הבוררת פרוקצ'יה והמרתף של הוואקף

האם לשופטי העליון יש הכשרה כארכאולוגים, אדריכלים או מומחים לערבית עתיקה? לפי התנהלותה של השופטת לשעבר פרוקצ'יה התשובה כנראה חיובית

סכסוך מסוכן. מרתף המחלוקת. צילום: באדיבות הכנסיה הקופטית בירושלים

הפועלים הצלבנים שחצבו את המרתף באדמת העיר הקדושה, לא שיערו שהחלל הגדול שהם בנו מתחת לכנסייה הקופטית בירושלים יגיע כעבור 800 שנה לבתי המשפט הישראליים, באחת הפרשיות המרתקות והטעונות ביותר שנידונו בערכאות המדינה. סכסוך ארוך שנים אודות הבעלות על מרתף רחב ממדים קיפל בתוכו מתחים עדתיים ודתיים רבים, עד שלאחר הליך סבוך ומפותל הוא נחתם בחודש שעבר.

מעבר לסיפור המרתק, שפרטיו יפורטו להלן, ההתפתחויות בפרשה אמורות להדליק נורת אזהרה בקרב כל מי שמצבה של מערכת המשפט בישראל יקר ללבו. כמעט 20 שנים של דיונים ומחקרים היסטוריים, פילולוגיים וארכאולוגיים התנקזו בסופו של דבר להליך בוררות שניהלה שופטת העליון לשעבר איילה פרוקצ'יה. בהליך הבוררות, כך מסתבר לכאורה, הושלכו כלאחר יד הסכמות עובדתיות שהושגו בין הצדדים. פרשנות מילים בערבית עתיקה, מיקומו של קיר במאה ה-19 והיסטוריה עירונית – כולן שאלות עובדתיות עליהם הסכימו מומחים משני הצדדים – התגלו כלא רלוונטיים.

הדברים חמורים במיוחד נוכח העובדה שהשופטת לשעבר פרוקצ'יה מכהנת כיום כנשיאת המוסד הישראלי לבוררות עסקית, גוף שהוקם על-ידי איגוד לשכות המסחר, וחולש על צומת מרכזי בחיים העסקיים והכלכליים בישראל. הידיעה כי הליכים מסוג זה, בהם מעורבים לעתים קרובות סכומי עתק, יכולים להיקבע במנותק מהעובדות המוסכמות ומדעת המומחים עשויה לטרוד את מנוחתם של רבים.

הכל החל בשנת 1996, כאשר עבד חירבאווי, בעל חנות מכולת בעיר העתיקה בירושלים, שמע קולות חפירה מתחת לרצפת חנותו. כשפער פתח ברצפת החנות הבחין חירבאווי להפתעתו בנזירים קופטיים המפנים עפר מתוך חלל עתיק ורחב ממדים שחלקו משתרע מתחת לחנות המכולת שלו.

תוך זמן קצר התפתח עימות אלים במקום, במהלכו אף נדקר חירבאווי. האירוע הסלים במהירות תוך התערבות של מצרים והרשות הפלסטינית, והגיע לשיא בחטיפתו של חירבאווי למוקעתא ברמאללה ובמצור ישראלי על העיר.

כשוך המהומה ועם שחרורו של חירבאווי, עבר הסכסוך לבתי המשפט. כפי שהתברר, חנותו של חירבאווי נמצאת בשטח השייך לוואקף המוסלמי, שתבע בעלות על חלק מתוך המרתף המשתרע תחת שטחיו.

השאלה הבסיסית היא עקרונית: האם הבעלות על המרתף נקבעת על-פי הציר האנכי, ואזי המרתף שייך לוואקף שנמצא מעליה; או שהבעלות נקבעת על פי הציר האופקי, ואזי הוא שייך לכנסייה, שהכניסה הראשית למרתף הוא משטחה. אך מעבר לדיון זה, ניסו נציגי הוואקף להוכיח את בעלותם על חלק מהמרתף גם באמצעות ראיות מסוגים שונים.

מה שמעניין הוא שלאחר הליך ארוך שנים ומרובה ערכאות, כל ניסיונות הוואקף להוכיח את טענותיו באמצעות ראיות נדחו – ונציגי הוואקף הודו בעצמם כי העובדות היבשות לא יכולות לסייע להם.

