לא לאמץ את האגרסיביות של השמאל

נדמה כי פרשיית הכרזה של 'אם תרצו' וה"שתולים בתרבות" דועכת לאיטה, אולם המחלוקת שהתעוררה בעקבותיה בתוך מחנה הימין חשובה וטעונה בירור.

במאמר שפורסם על גבי במה זו בשבוע שעבר, טען עקיבא ביגמן כי "בזמן שהימין מכה על חטא, השמאל תוקף, מבקיע ומכריע באמצעות קמפיין דה-לגיטימציה שיטתי ומתמשך", וכי הימין – שאץ-רץ לגנות את 'אם תרצו' – נפל בפח המסגור שהעניק השמאל לפרשה.

השמאל, טוען ביגמן, התייאש זה מכבר מחזרה לשלטון בדרכים דמוקרטיות, ועל כן הוא נאחז במוקדי כוח לא-נבחרים כגון התקשורת, בתי המשפט, האקדמיה ומוסדות התרבות כבקרנות המזבח. באמצעותם הוא "מסרס כל יוזמה, שולט בפקידות ומרתיע את נבחרי הציבור" של הימין על-ידי "מכבש אפקטיבי של הכפשה", כך ש"פעם אחר פעם הוא (הימין א.ת) מנצח בבחירות, אך מדיניותו נשחקת באמצעות הקמפיין המתמיד משמאל".

הפוסט הבודד של 'אם-תרצו', טוען לבסוף ביגמן, הוא חיקוי חיוור ועלוב למדי של הקמפיינים הדורסניים של השמאל לאורך השנים, עליהם הוא לא נדרש להתנצל אף פעם. מסקנתו אם כן:

זכותם של פעילי 'אם תרצו' להתבטא, גם בחריפות, לא פחות מאשר יש זכות להתבטא לאנשי השמאל. אנשי שמאל יתקפו, בשם חופש הביטוי, את הימין, את הממשלה, את הציונות, את המתנחלים, ואת צה"ל, ואנשי ימין יתקפו, בלהט ובתקיפות לא פחותים במאומה, את השמאל.

או כפי שאמר בנט לפני הבחירות: "מפסיקים להתנצל", זמן לצופף שורות.

אמנם צודק עקיבא ביגמן כי לא נחצו במקרה זה גבולות חופש הביטוי מבחינה חוקית, אך לא על זה הדיון. דומני כי גישתו שוגה בתיאור המציאות הפוליטית, וממילא עלולה להכשיל את הימין במאבקו על דמותה של המדינה. וחשוב יותר, גישה זו סותרת את אדני המחשבה השמרנית-ליברלית, ומובילה את הימין אל מחוזות פופוליסטיים ומסוכנים.

הימין לאומי וסולידרי יותר

נתחיל בתיאור המציאות. כפי שהוכח כאן בעבר, מנהיגי מחנה השמאל מעולם לא חיכו לאבדן השלטון על מנת לפנות לקמפיינים המכפישים את הימין, אלא מדובר בדפוס התנהלות קבוע ומתמיד. לצד אותן התבטאויות קשות כנגד מחנה הימין ומנהיגיו לאורך מאה השנים האחרונות, בל נשכח כי השמאל בשיא כוחו לא בחל גם בסזונים ואף לא במלחמת אחים.

אחדות העם ושמירה על סולידריות וצביון משותף, מעולם לא עמדו בראש סולם הערכים של מנהיגי השמאל. ובעוד הם ראו בתותח המכוון כלפי יריביהם הפוליטיים "תותח קדוש", מנהיגות הימין תמיד נזהרה פי כמה שלא לקדוח חור בסירה המשותפת.

כאן צריך להדגיש: מדובר במנהיגות הימין דווקא, להבדיל מההמון שחלקו מקצין ועלול לנקוט באלימות כאשר המציאות הפוליטית פונה לו עורף. שוליים קיצוניים תמיד היו ותמיד יהיו בכל מחנה, אך מבחנה של הנהגת המחנה, הן זו הפוליטית והן זו הרוחנית-אידאולוגית, הוא לסמן את גבולות המאבק, ולשמור על שוליים קיצוניים צרים ומעוטי השפעה ככל האפשר. כאשר נמנעים המנהיגים מלסמן את אותם גבולות, נוצרת במהרה תלות ביניהם ובין הגורמים הקיצוניים אשר מכניסה אותם למערבולת פוליטית.

לרוב, עמדו מנהיגי הימין במשימה זו בכבוד. כך למשל הגיב ז'בוטינסקי לאלו שרצו להחזיר למפא"יניקים מנה אחת אפיים על כל ההתעללויות:

דווקא משום שהכוח הפיסי הוא קדוש, אסור להשתמש בו אלא במקום שנשקפת סכנה פיסית ממשית. לעתים רחוקות, במקרים גסים יוצאים מן הכלל, גם כדי להגן על כבוד ישראל מפני שונאי ישראל – אבל אסור להשתמש בו אף פעם בין יהודים ליהודים. יהודי המחלק לאחיו היהודי סטירת לחי בלבד, עושה פשע נגד קדושת הכוח – ותהא הפרובוקציה גדולה כאשר תהיה …

שהמנהג להכות יהודים אחרים יישאר 'מונופולין' של המחנה האדום – זהו המונופולין היחידי שאנו יכולים להשאיר בשקט בידי ה'הסתדרות'. את כל יתר המונופולין שלהם ניקח מהם. קודם כל את המונופולין לעבודה בארץ ישראל. אבל את מונופולין האגרוף ניתן להם לעת עתה כקניין יחיד.

