הקריקטוריסט שהטריף את הגנרל פאטון

הוא היה אחד הגנרלים המהוללים בצבא ארה"ב, אך דווקא כאשר הסתער על חייל פשוט שצייר קריקטורות, הוא נחל תבוסה צורבת. ד"ר יגיל הנקין עם סיפורם של ביל מאולדין והגנרל פאטון, שכמעט הביא למשבר בצבא האמריקני

ווילי וג'ו. הכיתוב בקריקטורה המקורית: "Me future is settled, Willie. I'm gonna be a perfessor on types o' European soil".

לגנרל פאטון הידוע, לצד מעלותיו, היו הרבה חסרונות. אחד הפחות מוכרים ביניהם היה חוש הומור סלקטיבי מאוד. פאטון יכול היה להיות סרקסטי בצורה מצחיקה מאוד, אבל כשהדבר הגיע לנושאים הקרובים לליבו הוא איבד לחלוטין את חוש ההומור. ובשל כך, באופן נדיר, הוא הפסיד בקרב.

הקרב לא היה נגד הגרמנים, אלא נגד קריקטוריסט צעיר, ביל מאולדין, שהשבוע מלאו שלוש-עשרה שנה למותו. מאולדין, שנולד ב-1921 בניו-מקסיקו, התנדב ב-1940 לשורות דיביזיית החי"ר 45 של המשמר הלאומי של אריזונה. תוך זמן קצר הצליח למצוא לעצמו תפקיד נוסף כקריקטוריסט של עיתון הדיביזיה, בנוסף לאימוניו כאיש חיל הרגלים. ב-1943 השתתף בנחיתה בסיציליה, והגם שכבר היה יכול להישאר בעורף כחלק מצוות העיתון, העדיף לשהות בחזית לצד חבריו לפלוגה ואף נפצע קלות מרסיס מרגמה. תחילה סירב מאולדין לקבל את עיטור 'לב הארגמן', המוענק לכל חייל אמריקני שנפצע בקרב, בטענה ש"נחתכתי חתכים גרועים יותר כשהסתננתי דרך גדרות תיל בניו-מקסיקו" בילדותו, אולם השליש היחידתי הורה לו לקחת את המדליה, שכן בסוף המלחמה זה יעזור לו להשתחרר מוקדם יותר.

בתקופה זו יצר מאולדין את שני גיבורי הקריקטורות הגדולים בדברי ימי הצבא, האנטי-גיבורים ווילי וג'ו. אצל ווילי וג'ו לא היה פאתוס, לא הייתה דרמטיזציה והם היו רחוקים מלהיראות ככוכבי סרטים על מלחמה. שניהם היו חי"רניקים עייפים, לא מגולחים, מרופטים, מלוכלכים ומסריחים למדי (באחת הקריקטורות יורדים שניהם מספינה לנחתת, ואחד אומר לשני: 'כשתגיע למים, טבול קצת את הרגליים. זה יועיל להן'). הקריקטורות לא היו אנטי-מלחמתיות; אך הן גם לא היללו את המלחמה.

כשתגיע למים טבול את הרגליים; מקור: צבא ארה"ב.
כשתגיע למים טבול את הרגליים; מקור: צבא ארה"ב.

המלחמה של ביל מאולדין לא הייתה קרבות הרואיים של חיילים נועזים ויפי-בלורית: היא הייתה רצף של אירועים שחלק גדול מהם כלל לא קשור ללחימה, המנוהלים בידי חיילים תשושים שהיו מעדיפים להיות במקום אחר, כמעט בלי קצינים בסביבה. וכשהללו נמצאים – הם לפעמים מטרד; קצין אחד כופה על החיילים שלו להתגלח רק בגלל שלו לא צומח זקן, אחר מעיף מהג'יפ שלו בוץ על החיילים שהכשירו את הדרך בה הוא נוסע. וכשמפקד אומר לחייליו ש"יהיה לכם הכבוד לשחרר" את היעד הזה, החיילים מבינים מייד שהכוונה היא "זה בטח יעד קשה".

מפקדים גם סומכים על המודיעין יותר מדי, וכך המ"מ מתעלם מחורי כדורים בקסדתו של החייל, בטיעון שהקמ"ן דיווח שהמקלע הגרמני הושתק לפני שעות. הפער בין חיילי החזית לעורף בולט מאוד, ולפעמים חיילי וקציני החזית מעדיפים לחזור לחזית רק כדי לא להיתקל בהגבלות ובכללים של העורף (ממילא גם הקצינים בחזית זונחים במהירות את כל מנהגי העורף).