תמונה 056
"לא מאפשר הכנסת מכונות או בהמות"; הפתח ברצפת החנות של חירבאווי. צילום: באדיבות משרד עו"ד דבורין, בם, כהן ושות'

השלום עושה סדר

נציגי הוואקף טענו שלש טענות עובדתיות שנדחו אחת לאחת.

ראשית, הם הציגו כתב הקדש עתיק משנת 1189, ימי שלטונו של צאלח א-דין בירושלים, בו תואר השטח שמעל המרתף כשייך להקדש האסלאמי והופיעה בו המילה "קבווין", שבערבית עכשווית פירושה "מרתף". אולם, ראיה זו נדחתה לאחר שמומחית לענייני שטרות הקדש שהביאה הכנסייה, הסבירה כי באותה תקופה למילה הייתה משמעות נוספת – "קימורים או קשתות", וכי ההקשר של השטר, בו מפורטים בור מים, חלונות הסמוכים לקימורים וחצר, מוכיח כי מדובר במפלס החנויות ולא במרתף.

עדות זו הייתה משכנעת באופן מוחץ, ובחקירה נגדית הודה המומחה מטעם הוואקף בטעותו: "זה מתייחס לפי הבנתי המדעית לקומה העליונה", אמר. ובדיונים הבאים כבר הובהר כי הם זונחים טענה זו וכי הפירוש של המומחית "מקובל עלינו כיום".

טענה נוספת שהציגו אנשי הוואקף הייתה כי המרתף חולק בעבר באמצעות קיר, שיצר למעשה שני מתחמים – אחד בבעלות הכנסייה ואחד בבעלות הוואקף. קיר זה, לטענתם, נהרס בידי הקופטים כדי לחזק את טענותיהם בבית המשפט. הוצגו עדויות שונות שהוכיחו את קיומו של הקיר: קבלן שטען כי הוא זה שהרס את הקיר, ארכאולוג שטען שראה אותו במו עיניו, ומסמך משנת 1967 ממנו השתמע קיומו של הקיר.

אך גם כאן, טענות אלו נדחו אחת לאחת בראיות ארכאולוגיות ברורות, וסוכם כי לא היה קיר חוצץ במרתף. שוב, אנשי הוואקף השלימו עם הטענה, לא ערערו עליה בהמשך והבהירו כי הם מקבלים את המסקנה שלא היה קיר: "חשבו שיש קיר ואין קיר, אז אין קיר. אנו לא חולקים על קביעת בית המשפט".

התופעה חזרה על עצמה גם בטענה השלישית של הוואקף, לפיה בעלי החנויות השתמשו באופן קבוע במרתף להשלכת פסולת מסוגים שונים. שוב, הובאו ראיות מגוונות, ושוב הן נדחו על-ידי בית המשפט. הפתח המדובר קטן מדי ולא "מאפשר הכנסת מכונות או בהמות למרתף", כתב השופט שחם, והוסיף שגם על פי מומחים שהביא הוואקף הוא "לא נועד על פי טיבו למעבר בין מפלס החנות ובן מפלס המרתף", אלא "לתקשורת או לאור ואוורור". על כן קשה להשתכנע כי "מדובר בשני חלקים של יחידה שלמה אחת מבחינה פונקציונאלית", כפי שטען הוואקף.

בסיכומו של דבר, לאחר שכל הטענות העובדתיות נדחו נשארה על השולחן השאלה העקרונית הבסיסית: האם הבעלות שייכת למי שמעל המרתף, קרי: הוואקף; או למי שמחזיק בכניסה אליו, קרי: לכנסייה.

לאחר הליך סבוך וערעורים לערכאות השונות הוחלט לגשת לבוררות בפני שופטת העליון לשעבר פרוקצ'יה. וכאן החלה החגיגה.

