בשבח המשפחה הישראלית

לרגל יום המשפחה שנחוג אתמול, זה הזמן להיזכר בשלושה דברים טובים שמעניק לנו המוסד החברתי החשוב ביותר עלי-אדמות. ולישראלים, אם שאלתם, יש סיבה טובה במיוחד לציין את היום הזה

מדינה צעירה ותוססת; משפחות ישראליות. צילום: קובי גדעון פלאש 90

האגדה מספרת כי הצרפתי ההולל ז'אן ז'אק רוסו, הידוע גם כ"פילוסוף החינוך והנאורות", הותיר אחריו בכל עיר נמל חשובה באירופה אישה בוכה ותינוק אחד או שניים; זאת כמובן מלבד חמישה ילדים רשמיים שילדה לו בפריז העלמה תרז, אותם השליך רוסו לבתי יתומים אכזריים. הפילוסוף הדגול אמנם הביע כעבור שנים חרטה מסוייגת על מעשיו, אך ספק אם היא הועילה לחמשת (אם לא עשרות) ילדיו האומללים. ללמדנו שליברליות, נאורות ותיאוריות חינוך מתקדמות, אינם בהכרח ערובה לבית חם ואוהב.

אך לא נזכרנו בז'אן ז'אק רוסו ובמעלליו, אלא כדי לדבר מעט בשבח המשפחה המסורתית: המוסד החברתי הכי פחות נאור, דמוקרטי ומתקדם שקיים בעולמנו הליברלי, ועם זאת – החשוב והמרכזי שבהם. ולפני שניגש לדיון הכללי, קצת נתונים על המשפחה הישראלית.

בשבח המשפחה והדמוגרפיה הישראלית

מדינת ישראל היא המדינה המערבית בעלת שיעורי הילודה הגבוהים ביותר. אולי זו הציונות, אולי זה הפחד מאבדן הרוב היהודי, אבל מה שבטוח הוא שלעומת קריסת הילודה בעולם המערבי ישראל זוהרת ככוכב באפילה.

בריטניה, איטליה, גרמניה וצרפת, המדינות החשובות ביותר בהיסטוריה האירופית, מצויות במשבר שספק אם יצליחו להתאושש ממנו: מאז שנות ה-70 ירדה צרפת מ-2.5 לידות לאישה ל-1.99 היום, בריטניה מ-2.4 ל-1.91, איטליה מ-2.4 ל- 1.49 וגרמניה מ-2.1 ל-1.44; מדינות האיחוד האירופי בכללן עומדות על 1.55 לידות לאישה. ישראל לעומת זאת, נהנית משיעור פריון של 2.93 לידות (ללא הבדל משמעותי בין היהודים לערבים).

הדבר מתבטא היטב בפירמידה הדמוגרפית. שיעור הילדים מתחת לגיל 15 עומד בישראל על 28%, לעומת 18% בלבד בקרב מדינות ה-OECD; ושיעור המבוגרים מעל גיל 65 עומד על 10% בלבד בישראל בהשוואה ל-16% בשאר המדינות.

ובכלל, הפופולריות של מוסד המשפחה עודנה חזקה בישראל, בוודאי ביחס לעולם המערבי. הישראלים מסתבר, מאמינים בתא המשפחתי – עם שיעור הנישואים השישי בגובהו ב-OECD (מקדימות אותנו: מלטה, קפריסין, ליטא, ארה"ב ותורכיה). אנחנו אוהבים להתחתן מוקדם, מקום שני מבין מדינות הארגון, עם גיל נישואים ממוצע של 25 לנשים ו-28 לגברים. ואנחנו גם מתגרשים פחות מהממוצע (אמנם מקום 14 ב-OECD, אך רוב המדינות המקדימות אותנו הן מוסלמיות או קתוליות: תורכיה, איטליה, אירלנד, פולין, מקסיקו ועוד).

האם הנתונים הללו משמחים? מדוע בעצם לחגוג את חוזקה של המשפחה הישראלית? כאן אנחנו נדרשים לכמה מילים.

היחידה הבסיסית של החברה

אם בעבר יוקרתו של התא המשפחתי – זה המורכב מאבא, אמא וילדים – לא הייתה מוטלת בספק, הרי שכיום העניין נתון לשחיקה משמעותית. הזינוק החד בשיעורי הרווקות, הגירושין והמשפחות החד-הוריות, הטכנולוגיה ההולכת ומתנערת מאילוצי הביולוגיה, וכמובן קמפיין ליברלי נחוש ומתמיד שמתנהל נגד המשפחה המסורתית (רק ביממה האחרונה, שתי כתבות ב'הארץ': כאן, וכאן, המצטרפות לעשרות אחרות) – כל אלו מהווים אתגר קשה עבורה.

