שנים.
יש בישראל 3,500 עיתונאים זרים בעלי תעודת עיתונאי מטעם לישכת העיתונות הממשלתית. זה מופרך ומטורף ומזיק לנו יותר משני אירגוני טרור שלמים. בעקבות קריאת המאמר כאן אני מציע לעשות קצת סדר בעניין ובקלות: כל עיתונאי שמבקש לקבל תעודת עיתונאי בישראל ולסקר וכו' יצטרך לעבור מבחן בקיאות בסיסי במה שקורה כאן. לא ישאלו לעמדותיו אבל יבררו אם הוא יודע איפה הוא נמצא ומה קרה או לא קרה פה בעבר. אפשר גם להגביל את מספר העיתונאים לפי מדינה או שפה מדווחת, או לחשוף איפה מתגוררים עיתונאים זרים בישראל שמקבלים שכר עתק על שהם מוכנים להסתכן ולגור כאן (ולמי יש מוטיבציה לספר על החיים הטובים בבית קפה ברוטשילד כשהוא מקבל השוואת שכר לכתב המשדר מבגדאד?)
הגיע הזמן להתמודד עם התקשורת הזרה בשטח שלנו.
במילים אחרות, לתת היתרים רק לעיתונאים שבטוח לחלוטין שיבחרו בצד שלנו?
חשבתי שאנחנו מתגאים בשוני שלנו מדיקטטורות. לי זה נשמע כמו פעולה טיפוסית לממשל הצפון קוריאני.
לערבים נוח כי יחשבו בעולם שהיתה מדינה פלסטינית. העתונאים שומעים על שטחים פלסטינים כבושים ומאמינים כי כבשנו שטח מאותה מדינה פלסטינית. הכשלון של ממשלת ישראל הוא בהסכמה שלה לדון בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. הממשלה ושריה צריכים לומר בכל דיון ובכל ראיון עתונאי ולהסביר שטח ירדני כבוש חזר אלינו. ירדן תקפה את ישראל במלחמת 1948 וכבשה שטח, ירדן ניסתה שנית להשמיד את ישראל בשנת 1967 והפסידה את השטח שכבשה. ירדן הוקמה לתת מדינה לערבים בשטח הבית הלאומי היהודי. בריטניה וצרפת הקימו מדינות ערביות אחרי אלף שנה שלא היתה מדינה ערבית הם היו תחת כבוש תורכי עותמני בארבע מאות השנים האחרונות ועוד מאות שנים תחת התורכים הסלגוקים והממלוכים ועוד. חילים צרפתים ובריטים הקריבו חייהם במלחמה עם העותמנים ואחרי זה הקימו מדינות לערבים. אותו חבר הלאומים שיסד את המדינות הערביות הקצה שטח למדינת בית לאומי יהודי. אחרי זה הוקצו שלשה רבעים מאותו טח לערביי ארץ ישראל ואחרי זה קבלו עצמאות תחת השם עבר הירדן. זה הסבר ארוך אבל אין לתת אותו בפעם אחת, העיקר על ממשלתנו לומר תמיד ערבים פלסטינם, לא סתם פלסטינים, לא להסכים לדבר על התנחלויות אלא לומר זאת ארצנו. מליון ערבים זרמו השנה לארופה, אך שלום עכשו מודיעה באתר טלביזיה צרפתי ממשלת ישראל בונה 150 בתים למתנחלים בשטחי הגדה המערבית