בין הרצל לגדי טאוב

גדי טאוב החליט לקרוץ לקהל הביתי בשמאל וטען ש'אם תרצו' היא תנועה לאומנית. אלא שמאמרו רצוף בורות לוגיים מביכים והתעלמות מעובדות. וגם: ציטוט נוקב שמפריך את מיתוס הרצל השמאלן

מתחנף לקהל הביתי על חשבון העובדות. ד"ר גדי טאוב. צילום: פלאש90

ד"ר גדי טאוב נבהל כנראה מחבריו בשמאל. אחרי שהצליף במחנהו במאמר מבריק על הרודנות המחשבתית וההתעלמות מהמציאות באקדמיה, ואחרי שלעג לאופנה להשוות כל צעד ימני לפשיזם, החליט טאוב שעליו להתחנף לבייס ולשקם את מעמדו בחוגי הנאורות הסולדים מחריגות מהשורה. ומהי הדרך הטובה ביותר לחזק את מעמדך בשמאל? לא טעיתם. לפרסם מאמר משמיץ כנגד אחד הדמונים הגדולים: תנועת 'אם תרצו'. גדי טאוב כאמור חכם יותר מרוב חבריו הנגררים להשוואות עלובות לפשיזם, ולפיכך הוא בחר להאשים את 'אם תרצו' בצורה מתונה יותר. לפי טאוב, מדובר בתנועה לאומנית.

וכיצד יוכיח ד"ר טאוב את דבריו? ובכן, כאן בחר טאוב לשלב בין חוסר התייחסות לזהותה הדמוקרטית של ישראל בעשרת עקרונות היסוד של 'אם תרצו', ספקולציות ביחס לאותם דברים שחיפש ולא מצא, ורבע ציטוט שהוצא מהקשרו של נציג כלשהו של 'אם תרצו' – שאת שמו לא ציין – אותו שמע פעם אומר כי "הצבעה לרשויות מקומיות היא די והותר דמוקרטיה בעבור הפלסטינים בשטחים". אולם, הוכחה מן האין, היא לא הוכחה ליש. את מה שלא מצא בעשרת עקרונות היסוד של 'אם תרצו' לא יוכל גדי טאוב למצוא גם במגילת העצמאות. 'אם תרצו' סבורה כי בניגוד לזעקות השבר הפרנואידיות והשקריות של השמאל, זהותה הדמוקרטית של ישראל לא מוטלת בספק (זולת על-ידי בית המשפט העליון שרומס אותה לעתים) בעוד זהותה היהודית של המדינה מותקפת מחוץ ומבית ואכן עומדת בסכנה. אני יכול להבטיח לגדי טאוב ולחבריו שלו חלילה יוטל איום אמיתי על זהותה הדמוקרטית של ישראל, ימצא טאוב את תנועת 'אם תרצו' בחזית המאבק להגנת הדמוקרטיה. מה שאיני יכול לומר על חבריו משמאל, שמבחינה היסטורית נוטים למצוא עצמם שוב ושוב בצדם של משטרים אפלים ותנועות מהפכנים רודניות.

בעשר שנות פעילות, עשרות קמפיינים ציבוריים, מאות מאמרים שפרסמו ראשי 'אם תרצו', ואני ביניהם, לא הצליח גדי טאוב למצוא ולו ציטוט אחד שיוכיח את טענתו להיבטים לאומניים של התנועה. לו היה טורח לחפש, היה ודאי מוצא ציטוטים רבים המוכיחים את ההיפך. גם הציטוט היחיד שכן הביא, מבלי לצטט את שם הדובר ומקום השמעת הדברים, בדבר זכות ההצבעה של הפלסטינים בשטחים, אינו מוכיח דבר שכן אנו עוסקים במציאות מעשית ולא בפנטזיות אוטופיסטיות. ובמציאות המעשית הקיימת, אי אפשר ומסוכן להקים מדינה פלסטינית ואם כזו תקום, חלילה וחס, היא לא תהיה דמוקרטית בלי שום קשר לישראל או ל'אם תרצו'.

מבחינה עניינית, הייתי שמח מאוד לו הפלסטינים היו יכולים, או בכלל מעוניינים, לממש את שאיפת החירות שלהם ולכונן חברה דמוקרטית, פתוחה והומניסטית שבה ייהנו גם הם מחופש פוליטי ויצביעו כמו אזרחים בדמוקרטיות מתוקנות. אלא שהאופציה הזו לא קיימת בשום מקום למעט במוחם הקודח של אנשי שמאל מעופפים. העתיד היחיד הצפוי לפלסטינים ביו"ש למחרת נסיגה ישראלית, ינוע על המנעד שבין משטר מאפיונרי סטייל דחלאן ורג'וב, גזנגות של משמרות האסלאם החמאסיות, או עריפות ראשים ואונס המוני בנוסח המדינה האסלאמית.