הדבר מאלץ אותנו, חובבי המשפחה ומוקיריה, לנסח ולבאר היטב את הנחות היסוד שפעם לא היה כל צורך בבירורן. ובכן:

ראשית, המשפחה מהווה את היחידה החברתית הבסיסית והאפקטיבית ביותר. למרות התפיסה הרווחת לפיה הגורם המרכזי בחברה הוא האינדיבידואל, בייחוד במערב, האמת היא שקודם כל אנו חברה השייכת למשפחות. אמר זאת לפנינו זוכה הנובל מילטון פרידמן, שאיננו נחשד בשמרנות קיצונית: "אנחנו מדברים על החברה שלנו כאילו היא חברה של יחידים. אך זה לא נכון. אנחנו חברה של משפחות. היחידה הבסיסית והיסודית של החברה שלנו היא המשפחה"; ומעט לפניו אמר זאת גם אריסטו, שראה במשפחה מוסד טבעי, יצרני וחיוני, שכל יתר המבנים החברתיים מונחים על יסודותיו:

משק הבית הוא שותפות המיוסדת לפי הטבע, לשם סיפוק הצרכים היומיומיים … השותפות הראשונה המורכבת מכמה משקי-בית, ולצרכים שאינם יומיומיים, היא הכפר …; השותפות השלמה, המורכבת מכמה כפרים, היא המדינה.

אכן. אינדיבידואלים אינם יולדים את עצמם, אינם מלמדים עצמם לדבר, אינם מעניקים לעצמם כישורי חיים, אינם מחנכים את עצמם, ואפילו אינם יכולים לדאוג לעצמם לעת זקנה. זה הכל סיפור של משפחות.

למעשה, התא המשפחתי מצטיין בשני תחומים מרכזיים: (1) הבאת ילדים לעולם; (2) טיפוחם וחיברותם. בכך הוא מהווה את הלב הפועם של ההתפתחות וההמשכיות החברתית, ואין אף מוסד חברתי אחר שעושה זאת טוב כמוהו. המשמעות ברורה: חוסנם של יחידים, כמו גם חוסנה של החברה, תלוי בחוסנן של המשפחות. הצטיינות המדינה, אם נתנסח בלשונו של אריסטו, נעוצה בהצטיינותו של התא המשפחתי המרכיב אותה.

וכאן המקום לפרט מעט.

דמוגרפיה מנצחת; משפחה ישראלית. צילום: פלאש 90
דמוגרפיה מנצחת; משפחה ישראלית. צילום: פלאש 90

1. חוסן אישי

המשפחה היא לשכת הביטחון, הבריאות, החינוך והרווחה האפקטיבית והטובה ביותר. מחקרים שהולכים ומצטברים, מלמדים כי מסגרת המשפחה הקלאסית מספקת לחבריה ביטחון אישי, הגנה מפני פגיעות מיניות, בריאות טובה, שגשוג כלכלי, הצלחה בלימודים, ובאופן כללי שביעות רצון ואושר. כל אלו ועוד – בשיעורים הגבוהים באופן ניכר מאשר המקבילות השונות (חד-הוריות, חד-מיניות, רווקוּת ועוד).

לא מדובר בנתונים אפופי מסתורין ופלא, והסיבות לסטטיסטיקות הללו מובנות למדי. העובדה שיש שני הורים, ושהם גם בעלי שונות ביולוגית והורמונלית (בהנחה שאינכם כופרים בשונויות כאלה), מעניקה יתרונות משמעותיים לתא המשפחתי הקלאסי: יותר מקורות הכנסה (שתי משכורות), רשת ביטחון במקרים של מחלה או היעדרות (יש הורה נוסף שדואג לילדים), ומענה מגוון יותר לצרכים הנפשיים והפיזיים של הילדים (אימהוּת, אבהוּת ומה שביניהן).

המשפחה אפוא, היא בראש ובראשונה מנוע צמיחה עבור היחיד. את מה שמעניק התא המשפחתי הגרעיני לילדים, קשה למצוא או לשחזר תחת התאים המשפחתיים האלטרנטיביים.