ראשי הכנסיה הקופטית במקתף המחלוקת. צילום: באדיבות משרד עו"ד דבורין, בם, כהן ושות'
ראשי הכנסייה הקופטית במרתף המחלוקת. צילום: באדיבות הכנסיה הקופטית

הפצצה של פרוקצ'יה

כאשר לפני כשנה הגיע פסק הבוררות, אנשי הכנסייה לא האמינו למראה עיניהם: בניגוד למצופה החליטה השופטת לשעבר פרוקצ'יה לעסוק בשאלות העובדתיות, פתחה מחדש נושאים שכבר הוכרע בהם, וכל זאת על דעת עצמה ובניגוד לדברי המומחים. שנים של דיונים ומחקר ירדו לטמיון, ועמן גם חלק מנכסי הכנסייה הקופטית – שנאלצה להיפרד מחלק המרתף שבמחלוקת, בעוד השופטת פרוקצ'יה מאמצת בזה אחר זה עמדות שהוואקף בעצמו כבר הודה שהן לא רלוונטיות.

פרוקצ'יה מחליטה מהי משמעות המילה "קבווין" בערבית העתיקה; מפריחה השערות ארכאולוגיות אודות קיומו של קיר חוצץ במרתף; ומציעה היסטוריה חלופית של שימוש במרתף, בניגוד לכאורה להסכמות מומחים משני הצדדים.

השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה. צילום: אורי לנץ, פלאש90
השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה. צילום: אורי לנץ, פלאש90

פרוקצ'יה יודעת מה היו כוונותיהם של מנסחי שטר ההקדש במאה ה-12: "בהקשר הדברים… הדעת נותנת כי כתב הקדש המבקש לאפיין נכס הקדש בצורה מפורטת ככל האפשר… ישתמש במילה 'קבו' כדי לתאר חלק של מבנה ההקדש – ובמקרה זה המרתף – ולא יתמקד בצורתו הארכיטקטונית של המבנה". ואולי מנסחי השטר רצו לתאר את המבנה כדי להקל על זיהויו? אולי כך נהגו מנסחי שטרות באותה עת? אולי מונח זה מופיע בשטרות אחרים מהתקופה?

בנושאים אלו היה ראוי לשמוע לדבריה של המומחית מטעם הכנסייה, שעל-פי שופט השלום עודד שחם שחקר אותה, מומחיותה "עולה מהשכלתה הגבוהה בתחום לימודי המזרח התיכון והשפה הערבית, ומפרויקט רחב יריעה בו תרגמה עשרות אלפי תעודות מארכיון בית הדין המוסלמי בתקופה העותמאנית". אבל מה זה לעומת השכלה של שופט עליון בדימוס?

פרוקצ'יה מגלה גם וירטואוזיות ארכאולוגית: "ככל הנראה הייתה בשעתו חציצה פיזית בין חלק המרתף השייך לקופטים לבין חלק המרתף שמתחת לנכס ההקדש", כתבה פרוקצ'יה והולידה – כנראה יש מאין – קיר שכבר מזמן נקבע שהוא לא רלוונטי. מאיפה בא הקיר הזה? מה עושים עם כל הראיות ההפוכות שהצטברו בתיק במשך השנים? פרוקצ'יה לא מפרטת. ויהי קיר.

אותו דבר מתגלה לגבי השאלה העובדתית השלישית – השימוש ההיסטורי במרתף. שוב, דיונים וחקירות שהתנהלו במספר הליכים שונים במשך השנים, שבסופם נקבע כי הוואקף לא הצליחו להוכיח שימוש קבוע מצדו במרתף – נדחים בפני הסברות של פרוקצ'יה. השופטת בדימוס מקבלת את טענות הוואקף וקובעת כי הן "משקפות את התייחסותם של הנאמן והשוכר של נכס ההקדש אל חלק המרתף שבמחלוקת". הטענות מכילות סתירות פנימיות? העדויות נדחו תחת חקירה נגדית בבית משפט? לפרוקצ'יה יש תובנות אחרות.

בסיכומו של דבר קבעה פרוקצ'יה כי "המבקשים הוכיחו את חזקתם בפועל בחלק המרתף שבמחלוקת", וכי "הוכח כי המשיב והכנסייה הסיגו את גבול הנכס שבמחלוקת בלא זכות על-פי דין".

מי שעקב אחרי ההליך המשפטי המפותל לא יכול שלא להתפלא ממסקנות אלו. הסיבה שהכנסייה והוואקף החליטו לגשת לבוררות נבעה מכך שהדיון העובדתי הגיע למבוי סתום: מצד אחד, נציגי הוואקף לא הצליחו להוכיח את בעלותם על חלק זה של המרתף; ומצד שני הכנסייה לא הצליחה להוכיח כי היא השתמשה בו באופן קבוע. במצב זה כל שנותרה היא שאלה משפטית טהורה הנוגעת ליחסים בין המשפט הישראלי, העותמאני והמוסלמי; לשאלות של בעלות אנכית או אופקית ולעניינים תאורטיים נוספים.