חיילים טריים ורעננים מובילים שבויים מרופטים; מקור: צבא ארה"ב.
חיילים טריים ורעננים מובילים שבויים מרופטים; מקור: צבא ארה"ב.

המלחמה מלאה אבסורד; שני חיילים עייפים עומדים בהריסות, ופרח בודד מושך את תשומת ליבם; חייל אחר יושב וקורא בנחתת מילון צרפתי-אנגלי, ומנמק ש"אם נגיע לשם בלי שיטביעו אותנו, וננחת בלי שירו עלינו, ונפגוש בחורה שאיננה עתיקה, יכול להיות שזה יהיה שימושי". חייל מצלם השפלתן של חשודות בשיתוף פעולה עם הנאצים, כדי להבהיל את החברה שלו בארצות-הברית; שומר עומד בשלג וצועק: "עצור! מי האידיוט" שנמצא פה למרות "שיכול היה להיות במחנה הנחמד והחם?"; חייל אומר לחברו, בתוך עיירה הרוסה, "אלה היו המילים המדוייקות שלו: אני מקנא בכם החי"רניקים שאתם הראשונים להשיג את הנשים והיין בעיירות"; חיילי חי"ר לא בוטחים בטנקים כי הם "שוחה מתנייעת", חייל אמריקני וגרמני תמהים, תוך שהם מכוונים נשק זה לזה, האם כבר נפגשו בעבר; וחייל אמריקני מרופט מלווה שבויים גרמניים מרופטים כמוהו, ומתחת לתמונה כיתוב מידיעה בעיתון אמריקני: "חיילים אמריקנים טריים ונלהבים, שטופים בניצחון, מביאים אלפי שבויים עייפים, מרופטים, מותשים מקרב" (קריקטורה זו זכתה בפרס פוליצר ב-1945).

גם מזג האוויר משחק תפקיד חשוב; חייל בגשם זלעפות מתלונן ש"העץ הארור דולף"; חייל מביא לחברו, כתמורה על הצלת חייו, את הזוג האחרון של הגרביים היבשות שלו; וחייל אחר, תחת הפגזה בגשם סוחף, אומר: "הלוואי שהייתי יכול לעמוד ולהירדם".

עם הצלחה לא מתווכחים

הקריקטורות של מאולדין היו הצלחה מסחררת בקרב החיילים. הנה מישהו שבא מתוכם, נלחם כמוהם, הבין מה הם מרגישים, והקריקטורות שלו – עצובות ומצחיקות כאחד – שיקפו את החיים בקו החזית ואת מחשבותיהם של החיילים. ותיק מלחמה אחד טען שאי אפשר באמת להעריך כראוי את הקריקטורות של מאולדין אלא אם קוראים אותן בתוך שוחה בחזית, מעותק רטוב של העיתון. טייסת מפציצים בינוניים אמריקניים ציירה את דמויותיו על מטוסיה.

כתוצאה מכך, בתחילת 1944, הועבר מאולדין לסגל של עיתון הצבא האמריקני, 'כוכבים ופסים', ובתוך זמן קצר קיבל ג'יפ ומאגר של אישורי מעבר, על מנת שיוכל להסתובב בקו החזית ולצייר את שראו עיניו. הקריקטורות שלו הופצו לא רק בצבא האמריקני, אלא – דרך משרד המלחמה האמריקני – בעיתונים בכל רחבי ארצות-הברית.

פאטון לא יכול היה לסבול את הקריקטורות. הוא הקפיד על הופעתם של אנשיו, בז לסובלים מהלם קרב, וראה בחי"רניקים העלובים של ביל מאולדין בושה לצבא האמריקני והצגתו, כפי שאמר מאוחר יותר, כאוסף של בטלנים. בעוד שמשרד המלחמה חשב שהקריקטורות של מאולדין עוזרות להסביר לציבור שיש לצפות למלחמה ממושכת, פאטון חשב שהלגלוג הקבוע של מאולדין על משמעת-היתר של הצבא האמריקני – עניין שפאטון היה מהמקפידים עליו ביותר, והפך מטרה (גם אם מרומזת, רוב הזמן) לחיציו של מאולדין – בוודאי לא עזר.

ניצח את הגנרל המהולל; מאולדין. צילום באדיבות ויקימדיה
ניצח את הגנרל המהולל; מאולדין. צילום באדיבות ויקימדיה

כבר בקיץ של 1943, בסיציליה, הורה פאטון למפקד דיביזיה 45, הגנרל טרוי מידלטון, להיפטר ממאולדין. מידלטון הגיב בהסכמה, בתנאי שיקבל פקודה כתובה. כפי שציפה מידלטון, פאטון לא שש להעלות את הפקודה על הכתב – דבר שהיה מציג אותו באור בעייתי-משהו – ומאולדין המשיך בשלו.