2. חוסן אזרחי

המשפחה היא לא גוף שמצטיין בדמוקרטיוּת יתרה. ההורים אינם נבחרי ציבור, לילדים אין זכות הצבעה, ותפריט ארוחת הערב נקבע באופן דיקטטורי למדי. ובכל זאת, למרבה האירוניה, המשפחה מהווה אחת הערובות האזרחיות החשובות לקיומו של משטר דמוקרטי-ליברלי תקין.

נקל להבין זאת דרך תמונת הראי של הדמוקרטיה הליברלית: הקומוניזם. באופן היסטורי, משטרי העריצות הקומוניסטיים קידשו מלחמה על התא המשפחתי. הם זיהו בו, בצדק רב, אויב מר. ברית-המועצות למשל, במסגרת ניסיונותיה לפורר את התא המשפחתי, עודדה ילדים להלשין על הוריהם לשלטונות אם הללו עברו עבירות נגד הקומוניזם. הילד פאוול מורוזוב אף הפך לגיבור לאומי, לאחר שהסגיר את אביו לרשויות על שהסתיר מזון בניגוד לתקנות.

קומוניסט בן זמננו, הלוא הוא פרופסור דני גוטווין, הסביר היטב את הרציונל שעומד מאחורי האיבה הסוציאליסטית למשפחה: "העזרה הכלכלית של ההורים היא חלק מההפרטה … התאים המשפחתיים אחראים לעצמם; ככל שהמדינה תומכת פחות ערך המשפחה עולה, וזה בניגוד להיגיון של החברה המודרנית, שבה מקום המשפחה מצטמצם".

אכן, המשפחה מהווה תריס החוצץ בין היחיד לשלטון. היא שומרת עליו בתוך בועה קטנה וחמימה מול זרועותיה השלוחות לכל עבר של המדינה. החשש המתמיד של ההוגים הדמוקרטים-ליברלים היה מפני דורסנות השלטון ויצר ההתפשטות שלו – ואת הפתרון הם מצאו בחיזוק מוסד המשפחה. מול שאיפת מדינת הרווחה להשלטת סולידריות ושוויון חברתי ולמחיקת פערים בין פרטים – ניצבת המשפחה כגורם מרסן. היא מספקת לנו רווחה, בריאות, חינוך וסעד, ומייתרת במשהו את המנגנון הממשלתי. המשפחה עוטפת את היחיד והודפת את המדינה מהשתלטות עליו, מרחיקה אותו מהממסד ומאמצת אותו אליה בקשרי דם. הפרטה אמיתית.

אך לא צריך להרחיק לכת לברית-המועצות. גם הקיבוצים הישראליים בראשית דרכם היו עוינים את המשפחה. למעשה, הם ניסו "להלאים" את כל תפקודיה הבסיסיים ובכך לייתר אותה: חדרי אוכל משותפים, מכבסות, ומעל לכל – חדרי הילדים. המשפחה נדרשה להעביר את כל סמכויותיה לקיבוץ, בשם הסולידריות והשוויון. זה כמובן לא עבד.

3. חוסן לאומי

ולבסוף, המשפחה היא תנאי הכרחי לחוסן לאומי. מוסכמת יסוד כלכלית קובעת שחברה נדרשת לפריון ממוצע של 2 ילדים לאישה, השומר על מאזן תחלופה נאות של האוכלוסיה. אם הילודה צונחת אל מתחת לרף שתי הלידות, נוצר מצב הרסני של "פירמידה הפוכה", בו על ילד אחד מוטל העול לדאוג לשני הורים ולארבעה סבים וסבתות.

אין זאת אלא שצמיחה כלכלה לאומית תלויה לקיומה בהימצאותו של בסיס דמוגרפי רחב ומוצק של ילדים. הללו מהווים "מאגר" – או יותר נכון: אוצר – של הון אנושי, המבטיח את המשכיות המשק. שרידותו של מערך הפנסיות, ובאופן כללי קיומו בכבוד של הדור המזדקן אשר יצא משוק העבודה והפך ל"נטל" כלכלי, זקוקים כאוויר לנשימה לשכבת צעירים גדולה ותוססת. את הצעירים הללו מספקות כמובן המשפחות ולא אף גורם אחר. מלבד זאת, דמוגרפיה צעירה מבטיחה גם כוח מגן צבאי. ככלות הכל, עדיין לא נמצאה הדרך להשיב פנסיונרים לנעוריהם, ואנו זקוקים לצעירים שיתגייסו וישמרו עלינו.