מעשייתה הרבה של 'אם תרצו' – כנראה יותר מכל תנועה חוץ פרלמנטרית אחרת – למען שילוב מיעוטים בחברה הישראלית, בחר טאוב להתעלם. אולי בשל בורות ואולי כי למרות הפתיחות המחשבתית היחסית, גם עולמו של טאוב צר כעולם מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ'.

הכנס השנתי לזכויות אדם של תנועת 'אם תרצו' בהשתתפות האב גבריאל נדאף. צילום: 'אם תרצו'
הכנס השנתי לזכויות אדם של תנועת 'אם תרצו' בהשתתפות האב גבריאל נדאף. צילום: 'אם תרצו'

מה חשב הרצל על השמאל הרדיקלי?

את מאמרו מסיים טאוב בהשוואה השחוקה של השמאל בין 'אם תרצו' לנבל הגזען מאלטנוילנד ד"ר גאייר. ובכן, הרצל אכן היה הומניסט ודמוקרט, וודאי שהיה סולד מגזענות ולאומנות. אולם הרצל, בניגוד לשמאל הישראלי, לא היה קלישאה חד-ממדית כי אם אדם שמסוגל להפגין מורכבות ועומק. באותה נשימה עם הומניזם ואהבת אדם, ידע הרצל היטב לזהות ולאפיין את אלו המתהדרים באהבת אדם בעודם פועלים ככוחות ריאקציונרים אנטי-יהודיים.

הנה למשל דברים שכתב הרצל שהם בוטים, מתלהמים וקיצוניים פי כמה וכמה מכל דבר שיוכל הד"ר טאוב למצוא אצל מי מאנשי 'אם תרצו' ביחס ליהודים המתנגדים לציונות. (הציטוט לקוח מתוך הביוגרפיה הקלאסית 'הרצל' שכתב עמוס אילון, ומתייחסים לטיפוס המכונה בתואר Mauschel – כינוי גנאי ליהודים אנטי-ציונים שגם אילון מצטטו בלעז, שכן לא מצא לו מונח מקביל בעברית):

Mauschel הוא אנטי-ציוני. מכבר מכירים אנו אותו. תמיד נתעוררה בנו בחילה כל אימת שראינו את פניו… מתוך הרגשת רוך רומנטי או חולשה השתדלנו לעזור לו משום שהיה נבל. כל אימת שהיה עושה מעשה נבזי השתדלנו לטשטשו… בתור טיפוס, ידידי היקרים, היה Mauschel תמיד בן לווייתו האימתני של היהודי, ועד כדי כך שלא ניתן להפרידו מעליו, שתמיד היו מבלבלים בין השניים. היהודי הוא ככל אדם, לא טוב ולא גרוע מזולתו… אבל Mauschel הוא עיוות האופי האנושי, נבזי ודוחה במידה שאין לשער.

ומי שחושב שמדובר בדברים בוטים, צריך לקרוא את המשך הדברים:

בה בשעה שהיהודי חש כאב או גאווה, מפגין Mauschel רק פחד עלוב, או מתייצב מולך בגיחוך לעג… מחוצף ומתנשא. היהודי שואף לרמת תרבות גבוהה יותר; Mauschel מטפל רק בעסקיו המזוהמים… אפילו באמנות ובמדע עוסק הוא רק למען בצע כסף… הוא מסתתר מאחורי תנועות אופוזיציה ומדרבן אותן, בחשאי, כל אימת שאינו מרוצה מן הסדר הקיים; או שהוא בורח לחסותה של המשטרה ומלשין כל אימת שהוא מתיירא מפני התקוממות…

ובכן, ספק אם בשורת הקמפיינים של 'אם תרצו' יוכל ד"ר טאוב למצוא ולו עשירית מהארסיות בה נקט הרצל כלפי יריבי הציונות בשעתו, וגם זו היתה רק המנה הראשונה:

דומה, שברגע קודר של תולדותינו, חדר נטע שפל ונתערבב בעמנו האומלל… בתקופות אנטישמיות מושך Mauschel בכתפיו. מה זה כבוד? מי צריך כבוד, אם העסקים טובים?… הציונים, בדומה לוילהלם טל, שומרים עמהם חץ שני. אם יחטיאו בירייה הראשונה, ישמש החץ השני לנקמה. Mauschel  היזהר! ידידים, החץ השני של הציונות מכוון אל חזהו של Mauschel.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. שלום זה גדי (כמו ששלי יחימוביץ' נוהגת לומר).
    תkובה קצרה: אני לא חושב שלקחתי מן האין את מה שלקחתי. נדמה לי שאשאר בדעתי על הפער בין תנועתו של הרצל ל"אם תרצו" תומכת בהתנחלות מבלי להציע פתרון של קבע, או לפחות אופק כזה, ויהיה האופק מאיזה סוג שיהיה, ובתנאי שיתיישב עם עקרונות הדמוקרטיה והזכויות השוות שבהן תמך הרצל. זה בעיני הבסיס לדיון. האם פניכם לסיפוח ומתן זכויות שוות בעתיד, או שמא פניכם להנצחת המשטר הצבאי, כפי שנרמז בציטוט העלום שהבאתי.
    וכדי שלא ישאר עלום, מקור הציטוט הוא רון שובל, בפאנל שערכנו, אם זכרוני אינו מטעה אותי, לפני כשנתיים ביישוב אפרת, ביזמתו של סטודנט שלי לשעבר.

  2. "עשייתה הרבה של 'אם תרצו' – כנראה יותר מכל תנועה חוץ פרלמנטרית אחרת – למען שילוב מיעוטים בחברה הישראלית"

    יכול לפרט או לתת הפניה?

  3. שלום גדי.
    ראשית השם שלי הוא רונן ולא רון.
    חוסר הדיוק הזה הוא לא חוסר הדיוק היחיד שהצגת במאמר.
    ראשית בדיון ביננו באפרת בשום אופן לא יצגתי את אם תרצו והקפדתי לומר זאת בתחילת הדיון.
    שנית ויותר חשוב הצבעתי על היתרונות שנוצרו מהסכם אוסלו וההתנתקות. אמרתי שבמובנים רבים אנחנו לא שולטים על הפלשתינים. יש להם מנהל עצמי מרחיק לכת. יש להם פרלמנט ברמאללה. נשיא, יש להם משרד חינוך, תרבות, צבא-משטרה, יש להם רשויות מקומיות. וכיו"ב. וכן המציאות שאיננו מנהלים את החיים שלהם טובה בעיני. האם זה המציאות הרצויה, לא.
    היום אוסיף שהחורף האסלאמי אמור היה לפקוח עיניים ולהעיר מתרדמה דוגמטית את אלו שהחזיקו בקונספציה שהסכסוך בעיקרו הינו לאומי טריטוריאלי. התזה הזו קרסה. אם אתה מאמין שאפשר וצריך להקים מדינה פלסטינית זו כמובן זכותך, אך בעיני זו תהיה אשליה לאומית מדינית מסוכנת לדמיין שמדינה שכזו תביא לפתרון הסכסוך.
    בברכה,
    רונן שובל

  4. (למרות שזה ישן זה כל כך מכעיס שאני חייב להגיב) איזה אוסף של שטויות דמגוגיות:
    1. הכותב מדבר על ראיית המציאות המורכבת של הרצל. יופי. איפה ראיית המציאות המורכבת של הכותב? מי זה ה"שמאל" הפשטני והצר הזה שהוא מדבר עליו? איפה הוא נמצא? זה מגוחך.
    2. לא מכיר את הפעילות החברתית של אם תרצו, אבל אני שומע על התנועה הזו רק בהקשר של סתימת פיות לכל מי שלדעתה שמאלני. בדרך כלל רואה פעילים מפגינים נגד פאנלים ודוברים כאלה ואחרים. מה דמוקרטי בזה אני לא יודע.
    3. "השמאל מבחינה היסטורית=משטרים אפלים ותנועות מהפכנים רודניות" WTF? התבלבלת, זה בדר"כ הימין. הציונות הסוציאליסטית הקימה פה את מדינת ישראל, לא הרווזיוניסטים עם כל הכבוד (ויש כזה)
    4. לגבי הרצל- שוב דמגוגיה. מתנגדי הציונות מבחינת הרצל, כמו ד"ר גאייר באלטנוילנד, היו אלה שסירבו לקבל למדינה היהודית את האחר, בעיקר הערבי, כשווה בין שווים. ממליץ לך לקרוא שוב את אלטנוילד. במובן ההיסטורי דבריו של הרצל מתחברים הרבה יותר למעשיה של התנועה הרוויזיוניסטית ביחס לתנועה הציונית, ובכלל ביחס לכל אלו שראו את בצע הכסף ולא את מפעל ההצלה של העם היהודי. ובהקשר של ימינו- גם בימין וגם בשמאל הישראלי ישנם זרמים אנטי-ציוניים במובן של הציונות ההרצליאנית. לדעתי יותר בימין מאשר בשמאל. אבל כמובן שנורא קל לזרוק על השמאל את כל בעיותיה של מדינת ישראל.