פאטון המשיך והתלונן מספר פעמים בפני המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, בדרישה להפסיק את הפצת הקריקטורות של מאולדין. זאת בטענה שהן זורעות דמורליזציה, בפרט אצל חיילים מחליפים המגיעים מארצות-הברית, ומלגלגות על קצינים (בפרט עצבנה אותו קריקטורה על חיילים המנצלים את קבלת הפנים של האזרחים כדי לזרוק עגבניות על המפקד שלהם).

בתחילת 1945, בדיוק כאשר הועבר מאולדין מאיטליה לצרפת, התברר שהגנרל פאטון איים למנוע את הפצת 'כוכבים ופסים' בארמיה שלו, אלא אם יפסיק העיתון לפרסם את הקריקטורות של מאולדין.

הדבר חולל מהומה זוטא בתוך הצבא האמריקני, שרחוק היה מלהתנהל כמערכת סגורה בלי תלות בדעת הקהל. אחרי הכל, פאטון עצמו הודח-למעשה אחרי שסטר לחיילים הלומי קרב בסיציליה באוגוסט 1943, נאלץ להתנצל פומבית, ורק בהתערבות דרגים בכירים לא הושלך מן הצבא. עכשיו עמד העיתון הצבאי בדילמה: מצד אחד, הטור הכי פופולרי שלו, הנקרא בכל רחבי ארצות-הברית וזוכה לתמיכת משרד המלחמה; ומהצד השני, גיבור המלחמה האמריקני הגדול ביותר, שזה עתה השלים מהלך מבריק נגד הגרמנים בארדנים, מהלך שתרם תרומה חשובה לתבוסתם בקרב.

אין כמו גרביים יבשות; מקור: צבא ארה"ב.
אין כמו גרביים יבשות; מקור: צבא ארה"ב.

העורכים גלגלו את תפוח-האדמה הלוהט למחלקת המידע והחינוך של הצבא, שראשה (הגנרל אוסקר סולברט, לשעבר עוזרו של נשיא ארצות-הברית), הציע פשרה – להפוך את החיילים למקומטים מעט-פחות וממושמעים מעט-יותר, ולהוסיף ג'ובניקים מצוחצחים לציורים, ולא רק קרביים מטונפים ולא-מגולחים. מאולדין לא התלהב מהפשרה (אם היה מסכים, הקהל היה תמה; אם היה מתנגד, היו בעיות עם פאטון), ולאחר התייעצות בחברים – עיתונאי מ'טיים-לייף' ומנהל ההפצה של 'כוכבים ופסים' – הסתייע בקשריהם כדי להגיע לעוזרו של אייזנהאואר, קפטן הצי (אלוף משנה, להבדיל מקפטן הצבא, שהוא סרן) הארי בוצ'ר, לשעבר סגן נשיא רדיו CBS.

בסופו של דבר הציע בוצ'ר, על דעתו של אייזנהאואר, לארגן פגישה בין פאטון למאולדין. עצם העובדה שמפקד הצבא האמריקני באירופה טרח להתעסק בעניין תלונותיו של המפקד המצטיין שלו על הקריקטוריסט הפופולרי ביותר שלו, מעידה הן על המעמד שהיה לחייל הפשוט מאולדין ויצירותיו, והן על כך שגם בעיצומה של מלחמה לפעמים מפקדים, דגולים ככל שיהיו, מבזבזים את זמנם על שטויות. פאטון הקים כל-כך הרבה רעש בעניין, עד שלאייזנהאואר לא נותרה ברירה אלא לדון בו, והפופולריות של הקריקטורות בקרב החיילים ובעורף לא איפשרה לצבא האמריקני פשוט להיפטר ממנו. נוסף על כך, ככל הנראה גם המפקדים הבכירים לא היו שותפים לדעתו של פאטון, והסכימו עם הקו של מאולדין, לפיו הוצאת הקיטור מצמצמת את המרדנות-בפועל, לא מגבירה אותה.

לא מאולדין ולא פאטון קיבלו בברכה את ההצעה. מאולדין – סמל בלבד – שקשק מפחד, ופאטון הצהיר ש"אם בן הזונה הקטן הזה יציב רגלו בארמיה השלישית, אזרוק את התחת שלו לכלא". אלא שאייזנהאואר (ועוזרו) עמד על כך, וקבע שהפגישה תתנהל בין שניהם בלבד.