שיעורי הילודה הגבוהים של המשפחה הישראלית, הפופולריות שלה וחוזקה היחסי, מהווים מקור לגאווה ולאופטימיות בנוגע לחוסננו הלאומי. נשאר רק לקוות שהמגמה תוסיף ותגבר – לפחות עד שנגיע ל-50 מיליון יהודים בארץ ישראל. אחר כך אפשר לנוח.

הרימו כוסית לחיים

אז אמנם חכמינו לא פיתחו מסורת הלכתית מסודרת ליום המשפחה הבינלאומי שצוין אתמול, אבל כוסית לחיים – לחיי המוסד המשפחתי היקר והמופלא הזה – תהיה בהחלט התחלה טובה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. מי שמעלה את אחוז הילודה היהודי הם כמובן הדתיים ובעיקר החרדים שביניננו. בקרב החילוניים האחוז נמוך דומה לאחוז במערב לכן ברור שאין לאחוז הגבוה כל קשר לציונות אלא ליהודיות. ההתעלמות של בועז לוי מעובדה ברורה ופשוטה מעלה תהיה. ההתייחסות לצעירים כבשר התותחים של מבנה הפנסיה הפירמדי הנוכלי אינה ראויה.

    1. "בקרב החילוניים האחוז נמוך דומה לאחוז במערב" – תגיד לי, אתה רציני?

      למשפחה טיפוסית בצרפת או איטליה יש בדיוק ילד אחד. הממוצע הגבוה יותר המובא בכתבה נובע אך ורק מלידות של מהגרים מוסלמים.

      אתה טוען שהילודה אצל חילונים בישראל דומה?

    2. בפירוש לא נכון, ישנה עלייה מתמדת בפריון הילודה של חילונים ודתיים לאומים, האמירה שלך ממש לא מבוססת.

    3. מוסד נאמן:"שיעור הפריון הכללי בארץ גבוה בעיקר בשל רמת הפריון הגבוהה של שני מגזרים: המגזר החרדי והמגזר הערבי (בעיקר בדואים). בקרב האוכלוסיה היהודית-חילונית שיעורי הפריון דומים לאלה המקובלים בארצות המערב, אף שמעט גבוהים יותר"
      אז מי הלא רציני?

  2. תיקון קל: כדי שאוכלוסייה תשמור על מאזן יציב לאורך דורות, צריך שכל אישה תביא בממוצע 2.1 ילדים, לא 2 כפי שכתוב, וזאת כדי להשלים את החוסר הדמוגרפי של נשים שנפטרות בגיל מוקדם ולא מביאות ילדים בשל כך.

  3. המשפחה עומדת על טבע האדם בקושי רב מול העולם המודרני שמשווה אותנו ליצורים מתועשים. אמנם אין להשוות לקומינזם אך גם התרבות הדמוקרטית והליברלית לא מחזקות את התא המשפחתי . כל משפחה קיימת בישראל מתמודדת עם קשיים ומול עידוד מוסדות המדינה לפרוקה. אחוז הילודה שעלה בשנים האחרונות נובע מהתעקשות האשה לממש את עצמה כאם וכתגובת נגד לעידוד הפלות ומניעת הריונות בעשורים הראשונים למדינה.

  4. "לפחות עד שנגיע ל-50 מיליון יהודים בארץ ישראל (אם צריך תמיד יש את סיני ועבר הירדן המזרחי כעתודות קרקע)"
    זה היה רציני?
    אני מקווה שלא.
    אתה מחפש מלחמות מיותרות והתרסקות כלכלית סופית? (נושא כיבוש עבר הירדן וסיני).
    גם בגבולות החדשים האלה, יש מעט מקום ראוי לאוכלוסיות גדולות.
    50 מיליון? איפה נחייה בדיוק? הצפיפות גם ככה רבה.

    מקווה שזו היתה בדיחה.

  5. המשפחה תורמת לחוסן הלאומי לא רק מבחינה כלכלית אלא יותר רעיונית. ילד שמתרגל למבנה של שיתוף עם אחיו, ידע לסייע יותר טוב לשכנו במדינה כשיגדל. ילד שמסוגל לקבל מרות הוריו, יוכל לשמוע בקול המדינה כשייקרא לכך. ילד שרואה מודל של זוגיות ונתינה בין הוריו, ידע להעניק ולהיות לויאלי לחברה בה הוא נמצא, בעתיד, וכן על זו הדרך.