(מתוך: עולמו של ז'בוטינסקי – מבחר דבריו ועיקרי תורתו, פרק 'אמת מארץ ישראל', חזית העם, 5.2.1934).

באופן דומה כתב גם בגין במאמרו המפורסם "לא תהיה מלחמת אחים!":

לא נלך למלחמת אחים. בשום תנאי ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם היא עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא היסטורית ולא כיתתית.

דברים אלו לא נאמרו בימים של קמפיינים מכפישים משמאל, אלא בימים של חרמות, הסגרות לבריטים וכמעט מלחמת אחים, כאשר השמאל שלט כאן ביד רמה ולא נדחק לספסלי האופוזיציה. אין צורך להרחיב כאן גם על אחריותו של בגין במניעת מלחמת אחים באלטלנה, בעוד תותחי השמאל יורים על ספינתו והורגים בחבריו.

גם בימי אוסלו הקשים, כאשר חלק מן המפגינים צעקו "רבין בוגד", נתניהו, בניגוד לטענות השמאל לאורך השנים, ניסה להרגיע את ההמון באומרו:

רבין אינו בוגד. לא ולא. הוא טועה ובגדול, והוא גם יפנה את דרכו, אבל הוא איננו בוגד. איננו בוגד. יש לנו עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים. אנחנו בני עם אחד.

ואם בתקופת רבין ניתן עוד לטעון שמנהיגות הימין נכשלה במידה מסוימת במשימתה, את ההתנתקות, שהוותה מבחן קשה ביותר עבורה, היא צלחה בגבורה, בין השאר בשל הטראומה של רצח רבין וחשבון הנפש המחנאי שבא בעקבותיו. מטריד לנסות ולשער, על פי רמת הדציבלים שמלווה למשל את חוק השקיפות, מה היה מתחולל לו עמדו מנהיגי השמאל בפני מבחן בסדר גודל של ההתנתקות.

ההבדל העקבי הזה בין הימין לשמאל איננו מקרי, והוא לא רק תלוי באיפוקם של מנהיגים ספציפיים. יש לו שורשים עמוקים: מוקד הזהות של מחנה הימין הוא פנימי – הלאום, ולכן החלשת האומה במאבקי פנים לא באה בחשבון. מוקד הזהות של השמאל לעומת זאת הוא יותר קוסמופוליטי וחיצוני, והמחנות הפוליטיים בישראל הם בעיניו מעין נציגויות של מחנות האם העולמיים.

תמיד יהיו בשני הצדדים אנשים קיצוניים, משיחיים וחסרי סבלנות, שייקחו את החוק לידיים וינקטו באלימות. ואולם, אין זה מקרה שהימין יכול לגנות בלי בעיה מיוחדת את נערי הגבעות שנוקטים לא פעם באלימות, ולהבדיל אלף-אלפי-הבדלות לגנות גם פוסטים בוטים בפייסבוק, ואילו השמאל נאלם דום כאשר הברנז'ה מתגלה במערומיה, ונכנס לשורה כאשר מתגלים בקרבו טיפוסים כמו עזרא נאווי.

מאז ומעולם הימין היה מיליטנטי יותר כלפי אויבים מבחוץ וותרן במאבקי פנים, ואילו השמאל להפך: ותרן כלפי אויבים מבחוץ ומיליטנטי במאבקי פנים. כך זה היה, כך זה כנראה גם ימשיך להיות.

בשבח המתינות

יש שיגידו שבסך הכל מדובר במחלה של הימין, ממנה הוא חייב להירפא אם הוא מעוניין לשלוט ולהשליט סדר יום ציבורי. אך לפני שנדון בשאלה זו, יש לעמוד על הבדל עקרוני נוסף בין מחשבת השמאל לזו של הימין.

בשורשו, השמאל הוא מהפכן, וחשיבתו מאופיינת ברדיקליות. המוטו הפרוגרסיבי שלו נוסח היטב באינטרנציונל והוא רלוונטי עד היום:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה / מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל /

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה / לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל, מָחָר – הַכֹּל.

הרס תשתיות לאומיות הוא לפיכך בבחינת "הרס חיובי", כי רק על גבי ההריסות הללו ניתן יהיה להקים עולם חדש ואוטופי, בו יפלו כל המחיצות בין אדם לאדם, בין לאום ללאום ובין דת לדת. לשם מטרה זו כל אמצעי הוא תותח קדוש.