אך העיסוק של פרוקצ'יה בעובדות והפתיחה מחדש של המוסכמות בנושא, בעייתית מזווית נוספת: היא לא ממש ניהלה דיון עובדתי הכולל חקירת עדים, בדיקת ראיות, זימון מומחים וכן הלאה. כל אלו עמדו בפני שופט בית משפט השלום שחם, שאת קביעותיו הברורות הפכה פרוקצ'יה.

מכיוון שלפסק בוררות יש תוקף מחייב, כמעט בלתי-אפשרי לערער על מסקנותיו. למרות זאת, ניסתה הכנסייה לערר על החלטתה של פרוקצ'יה, ופנו לנשיא העליון בזמנו השופט גרוניס שימנע מלאשר את הפסק בטענה כי מדובר בחריגה מסמכות. באופן מפתיע נמנע גרוניס מלאשר את הבוררות בעצמו ובחר להחזיר את הדיון לבית המשפט השלום – בו התקיימו הדיונים על העובדות והראיות. באוקטובר האחרון נדחה הערעור, ופסק הדין אושרר.

בחודשים הקרובים אמור להבנות קיר בתוך המרתף העתיק, שייצור הפרדה בין חלקה של הכנסייה לחלקו של הוואקף. הסכסוך הבין דתי בירושלים אולי נפתר, אך האזרחים המוטרדים ממצבה של מערכת המשפט הישראלית קיבלו הוכחה כואבת לכך שדאגותיהם מוצדקות.

מהשופטת איילה פרוקצ'יה נמסר:

פסק הבוררות על הנמקותיו הנרחבות מדבר בעד עצמו. הפסק עמד לביקורת שיפוטית נרחבת בפסק דין מפורט ביותר של כב' השופט גדעוני בבית משפט השלום בירושלים. כל המבקש תשובות לשאלות העולות בכתבה ימצא אותן הן בפסק הבוררות והן בפסק דינו של כב' השופט גדעוני בבית משפט השלום בירושלים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

    1. הכוונה שהיא מפריחה השערות משלה, לא מפריכה ראיות של אחרים.

  1. עקיבא ביגמן היקר,

    כתבתך מצוינת מבחינה תוכנית וטכנית. אך אתה לא שואל ולא עונה את השאלה "מדוע איילה פרוקצ'ה פסקה כנגד הגיון ועדויות אך בעד מוסלמים?"

    אינך בוחן לב וכליות אך קורא כמוני מצפה שבתור עיתונאי חוקר אתה תעלה השערה לגבי הסיבה שפסיקות מערכת המישפט הישראלי מוטות בעקביות נגד האינטרסים של התרבות המערבית – ישראל, כלכלת שוק, דלקים פחמיים?

    מה הוא הרקע של איילה פרוקצ'ה למשל? האם בני משפחתה פעילים פוליטית?

  2. מחלת הכל שפיט היא חשוכת מרפא ככל הנראה… מי שנדבק מאמין באמת ובתמים שכל מה שהוא אומר וחושב זו האמת האוניברסלית ולעזאזל העובדות.
    זו לא ההיא שהשתתפה בכנס של העמותה של העו"ד מקציר קעדן? שהתמוגגה ממנו?

  3. כשהתחלתי לקרוא והבנתי שמדובר בסכסוך בין הוואקף המוסלמי לכנסיה הקופטית , היה לי ברור שפרוקאצ'ה תפסוק לטובת המוסלמים.
    לא טעיתי.

  4. האמת שתגובתה של פרוקצ'יה מכילה נקודה-
    למה בית משפט השלום אישרר את פסק הבוררות אם הוא מופרך כל כך?
    האם השלום השתכנע מהטענות? האם הוא פחד להפוך פסק בוררות של שופטת עליון לשעבר?