וכך יצא מאולדין מהעיר פריז ב-27 בפברואר 1945, לכיוון המפקדה של פאטון בלוקסמבורג. זאת כמובן לאחר שצחצח את עצמו ואת הג'יפ שלו לפי מיטב הנחיות הארמיה השלישית. בדרכו נעצר על-ידי משטרה צבאית, בסיפור שנשמע כאחת מהקריקטורות שלו עצמו: בבדיקת המסמכים של מאולדין, שרשמית היה מסופח לארמיה השביעית באלזס-לורן, עלה שהוא לא שם; לפי מיטב ההגיון והחותמות באישורי המעבר שלו, הסיקו השוטרים שהוא כנראה גנב ג'יפ, נסע לפריז ללא אישור (טכנית נכון; מאולדין היה קובע לעצמו את תכניות הנסיעה שלו), ועכשיו הוא נמצא בלוקסמבורג וטוען נמרצות שיש לו אישית פגישה עם הגנרל פאטון. האחראי הסיק את המסקנה היחידה – מדובר כנראה בחייל שיצא מדעתו; הוא הורה לשוטרים לנהוג במסכן בעדינות, ואז התקשר לקצין יחסי הציבור של פאטון, כנראה כדי לשכנע את מאולדין שאין לו פגישה; להפתעתו, התברר שאכן יש, והקריקטוריסט שוחרר אחר כבוד ובהתנצלות על העיכוב.

מפגש פסגה

מאולדין הובל ללשכתו של פאטון, שבנוכחות קצין יחסי הציבור שלו החל לתחקר אותו אודות ה"יצורים העלובים שאתה קורא להם חיילים… שום כבוד לצבא, לקצינים, לעצמם… מה אתה מנסה לעשות, להצית מרד?".

אחרי פתיחה זו המשיך פאטון בשיעור היסטוריה בן 45 דקות, כשהוא מציג את נסיונם הכושל של הקומוניסטים לבטל את המשמעת בצבא ואת הריחוק בין חיילים לקצינים, מלווה בדוגמאות בנות מאות ואלפי שנים על חשיבות המשמעת. לבסוף, טען פאטון, הקריקטורות פוגעות במשמעת, ו"הקראוטים [הגרמנים] צריכים לתת לך מדליה". מאולדין, למרות הזעף של פאטון, התרשם: "פאטון היה רב אמן במלאכתו", וכששמע את הנאום זה היה "כאילו שמעתי את מיכלאנג'לו [נואם] אודות הציור".

מאולדין ניסה לשכנע את פאטון שהקריקטורות שלו מסייעות ולא מזיקות, אך פאטון לא השתכנע. בשלב זה כנראה שהעניין היה נרגע, שכן פאטון אמר את שהיה לו לומר. אולם לאחר הפגישה סיפר אודותיה מאולדין לחברו, כתב 'טיים-לייף' וויל לאנג, וזה – באישורו העקרוני של בוצ'ר, שביקש ממנו 'לא לקשט את הידיעה עם יותר מדי צבע' – פרסם ידיעה אודות הפגישה בעיתונו, ידיעה מקושטת בהרבה יותר מדי צבע, תחת הכותרת "החפ"ש מאולדין נגד ג. פאטון". פאטון שוב יצא מדעתו מרוב זעם, ואיים להשליך את מאולדין לכלא אם יופיע באזור הארמיה השלישית.

העץ דולף; מקור: צבא ארה"ב.
העץ דולף; מקור: צבא ארה"ב.

אלא שהפעם החליט אייזנהאואר בעצמו להתערב, אחרי שכנראה נמאס לו בצורה סופית מזרם התלונות של פאטון בעניין. במילים שאינן משתמעות לשתי פנים כתב לסגן-מפקד הזירה, הגנרל בן ליר, ש"הרבה לחץ הופעל עליי בעבר לבטל דברים כמו הקריקטורות של מאולדין", אך קבע כי "תוודא שהקצין האחראי [פאטון] יודע שאסור לו להתערב בנושאים כאלה. אם נראה לו שהתרחשה הפרה ספציפית של הטעם הטוב או השיפוט הטוב, הוא מוזמן להביא אותה לתשומת ליבי האישית".

בוצ'ר, עוזרו של אייזנהאואר, סיכם: "נראה לי שגנרל פאטון עשוי עכשיו להודות שהוא הפסיד את קרב מאולדין".

גנרל פאטון, בפעם היחידה בתולדותיו, נחל תבוסה בקרב לחייל פשוט; ווילי וג'ו, עייפים ולא מגולחים, המשיכו להתקדם בבוץ עד לכניעתה של גרמניה.

[adsanity id="51486" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.