לעומת זאת, אחת מאבני היסוד של המחשבה הימנית-שמרנית היא המתינות. הפך המהפכנות. השמרנות מטבעה נשענת על אדני העבר ורואה במסורת ובמנהג משאבים חיוניים לעוצמתו ולחיוניותו של העם. אמנם גם לשמרן ישנם שאיפות ויעדים לשינוי, אך הוא אינו 'עכשוויסט' ואיננו מהפכן, אלא יודע ששינויים לוקחים זמן, ושמהפכות, גם אם מטרותיהן חיוביות, תוצאותיהן בדרך כלל חורבן.

אחת ההשלכות של תובנה זו היא ששינויים מהותיים מתרחשים קודם כל בתודעה ורק לאחר מכן בשדות החברתיים, הפוליטיים או התרבותיים. והתודעה איננה משתנה בין לילה, אלא לאורך שנים. על מנת לשנות תודעה נדרשים מאמצים גדולים בתחומי הרוח, המחשבה, המחקר והיצירה התרבותית. חילופי המשמרות בתקשורת או בבתי המשפט הם רק קצה הקרחון של שינויים אלו.

מתינות איננה פשרנות, והיא לאו דווקא מאפיינת אנשים ממרכז המפה הפוליטית. אדם יכול להחזיק בעמדות הרחוקות מהקונצנזוס החברתי ולשאוף לשינויים מרחיקי לכת, ואף לפעול לקידומם – ועדיין להיות מתון. זאת משום שהוא סבלני כלפי המציאות הקיימת, ומשום שהוא מאמין בשכנוע בצדקת דרכו ולא בהשפלת יריביו עד עפר.

טעות היא לחשוב כי קשייו של הימין ליישם כיום את משנתו הפוליטית הם תולדה של 'חלביות' פוליטית, או של לחיצה מהוססת בלבד על דוושת ההכפשה. האמת נעוצה במקומות אחרים. למשל בהתבטלות כלפי הממסד האקדמי, בחשש מפני התקשורת ואנשי הרוח, ובאופן כללי ביראת כבוד מוגזמת כלפי האליטות משמאל. זה לא אומר שהחלופה היא מסע צלב של הכפשות וקמפיינים ברוח השמאל, אלא שעלינו לבנות מוסדות ואליטות משלנו.

השמאל לא מנצח

ואולי הכי חשוב: השמאל לא "מבקיע" ולא "מכריע", כלשונו של ביגמן. ואולי הימין קצת חי בפרנויה בהקשר הזה. המחשבה שמי שמקצין ונוקט באמצעים אלימים יותר הוא זה שינצח היא איוולת. נכון שכוחו של השמאל בזירות מסוימות עולה על זה של הימין, אך המגמה איננה לטובתו באף זירה.

כוחם של ארגוני השמאל יורד בהדרגה, וזאת יש לזקוף גם לזכות ארגונים כמו אם-תרצו; כוחה של התקשורת הממסדית ירד פלאים בזמן הרשתות החברתיות, וגם בתוכה קיימים יותר ערוצים ודמויות מהימין משהיו בה אי פעם; וגם בית המשפט העליון רחוק מימי המהפכה של ברק, ואפילו פניו של היועץ המשפטי החדש נראה שמועדות לכיוון איזונה של המערכת.

דווקא האקדמיה ומכוני המחקר מהווים את האגוז הקשה ביותר לפיצוח, אך גם שם מתרחשים מהלכים שאין זה המקום לפרטם. אם כן, יש לשמאל בהחלט על מה לצעוק גוועלד – לא על אבדן הדמוקרטיה ולא על עליית הפשיזם, אבל בהחלט על ירידת כוחו וערעור אחיזתו במעוזים אליהם התרגל. קורטוב אמפתיה לא יזיק.

טוב שהמגמה הזו איטית, זו מהות השמרנות. בלי לנופף בידיים ובלי להכריע את היריבים הפוליטיים, אלא בעזרת דחיפה לכיוון הרצוי בשקט ובהתמדה. לא יהיה נכון לאף מחנה פוליטי אם יריבו ירגיש מצוקה גדולה שתגרום לחלק מחבריו לנקוט באמצעים אלימים. החכמה היא להכיל במידה מסוימת את מצוקתם, וגם להיות מוכן להתפשר בקרבות מסוימים, אך בטח ובטח שלא לחקות את דרכו של מחנה השמאל. זה רק פגע בו עד היום, וזה עלול לפגוע גם בימין.

במקום להתכסח עם שמאלנים על בסיס קבוע, עדיף לנו להשקיע באינטלקט ולשכנע בצדקת דרכנו. בשביל זה קם, בעיניי, גם האתר הנוכחי: על מנת לשנות את השיח, להרחיב ולהעמיק את האינטלקט במחנה השמרני, במתינות ועם אורך רוח. לכן, גם אם פרשיית השתולים בתרבות התנפחה מעבר לכל פורפורציה, וההתנצלויות בימין וההכאות על חטא היו מוגזמות, הן מצביעות על בריאות של המחנה ועל רצונו לשמור על גבולות ראויים במאבק הפוליטי. בטווח הארוך זה גם משתלם פוליטית.