  5. א. עצה פרטית בחינם. לעולם אל תסכימו להליך בוררות. אך ורק הליך משפטי. החסכון בזמן לא שווה את הנזק. ב. השאלה היותר חשובה היא איך קרה שפרוקצ'יה הגיעה למשרה הזו ולעמדה הזו. בתשובה לשאלה הזו נעוץ הפתרון. עד אז תמשיכו להתלונן ולהתמרמר, השיירה תמשיך לנסוע. אני מצפה למאמר מקיף ויסודי מהסוג שגרשוני למשל מסוגל להוציא מתחת ידו על שיטות בחירה לשופטים ברחבי תבל, על הצעות לשיטה פה, ואיך מקדמים את השינוי. עד אז תמשיכו להתלונן ולהתמרמר וזה אפילו כבר לא מעניין אלא רק מעורר רחמים. השיירה תמשיך לנסוע. וחבל לקרוא את המאמר, הוא לא מחדש כלום, לא מלמד כלום, הכל ידוע וצפוי מראש. שופטי בית המשפט הנוכחיים מסמנים את החור ואחר כך את העיגול מסביב. גם אם תתאמצו ותקראו את החלטת הבורר, הוא יראה לכם על פניו משכנע, עד שתבררו את העובדות אצל הנוגעים בדבר

  6. אינני יכול לחוות דעה ולהתייחס לגופם של דברים משום שלא קראתי את החלטת הבוררות. עם זאת, השופטת פרוקצ'יה היא בעלת מוניטין שנבנה במשך עשרות שנים, של שופטת קפדנית ויסודית מאין כמוה. אפשר לבקר החלטה כזו או אחרת, וכך נעשה בגוף הכתבה, אבל חבל שהמגיבים גוררים זאת למקומות אחרים. מעבר לכך, בדיקה קצת יותר מעמיקה הייתה מגלה כי השופטת פרוקצ'יה שופטת לגופו של תיק ולא לגופם של צדדים, ודוגמה לכך היא פסק הדין בעניין מוזיאון הסובלנות, שם דחתה עתירה של הווקף כנגד בנייתו של המוזיאון, גם שם על יסוד ניתוח מעמיק ויסודי כהרגלה.http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/804/289.html

    1. קראתי הכתבה והתגובות והבנתי עם מי יש לי ענין כאן: שכחתם לספר שממשלת מצרים הפעילה לחץ על ממשלת ישראל להטות המשפט לטובת הכנסיה הקופטית. שכחתם לציין שבעל החנות ( אזרח ישראל) נחתך ע״י כוחות הבטחון הפלשתינאים ואימו על חייו כולל ירי בלשכתו של ערפת לרגליו והחשוב מכל טלפון מוזר שהשופטת קיבלה ממשרד ראש הממשלה בנסיון להטות את הדין.

  7. הואקף שייך למשרד הדתות כלומר למדינת ישראל.
    המרתף הנ"ל שייך למדינת ישראל.
    אני בטוח שהכנסיה הקופטית מוכנה לשלם הון עתק עבור המרתף.
    הואקף משכיר את המרתף הנ"ל לבעל החנות בסכום מגוחך אם בכלל לעומת ערכו האמיתי ואינו עושה שימוש מיטבי בנכס בגלל חוסר סובלנותו כלפי בני דתות אחרות.
    לא יתכן שגוף רשמי של מדינת ישראל ינהג ככה.
    לא מדובר בהתנחלות נוצרית בלב שכונה מוסלמית – מדובר ברובע הנוצרי של ירושלים.
    נוצרים ברובע הנוצרי של ירושלים 2016 מופלים לרעה בשכירת נכסים ע"י גוף רשמי של המדינה .
    דמיינו משרד ממשלתי המונע מיהודים לשכור נכסים בשכונה יהודית?
    יש להפסיק הביזיון להפקיע את הנכס מידיו ולהשכיר אותו ע"פ שוויו האמיתי.

  8. הבו עוד מאמרים שיכללו פיסקה כמו:
    "הכל החל בשנת 1996, כאשר עבד חירבאווי, בעל חנות מכולת בעיר העתיקה בירושלים, שמע קולות חפירה מתחת לרצפת חנותו. כשפער פתח ברצפת החנות הבחין חירבאווי להפתעתו בנזירים קופטיים המפנים עפר מתוך חלל עתיק ורחב ממדים שחלקו משתרע מתחת לחנות המכולת שלו."